קרואטים, בוסנים ורומנים

אחרי מותו של יורם קניוק, יש המון מאמרי הספד של אנשים שדרכם עברה פה ושם ליד זו שלו. דרכי, לא השיקה לשלו בשום מקום פיזי כך שאל חשש – אין פה עוד הספד. אבל למדתי ממאמר של איל מגד על קניוק, שקיבוץ שדות ים וקיסריה ממוקמים על אדמות הכפר קיסריאה, שתושביו היו בוסנים, ואלו גורשו מכפרם ב 1948, למרות שלא היו לא ערבים ולא פלסטינים. למרות שלא היה לנו אתם בעצם כל סכסוך.

זה היה לי חדש, וחיפשתי על זה קצת פרטים. כי מובלעות מבודדות של "אירופאים" בחבלי עולם נידחים תמיד מעוררות בי סקרנות. אולי כי כיום כיוון ההגירה הוא אל אירופה ולא ממנה. או כמו שאומר איטלקי אחד שפגשתי: "מה מפריד בין בן האדם לחיות? הים התיכון". מגעיל, לא?

נתקלתי בישובים מבודדים של גרמנים במקומות שכוחי אל באוזבקיסטן, בישובים של קרואטים באיים נידחים בארץ האש, וגם פלסטינה של 1882, השנה בה התיישבו הבוסנים בקיסריה, הייתה חור די נידח. סקרן אותי להבין מה הביא אותם הנה. מה שמצאתי הוא הפסקה הבאה:

מתוך גליון של קרדום : דו ירחון לידיעת הארץ:  ב 1878- פלשו חיילי הקיסרות האוסטרו-הונגרית לבוסניה והרצגובינה שביוגוסלביה דהיום (כבר לא..) . חלק מתושבי חבלים אלו היו מוסלמים בוסנים שחששו מנחת זרועו של השלטון הנוצרי וביקשו להגר מארצם . בחסות הסולטאן התורכי עבדול חאמיד השני , הם יושבו במקומות שונים ברחבי האימפריה העות'מנית . בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת הגיעה קבוצת מהגרים בוסניה לא"י . לרשותם הועמדו שטחי קרקע גדולים מדרום לכרמל , והם התיישבו בחורבות חדידון וסופסאפי שבקרבת פרדס חנה דהיום . בשל הביצות הממאירות והקדחת , הם נטשו את המקום מקץ שנתיים וחלקם התיישב בקיסריה שבתוך החומות , בתחום העיר הצלבנית.

צאצאי הבוסנים נקראים היום בפי ערביי ישראל  بشناق‎, ("בושנאק"), ורבים מהם אף אימצו את הכינוי כשם משפחה. "בושנאק" הפך עם השנים גם לכינוי למישהו שעורו בהיר והוא יפה תואר. כך נראה המסגד הבוסני ששרד עד היום בקיסריה:

את הבוסנים, שהם בעצם אתנית סרבים, אך כאלה שהתאסלמו תחת שלטון האימפריה העות'מנית, הניעה דתם המוסלמית להגר מאירופה הנוצרית אל פלסטינה המוסלמית של סוף המאה ה 19.

דווקא הדת הנוצרית הביאה את הבדואים בני שבט הג'בליה שבסיני כל הדרך מדרום-מזרח אירופה, יש אומרים מרומניה, מזרח-רומי, ומונטה-נגרי (דרום יוגוסלביה לשעבר, אולי מונטנגרו של היום). קיימת מחלוקת מתמשכת אם אכן הובאו לסייע בהקמת המנזר.

הם נחשבו שנים רבות כשרתי המנזר, ובדואים אחרים בסיני התייחסו אליהם בלעג ואף נידו אותם. ייתכן וניסיונותיהם לכפר על מעמדם הנמוך בקרב הבדואים באזור הובילם לחפש אחר שורשים באירופה,- הם לא היו רשאים, למשל, להינשא לבנות-בדואים מקבוצות אחרות, והיו ידועים בהובלת שיירות מטענים מהמנזר לא-טור.

