איך לא הצלחתי לחבק את תושבי הדרום

כמה ימים אחרי תחילת "מבצע" צוק איתן, פרסמה עיריית חיפה שיש לה מוקד לתווך בין תושבי חיפה המעוניינים לארח תושבים מהדרום, לתושבי הדרום. לאחר שהתגברתי על המכשול הקטן של זוגתי שתחייה (שקשה לה עם דברים מסוג זה – או שמארחים עד הסוף או שכלל לא) והמכשול היותר הגדול של להשיג מענה אנושי במוקד 106, מסרתי את שמי שם במוקד, ועוד באותו היום חזרו אלי, וסיפרו לי שיש בבאר שבע אם חד הורית לשתי תאומות, מאד בחרדה, המתקשרת אליהם בלי הרף ומעוניינת תכף ומיד להגיע. טוב, שלוש נפשות אין לי שום בעיה לארח, במיוחד שילדי כבר לא גרים בפועל בבית, אז הסכמתי מראש, וקבענו שהיא תתקשר אלי ונסכם את פרטי ההגעה.

מה שקרה אחרי כן, היה כל כך תמוה, עד שאני לא יודע עד עכשיו מה בדיוק קרה שם. התקשרה אלי ז'אקלין מבאר שבע, כולה אכן היסטרית, (אבל נשמעת גם מסוממת, ואולי סתם שיכורה), וסיפרה לי שאכן, יש לה תאומות בנות עשר, אבל גם בן ובת בשנות העשרים לחייהם שלא גרים אתה. ואחרי כן סיפרה לי שב"מבצע" הקודם (מה זה היה? מי כבר זוכר מרוב מבצעים) היא ובנותיה התארחו חמישה ימים בצימר מפנק בצפון הארץ, לגמרי בחינם, הכל כלול.

נאלצתי בשלב זה לקרר את התלהבותה, ולספר לה שפה זה לא צימר, אלא ביתנו הקט, שלעניות דעתי הוא די מפנק, לבטח יותר משאי פעם פיללתי, ושאנו מציעים לה בשמחה ובששון את קורת ביתנו, לכמה ימים שתרצה, אבל זה בערך זה. מה יש לומר, בשלב זה התלהבותה אכן התקררה פלאים.

המשך השיחה, היה גם הוא די הזוי. עכשיו שאני חושב עליו, זה היה אולי ניסיון מצידה לתת לי סיבות לבקש ממנה לא להגיע. תחילה היא שאלה אם אנחנו בית מסורתי. אמרתי שלא, אבל אם כשרות מטרידה אותה, אז ביתנו די כשר, בהיותו טבעוני. ואז היא שאלה אם יפריע לה אם בנותיה (בנות העשר) ילכו בגופיות. אמרתי שלא, למה? טוב, אז היא שאלה אם יפריע לה אם היא תלך בגופיה. גם כאן אמרתי שלא, אבל היה משהו בשאלה, באופן שבו שאלה אותה, משהו שהפריע לי – היה לי די ברור שאת אשתי היא לא הייתה שואלת את השאלה הספציפית הזו.

טוב, משהוסר מכשול הגופיות, התגלה מכשול חדש. ז'וזפין אמרה שהיא צריכה לבדוק איך היא מגייסת כסף לכרטיס האוטובוס לחיפה לה ולבנותיה והבטיחה לחזור אלי למחרת ולדווח.

כאן כבר התחלתי לחשוב שאולי אשתי צדקה – זה לא סתם שאתה מזמין מישהו אליך הביתה. אתה צריך כנראה להאכיל, להשקות ולהסיע אותם מכאן לשם. אולי זה מה שמצופה ממך. די בטוח שג'ורגט, שאין בכיסה כסף לאוטובוס לחיפה, מצפה לסוג כזה של אירוח, יותר סטייל "הכל כלול" כזה. לא הוצאות כספיות ניכרות, אבל די ברור שאתה לא יכול ממש להמשיך בשגרת חייך.

די ברור גם  שהיא וילדיה לא יהיו שותפים בדיאטת האורז (רק!) שבעיצומה היינו שרויים באותו זמן, ולטגן להם שניצלים לא היה ממש אופציה מבחינתי. חיכיתי במתח ליום המחרת לשמוע מה קורה.

