איך לא הצלחתי לחבק את תושבי הדרום

כמה ימים אחרי תחילת "מבצע" צוק איתן, פרסמה עיריית חיפה שיש לה מוקד לתווך בין תושבי חיפה המעוניינים לארח תושבים מהדרום, לתושבי הדרום. לאחר שהתגברתי על המכשול הקטן של זוגתי שתחייה (שקשה לה עם דברים מסוג זה – או שמארחים עד הסוף או שכלל לא) והמכשול היותר הגדול של להשיג מענה אנושי במוקד 106, מסרתי את שמי שם במוקד, ועוד באותו היום חזרו אלי, וסיפרו לי שיש בבאר שבע אם חד הורית לשתי תאומות, מאד בחרדה, המתקשרת אליהם בלי הרף ומעוניינת תכף ומיד להגיע. טוב, שלוש נפשות אין לי שום בעיה לארח, במיוחד שילדי כבר לא גרים בפועל בבית, אז הסכמתי מראש, וקבענו שהיא תתקשר אלי ונסכם את פרטי ההגעה.

מה שקרה אחרי כן, היה כל כך תמוה, עד שאני לא יודע עד עכשיו מה בדיוק קרה שם. התקשרה אלי ז'אקלין מבאר שבע, כולה אכן היסטרית, (אבל נשמעת גם מסוממת, ואולי סתם שיכורה), וסיפרה לי שאכן, יש לה תאומות בנות עשר, אבל גם בן ובת בשנות העשרים לחייהם שלא גרים אתה. ואחרי כן סיפרה לי שב"מבצע" הקודם (מה זה היה? מי כבר זוכר מרוב מבצעים) היא ובנותיה התארחו חמישה ימים בצימר מפנק בצפון הארץ, לגמרי בחינם, הכל כלול.

נאלצתי בשלב זה לקרר את התלהבותה, ולספר לה שפה זה לא צימר, אלא ביתנו הקט, שלעניות דעתי הוא די מפנק, לבטח יותר משאי פעם פיללתי, ושאנו מציעים לה בשמחה ובששון את קורת ביתנו, לכמה ימים שתרצה, אבל זה בערך זה. מה יש לומר, בשלב זה התלהבותה אכן התקררה פלאים.

המשך השיחה, היה גם הוא די הזוי. עכשיו שאני חושב עליו, זה היה אולי ניסיון מצידה לתת לי סיבות לבקש ממנה לא להגיע. תחילה היא שאלה אם אנחנו בית מסורתי. אמרתי שלא, אבל אם כשרות מטרידה אותה, אז ביתנו די כשר, בהיותו טבעוני. ואז היא שאלה אם יפריע לה אם בנותיה (בנות העשר) ילכו בגופיות. אמרתי שלא, למה? טוב, אז היא שאלה אם יפריע לה אם היא תלך בגופיה. גם כאן אמרתי שלא, אבל היה משהו בשאלה, באופן שבו שאלה אותה, משהו שהפריע לי – היה לי די ברור שאת אשתי היא לא הייתה שואלת את השאלה הספציפית הזו.

טוב, משהוסר מכשול הגופיות, התגלה מכשול חדש. ז'וזפין אמרה שהיא צריכה לבדוק איך היא מגייסת כסף לכרטיס האוטובוס לחיפה לה ולבנותיה והבטיחה לחזור אלי למחרת ולדווח.

כאן כבר התחלתי לחשוב שאולי אשתי צדקה – זה לא סתם שאתה מזמין מישהו אליך הביתה. אתה צריך כנראה להאכיל, להשקות ולהסיע אותם מכאן לשם. אולי זה מה שמצופה ממך. די בטוח שג'ורגט, שאין בכיסה כסף לאוטובוס לחיפה, מצפה לסוג כזה של אירוח, יותר סטייל "הכל כלול" כזה. לא הוצאות כספיות ניכרות, אבל די ברור שאתה לא יכול ממש להמשיך בשגרת חייך.

די ברור גם  שהיא וילדיה לא יהיו שותפים בדיאטת האורז (רק!) שבעיצומה היינו שרויים באותו זמן, ולטגן להם שניצלים לא היה ממש אופציה מבחינתי. חיכיתי במתח ליום המחרת לשמוע מה קורה.

למחרת, התבשרתי שדזירה קצת יותר רגועה (טוב, זה היה שלב במבצע שבו עדיין לא הייתה אף נפילה בבאר שבע) אבל עדיין לא התארגנה על עצמה, ולכן לא יכולה להגיד לי מתי תגיע. "מתי שיתאים לך", הגבתי.