בתקופה בה שירתתי בצבא בשארם-אל-שיך,  וניצלתי את חופשותיי, שבוע כל חודש, לטיולים בסיני בכלל ובאזור ההר הגבוה בפרט, היכרתי די הרבה בדואים משבט הג'בליה. ישנתי ואכלתי אצלם באוהלים או בבקתות שבבוסתנים. לדעתי יש בהם בהחלט משהו שונה משאר הבדואים שהכרתי בסיני, והם כולם, עד האחרון שבהם, משוכנעים שהם אכן מאירופה. היו אפילו שניים שנסעו לחפש "שורשים" ברומניה וטענו שמצאו. אחד מהם אף חזר נשוי לאשה רומניה שלטענתו הייתה קרובת משפחה רחוקה שלו. לי היא נראתה צועניה.

את הקבוצה השלישית של "נידחים מהבלקן" פגשתי בארץ האש, בדרום הרחוק של צ'ילה. זה היה אחרי שהבנתי שאמנם אי הפסחא הוא מחוז חפץ של הרבה שנים, אבל הזמן שהקצבתי לביקור בו היה קצת ארוך לאי בגודל כזה. אז אחרי שראיתי כל פסל שוכב או עומד, ושכבתי על כל פיסת חוף חולית, קיצרתי את השהות שם וטסתי דרך הבירה  סנטיאגו אל הדרום, ל Punta Arenas.KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

גם ארץ האש הייתה, ועדיין מהווה עבורי מחוז חפץ. וגם אנטרקטיקה שצמודה אליה. באנטרקטיקה כמעט הייתי בהזדמנות זו אך מזג האוויר לא אפשר לנחות שם. אז דגמתי כמה מקומות די מדהימים, כמו Torres del Paine, אבל באמת רק על קצה המזלג. צריך לחזורKONICA MINOLTA DIGITAL CAMERAבין היתר, כדי "להיות בארץ האש", טסתי מ Punta Arenas במטוס קל אל מעבר למצר מגלן, לאי שהוא פורמלית בארץ האש ואף נקרא Isla Grande del Tierra de Fuego, אך הוא לא ליד תעלת ביגל, כך שלא דרווין ולא מגלן עברו לידו. כדי להגיע לתעלת ביגל, הייתי צריך לטוס לעיר בארגנטינה בשם Ushuaia. לא סיפור גדול רק דורש זמן.

אז טסתי במקום זה לעיירה בשם Porvenir, טיסה של כ 40 דקות מעל מיצר מגלן. והעיר הזו מסתבר, מאוכלסת לחלוטין על ידי קרואטים. כל שמות הרחובות הם בקרואטית, שלטי החנויות בקרואטית, הכנסיה המקומית קרואטית. הכל. מקום נחמד אם כי מדוכא כלכלית. באמת שקשה למצוא חור יותר גדול מזה. כל כך מדוכא, שממש חיפשתי מה לקנות שם, כדי לעודד את הכלכלה המקומית. כי תיירים לא כל כך באים לשם. בעצם רק מי שכמוני רוצה להיות מסוגל להגיד שהוא היה בארץ האש אך אין לו את הזמן להיות באמת בארץ האש.KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

אז אחרי שעברתי פעמיים בכל רחוב, וראיתי כל מוצג מאובק במיני-מוזיאון המקומי, נכנסתי למעין מכולת, יותר כזה General store כמו במערב הפרוע, וקניתי שעון יד, שחשבתי שהוא של Benetton אך בבחינה מדוקדקת יותר התברר כ Blenton. לא נורא, הוא עלה מספר חד ספרתי של דולרים, ועדיין עובד!

