אי משוטט של חוסר וודאות

בעקבות ה"מפגש" האחרון, (אפשר לקרוא לזה מפגש כשזה ב zoom?) של הסמינר למחשבה קונטיננטלית, שהשנה הוא על פרוייקט הפסאזים של וולטר בנימין (שחלקו תורגם לעברית ויצא, איך לא, ברסלינג), חזרתי להרהר במושג ה"משוטט" של וולטר בנימין, זה שכיום יכול לשוטט איפה שהוא רק רוצה, בתנאי שזה לא יהיה יותר ממרחק מאת המטרים מדלת ביתו. בפריז, אפשר לעשות עם זה משהו. בחיפה? נו.

רצה המקרה, ובאותו השבוע גם קראתי (וגם "נפגשתי" בנושא עם ידידי בנצי) על "שלושת דימויי התנועה" מתוך פרק ארבע (שתורגם לעברית בגליון "המדרשה" מספר 15) בספר הראשון על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (נדמה לי שהזכרתי אותו פה כבר פעם או פעמיים). דימויים אלו, שמיד אגיע אליהם, מתוארים בספר ההוא בהקשר קולנועי, אבל רלוונטי להשתמש בהם בכדי להבין (אולי) את מהות אותו משוטט (שגם אני מתיימר לפעמים להיות בנעליו, וגם כתבתי על זה אפילו).

עניין דימויי התנועה משמש את דלז (שלוקח את רוב זה מברגסון) בכדי להגדיר את ההבדל בין דוממים לדברים שיש להם מוח, פרימיטיבי ככל שיהיה, שלהם הוא קורא "איים של חוסר וודאות". כי בניגוד לאינטראקציה בין דוממים, למשל כדור המוקפץ כנגד קיר או קרינה אלקטרומגנטית הפוגעת במשטח מתכתי, שם אין אי וודאות באשר לתוצאת המפגש (לפחות לא ברמת התאור הניוטונית, נזניח לרגע את מכניקת הקוואנטים), לדברים בעלי מוח יש מרווח מסויים בין הקלט לפלט. בין הדברים הנקלטים באברי החישה (כגון עינים, לשון, עור) לבין אברי הפלט (כמו למשל ידיים, רגליים) ובמרווח הזה קורים דברים שגורמים לכך שיש אי וודאות לתוצאות של קליטת רשמים מסויימת.

אז יש את דימוי התפיסה, צד הקלט של הדברים. מה ששונה אצל "איים של חוסר וודאות" (שכוללים גם אותנו) הוא שהמוח עסוק מאד בלסנן את הדברים שנדמים לא רלוונטיים, והתפיסה בפועל היא רק subset מצומצם מאד של המידע החושי הנקלט באיברי החישה. וטוב שכך, כי אי אפשר להתמודד עם כל כך הרבה מידע. זו גם הסיבה שאנו עושים כל כך דברים על אוטומט, אפילו דברים מסכני חיים, כמו נהיגה בעיר (לא בחיפה…).

ויש את דימוי הפעולה, צד הפלט. הפעולה שאותם "איים של חוסר וודאות", בעלי המוח, פועלים כתוצאה מדימוי התפיסה, אבל לא בקשר ישיר אליו, אלא תוך עיבוד משמעותי, הכולל גם זכרון והתנסויות קודמות, בין היתר. מי ידע מה עוד.

ויש את דימוי ההיפעלות (affectation) – הדרך שבה דימוי התפיסה גורם לשינויים פנימיים באותם "איים של חוסר וודאות", כמו למשל תחושת הקבס שאני חש כשאני צופה בראש ממשלתי בטלויזיה (לפני שקיבלתי שכל והתחלתי להחשיך את המסך בכל פעם שהוא מופיע שם). ואותן ההיפעלויות בתורן ישפיעו גם על דימוי התפיסה העתידיים – יתכן שאתחיל לשים לב לדברים אחרים מבעבר, וגם על דימויי הפעולה העתידיים – יתכן שבאותן נסיבות אפעל אחרת בעתיד.

והמשוטט איפה הוא? הדרך שבה בנימין מתאר אותו היא אדם שדימוי התפיסה שלו שונה משמעותית, אולי רחב יותר, אבל בעיקר שונה מהמצב בו הוא נמצא כשאינו משוטט. כשהוא משוטט, הוא לא ממהר מוסח דעת, במסלול הקצר ביותר וכנראה כבר המוכר לעייפה למקום אחר. הוא משוטט מתוך פתיחות לדברים הנקרים בדרכו, ומסלולו גם הוא אקראי ופותח לו יותר אפשרויות לתפיסות אחרות (בימי קורונה אלו, דרך טובה ללכת במסלול אקראי היא לפנות בכל פעם שמישהו בא מולך על המדרכה ואינך חפץ שיהיה קרוב אליך). כשאתה משוטט אתה ממשיך לסנן קלטים, אבל אחרת. אתה במצב תודעתי בו דימוי התפיסה שלך הוא במצב "משוטט".

גם דימוי ההיפעלות של המשוטט שונה. המשוטט מושפע מדברים שאולי לא היה מושפע מהם כלל או מעט אם היה חופז לו כדרכו בשגרה ברחובות העיר (העיר == פריז אצל בנימין, ואי אפשר להאשים אותו…). קשה לי לתת דוגמאות מוחשיות להיפעלויות שכאלה, אבל אני חושב שחשתי בהן לא פעם, ופעמים רבות בפריז, בחצי השנה בה שוטטתי שם כשהתלוותי לשהות אומן של זוגתי שתחייה.

ודימוי הפעולה של המשוטט? על פניו אין כזה. המשוטט הבנימיני לא פועל, הוא רק משוטט. הוא נסיך בטלן. אין לו צורך וסיבה לפעול. התפיסות לא מייצרות פעולות. יתכן שדימויי פעולה עתידיים יושפעו מההיפעלויות שקרו תוך כדי השיטוט, אבל זו לא תוצאה ישירה של דימוי התפיסה המשוטט.

61: פריז

בפריז, על הגדה הימנית של נהר הסיין, בין גשר Marie לגשר Louis-Philippe, ממש מול האי
Saint-Louis עומד בנין ארוך בן שש קומות, שנבנה בשנות השישים בסגנון "מודרני". הפריזאים מאד לא אוהבים את הבנין הזה. אף שגובהו תואם בדיוק את גובה שאר הבתים במרכז העיר, וגם שאר מימדיו תואמים בערך את מימדי שאר הבתים סביב, עדיין הוא בולט בסביבה שכולה בנינים מקושטים מהמאות השמונה עשר והתשעה עשר, כאצבע חבושה.

באמצע כל  קומה בבנין הזה עובר מסדרון ארוך וחשוך, לאורך הבנין, משני צדדיו דלתות. על כל דלת, שם הארץ או המוסד שבבעלותו הסטודיו הנמצא מאחורי הדלת. בקומה הרביעית, בצד הבנין הפונה אל מגרש החניה שמאחורי הבנין, נמצא סטודיו 8422, שעל דלתו כתוב Israël.
שם גרנו, זוגתי שתחיה ואני, ששה חדשים נפלאים.