למחרת, התבשרתי שדזירה קצת יותר רגועה (טוב, זה היה שלב במבצע שבו עדיין לא הייתה אף נפילה בבאר שבע) אבל עדיין לא התארגנה על עצמה, ולכן לא יכולה להגיד לי מתי תגיע. "מתי שיתאים לך", הגבתי.

אני מניח שעדיין לא הייתה לה באותו יום אופציה יותר אטרקטיבית, ולכן רצתה לשמור אותנו בעתודה, אבל יום אחרי כן, כנראה שמשהו אחר כן צץ, ואשתי שענתה לטלפון התבשרה שאדל כבר לא תגיע בכלל, בכל אופן, לא במלחמה הנוכחית. חבל, כבר הייתי סקרן לראות במה מדובר. אין ספק שהייתי פוגש כך מישהי שבנסיבות רגילות לא הייתי מכיר. היה יכול להיות מעניין.

אני עדיין תוהה, האם באמת יש אנשים שמסתדרים מיום ליום, אבל צריכים לגייס כסף כדי לרכוש כרטיס אוטובוס מבאר שבע לחיפה? אם כן, אז כנראה שבאמת אין לי מושג על המקום הזה בו אני חי. עד כאן, סיפור פרנסואז.

כמה ימים יותר מאוחר, התקשרה משפחה אחרת, מאשקלון. האם מורה, האב יוצא צבא הקבע שמנסה להתחיל קריירה שניה כעורך דין, שתי בנות. כבר בטלפון הבהירו שהם מחפשים רק קורת גג, ולא רוצים להטריח. נשמע טוב.

ויתרתי בצער על פגישת המחזור של וותיקי אינטל בחוף הים  ונסעתי הביתה לקבל את פניהם. אכן אנשים חביבים ונחמדים, שהתמקמו ארבעתם בחדרו של אחד הילדים, למרות שהוצעו להם שני החדרים, ויצאו העירה לפגוש חברים.

אלא שבאותו הלילה הייתה, מעשה שטן, הפעם היחידה שאזעקה נשמעה בחיפה במהלך כל 50 ימי "המבצע". קמנו זוגתי ואני והלכנו לכוון הממ"ד, ואבי המשפחה הצטרף אלינו שם, ועמדנו שם יחד כמה דקות במבוכה – בכך זאת, זרים. אשתו והבנות נשארו במיטה. טוב, אמרתי לעצמי, קטן עליהם, אחרי מבול האזעקות שנחת עליהם באשקלון, זה בטח כבר לא מזיז להם.

מזיז גם מזיז. למחרת בבוקר הם סיפרו שכבר לא ישנו כל הלילה אחרי האזעקה, ואם גם כאן בחיפה אין להם שקט, אז הם חוזרים הביתה. ואחרי ארוחת בוקר עם זוגתי, המשפחה האשקלונית קמה ונסעה. הביתה חשבתי, אבל מסתבר, כך גיליתי מאוחר יותר, שהם נסעו לשדה התעופה, קנו כרטיסים באחד מדוכני הרגע האחרון, וטסו לשבועיים לחו"ל, למקום בו באמת אין אזעקות. עשו בשכל לדעתי.

נסעתי לירושלים מוקדם בבוקר אותו יום בו הם עזבו – היו לי כרטיסים לשבעה סרטים ביום אחד, בפסטיבל הסרטים של ירושלים, כרטיסים שכבר הזמנתי מראש. כשחזרתי מאוחר בלילה, הם כבר לא היו.  וכך, גם בפעם הזו פספסתי את ההזדמנות "לחבק את תושבי הדרום".

מאז ועד היום, התקשרו רק עוד פעמיים ממוקד תווך האירוחים של עיריית חיפה. בפעם הראשונה הם רצו לברר אם נסכים שחדשות ערוץ 10 יבואו לראיין אותנו ואת המשפחה אותה אנו מארחים. בפעם השניה נדמה לי שזה היה ל ynet. בשתי המקרים, הם התאכזבו מאד לשמוע שכבר אין את מי לראיין, ובכל מקרה, לא היינו מסכימים להתראיין. בשביל להשוויץ ברוח ההתנדבות שקפצה עלי, יש לי את הבלוג, לא? אבל מזה אני למד מזה שלא היו כנראה הרבה אירוחים דרך המנגנון הזה של העירייה.