אני מניח שעדיין לא הייתה לה באותו יום אופציה יותר אטרקטיבית, ולכן רצתה לשמור אותנו בעתודה, אבל יום אחרי כן, כנראה שמשהו אחר כן צץ, ואשתי שענתה לטלפון התבשרה שאדל כבר לא תגיע בכלל, בכל אופן, לא במלחמה הנוכחית. חבל, כבר הייתי סקרן לראות במה מדובר. אין ספק שהייתי פוגש כך מישהי שבנסיבות רגילות לא הייתי מכיר. היה יכול להיות מעניין.

אני עדיין תוהה, האם באמת יש אנשים שמסתדרים מיום ליום, אבל צריכים לגייס כסף כדי לרכוש כרטיס אוטובוס מבאר שבע לחיפה? אם כן, אז כנראה שבאמת אין לי מושג על המקום הזה בו אני חי. עד כאן, סיפור פרנסואז.

כמה ימים יותר מאוחר, התקשרה משפחה אחרת, מאשקלון. האם מורה, האב יוצא צבא הקבע שמנסה להתחיל קריירה שניה כעורך דין, שתי בנות. כבר בטלפון הבהירו שהם מחפשים רק קורת גג, ולא רוצים להטריח. נשמע טוב.

ויתרתי בצער על פגישת המחזור של וותיקי אינטל בחוף הים  ונסעתי הביתה לקבל את פניהם. אכן אנשים חביבים ונחמדים, שהתמקמו ארבעתם בחדרו של אחד הילדים, למרות שהוצעו להם שני החדרים, ויצאו העירה לפגוש חברים.

אלא שבאותו הלילה הייתה, מעשה שטן, הפעם היחידה שאזעקה נשמעה בחיפה במהלך כל 50 ימי "המבצע". קמנו זוגתי ואני והלכנו לכוון הממ"ד, ואבי המשפחה הצטרף אלינו שם, ועמדנו שם יחד כמה דקות במבוכה – בכך זאת, זרים. אשתו והבנות נשארו במיטה. טוב, אמרתי לעצמי, קטן עליהם, אחרי מבול האזעקות שנחת עליהם באשקלון, זה בטח כבר לא מזיז להם.

מזיז גם מזיז. למחרת בבוקר הם סיפרו שכבר לא ישנו כל הלילה אחרי האזעקה, ואם גם כאן בחיפה אין להם שקט, אז הם חוזרים הביתה. ואחרי ארוחת בוקר עם זוגתי, המשפחה האשקלונית קמה ונסעה. הביתה חשבתי, אבל מסתבר, כך גיליתי מאוחר יותר, שהם נסעו לשדה התעופה, קנו כרטיסים באחד מדוכני הרגע האחרון, וטסו לשבועיים לחו"ל, למקום בו באמת אין אזעקות. עשו בשכל לדעתי.

נסעתי לירושלים מוקדם בבוקר אותו יום בו הם עזבו – היו לי כרטיסים לשבעה סרטים ביום אחד, בפסטיבל הסרטים של ירושלים, כרטיסים שכבר הזמנתי מראש. כשחזרתי מאוחר בלילה, הם כבר לא היו.  וכך, גם בפעם הזו פספסתי את ההזדמנות "לחבק את תושבי הדרום".

מאז ועד היום, התקשרו רק עוד פעמיים ממוקד תווך האירוחים של עיריית חיפה. בפעם הראשונה הם רצו לברר אם נסכים שחדשות ערוץ 10 יבואו לראיין אותנו ואת המשפחה אותה אנו מארחים. בפעם השניה נדמה לי שזה היה ל ynet. בשתי המקרים, הם התאכזבו מאד לשמוע שכבר אין את מי לראיין, ובכל מקרה, לא היינו מסכימים להתראיין. בשביל להשוויץ ברוח ההתנדבות שקפצה עלי, יש לי את הבלוג, לא? אבל מזה אני למד מזה שלא היו כנראה הרבה אירוחים דרך המנגנון הזה של העירייה.

אז אלו הנסיבות שבהן לא הצלחתי לחבק אף אחד מתושבי הדרום.

עכשיו שיש הפסקת אש ארוכה, והממשלה לקחה על עצמה סוף סוף את האחריות על אירוח תושבי חוטף עזה במקומות אחרים, כנראה שזה כבר לא יקרה. לא נורא, תוך שנתיים לכל היותר אני מניח שתהיה הזדמנות נוספת.

מלחמה ואמנות

בהרצאה האחרונה לעונה זו של הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, עלתה לא במפתיע ההשוואה בין מלחמה ואמנות כשני "מכניזמים" המסוגלים לגבור על האינרציה של עולמנו השגור והרווי במובן מאליו, ולגלות לנו את ה"אמת". את אותה ה"אלתיאה" של היוונים, שתרגומה המילולי אליבא ד-היידגר הוא "אי-ניסתרות", לשון אחרת: חשיפה של אותו החלק של העולם שאנו לא היינו מסוגלים לראות עד כה. בעיקר בשל היותנו טבולים מלכתחילה בעולם, בשל עברנו האישי והקבוצתי שתכנת אותנו לראות דברים מסויימים ולא לראות אחרים.