בכל אופן, המקום נוסד על ידי קרואטים בערך באותו הזמן שנוסד הכפר קיסריאה שבקיסריה על ידי הבוסנים, ב 1883. את הקרואטים הביאה לשם "בהלת זהב" שחלפה מזמן, והיום הם מתפרנסים בעיקר מרעיית כבשים.KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

בישוב הזה, הדרומי ביותר בצ'ילה,  כה דרומי, שהוא כבר תחת החור שכבת האוזון שמעל אזור הקוטב הדרומי, חיים כ 4000 קרואטים, והם צריכים לשים לב לרמת הקרינה האולטרא-סגולה בכל יום. יש שלטים כאלה בכל העיר, המורים לתושבים איך להתלבש, בהתאם לרמת הקרינה. לא נעים.KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

אני תוהה אם היום, כשקרואטיה היא כבר חלק מהאיחוד האירופי, ומצבה הכלכלי לא רע בכלל, הם לא זולגים אט אט חזרה לאירופה. או שהם כבר נטמעו שם לחלוטין.

ובעיר Punta Arenas, עיר המחוז שמעבר למפרץ, יש כנראה גם מהגרים, כנראה ממקומותינו. לא ברור מי, כמה ומה הביא אותם לשם, אך כך נקראת רשת הסופרמרקטים המקומית:KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

מודעות פרסומת

Toromiro

 אתמול בבוקר נפגשתי בצומת יגור עם אחד מעמיתי באגודה לפירות אקזוטיים. חוץ מפיתיון סרה-טרפ לזבוב הים התיכון ומזמרה חדשה ומשוכללת שהוא רכש עבורי ליד מקום מגוריו, הוא החזיר לי את שתיל עץ הטורומירו שהפקדתי בידיו בסתיו האחרון, כדי להבטיח שלפחות אחד משלושת השתילים שלי יצלח את החורף הראשון בחיים. לעמיתי זה יש חממה, ולי (עדיין) אין.

בהמשך אותו יום הלכתי לבקר את אבי בבית החולים, וכדי לעורר קצת את רוחו, סיפרתי לו על פגישתי מוקדם יותר, על השתיל וסיפורו. ותוך כדי סיפור לאבא שלי במחלקה פנימית ג', חשבתי לעצמי שבעצם זה סיפור שמעניין לספרו לעוד אנשים. מסיבות שחלק מהקוראים ינחש, אני מצהיר בזאת במפורש שזהו סיפור בדיוני, וחלקים נרחבים ממנו אין להם כל קשר למציאות, במיוחד החלקים הנסובים סביב נסיבות הגעתם ארצה של שתילי עץ הטורומירו.

הסיפור מתחיל לפני שנתיים. בתחילת 2009 הגשמתי חלום ילדות ונסעתי לאי הפסחא. ניצלתי נסיעת עבודה לארה"ב, ומימשתי מספר גדול מאד של נקודות נוסע מתמיד, בשתי חברות תעופה שונות, כדי להגיע לסנטיאגו בירת צ'ילה ומשם לאי הפסחא, Rapa Nui בשמו הפולינזי, הנשלט מאז 1888 ע"י צ'ילה.

אי הפסחא מוכר בעיקר הודות לתרבות המסתורית שהייתה בו ושיצרה מספר גדול של פסלי אבן גדולים שנחצבו במחצבה במרכז האי והוצבו ברמפות לאורך החופים, כשלראשיהם כובעי אבן ענקיים שנחצבו במקום אחר באי, מאבן אדומה.

לא ממש ברור איך הציבו את הפסלים במקומם ואיך מיקמו את הכובעים עליהם. מה שכן ידוע הוא שהם גלגלו את הפסלים ממרכז האי אל החוף על גבי בולי עץ מהעצים המקומיים. הכובעים האלה, אגב, מזכירים קצת כובעים הנהוגים אצלנו:אי הפסחא

היו באי מספר משפחות מורחבות, שמוצא כל משפחה בסירה אחרת שהגיעה מהצד השני של האוקיינוס השקט, מפולינזיה. המשפחות האלו נכנסו לתחרות זו עם זו מי יותר מסור לאלים, ומסירות זו התבטאה בסיתות יותר ויותר פסלים, יותר ויותר גדולים, ועם כובעים יותר ויותר גדולים.