אז אלו הנסיבות שבהן לא הצלחתי לחבק אף אחד מתושבי הדרום.

עכשיו שיש הפסקת אש ארוכה, והממשלה לקחה על עצמה סוף סוף את האחריות על אירוח תושבי חוטף עזה במקומות אחרים, כנראה שזה כבר לא יקרה. לא נורא, תוך שנתיים לכל היותר אני מניח שתהיה הזדמנות נוספת.

מודעות פרסומת

התחדשות עירונית

מכמה וכמה מביתני מדינות אירופה שהשתתפו בביאנלה לאדריכלות השנה, למדתי עד כמה הן השכילו ל"אתחל"  מחדש ערים שנהרסו כמעט לגמרי במלחמת העולם השניה. מילנו היא דוגמה אחת שאני זוכר, מהביתן האיטלקי.

זה היה תקוע אי שם בסוף ה"ארסנלה", ליד הביתן הסיני. בניגוד לביתן הסיני שהפנים את העובדה שאף אחד לא הולך להגיע אליו, ואכן לא היה בו בעצם כלום. הביתן האיטלקי היה מושקע דווקא, בכל זאת, המדינה המארחת.DSC06387

חלקו הציג את סיפורה של מילנו. העיר העשירה ביותר באיטליה.milan

מילנו נהרסה כמעט לחלוטין בהפצצות במלחמת העולם השניה, והיו שם תצלומי אויר שהזכירו קצת איך נראית עזה בימים אלה, אחרי מתקפת צוק איתן. למשל זה של המנזר שליד כנסיית Santa Maria delle Grazie  שעל הקיר שלה ניצל בנס ציור הסעודה האחרונה של לאונרדו דה-וינצי.

גם לא מעט ערים בגרמניה היו עיי חורבות, וכמובן שלונדון. וכל הערים האלו השכילו לעשות את הדברים הרבה יותר טוב בסיבוב השני, ולייצר מרכז עיר עם רחובות רחבים, עם תשתיות לתחבורה ציבורית, דברים שכבר לא יקרו בתל אביב למשל. פעם, כשהבניה הייתה בעיקר מעץ, שריפה טובה אחת לכמה שנים אפשרה לערים התחדשות עירונית. אבל מאז מלחמת העולם השניה, בעולם המתוקן, כבר אין יותר הזדמנויות כאלה.

בעצם, גם ברלין הצליחה להתחדש, די בזכות הסרת החומה שהקיפה סביב סביב את כל חלקה המערבי. בניגוד לדימוי שהיה לי, של קיר ההולך מצפון לדרום ומפריד בין מזרח למערב, כל מערב ברלין הייתה הרי מובלעת עמוק בתוך מזרח גרמניה, והחומה הקיפה אותה ב 360 מעלות. ומהצד המזרחי הגרמני של החומה הייתה רצועה של כמה עשרות מטרים שכל הבתים גולחו ממנה, משהו כמו שעשינו בזמנו בציר פילדלפי. גם הם חשבו שהם יצליחו למנוע מנהרות. רוב השטח הזה נשאר לאחר הסרת החומה שטח ירוק. אבל לא כולו.

אז מעז יצא מתוק. אבל מה יצא מעזה? אין ספק, יש שם כעת פוטנציאל ניכר ל"התחדשות עירונית". צבאנו המהולל הרס שם בחודש יולי את בתיהם של חצי מליון אנשים – משול כאילו הרס את כל הבתים כולם בחיפה וראשון לציון גם יחד. או – אם מדברים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כאילו הרס את בתיהם של 2.2 מליון איש בישראל, נאמר את כל הבתים בירושלים וגוש דן כולו. וחוץ מזה, את כל בנייני הציבור, תחנת הכוח, תשתיות המים. איך היינו אנחנו מתאוששים מחורבן כזה, אני לא יודע.