הבניין הזה כולו, יחד עם מכלול הבניינים הסמוכים (חלקם גובלים ב Memorial de la Shoa), מהווים את ה Cité internationale des arts. מוסד מופלא של עירית פריז, אליו מוזמנים אמנים מכל העולם: ציירים, מוזיקאים, היסטוריונים, רקדנים, פסלים ועוד, לשהות של בין חודש לשנה. חלק מהאמנים מוזמנים על ידי עירית פריז, אבל הרוב על ידי ועדות מקומיות. בישראל, וועדה של משרד התרבות היא הבוחרת ארבעה אמנים, אחת לשנה לשהות שם. בסוף שנת 2015 הייתה זוגתי שתחיה אחת מהאמנים שנבחרו.

הבחירה אפשרה לזוגתי להגשים חלום ישן: לגור תקופה ארוכה בעיר גדולה, ופריז בהחלט עונה על ההגדרה. ולכן השכרנו את ביתנו, עם חששות ניכרים ובשכר דירה סימלי לדייר שישמור עליו, ויצאנו לפריז, אני על תקן של מלווה.

הסטודיאות נראים בערך כולם אותו הדבר, פרט לרמת האבזור (בסטודיו של גרמניה היא לעין ערוך יותר משופרת מזו של ישראל.) יש חלל אכסון קטן מימין לדלת הכניסה, יש מקלחת ושרותים צפופים משמאל לדלת. אחרי מבואה קטנה נכנסים ל"חלל היצירה", הסטודיו, חלל מרובע של כחמישה על חמישה מטרים, רצפתו לינולאום ירוק, קירותיו מסויידים לבן,  ולו חלון גדול.
זה מה שרואים מהחלון של הסטודיו, שלא פונה לנהר ולנוף היותר מרשים של ה ile de la Cite.

מהחלל העיקרי אפשר לעבור לחלל צר סמוך, בו מיטת יחיד הצמודה לקיר, שולחן אוכל קטן, ומעבר למטבחון זעיר. במטבח יש מקרר קטנטן, כירת חשמל בת שתי "להבות", כיור ומקום בדיוק לאדם אחד, בעמידה.

לאמנים הבאים עם מלווה, המקום מספק מיטת יחיד נוספת, ואת שתי המיטות הצמדנו ומיקמנו בחלל היצירה מימין לדלת הכניסה לחלל העיקרי. שאלנו, ואמרו לנו להביא מהארץ חבקים בכדי לקשור את רגלי המיטות יחדיו, אבל סדין זוגי מחנות של איקאה (שבצרפת נראית מאד דומה לזו בישראל) עשה את העבודה ואחז יחדיו את שני המזרונים. היה נוח במידה מפתיעה.

הסטודיו היה באמת מאד ספרטני, מאד לא מאובזר. רכשנו מכספנו והשארנו שם דברים כמו תנור אפיה קטן, שידת מגירות, קערות וספלים. המקום מספק אמנם כלי אוכל, צלחות וכוסות, אבל במשורה.

אבל מצד שני, הוא ממוקם בפריז. כמו "טוב אוהל צר על אדמת מולדת מארמון פאר בארצות ניכר". רק להיפך. לפחות לפרק זמן מוגבל.

הבניין לא רק ממוקם בפריז. הוא ממוקם פחות או יותר במקום הטוב ביותר בפריז. ברובע הרביעי,
ה Marais.  מרחק הליכה פחות או יותר מכל מקום. מחלונות הסטודיאות הפונות לנהר נשקפת ממש מקרוב כנסית ה Notre-Dame. יוצאים מהבנין, חוצים את הנהר וכבר נמצאים ברובע הלטיני.

גם בבנין עצמו יש לא מעט דברים מועילים, משיעורי צרפתית במרתף הבנין, קונצרטים של מוזיקאים השוהים בבניין באולם הקונצרטים הנחמד, גם הוא במרתף, ביקורי סטודיו אצל אמנים אחרים העושים תערוכות קטנות אצלם בסטודיו, והזדמנות למפגש עם אמנים מכל רחבי העולם. גם מפלסטין, שלהם יש שם סטודיו או שניים. אלא שהאמן העזתי ששהה שם לא שש לדבר עם ישראלים. מעניין כמה מקרובי משפחתו הרגנו.

מה שעוד נפלא בשהות במקום הזה, הוא שאחרי הפעם הראשונה אפשר לחזור לשם שוב ושוב, על בסיס מקום פנוי. שכר הדירה הוא סימלי במונחי פריז והמיקום, כבר אמרתי? נפלא. אז נשוב..

בעולם הראשון

ראיתי לא מזמן, באינטרנט כמובן, אלא מה, פרק מתכנית "טלויזיה" בשם Last Week Tonight שאותה מנחה John Oliver הצנון הבריטי, ובה תחקיר יסודי למדי על ההלוואות שמעניקים סוחרי המכוניות בארה"ב לאנשים עניים, כביכול כדי שיוכלו לקנות מכונית. "אנשים עניים" לצורך זה מוגדרים ככאלה שאין להם היסטורית אשראי או שהיסטורית האשראי שלהם לא טובה, כלומר שיש להם בעברם מקרים של אי עמידה בתשלומים, או פשיטת רגל, או reposession, כלומר שלקחו מהם משהו שהם לא עמדו בתשלומים שלו.

סוחרי המכוניות מוכרים להם מכונית, לגמרי באשראי בכל זאת, במחיר שהוא פי שתיים או שלוש מהמחיר הריאלי של הרכב. חוץ מזה, במכונית מותקן מכשיר שמשבית את המכונית בתוך 5 ימים מיום שבו לא בוצע תשלום בזמן. אז באים ולוקחים לקונה את המכונית, וכל התשלומים שהוא שילם עד אז, היו כלא היו. בממוצע, בעסקאות כאלה הקונה משלם כ 7 תשלומים לפני שהוא לא מסוגל יותר ולוקחים לו את המכונית. מכונית אחת שהתכנית עקבה אחרי ההיסטוריה שלה, גרוטאה מתוצרת KIA נמכרה כך 13 פעמים בשלוש שנים, כל פעם במחיר מופקע להחריד, עד שנגנבה מהלקוח האחרון שלה.

אם אתם תוהים, למה אנשים שאין להם כסף לקנות מכונית בכל זאת קונים מכונית, אז בתכנית השיבו גם על זה, בדוגמה של אם חד הורית לשלושה ילדים, שיוצאת בחמש וחצי בבוקר לעבודה בתחבורה ציבורית, ולוקח לה שעתיים בכל כיוון. במכונית היה לוקח לה 10 דקות, היא אומרת.

אפשר כמובן לשאול למה היא לא הולכת ברגל או נוסעת באופניים, 10 דקות במכונית זה אולי 30 דקות ברגל. אבל היא שוקלת כ 150 קילו (קילוגרמים של עוני) כך שזה לא ריאלי.  אפשר לשאול למה היא לא חוסכת כסף וקונה מכונית בזול במקום לקנות בתשלומים בריבית שנתית של כ 25%, אבל זו לא שאלה רלוונטית. זה כמו לשאול למה יש לה שלושה ילדים שהיא לא יכולה לפרנס. השאלה הרלוונטית היא למה מדינה שאנו נוטים לחשוב עליה כמדינת עולם ראשון לא מספקת תחבורה ציבורית לתושביה.