תופעת לוואי לא רצויה מתחרות זו הייתה שהם כרתו את כל העצים באי הקטנטן הזה. וכתוצאה מכך, קרו מספר דברים מצערים:

  • הם לא יכלו יותר לבנות סירות ולצאת לדייג, כך שחלבון מן הים ירד מהתפריט שלהם.
  • הם לא יכלו יותר להפליג לאיים הקרובים ולאסוף שם ביצים של עופות ים, כך שחלבון מן החי ירד גם הוא מהחשבון.
  • הם לא הביאו איתם בעלי חיים בסירות, ולכן לא היה להם שום בעל חי לגידול.
  • העצים לא הגנו יותר על האדמה מרוחות הים העזות, ולכן האדמה נסחפה ורוב האי הפך להיות לא ראוי לגידול חקלאי.
  • וכמובן, הם לא יכלו יותר לעזוב את האי ולהגר למקום אחר.

זו הייתה קטסטרופה בקנה מידה מקומי, שיכולה אולי להדגים מה יכול לקרות לכדור הארץ כולו אם נמשיך לחסל את משאביו בלי רחמים. באי הפסחא, מה שקרה הוא שאוכלוסיית האי פשוט קרסה, ומעשרות אלפים נותרו מספר מאות תושבים מזי רעב בחיים כאשר ההולנדים הגיעו לאי במאה ה 18.

כאשר הגיעו ההולנדים, ואחריהם הרוסים, היו התושבים מוכנים להמיר כל חפץ שהוא תמורת מזון. כולל חפצי הקודש שלהם. אלו כללו פסלים של האלים  שלהם מגולפים מעץ בסגנון מאד יחודי שחלקם נמצאים היום  במוזיאון בסנט פטרסבורג, ולוחות עץ שעליהם כתובות בכתב ה Rongo -rongo – שנותר לא מפוענח עד היום. אך המבקרים האירופאים לא הצליחו להבין מאיזה עץ גולפו הפסלים האלו שכן על האי לא היה אף עץ, ואף אחד מהתושבים ששרדו כבר לא זכר את התקופה בה היה האי מיוער כולו.

יש סרט תיעודי מצויין על הפסלים האלה: Lost Gods of Easter Island With David Attenborough 

נקפוץ קדימה בזמן, ל 1963. החוקר וההרפתקן הנורווגי ת'ור היירדל, ההוא הידוע ממסע קון טיקי, מבקר באי, ומוצא בתוך לוע של הר געש כבוי (בתמונה) עץ קטן מזן לא מוכר למדע.

הוא אוסף זרעים מהעץ, לוקח אותם איתו, ומביא אותם לגן הבוטאני בגטבורג, שבדיה. שם הם מצליחים להנביט את הזרעים ולייצר שתילים. והם מגלים שזה היה העץ שכנראה פעם כיסה את האי, ושזה אותו העץ שממנו גולפו הפסלים ושממנו יוצרו סירות הקאנו ששרידיהן נמצאו במערות לאורך צוקי החוף.

שנתיים אחרי כן חוזר ת'ור היירדאל לאי, ומגלה שהעץ כבר איננו. לא ברור אם נכרת או פשוט מת. ומאותו הרגע, העץ Sophora Toromiro חי רק "בשבי". Extinct in the wild.

עוד זן נכחד אחר מצאתי באי הפסחא. ואפילו אחד שהשתתפתי בפיתוחו. בימין התמונה מטה, שצילמתי בחנות מזכרות ב Hanga Roa, בירת האי.

העץ הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת עצים הקיימים במקומות אחרים בעולם, ממשפחת ה Sophora , כמו למשל הסופורה האמריקאית, עץ נוי די נפוץ בארץ,  אך שונה מהם משמעותית מבחינה גנטית. אין לו פרי למאכל אך העץ שלו די איכותי.