אז מה עושים? אסתר זנדברג בהארץ כתבה, קצת בהלצה כנראה, כיצד אדריכלי ישראל יכולים לכפר על נזקי המלחמה בעזה. טוב, זה לא יקרה. זה אולי יוכל להיות נושא לעבודת גמר של סטודנט לאדריכלות באחד מבתי הספר, שכמו כל הרעיונות הגדולים שלהם, שחלקם אפילו מוצלחים, ישארו על הנייר.

קבלנים ישראלים היו מן הסתם מאד שמחים לקחת חלק בפרויקטיי ענק אלה. יהיה שם הרבה מאד כסף, מיליארדים, שיגיע מקטאר וממדינות תורמות אחרות. כמובן שלא מישראל – איך היא קשורה לזה בכלל? היו לנו הוצאות כבדות גם ככה, עם כל הפצצות והפגזים האלה, כל שעות הטיסה האלה.

גם פועלי בניין, אפילו מנוסים, קבלנינו לא יצטרכו לחפש קשה – עזה מלאה בפועלי בניין שהקבלנים כבר מכירים, לפחות אלה ששרדו בחיים את צוק איתן וחמשת קודמיו.

אני לגמרי בעד שישראל תבנה מחדש את עזה, כולל שדה התעופה והנמל, שאם צריך להזכיר, גם אותם אנחנו החרבנו. אולי אם נבנה אותה מחדש, נחשוב פעמיים לפני שנהרוס אותה בפעם הבאה? אולי אז יהיה לנו חבל? את האנשים שם רובנו כבר הפסיק לראות. אבל אולי את הבניינים?

גם הפלסטינים צריכים לשקול ברצינות לתת לקבלנים ישראלים חלק מהעוגה. מצד אחד אפשר לטעון: הרצחת וגם ירשת? גם הרסתם לנו את הבתים וגם תעשו כסף מבנייתם מחדש? למה מה?
אבל מצד שני – הון-שלטון, זוכרים? אם חברות הבניה הגדולות יראו פוטנציאל רווח גדול בשיקום עזה, הם יפעילו את השפעתם על הפוליטיקאים כדי שיתפשרו ויחפשו פתרונות לא צבאיים. לפחות לא עד שיגמרו לבנות שם, עד שלא יהיה משהו חדש להרוס, ולבנות מחדש, וחוזר חלילה. ויש להם את הכוח, לקבלנים. רק מהזמן האחרון היה לנו את הולילנד. ושם דובר "רק" על תוספת אחוזי בניה. וזוכרים את דוד אפל ואריק שרון? אולי הם שוב ישכרו את "הבן של…" איזה פוליטיקאי לעשות להם חיפושים באינטרנט על משהו תמורת כמה מליונים. לא את גלעד שרון הפעם – אבא שלו כבר לא יתעורר.

 

מלחמה ואמנות

בהרצאה האחרונה לעונה זו של הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, עלתה לא במפתיע ההשוואה בין מלחמה ואמנות כשני "מכניזמים" המסוגלים לגבור על האינרציה של עולמנו השגור והרווי במובן מאליו, ולגלות לנו את ה"אמת". את אותה ה"אלתיאה" של היוונים, שתרגומה המילולי אליבא ד-היידגר הוא "אי-ניסתרות", לשון אחרת: חשיפה של אותו החלק של העולם שאנו לא היינו מסוגלים לראות עד כה. בעיקר בשל היותנו טבולים מלכתחילה בעולם, בשל עברנו האישי והקבוצתי שתכנת אותנו לראות דברים מסויימים ולא לראות אחרים.

ההרצאה של ליאת פרידמן השוותה שני טקסטים שכבר היכרתי: "מקורה של יצירת האמנות" משל מרטין היידגר, שהתפרסם בקובץ בשם "דרכי עצים" (שממנו קיבל הבלוג הזה את שמו) ומאמר של זגמונד פרויד על לאונרדו דה וינצי. בשניהם האמנות מתוארת כחושפת את הפן של העולם שבלעדיה לא היינו נחשפים אליו. האנלוגיה שאפשר להציע היא חור מרובע בגליון נייר שדרכו אנו רואים את העולם, ויצירת האמנות ה"אמיתית" משנה את ממדיו, צורתו  ומיקומו של החור  הנ"ל כך שלאחריה, אנחנו חווים את העולם באופן אחר. קצת אוטופי, ומעט מאד יצירות אמנות אפשר למצוא שיענו על הקריטריון הזה.