למעשה, אם משווים את ארה"ב למדינות כמו צרפת או גרמניה, לפחות על פי הקריטריון של תחבורה ציבורית, ארה"ב היא בעולם הרביעי, בפיגור אחרי מדינות כמו ישראל או תאילנד.

צרפת למשל היא מדינה שבה אדם יכול לחיות ממש מצוין ללא מכונית משלו, בזכות מערכת ענפה ורב שכבתית של אמצעי תחבורה, מערכת כל כך ענפה, שגם אחרי ששה חדשים בפריז אני לא בטוח שהצלחתי לגלות את כל מרכיביה. אבל הנה מה שמצאתי:

מערכת הרכבות היא מערכת היררכית שבה ספרתי שש רמות.
יש את קווי החשמלית (tram) המחברים במסלול מעגלי את נקודות הקצה של הרכבת התחתית, נקודות שהן גם טרמינלים קטנים של אוטובוסים להמשך נסיעה הלאה, מעבר לתחום המאד גדול שמכוסה על ידי הרמה השניה: 14 קווי מטרו ולהם מעל 300 תחנות ושבהם אפשר במחיר כרטיס יחיד לנסוע למרחקים אדירים. כל זמן שנשארים בתוך המערכת, אפשר לנסוע כל היום. לא רואים הרבה מהעיר, אבל כשמגיעים לתחנה אליה כיוונתם, ולא הייתם שם קודם, זו תמיד חוויה לצאת מהחושך אל האור, ולגלות פן אחר וחדש של העיר. מרתק.

ואחרי כן יש את מערכת הרכבות הפרברית, ה RER, שלו כחמישה קווים שעם הסתעפויות מספר מכסים אזור עוד יותר רחב של ערי לווין של פריז. ולמרחקים עוד יותר ארוכים, באזור סביב פריז שנקרא Ile de France יש את מערכת הרכבות transilien שגם היא שייכת ל SNCF, חברת הרכבות הממשלתית הצרפתית (הצרפתים לא מאמינים בהפרטה, לא בשירות מסוג זה).plan_transilien_idf

ואחרי כן יש את הרכבות הרגילות, הרמה החמישית בהיררכיה של הרכבות, שנקראות TER ולמרחקים של עד כמאה וחמישים ק"מ מהבירה המחירים בהן סבירים והמהירות גם. למרחקים יותר ארוכים יש את שרות ה TGV האולטרא מהיר, המתחרה בהצלחה בטיסות פנים. לא במחיר, לפעמים זה יותר יקר מטיסה, אבל כשמשקללים את עלות ההגעה לשדה התעופה בשני הקצוות, ואת סך כל הזמן, אז גם למקומות רחוקים מפריז, כמו ניס או מרסיי, מהר יותר ברכבת ולא הרבה יותר יקר. לבטח הרבה יותר נוח.

כל המערכת הזו, בניכוי שביתות די תכופות, עובדת נפלא. צד האינטרנט שלה, לא ממש מזהיר, ואין להם מערכת אחת שבה אפשר לברר את אפשרות ההגעה בכל רמות ההיררכיה של הרכבות. גם בכל אחת מהרמות יש אתרי אינטרנט (כמו למשל זה) לחישוב מסלולים ורכישת כרטיסים שמאד מפגרים ביכולות ובנוחות, גם למי שמסתדר בצרפתית. אבל באינטרנט אין וואקום, ויש מספר אתרים פרטיים למשל captain train  המפרסמים את עצמם אגרסיבית בתחנות המטרו, ההופכים את עניין ההתמצאות ורכישת הכרטיסים להרבה יותר נוח ומהיר.

אם נשאר עם המרחקים הארוכים, אזי מעבר לטיסות, ויש הרבה טיסות מפריז – כל חברות ה low cost פועלות משם (בערך, כי אחד משדות התעופה, Beauvais מאד רחוק מהעיר, ולהגיע אליו עולה לעתים יותר מהטיסה המאד זולה שראיין אייר מציעים משם), יש גם אוטובוסים למרחקים ארוכים, שמציעים מחירים הרבה יותר זולים אבל זמני נסיעה ארוכים בהרבה. רוב האוטובוסים האלה (לעניים, וצעירים שזמנם בידם) מופעלים על ידי ouibus, חברת בת של חברת הרכבות. לא ברור לי מודל העלות של השירות הזה.

למרחקים קצרים, בתוך פריז למשל, יש גם רשת אוטובוסים שעם הזמן, אחרי שהכרנו כבר את העיר קצת התחלנו פה ושם גם לנצל אותה. שרות המפות של גוגל לא הציע מסלולי אוטובוס עד לא מכבר, אבל moovit כן.  מערכת האוטובוסים הרבה יותר איטית מהמטרו והעיר די פקוקה, אבל רואים את העיר. מצד שני, ברגל או באופניים, רואים עוד יותר טוב.

פריז, עיר די שטוחה ויחסית קומפקטית, מאד נוחה להליכה וזה מה שבדרך כלל עשינו. אבל לרוכבי אופניים מזומנת רשת מסועפת של שבילי אופניים, עם רמזורים משלהם, ומערכת של השכרת אופניים בשם Velib המציעה 23600 זוגות אופניים ב 1800תחנות המרוחקות לא יותר מ 300 מטרים האחת מהשניה (לעומת 500 מטרים לתחנות המטרו). שימוש באופניים של עד חצי שעה הוא חינם, ויש אפליקציה משוכללת המראה לך על מפה איפה יש אופניים פנויים ואיפה יש עמדה פנויה להחזרה. אפילו מפות גוגל מכירות את האפשרות הזו ואפשר לתכנן מסלול בשימוש של velib, אמצעי תחבורה ציבורית לכל דבר. ברוב טיפשותי, לא ניצלתי את הכלי המדהים הזה, אולי כי חיפה תלולה מכדי שאהיה רגיל להשתמש באופניים בכדי להתנייד, לא לספורט.

וכמו שיש Velib לאופניים, כך יש Autolib למי שצריך מפעם לפעם מכונית בתוך העיר. אולי להוביל קניות, או סתם. זו רשת של 3,980 מכוניות חשמליות המפוזרות ב1,084 תחנות ברחבי העיר, לא מייצרות זיהום, תמיד מובטח להן חניה חינם כולל 5,935 תחנות טעינה. ימות המשיח. היה יכול להיות שימושי בחודש הראשון לשהותנו כשהיינו צריכים להצטייד בכל מיני דברים, אבל לא ידענו על זה. (יש גם את utilib, השכרת רכב לבעלי מקצוע, כגון שרברבים וחשמלאים, בתמונה מטה)2-20160712_183352

בקטגוריה של נסיעה במכונית פרטית, חוץ משרות ההשכרה מעלה, וסתם השכרת רכב, ומוניות, ושירות Uber של אנשים שמכוניתם משמשת מונית לעת מצוא, יש גם את מה שהצרפתים קוראים covoiturage, שיתוף נסיעות, כמו למשל שרות התווך לנסיעות משותפות BlaBlaCar שאותו דווקא ניסיתי כמה פעמים וגם סיפרתי על זה כאן. שימושי לנסיעות בינעירוניות כאשר לא השכלתם לקנות כרטיס רכבת המון זמן מראש, כי כרטיסי הרכבת מתייקרים מאד עם התקרב זמן הנסיעה.