בינתיים,הפיץ הגן הבוטאני השבדי שתילים לגנים אחרים בעולם, כולל גני Kew  בלונדון וגן הדקלים בפרנקפורט, והוקם ה Toromiro Management Group.

בכל אופן, סיפור העץ והשואה האקולוגית שנלוותה להכחדתו נגעו מאד לליבי. תהיתי עם זאת, אם העץ שרד, למה לא מחדירים אותו מחדש לאי הפסחא? הלכתי לגנים הבוטניים באי הפסחא, מקום ממשלתי בשם Manavai , בו נשתלו כמה עצים שהובאו מאירופה, כדי לברר את הסיבה. קיוויתי גם לאסוף שם זרעים, להנביט אותם בארץ, ולגדל כמה עצים בעוד מקום בעולם, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות של העץ.

דא עקא, שהארגון הצילאני האמון על שמירת הטבע והיער,  Corporacion Nacional Forestal de Chile או CONAF  פשוט נתן לעצים להתפגר, אפילו בתחום המוגן של הגן. קל וחומר שלא ניסה לשתול אותם על פני האי. את סיכום הביקור הזה, עם תמונות, אפשר למצוא כאן.

בדרך חזרה מאי הפסחא, לא ידעתי שיש משתלה ליד סנטיאגו, בשם  Las Brujas de Talagante המייצרת שתילים של העץ, ושיש גנים בוטניים ב  Vinha del Mar בהם יש עצים חיים. במקום זה שברתי דרומה, לארץ האש, עוד מקום בו חלמתי להיות, אך זה כבר סיפור אחר.

חזרתי לארץ, אך עדיין לא ויתרתי על החלום, לגדל בישראל עצי טורומירו. ידעתי שיש בפרנקפורט גן בוטני בו אמור להיות עץ והלכתי לשם באחת מחניות הביניים בדרך לארה"ב. לא מצאתי את העץ, וכיוון שהיה זה יום ראשון, לא היה אף אחד שיכול היה לאתר לי את העץ. יתכן שהם שומרים אותו במקום שאינו פתוח לקהל. אכזבה…

כתבתי ל Toromiro Management Group אשר בגני Kew, אך לא נראה שגוף זה עדיין קיים. המיילים חוזרים מכתובת האימייל שלהם. עוד מבוי סתום…

ניסיתי באתר המשתלה בסנטיאגו – Las Brujas de Talagante. הם לא מוכרים זרעים, ושתילים הם שולחים רק לאיזור סנטיאגו רבתי, בוודאי שלא לישראל.

לא התייאשתי. יש פורומים רבים של חובבי גינון, וחיפוש המילה Toromiro העלה פה ושם דיונים בנושא. רוב החיפושים של המילה הזו מעלים תוצאות רלוונטיות למעט מספר ספור של אזכורים ללהקה שולית בשם זה שפעלה זמן מה בסן פרנסיסקו. מצאתי, ויצרתי קשר עם זוג צלמים הקוראים לעצמם Spiniflores. הם צילאנים, מטיילים רבות בארצם ובדרום אמריקה בכלל, ומצלמים בעיקר צמחים נדירים. אפשר לראות את הצילומים שלהם בFlickr  . מהם קיבלתי מושג טוב איך העץ נראה אך לא איך משיגים שתיל.

הם גם הטילו ספק בזה שלמשתלת Las Brujas de Talagante יש שתילים אמיתיים של טורומירו.

נפלתי גם על מישהי מצילה הקוראת לעצמה Jacaranda, דווקא בפורומים באנגלית. זה היה סיפור ממש הזוי. יצרתי איתה קשר דרך הפורום ושאלתי אותה באם תוכל לסייע בידי להשיג שתיל או זרעים. היא חזרה אלי עם איזה סיפור מתלהם לגבי איך עץ הטורומירו הוא אוצר לאומי של צילה, וצריך רישיון ממשלתי להוציא אותו מגבולות המדינה, ושאלה האם יש לי רשיונות משורה שלמה של ארגונים  בינלאומיים שמסתבר שאת קיומם בדתה מליבה לחלוטין. אבל היא נשמעה ממש מבינה, וכל כך משכנעת שנסוגותי שהחלטתי לסגת מהענין.