ההשוואה למלחמה צצה ועלתה במהלך ההרצאה, אלא שאזעקה החרידה את כולנו מאולם שידלובסקי אל מרחב מוגן קרוב, ועד שחזרנו כבר לא נשאר זמן לדבר על ההשוואה, אז חשבתי לנסות ולהתחיל את ההשוואה הזו כאן, במיוחד לאור מה שאנו למדים במלחמה הנוכחית (טוב, מבצע, או שזו כבר מערכה?).

הדרך שבה אני רואה את העולם השתנתה במהלך המלחמה הזו יותר אפילו מכפי שהשתנתה בעקבות הביקור בתערוכת היחיד של דוד ריב במוזיאון תל אביב, אף שהיא רלוונטית להפליא גם למלחמה הנוכחית,  כמו למשל התמונה הזו, מ 1997..DSC06039

התערוכה מצוינת, אני לא יודע אם היא הייתה עוברת את הקריטריונים המחמירים של היידגר, אבל את שלי כן – זוהי אמנות, ואמנות טובה. ועדיין, מאירועי המלחמה הושפעתי הרבה יותר. למדתי לראות את העולם אחרת לגמרי. למשל:

התחלתי להסתכל כלפי מעלה במבנים, כדי לראות ממה עשוי הגג. גיליתי שבהרבה מבני מסחר, כמו למשל סופרמרקטים, הגג הוא גג פח. לא רעיון טוב להמשיך בקניות כשיש אזעקה.

גיליתי שיש לפחות חצי מליון אזרחים יהודים בישראל שחושבים שצריך להרוג אנשים עם דעות כמו שלי, מתוכם יש כמאה אלף שמוכנים להרוג אותי במו ידיהם. מול חלקם עמדתי בשבת האחרונה ברחוב מוריה בחיפה.

הבנתי שיש כנראה מספר בן שש ספרות של אנשים שהיו רוצים שנהרוג כל אדם ברצועת עזה (כדי להבהיר – שש ספרות פירושו בין  100,000-999,999) עד האחרון שבהם. טיהור אתני, הפתרון הסופי לבעיית רצועת עזה. מי אומר שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה…
לא עשיתי סקר, אבל אני מוכן להמר שסקר בנידון יאמת את הערכתי.

הפנמתי שלהביע את הדעות מעלה, בגלוי, תחת שמך ברשת חברתית, לא נחשב משהו שיש לחשוש ממנו. יש כל כך הרבה מזה שאין סיכוי שהמשטרה תתמודד עם זה ותעמיד לדין אנשים על הסתה לרצח שהם עומדים מאחוריה בגלוי.

ויש את עניין המנהרות, שאפשר למפות אותו ישירות אל מושג ה"אדמה" אצל היידגר, האדמה כמסה אטומה ובלתי חדירה שיצירת האמנות מצליחה להביא חלקים ממנה אל ה"עולם", אל החלק הגלוי של המציאות שלנו.  בדיוק כפי שהמלחמה הביאה לתוך עולמנו את המודעות להיות הקרקע שתחת לרגלינו שורצת מנהרות, רוחשת אנשים עויינים לנו הצועדים בהן, חמושים בחמרי הרדמה ואזיקונים, בכדי לגרור אותנו אל תוך האדמה, שתבלע אותנו חיים. "פחד עד מוות" קראו לסרט ההוא מ 1990, Tremors באנגלית, שמדגים את הפחד הקמאי הזה מהדברים שאולי שורצים ממש מתחתינו, שאין לנו מושג עליהם.

פחד שהפך להיות חלק מעולמנו. פחד שרוקן את כל ישובי "עוטף" עזה, כמו את אותה עיירה בסרט.