מצד שני, ממש בזמן האחרון התחילה הרכבת למכור כרטיסים מוזלים ל TGV ברגע האחרון ממש באתר בשם ouigo. חברת הרכבות היא אמנם ממשלתית, אבל גם הם מבינים, לאט אמנם, שלא הגיוני לצאת עם רכבת חצי ריקה רק בגלל שאנשים לא מוכנים לשלם מחירים פסיכיים כאלה.

יש גם שירותים של השכרת רכב מאנשים פרטיים, למשל הסטארט-אפ הצרפתי Drivy, המגדירים את עצמם כך: "Rent the cars next door". כמו Uber רק בלי הנהג. יוצא הרבה יותר זול כי הביטוח נשאר של בעל הרכב, ויותר זריז כי אפשר לשכור רכב מהסוג שמתאים לך שנמצא פיזית קרוב אליך. עולם חדש נועז, לא? ויש עוד שירות, של החלפת רכבים בין אנשים היוצאים ל Vacance האחד באזור של השני, שעל טיבו עדיין לא עמדתי.

אני בטוח שהתמונה מעלה לא מכסה את מגוון אפשרויות ההתניידות שעומדות לרשות הצרפתים, וגם הם ללא ספק מבולבלים כאשר הם מחליטים לנסוע לאן שהוא. אבל גם את הוואקום הזה ממלאים שירותי אגרגציה כמו Kelbillet בצרפת או gopili באנגליה, שבוחנים את כל סל האפשרויות: טיסות, רכבות, אוטובוסים, שיתופי הסעות, ומציעים לך את האפשרויות, מדורגות על פי קריטריונים כמו מחיר, זמן, נוחות.

אולי צריך להפסיק להשתמש בתואר "אמריקה" לתיאור דברים משופרים…

לסיכום כמה טיפים למתניידים בפריז:

שווה לקנות חבילה של 10 כרטיסי +T ב 14.1 יורו – ברוב המקרים יוצא יותר זול מקניית Passe Navigo שבועי או חודשי במיוחד אם אתם מתניידים בעיקר במרכז העיר, אלא אם אתם באים לשבוע, ומנסים לראות את כל העיר ותיסעו 4 נסיעות או יותר בממוצע ליום. Passe Navigo מתומחר בכדי לתעדף את תושבי הפרברים המרוחקים, איזורים 4 ו 5, ופריזאים הגרים במרכז בדרך כלל לא קונים אותו, אלא אם הנוחות חשובה להם מהמחיר.

כרטיסי +T טובים לכל אמצעי התחבורה, אבל אי אפשר לעבור ממטרו לאוטובוס או להפך. אפשר לעבור חפשי ממטרו למטרו, ובכרטיס אחד לנסוע במטרו בכל האזורים בלי תוספת מחיר, ב RER לאיזורים  3-5  המחיר משתנה, ויותר יקר אבל יותר מהיר.
אפשר לעבור מאוטובוס או חשמלית לאוטובוס או חשמלית, ויש להחתים את הכרטיס בכל פעם, במגבלת זמן  של 90 דקות מההחתמה הראשונה עד ההחתמה האחרונה (לא עד סיום הנסיעה)  ובלי הגבלת מרחק, אבל אי אפשר לעבור לאותו מספר קו, כלומר אין עצירות סתם. אי אפשר לעבור אם הכרטיס נרכש מאצל הנהג, רק כרטיסים שנרכשו מראש או במכונות. החוקים באתר הזה

אם אתם נוסעים ב RER או רכבת פרברית אחרת, שווה לקנות את הכרטיסים, הלוך וחזור בתחנת המטרו ממנה אתם יוצאים, כי אז הכרטיס כולל גם את המטרו עד לתחנת הרכבת ממנה תצאו.

הדרך הזולה ביותר להגיע לשדה התעופה אורלי, ממנו טסה לארץ חברת הלואו קוסט טרנסאביה היא באוטובוס לילה, Noctilien, בכרטיס יחיד שעולה 1.41 יורו. זה גם הכי מהיר… בשעות היום הדרך הזולה ביותר היא במטרו 7 עד ל Villejuif ומשם בחשמלית 7 לשדה. שני כרטיסי +T.

ששה חדשים בפריז – אוכל בחוץ

בשדה התעופה, בדרך חזרה ארצה אחרי שהות (אמן, של זוגתי) של ששה חדשים בפריז, ניסינו לשחזר את המקומות, הלא מאד מרובים, שבהם נהנינו לאכול מחוץ לסטודיו בו התגוררנו. המקומות מפוזרים על פני כל העיר, ובשם כל אחד מהמקומות יש קישור למפות גוגל עם המיקום המדויק. לא כל המקומות טבעוניים או צמחוניים, אבל בכולם יש כמובן לטבעונים מה לאכול. הסדר די אקראי.

יש 2 רשתות של חנויות טבע: Naturalia ו Bio c' Bon להן יש סניפים בכל רחבי העיר ובשתי הרשתות אפשר למצוא במקרר סלטים מוכנים על טהרת הצומח, כמו גם יוגורט סויה לשתייה ומבחר מוצרים שאפשר להרכיב מהם פיקניק. מצוין אם למשל יוצאים לפיקניק באחד הפארקים של פריז עם קבוצת ה Meetup של טבעונים בפריז שזו גם הזדמנות לפגוש אנשים נחמדים (יש טבעונים לא נחמדים?).

Tang Xuan בית תה סיני יפיפה ברובע התשיעי, ובו קינוחים סינים עדינים וטעימים, חלקם טבעוני.

Tien Hiang ו mini Tien Hiang ברובע ה 11 וה 10 בהתאמה . אוכל סיני טבעוני מעולה ושונה. זול.

Végé'Saveurs ברובע ה 12, קרוב מאד לכיכר הבסטיליה.  טבעוני כמעט לגמרי, לכל המנות יש גרסה טבעונית, אסיאתי, טעים, מנות גדולות, לא יקר. אכלנו שם כמה וכמה פעמים.

Gentle Gourmet Café גם היא קרובה לבסטיליה ברובע ה 12.  מסעדה טבעונית לגמרי עם מטבח צרפתי משובח (נדיר), טעים מאוד, מוגש יפה, יקר.

Café Ginger: עוד מקום ליד כיכר הבסטיליה. לא זול, אוכל מעניין. טבעוני לגמרי.

Le Potager du Marais: קרוב למרכז פומפידו ברובע השלישי. טבעוני, לא זול, די בינוני אך מיקום נוח.

Manoush פלאפל בלפה טריה הנלושה ונאפית לפני עיניך על סאג', קרוב למרכז פומפידו. זול ומשביע.