ההרצאה של ליאת פרידמן השוותה שני טקסטים שכבר היכרתי: "מקורה של יצירת האמנות" משל מרטין היידגר, שהתפרסם בקובץ בשם "דרכי עצים" (שממנו קיבל הבלוג הזה את שמו) ומאמר של זגמונד פרויד על לאונרדו דה וינצי. בשניהם האמנות מתוארת כחושפת את הפן של העולם שבלעדיה לא היינו נחשפים אליו. האנלוגיה שאפשר להציע היא חור מרובע בגליון נייר שדרכו אנו רואים את העולם, ויצירת האמנות ה"אמיתית" משנה את ממדיו, צורתו  ומיקומו של החור  הנ"ל כך שלאחריה, אנחנו חווים את העולם באופן אחר. קצת אוטופי, ומעט מאד יצירות אמנות אפשר למצוא שיענו על הקריטריון הזה.

ההשוואה למלחמה צצה ועלתה במהלך ההרצאה, אלא שאזעקה החרידה את כולנו מאולם שידלובסקי אל מרחב מוגן קרוב, ועד שחזרנו כבר לא נשאר זמן לדבר על ההשוואה, אז חשבתי לנסות ולהתחיל את ההשוואה הזו כאן, במיוחד לאור מה שאנו למדים במלחמה הנוכחית (טוב, מבצע, או שזו כבר מערכה?).

הדרך שבה אני רואה את העולם השתנתה במהלך המלחמה הזו יותר אפילו מכפי שהשתנתה בעקבות הביקור בתערוכת היחיד של דוד ריב במוזיאון תל אביב, אף שהיא רלוונטית להפליא גם למלחמה הנוכחית,  כמו למשל התמונה הזו, מ 1997..DSC06039

התערוכה מצוינת, אני לא יודע אם היא הייתה עוברת את הקריטריונים המחמירים של היידגר, אבל את שלי כן – זוהי אמנות, ואמנות טובה. ועדיין, מאירועי המלחמה הושפעתי הרבה יותר. למדתי לראות את העולם אחרת לגמרי. למשל:

התחלתי להסתכל כלפי מעלה במבנים, כדי לראות ממה עשוי הגג. גיליתי שבהרבה מבני מסחר, כמו למשל סופרמרקטים, הגג הוא גג פח. לא רעיון טוב להמשיך בקניות כשיש אזעקה.

גיליתי שיש לפחות חצי מליון אזרחים יהודים בישראל שחושבים שצריך להרוג אנשים עם דעות כמו שלי, מתוכם יש כמאה אלף שמוכנים להרוג אותי במו ידיהם. מול חלקם עמדתי בשבת האחרונה ברחוב מוריה בחיפה.

הבנתי שיש כנראה מספר בן שש ספרות של אנשים שהיו רוצים שנהרוג כל אדם ברצועת עזה (כדי להבהיר – שש ספרות פירושו בין  100,000-999,999) עד האחרון שבהם. טיהור אתני, הפתרון הסופי לבעיית רצועת עזה. מי אומר שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה…
לא עשיתי סקר, אבל אני מוכן להמר שסקר בנידון יאמת את הערכתי.

הפנמתי שלהביע את הדעות מעלה, בגלוי, תחת שמך ברשת חברתית, לא נחשב משהו שיש לחשוש ממנו. יש כל כך הרבה מזה שאין סיכוי שהמשטרה תתמודד עם זה ותעמיד לדין אנשים על הסתה לרצח שהם עומדים מאחוריה בגלוי.

ויש את עניין המנהרות, שאפשר למפות אותו ישירות אל מושג ה"אדמה" אצל היידגר, האדמה כמסה אטומה ובלתי חדירה שיצירת האמנות מצליחה להביא חלקים ממנה אל ה"עולם", אל החלק הגלוי של המציאות שלנו.  בדיוק כפי שהמלחמה הביאה לתוך עולמנו את המודעות להיות הקרקע שתחת לרגלינו שורצת מנהרות, רוחשת אנשים עויינים לנו הצועדים בהן, חמושים בחמרי הרדמה ואזיקונים, בכדי לגרור אותנו אל תוך האדמה, שתבלע אותנו חיים. "פחד עד מוות" קראו לסרט ההוא מ 1990, Tremors באנגלית, שמדגים את הפחד הקמאי הזה מהדברים שאולי שורצים ממש מתחתינו, שאין לנו מושג עליהם.

פחד שהפך להיות חלק מעולמנו. פחד שרוקן את כל ישובי "עוטף" עזה, כמו את אותה עיירה בסרט.