אחרי מותו של יורם קניוק, יש המון מאמרי הספד של אנשים שדרכם עברה פה ושם ליד זו שלו. דרכי, לא השיקה לשלו בשום מקום פיזי כך שאל חשש – אין פה עוד הספד. אבל למדתי ממאמר של איל מגד על קניוק, שקיבוץ שדות ים וקיסריה ממוקמים על אדמות הכפר קיסריאה, שתושביו היו בוסנים, ואלו גורשו מכפרם ב 1948, למרות שלא היו לא ערבים ולא פלסטינים. למרות שלא היה לנו אתם בעצם כל סכסוך.
זה היה לי חדש, וחיפשתי על זה קצת פרטים. כי מובלעות מבודדות של "אירופאים" בחבלי עולם נידחים תמיד מעוררות בי סקרנות. אולי כי כיום כיוון ההגירה הוא אל אירופה ולא ממנה. או כמו שאומר איטלקי אחד שפגשתי: "מה מפריד בין בן האדם לחיות? הים התיכון". מגעיל, לא?
נתקלתי בישובים מבודדים של גרמנים במקומות שכוחי אל באוזבקיסטן, בישובים של קרואטים באיים נידחים בארץ האש, וגם פלסטינה של 1882, השנה בה התיישבו הבוסנים בקיסריה, הייתה חור די נידח. סקרן אותי להבין מה הביא אותם הנה. מה שמצאתי הוא הפסקה הבאה:
מתוך גליון של קרדום : דו ירחון לידיעת הארץ: ב 1878- פלשו חיילי הקיסרות האוסטרו-הונגרית לבוסניה והרצגובינה שביוגוסלביה דהיום (כבר לא..) . חלק מתושבי חבלים אלו היו מוסלמים בוסנים שחששו מנחת זרועו של השלטון הנוצרי וביקשו להגר מארצם . בחסות הסולטאן התורכי עבדול חאמיד השני , הם יושבו במקומות שונים ברחבי האימפריה העות'מנית . בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת הגיעה קבוצת מהגרים בוסניה לא"י . לרשותם הועמדו שטחי קרקע גדולים מדרום לכרמל , והם התיישבו בחורבות חדידון וסופסאפי שבקרבת פרדס חנה דהיום . בשל הביצות הממאירות והקדחת , הם נטשו את המקום מקץ שנתיים וחלקם התיישב בקיסריה שבתוך החומות , בתחום העיר הצלבנית.
צאצאי הבוסנים נקראים היום בפי ערביי ישראל بشناق, ("בושנאק"), ורבים מהם אף אימצו את הכינוי כשם משפחה. "בושנאק" הפך עם השנים גם לכינוי למישהו שעורו בהיר והוא יפה תואר. כך נראה המסגד הבוסני ששרד עד היום בקיסריה:
את הבוסנים, שהם בעצם אתנית סרבים, אך כאלה שהתאסלמו תחת שלטון האימפריה העות'מנית, הניעה דתם המוסלמית להגר מאירופה הנוצרית אל פלסטינה המוסלמית של סוף המאה ה 19.
דווקא הדת הנוצרית הביאה את הבדואים בני שבט הג'בליה שבסיני כל הדרך מדרום-מזרח אירופה, יש אומרים מרומניה, מזרח-רומי, ומונטה-נגרי (דרום יוגוסלביה לשעבר, אולי מונטנגרו של היום). קיימת מחלוקת מתמשכת אם אכן הובאו לסייע בהקמת המנזר.
הם נחשבו שנים רבות כשרתי המנזר, ובדואים אחרים בסיני התייחסו אליהם בלעג ואף נידו אותם. ייתכן וניסיונותיהם לכפר על מעמדם הנמוך בקרב הבדואים באזור הובילם לחפש אחר שורשים באירופה,- הם לא היו רשאים, למשל, להינשא לבנות-בדואים מקבוצות אחרות, והיו ידועים בהובלת שיירות מטענים מהמנזר לא-טור.
בתקופה בה שירתתי בצבא בשארם-אל-שיך, וניצלתי את חופשותיי, שבוע כל חודש, לטיולים בסיני בכלל ובאזור ההר הגבוה בפרט, היכרתי די הרבה בדואים משבט הג'בליה. ישנתי ואכלתי אצלם באוהלים או בבקתות שבבוסתנים. לדעתי יש בהם בהחלט משהו שונה משאר הבדואים שהכרתי בסיני, והם כולם, עד האחרון שבהם, משוכנעים שהם אכן מאירופה. היו אפילו שניים שנסעו לחפש "שורשים" ברומניה וטענו שמצאו. אחד מהם אף חזר נשוי לאשה רומניה שלטענתו הייתה קרובת משפחה רחוקה שלו. לי היא נראתה צועניה.