Végét'Halles מסעדה צמחונית עם דגש בריאותני ברובע הראשון. בסדר כזה. קרוב ל Le Halles וגם נוח להפסקת צהריים ביום ארוך במוזיאון הלובר (אפשר להכנס ולצאת עם אותו הכרטיס).

Le puits de legumes: עוד צמחונית בריאותנית עם אופציות טבעוניות. ברובע הלטיני (החמישי), לא מסעיר. יש אופציות טובות יותר בסביבה, למשל…

La Rose de DAMAS: מסעדה סורית ליד מכון העולם הערבי ברובע החמישי. טעים מאד, הרבה אופציות טבעוניות. מאלבי לא טבעוני (רק צמחוני) מאד טעים.

Toutofu, Atelier de soja: מקום קטן ברובע ה 18 בו מייצרים במקום את הטופו ומבשלים אתו. מבחר קטן, זול וטעים. בעיקר לקחת. אפשר לקחת את האוכל ממול, ל Grand Train, קרפיף הרכבות שהפך גינה קהילתית נחמדה ולאכול שם על כיסא נוח בין הקרונות והקטרים הישנים.

Godjo: אתיופית ברובע החמישי. אוכל טוב, יש בכל יום Ye Tsom Beyaynetu – פלטה צמחונית, טבעונית בעצם עם מבחר המנות הטבעוני של המטבח האתיופי לימי רביעי ושישי בהם לא אוכלים בשר ("צמים").

Saravanaa Bhavan: מסעדה הודית צמחונית, חלק מרשת עולמית. בדלהי הייתם עומדים שעה בתור אליה בארוחת צהריים, פה לא. תפריט ענק, מצטיינת באוכל דרום הודי (יש אידלי כל היום!), ובערב, אחרי שש, יש מבחר אפילו עוד יותר גדול של מנות. לא הכל טבעוני, המיני-אידלי לצערי לא. זו בעצם מזללה, מנטליות של מסעדה מזרחית, אוכל מעולה, זול. חזרתי לשם שוב ושוב, למרות שבאותו רחוב Rue du Faubourg Saint-Denis, ובאזור בכלל (הרובע העשירי) יש שפע מסעדות הודיות, והן עולות בהרבה על אלו אשר מרוכזות קצת דרומה משם, בפסאז Brady.

Sangeetha Restaurant Végétarien: קצת הלאה באותו הרחוב. בעיקר דרום הודי, פחות טעים מהקודמת, אבל יש להם לעומת זאת Chaat, חטיפים הודיים, כמו Bhel Poori ו Pani Poori.

Bhai Bhai Sweets: ליד Gare de l'Est ברובע ה 10. ארוחה משביעה וטבעונית הכוללת 2 סמוסות ענק ונזיד חומוס ב 2 (!) יורו בלבד, ויש גם ממתקים הודיים, חלקם טבעוני. חלוות הגזר שלהם לא טבעונית לצערי.

Krishna Bhavan: שני סניפים, ברובע ה 10 ליד רכבת צפון וברובע ה 5. בשניהם האוכל (הודי) טעים, אופציות טבעוניות. ברובע החמישי הישיבה יותר סימפטית.

Au petit Tai תאילנדית עם אופציות טבעוניות במארה, רובע 4. אוכל מצוין, לברר אם אין רוטב דגים במנה.

Suan Thaï: עוד תאילנדית עם הרבה אופציות טבעוניות במארה, רובע 4. אוכל מצוין ומוגש יפה אך יקר.

Tamarind: עוד תאילנדית עם מעט אופציות טבעוניות במארה, רובע 4. אוכל לא רע, אך לא רחוק יש אופציות עדיפות (מעלה)

Brasserie Lola: בראסרי טבעוני באמת מעולה ברובע ה 15, אם אתם בסביבה או באתם לקניות במעדניה הלבנונית המעולה שליד.

Brasserie 2eme Art ברובע השני, קרוב למרכז פומפידו ולה-האל. הסניף החדש של Lola עם בערך אותו אוכל כמו המקור.

Hank Burger: רק המבורגרים טבעוניים, אין סכנה שיהיו ספוגים שומן מהחי מטיגון על פלנצה משותפת. מיקום מצויין במארה ברובע השלישי ליד מוזיאון הצייד והטבע. טעים, זריז וזול. ישיבה נחמדה בקומה מעלה.

Cafe Pinson: חמישה סניפים של המסעדה הטבעונית הזו. עיצוב נחמד, אוכל בינוני ויקר.

Le pain Cotidien: רשת מסעדות עם הרבה אופציות טבעוניות. סביר+

Wild & The Moon:  מקום מדליק, אוכל  raw והמבחר קטן, שייקים טובים ויקרים. קינוחים נראים מעולה אבל לא אכלנו. נסגר בשבע בערב.

42 Degrés: מסעדת אוכל raw (טבעונאי קוראים לזה בעברית), אוכל שחומם לכל היותר ל 42 מעלות. בצפון העיר ברובע התשיעי. אוכל יקר מאד, ולא ממש טעים. לפחות מוגש יפה.

Shabu Sha: הקונספט פה, כנראה יפני, הוא שיש פס של צלחות קטנות הנוסעות על פס לפניך, אותן אתה בוחר ומבשל בסיר אישי עם ציר המבעבע לפניך. רוב סוגי הציר טבעוניים ויש הרבה דברים טבעוניים לבשל במרק. אכול כפי יכולך ב 25 יורו לאדם הוא דיל יותר מוצלח לאוכלי בשר, אבל טעים מאד ונסיון מעניין לטבעונים.

Rimal: מסעדה לבנונית מצויינת ברובע ה 17, עם לא הרבה אופציות טבעוניות (אך טעימות) ליד Parc Monceau היפיפה.

Guenmaï: מסעדה טבעונית נחמדה, אופציה די יחידה ברובע השישי, ליד מוזיאון דלקרואה. לא זול.

Pema Thang: טיבטית צמחונית ידידותית לטבעונים ברובע החמישי. אוכל לא רע אך לא מסעיר. במסעדה הטיבטית הלא צמחונית ליד, Lhassa, יש גם הרבה אופציות ונראה יותר טוב, אך לא בדקנו.

Indonesia: מסעדה אינדונזית ברובע השישי ליד גני לוכסמבורג, עם אופציות טבעוניות, לא הספקנו לאכול שם (שישה חדשים בלבד…) אבל הומלץ על ידי מספר טבעונים והיה שם גם ערב טבעוני.

Une Glace à Paris: או בשמו המלא: Une Glace à Paris Olivier MENARD & Emmanuel RYON meilleur ouvrier de France glacier הוא אולי הגלידריה הטובה בפריז. ברובע הרביעי. יש מבחר לא רע של סורבטים, טבעוניים כמובן. בצרפת מבחינים בקפידה בין גלידה לסורבה. מול  Pierre Herme למי שעוגות לא טבעוניות בשלל צבעים עושה את זה.

Vegan folie's הקונדיטוריה הטבעונית היחידה בפריז. אפשר לאכול במקום או לקחת הביתה, גם פשטידות טבעוניות. טעים. אזור נחמד באמצע Rue Mouffetard, ברובע החמישי.