אבל, במשך הזמן גיליתי שהיא פשוט מקשקשת. חלק מהארגונים אותם הזכירה כלל לא קשורים לענין, וחלק פשוט לא קיימים. גם העובדה שרוב העצים החיים, חיים מחוץ לגבולות צילה, קצת מערערת את טענתה לגבי זכותה של צילה לבלעדיות על העץ…

שנה וחצי אחרי ההתכתבות איתה, גיליתי שיש לי מכר ישראלי בצילה, והחלטתי לנסות את מזלי איתה שוב. שאלתי אותה באם תהיה מוכנה לסייע לידידי זה לאתר זרעים. תגובתה הפעם הייתה אפילו יותר מעניינת. היא הייתה משוכנעת שהמוסד מנסה לגייס אותה כסוכנת. נראה לה הסבר יותר הגיוני מאשר שחובב גינון ישראלי מנסה להשיג שתילים של עץ שאפילו לא נותן פרי…כנראה שזו התדמית שיש לנו בעולם -L.

חיפוש ממוקד באינטרנט העלה ששמה Cristina Gonzalez והיא גרה ב Temuco, Chile, צלמת לעת מצוא ובעלת עסק בשם Jacaranda house. מצאתי גם את כתובתה ומספרי הטלפון שלה. מצויד בכל אלה, החלטתי להסתלבט עליה קצת. הודעתי לה במייל ש"ידידי" נמצא במלון בעירה Temuco ויתקשר אליה למספר הטלפון שלה שמצאתי בשעה מסוימת ביום מסוים…

אחרי כן הייתה לנו עוד סדרת מיילים סהרוריים, שבהם הלינה על "ידידי", שלא התקשר. היא אף בררה בבתי המלון בעיר, ולא מצאה ישראלי באף אחד מהם! אז מה קורה? אין ספק שהיא הייתה שמחה להתגייס כסוכנת לכל שירות ביון שהוא, כדי להכניס קצת פנטסיה לחייה. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שאפשר לגייס סוכנים, ולא תמריץ כספי או מניע אידיאולוגי. אבל, בשורה התחתונה, עץ טורומירו לא יצא מתת-הסיפור הזה, ובכדי להכניס קצת פנטסיה לחיי אני, המשכתי לחפש.

עברתי לקריאת פורומים בספרדית, בהנחה שחובבי צמחים מצ'ילה יטו להשתתף בכאלה. הנחה שהתבררה כנכונה. אמנם אני לא קורא ספרדית, אך Google Translate הופך אט אט את סוגיית השפה במרשתת לבלתי רלוונטית. וכך מצאתי את סרגיו, “the cactusman” שאסף מאיפה שהוא זרעים, ואף מצליח להנביט אותם.

מסתבר שהנבטת הזרעים דורשת מומחיות מסוימת, כולל הכמנה ושימוש בהורמון הג'יברילין. אך סרגיו דנן השתלט על העסק והיו לו שתילים רבים בגדלים שונים. הוא אף שלח לי תמונות, ואכן – זה היה הדבר האמיתי.

אז זהו, בעזרת "ידידי מהמוסד", שבמקרה יש לו השכלה של אגרונום, הגיעו אלי שלשה שתילים מאותו הסרג'יו. חצי שנה אחרי כן, הם עדיין חיים ושלמים, אם כי  לא התפתחו הרבה. ואני מקווה שלפחות אחד מהם "עשה עליה", ייקלט בארץ הקודש ויהיה לטורומירו העברי הראשון! אם יותר מאחד ישרוד, אתרום אחד לגן הבוטני בירושלים. ובבניין ציון ננוחם