את הקבוצה השלישית של "נידחים מהבלקן" פגשתי בארץ האש, בדרום הרחוק של צ'ילה. זה היה אחרי שהבנתי שאמנם אי הפסחא הוא מחוז חפץ של הרבה שנים, אבל הזמן שהקצבתי לביקור בו היה קצת ארוך לאי בגודל כזה. אז אחרי שראיתי כל פסל שוכב או עומד, ושכבתי על כל פיסת חוף חולית, קיצרתי את השהות שם וטסתי דרך הבירה סנטיאגו אל הדרום, ל Punta Arenas.
גם ארץ האש הייתה, ועדיין מהווה עבורי מחוז חפץ. וגם אנטרקטיקה שצמודה אליה. באנטרקטיקה כמעט הייתי בהזדמנות זו אך מזג האוויר לא אפשר לנחות שם. אז דגמתי כמה מקומות די מדהימים, כמו Torres del Paine, אבל באמת רק על קצה המזלג. צריך לחזור
בין היתר, כדי "להיות בארץ האש", טסתי מ Punta Arenas במטוס קל אל מעבר למצר מגלן, לאי שהוא פורמלית בארץ האש ואף נקרא Isla Grande del Tierra de Fuego, אך הוא לא ליד תעלת ביגל, כך שלא דרווין ולא מגלן עברו לידו. כדי להגיע לתעלת ביגל, הייתי צריך לטוס לעיר בארגנטינה בשם Ushuaia. לא סיפור גדול רק דורש זמן.
אז טסתי במקום זה לעיירה בשם Porvenir, טיסה של כ 40 דקות מעל מיצר מגלן. והעיר הזו מסתבר, מאוכלסת לחלוטין על ידי קרואטים. כל שמות הרחובות הם בקרואטית, שלטי החנויות בקרואטית, הכנסיה המקומית קרואטית. הכל. מקום נחמד אם כי מדוכא כלכלית. באמת שקשה למצוא חור יותר גדול מזה. כל כך מדוכא, שממש חיפשתי מה לקנות שם, כדי לעודד את הכלכלה המקומית. כי תיירים לא כל כך באים לשם. בעצם רק מי שכמוני רוצה להיות מסוגל להגיד שהוא היה בארץ האש אך אין לו את הזמן להיות באמת בארץ האש.
אז אחרי שעברתי פעמיים בכל רחוב, וראיתי כל מוצג מאובק במיני-מוזיאון המקומי, נכנסתי למעין מכולת, יותר כזה General store כמו במערב הפרוע, וקניתי שעון יד, שחשבתי שהוא של Benetton אך בבחינה מדוקדקת יותר התברר כ Blenton. לא נורא, הוא עלה מספר חד ספרתי של דולרים, ועדיין עובד!
בכל אופן, המקום נוסד על ידי קרואטים בערך באותו הזמן שנוסד הכפר קיסריאה שבקיסריה על ידי הבוסנים, ב 1883. את הקרואטים הביאה לשם "בהלת זהב" שחלפה מזמן, והיום הם מתפרנסים בעיקר מרעיית כבשים.
בישוב הזה, הדרומי ביותר בצ'ילה, כה דרומי, שהוא כבר תחת החור שכבת האוזון שמעל אזור הקוטב הדרומי, חיים כ 4000 קרואטים, והם צריכים לשים לב לרמת הקרינה האולטרא-סגולה בכל יום. יש שלטים כאלה בכל העיר, המורים לתושבים איך להתלבש, בהתאם לרמת הקרינה. לא נעים.
אני תוהה אם היום, כשקרואטיה היא כבר חלק מהאיחוד האירופי, ומצבה הכלכלי לא רע בכלל, הם לא זולגים אט אט חזרה לאירופה. או שהם כבר נטמעו שם לחלוטין.
ובעיר Punta Arenas, עיר המחוז שמעבר למפרץ, יש כנראה גם מהגרים, כנראה ממקומותינו. לא ברור מי, כמה ומה הביא אותם לשם, אך כך נקראת רשת הסופרמרקטים המקומית:
דרכי עצים 