Le Grenier de Notre Dame המסעדה הצמחונית הוותיקה בפריז, בלב החלק התיירותי ביותר של פריז, ברובע הלטיני ליד נוטרדם. מעט אופציות טבעוניות. אכלנו שם פעמיים בעבר, אך לא בביקור הזה. מקום מאכזב.

השורה התחתונה: יש אופציות. מצד אחד – יש אינספור מסעדות בפריז, וברובן אין שום אופציה טבעונית או אפילו צמחונית. אחרי כמה שבועות הפנמנו שחבל בכלל לטרוח ולעצור לבחון את תפריטי מסעדות המוצגים בחוץ – אין כלום, אפילו לא סלט. אלא אם כן זו מסעדה הודית. מצד שני, יש הבה מקומות שכן אפשר לאכול בהם, ויש יותר סיכוי אם הולכים למקום ספציפי שבו ידוע שיש מה לאכול. אתר Happy Cow עוזר, או המלצות מאנשים (בכל המקומות האלה, למעט אחד, אכלנו, בחלקם מספר פעמים).

ששה חדשים בפריז – אוכל בבית

שהות כה ממושכת בעיר גדולה לא יכולה להתבסס על מסעדות או אוכל מוכן, לבטח לא כאשר אתה טבעוני. סיכמתי פה כמה התנסויות ולמידה שיכולים לסייע למי שבא לפריז בפרט ולעיר גדולה בכלל לתקופה ארוכה. הרשומה יכולה לעזור יותר לטבעונים וצמחונים, אבל לא רק. אז הנה:

מטבח: אני מניח שמטבח עומד לרשות כל מי שבא לעיר גדולה ליותר משבוע שבועיים, וכיום, עם AirBnB גם למי שבא לשבוע או אפילו פחות. לרשותנו עמד מטבח, מאד קטן ומצומצם, בסטודיו שעירית פריז העמידה לרשות זוגתי שתחייה. מטבח שאמצעיו דלים במיוחד יחסית אפילו לדירה פריזאית ממוצעת, אם כי אני מנחש שיש דירות "סטודיו" רבות שהמטבח בהן לא באמת שמיש, ולראיה – סל הקניה הממוצע בסופרמרקט של הצרפתים באזור בו שהינו, שבו שכר הדירה מאד יקר ולכן הדירות כנראה מאד זעירות, הכיל רוב מאכלים מוכנים ומיעוט חמרי גלם "גולמיים".

המטבח שקיבלנו לא הכיל תנור, אפילו לא קטן, לא מיקרוגל, אפילו לא מכסה לסיר. מכסה לסיר קנינו, תנור גם (כ 30 יורו), ולחיות בלי מיקרוגל, למדנו. ממילא המקרר שם, 60 ליטרים נפחו, לא באמת אפשר לבשל לשבוע ולחמם כל יום כפי שאנו עושים בבית. אז היו יותר אירועי בישול בשבוע, יותר יציאות לאוכל בחוץ ויותר תחתיות שרופות לסירים ומחבתות.

מצרכי יסוד: יש מצרכים שאתה לוקח כמובן מאליו שיהיו לך זמינים, ויש מצרכים שלא היית מצפה שיהיו זמינים, או שאפילו אתה לא חושד בקיומם. בקטגוריה הראשונה מצאתי שטחינה (מצרך יסוד מאד משמעותי עבורי) לא פשוט למצוא, סילאן עוד יותר קשה, וגם עיסת תמרים נטולת גרעינים. אבל מוצרי סויה, כמו למשל טופו, יוגורט וחלב סויה, יש בכל מקום, באיכות טובה, טובה מזו שבישראל. יוגורט הסויה של Sojasun זול ונפוץ בגרסה לא ממותקת. הטופו זמין במגוון רחב של טעמים, וזה הטבעי, ברשת חנויות הטבע Natualia פשוט מעולה, טוב בהרבה מזה שאפשר להשיג פה (יש טופו קדיתא שיש המדברים בשבחו).

טחינה קל יותר למצוא ברבעים היותר חיצוניים של פריז. ברשת Natualia יש את המותג שלהם, שהוא לא רע, אבל הטחינה הלבנונית שיש בפריז טובה ממנו בהרבה, ברמה של טחינה משכם. אפשר למצוא אותה במחיר סביר בחנות טורקית ב Rue du Faubourg Saint-Martin קצת דרומה מ Rue du Château d'Eau, לא רחוק ממקומות מעניינים כמו מועדון הג'ז New morning, רחוב  Passage Brady על שפע המסעדות ההודיות שלו (אף לא אחת מצטיינת..) והסופרמרקט ההודי המצוין Velan. וכן, גם מרכז האידיש של פריז נמצא שם בסביבה, למי שבקטע האידישאי. באותה החנות  הטורקית תוכלו לרכוש ביורו ומחצה קילוגרם של עיסת תמרים משובחת מתוצרת טוניסיה, ויחד עם הטחינה וגרד מקליפת תפוז אחד תוכלו להכין את הממתק המעולה שהמרשם שלו נמצא כאן.

אפשר לנסות למצוא טחינה גם בחנויות של יוונים, כמו למשל Le pirée ב Boulevard Saint-Germain (47, 75005 ברובע הלטיני או במארה בחנות בשם Izraël ב Rue François Miron 30, 75004. אבל יקר. באחרונה יש גם סילאן.

יש אזורים שבהם המצרכים האלה ואחרים מאד נפוצים. כדאי מאד לבקר (לעלות לרגל אפילו) למעדניה לבנונית בשם "Les Délices d'Orient" ב 52 Avenue Emile Zola ברובע ה 15 (ובאותה הזדמנות לכו לפארק אנדרה סיטרואן הסמוך שתכנן Gilles Clément, שם תוכלו לראות את פריז מלמעלה – בכדור הפורח שנמצא שם) . או אם תלכו לבקר בשוק הפשפשים בסוף שבוע (שווה מאד ביקור או שניים או שלושה – המקום ענקי) ב Porte de Clignancourt תוכלו למצוא שם באזור שפע "מצרכי יסוד" מזרח תיכוניים.

ובשוק Aligre אשר ברובע ה 12, שם נחמד מאד בדרך כלל, יש חנות מעולה בשם Sabah
ב 30 Rue d'Aligre בה יש הכל, ובזול.

שאר פירות ירקות: באזור "רכבת צפון"' Gare du Nord, אזור שמאד שווה ללכת לאכול בו אוכל הודי, לאורך Rue du Faubourg Saint-Denis יש (חוץ מכמה מסעדות הודיות צמחוניות נפלאות, כמו Saravanaa Bhavan במספר 170 או Sangeetha במספר 178) שפע של חנויות הודיות ואפריקאיות עם מיני ירקות שאין במקומותינו ושלצערי לא ניסיתי לעשות אתם שום דבר, כמו למשל קסאווה, ואותן בננות שאוכלים מטוגנות, Plantano או משהו בשם Gari. ואם מישהו רוצה לפנק את עצמו, ולתת לחוש הטעם להחזיר אותו לימי תאילנד למשל, אפשר לקנות שם, לא יקר, פירות כמו מנגוסטין, רמבוטן ודוריאן.

 גם בשווקים, שבהם שווה לקנות פירות וירקות (יותר יקר אך יותר טרי מהסופרמקרטים) שימו לב לדברים שאתם לא מכירים – שווה לנסות. כמו למשל ירק שורש טעים ביותר בשם Salsify
(Tragopogon porrifolius ) שמתכונים לו אפשר למצוא ברשת או שרשי סלרי בגודל של ראש של תינוק (כבר מנוקים מכל השורשים הקטנים והמעצבנים, אפשר לקנות גם חצי ראש) שמהם אפשר להכין מעדנים כמו למשל Zombie brain (פשוט לטבען).wp-1470221286710.jpeg
שווה לחפש גם צמח בשם Salicornia, מעין אספרגוס מאד עדין הגדל ב bretagne.
יש גם את כל אותם הירקות הלא מוכרים של אפריקה ואמריקה הדרומית שלא בעיה למצוא ברשת מה לעשות אתם – בלי בשר. באף מסעדה האפריקאית שבדקתי (למעט האתיופיות שם יש תמיד Ye Tsom, אוכל לימי הצום השבועיים, טבעוני) ממש לא היו אופציות טבעוניות או אפילו צמחוניות אז אם אתם רוצים להיפתח אל עולם המצרכים הזה, וליהנות מהזמינות שלהם, בשלו לבד.
בצד המתוק: יש לא מעט מסעדות טבעוניות וידידותיות לטבעונים בפריז, אבל במישור דברי המתיקה הדברים קצת יותר מסובכים. הקונדיטוריה היחידה שהיא ממש טבעונית היא Vegan Folie's, ב 53 Rue Mouffetard. בסדר כזה. אבל משרכשנו תנור, אפילו שהיה קטן, ושתי תבניות אינגליש קייק מפח, יכולתי לספק את צרכינו בעוגות בקלות רבה עם המתכון הזה, או הזה (פה בבלוג). פירות יער קפואים יש בפריז בכל מקום, ובזול במיוחד ברשת החנויות לתוצרת קפואה Picard שיש בכל פינה.
יש בכל הגלידריות מבחר סורבטים לא רע, אף שצרפת לא מעצמת גלידה, בהשוואה לאיטליה או אפילו ישראל. יש בכמה סניפי גלידת Amorino גם שניים-שלושה טעמים לא חלביים של פיסטוק ואגוזים, אז בקיץ גם זה פתרון לחובבי המתוק.
אפשר כמובן, "להחליק" פינות, ביחוד כשרעבים, ולקנות מפעם לפעם עוגה באחת מאינספור הבולנג'רי שיש בעיר. עם הקרואסונים היה לי קשה, כי חוץ מעניין הטבעונות קשה לי עם עודף ה"חמאתיות" של הבצק, אבל יש הרבה פעמים מעין מיקרו-בגט זעיר עם צימוקים שהנחתי שטבעוני. (לא בדקתי בציציות)
יש בלי סוף מסעדות ומעדניות לבנוניות וטורקיות שבהן יש בקלאווה ועוגות ערביות אחרות, שרובן כנראה טבעוניות (גיליתי לצערי שב"הריסה" יש בדרך כלל חוץ מסולת ומי סוכר גם יוגורט…)
יש בפריז המון קונדיטוריות אלגיראיות, טוניסאיות ומרוקאיות עם מבחר מסחרר של עוגות מרציפן שלדעתי הן טבעוניות. לאכול במקום או לקחת. ויש גם "בתי תה" סיניים בהם יש מבחר יפה וטעים של קינוחים מבוססי חלב קוקוס, טפיוקה ושעועית אדומה – טבעוניים, יפים וחלק מהם אפילו טעים.
יש בצפון העיר שפע קונדיטוריות הודיות, שבהן ברוב העוגות (לא בכולן) יש אבקת חלב. (גם בהרבה מאכלי עדשים וירקות "נטו" במסעדות הודיות, היותר טובות שבהן, יש Ghee, חמאה מזוקקת). שווה לשאול, אלא שלהפתעתי ההודים בצרפת, משום מה, מדברים צרפתית, ולא יודעים אנגלית כמו רוב ההודים בהודו.
יתכן שרוב ההודי-צרפתים מ Pondicherry, המושבה הצרפתית לשעבר בדרום מזרח הודו (כמו למשל פאי, זה מהספר חיי פאי, שנקרא על שם בריכת השחיה הפריזאית Molitor, שם גם שווה לכם לבקר, לא בגלל האוכל במלון שהוקם סביב הבריכה, אלא בגלל הגן והחממות שבסמוך Jardin des Serres d'Auteuil. או בגלל שתלכו לראות משחק טניס ברולאן גארוס ליד)
זהו בינתיים. על מסעדות פריז תגיע רשומה אחרת, אבל בנושא המסעדות יש כיסוי טוב באתר המעצבן והישומון הגרוע של Happy cow.

 

מעילי הכחול

מה ששבר אותי סופית היה המבול שתפס אותי כשיצאתי מטירת שנטילי (מבטאים את זה שנטייי), בדרך לתחנת הרכבת חזרה לפריז. שלפתי מהתרמיל את מעילי הכחול, וגיליתי שאני נרטב כשהוא עלי באותה מהירות כמו כשהוא בתרמיל. והסקתי, (אלמנטרי, ווטסון) שהדבר קשור מן הסתם לאותם פתיתים לבנים שכבר כמעט שנה נושרים כל הזמן מציפוי החלק הפנימי שלו.

בצער לא רב (וביגון לא קודר) החלטתי להיפרד מהמעיל, בעצם שכמיה דקה נגד גשם שקניתי בזמנו באיזה מקום יפה בנורווגיה. שכמיה איכותית, עם רוכסנים אטומים לגשם. אלא שהרוכסנים האלה הפכו עם הזמן המקום היחידי במעיל שבו לא נכנס הגשם.

סתם לזרוק את המעיל לא היה לי לב, בכל זאת, הוא עדיין יעיל כנגד רוח וגם קצת מחמם. אבל אין פה בסביבה של המקום בו אנו שוהים את אותן התיבות למסירת בגדים שיש ברבעים אחרים של פריז. תיבות שאני לא יודע לאן באמת תכולתן הולכת. אבל ראיתי משפחה, כנראה צוענית, מנסה לדוג בגדים מתיבה כזו, ומיד הופיעה מכונית של שיטור עירוני, עם 4 פקחים [באפודי מגן…] והכריחה אותם להחזיר את הבגדים אחר כבוד לתיבה. קשור אולי לזה שהמשפחה ההיא, את הבגדים שלא מצאו חן בעיניה, לא החזירה לתיבה אלא זרקה על המדרכה.

יש פה בצרפת את "אגודת אמאוס", שהוקמה על ידי אב נוצרי אנרגטי בכדי לעזור לחסרי הבית, אותם היר מעסיקה באיסוף גרוטאות ובגדים, תיקונם, שיפוצם וניקויים ואחרי כן מכירתם בבזארים של האגודה. מקום טוב להצטייד בכל מיני דברים בזול מאד אם אתם באים לתקופה מוגבלת לפריז. אמאוס, על שם אותו המקום בארץ ישראל שבו נגלה ישו לכמה אנשים אחרי שחזרה לתחיה מקץ שלושה ימים. יש ציור נפלא של מיכאלנג'לו קרוואג'יו, המתאר את הסצנה בפונדק באמאוס.Supper-at-Emmaus-1024x728

אין תיבות איסוף בגדים פה בסביבה, אבל באכסדרה שבחזית הבניין באים מדי לילה לישון כמה עשרות חסרי בית ולכן חשבתי שאולי פשוט יותר למסור את המעיל ישירות לאחד מהם. לא לגמרי פשוט כי רובם באים די מאורגנים, עם שקי שינה די משובחים, כמה אפילו עם אוהלים, ולרובם יש מעילים. חלק גדול מהדרים שם הם פועלים ממזרח אירופה העובדים במשך היום, אבל יקר להם מדי למצוא מקום לינה בפריז. כך הם יכולים לשלוח יותר כסף חזרה הביתה.

אבל חלק מהלנים שם הם מהסוג שפשוט לא מסוגל להתארגן אפילו עד כדי איסוף כמה קרטונים שיחצצו ביניהם לבין הרצפה הקרה. ועדיין די קר פה בפריז, גם בתחילת יולי, ואפילו גשום. אלה, חשבתי לעצמי, ישמחו אולי לקבל את מעילי הכחול.

אלא שכאשר יצאתי עם המעיל, קצת לפני תשע בערב, בדרך לצפיית במשחק הכדורגל בין פורטוגל לפולין אצל מכר פריזאי, האכסדרה הייתה עדיין ריקה מאדם. בהמשך הדרך, ברחוב שלאורך נהר הסיין, ממש לפני בית קפה הומה אדם, שכב על המדרכה אדם, בחולצה קצרה, וישן. הייתה מונחת ליד ראשו שמיכה דקה שלא כיסתה אותו, ובניגוד לרוב השוכבים באמצע המדרכות, לא היה לידו בקבוק שתיה. או שהוא גמר לשתות במקום אחר והצליח לגרור את עצמו לאמצע המדרכה או שמישהו כבר אימץ את הבקבוק שלו.

או, הנה מישהו שממש צריך את המעיל שלי, וכבר עמדתי להוריד מעלי את המעיל ולכסות אותו. אבל לא היה לי נעים לעשות את זה חצי מטר לפני שורת השולחנות של בית הקפה שהייתה מלאה באנשים יושבים, אוכלים ושותים, כשלפניהם ממש, מונח אדם על המדרכה. וגם, איפה שהוא, הגעילה אותי המחשבה שהמעיל שלי יהיה על מישהו שלא מסוגל לגייס את עצמו עד כדי ללכת ולשכב על איזה ספסל באחד הגנים, או להתכסות בשמיכה שכבר יש לו.קלושרים (1024x768)

זה משהו שאני לא מצליח להבין, את האנשים האלה הרובצים כל היום על המדרכה בלי לעשות כלום, או הישנים הלומי שכרון באמצע המדרכה, ביום או בלילה. נראה לי סוג של התאבדות. האם אלו אנשים הסובלים מדיכאון כרוני? מחלת נפש? סתם העדר אנרגיה לחיות?

לא שאני עושה יותר מהם, פה בפריז. זה שאני נחפז ממוזיאון לתערוכה, ומארמון אחד לגן מפואר אחר, לא באמת יכול להיחשב כ"עשיה". אני לא תורם בזה שום דבר לאף אחד, חוץ מאשר לעצמי. אני מנחם את עצמי שזה זמני, שמה שאני עושה פה הוא סוג של תיירות אבל שהות של שישה חדשים  הייתה אמורה להיות יותר "התנסות בחיים בעיר הגדולה" וזה לא באמת קרה. אני / אנחנו רק בבועה על ציר הזמן, לא ממש "חיים" בפריז כפריזאים.

מצד שני, גם בחיפה עירי, אליה אני חוזר בעוד פחות מחודש, (לצערי) אני לא באמת "עושה". יש לי בחיפה הרבה פחות אירועי תרבות להשתתף בהם והרבה פחות מוזיאונים לבקר בהם, אבל יש לי מצד שני אוניברסיטה ובה הרצאות במדעי הרוח להקשיב להן, בשפה שאני מסוגל להבין. וכל זה ביחד, גם אני מהגג על זה מפעם לפעם פה, קשה לי לראות כ"עשיה", בכל אופן לא כעשיה ששונה מאד משמעותית מהחידלון המוחלט של אותם הרובצים על מדרכות פריז.

בסופו של דבר, כשחזרתי לקראת חצות אחרי משחק הכדורגל בו פורטוגל ניצחה את פולין בבעיטות עונשין ועלתה שלא בזכות לשלב הבא במשחקי יורו 2016, שמתי את מעילי הכחול ליד אחד הישנים באכסדרה, שנראה לי מעט פחות מצויד מהאחרים. למחרת בבוקר, המעיל לא נשאר שם באכסדרה, אז אני מניח שמישהו לקח אותו.

עדכון, יומיים אחרי: ראיתי את המעיל על אחד הלנים באכסדרה. אחד הפחות מצויידים, אבל לפחות לא אחד מ"הזומבים". שמחתי.

TRAM

מי שבא לפריז ליותר מכמה שבועות, וחשקה נפשו גם בקצת אמנות עכשווית, ידע שאמנות עכשווית בפריז נמצאת בעיקר בשולי העיר, בפרברים, שם באופן מושכל ומסודר נבנים מרכזי תרבות המוקדשים לאמנות עכשווית על כל צורותיה. בעצם, כמו שרק בפרברים מאפשרים לאדריכלים לחדש משהו.

שווה גם להכיר את ארגון בשם TRAM, המגדיר את עצמו כ"רשת" של אמנות עכשווית ופועל בכדי להנגיש את האמנות העכשווית המתרחשת בשולי העיר הגדולה, באיזור של צרפת המקיף את פריז ונקרא ile de france. הארגון הזה מפיץ אחת לחודש חוברת ובה אירועי האמנות במרכזים המהווים חלק מהרשת שלו, חוברת שאפשר למצוא בגלריות השונות ובמוזיאונים. את תוכן החוברת אפשר גם למצוא באתר הארגון.

אחת לשבוע הארגון גם מוציא סיור בשניים-שלושה מהמרכזים האלה, כאשר הסיורים הם לסרוגין רגליים – randotram ובאוטובוס – taxitram. בסיורים האלה נפגשים עם האמנים המציגים, או עם האוצרים, וזו דרך טובה להגיע לכל מיני מרכזים שקשה להגיע אליהם, גם אם ההסברים, בצרפתית בלבד, לא מובנים לכם. אפשר תמיד לקבל תקציר, אם מבקשים, אחרי ההסבר לקבוצה כולה. הסיורים הרגליים, בפרוש למיטיבי לכת. זה בו הייתי היה של כ 13 ק"מ, ובקצב די מזורז.

הסיור באוטובוס לקח אותנו השבוע לשני מנזרים לשעבר, שהיום מציגים אמנות עכשווית, והנמצאים די רחוק מפריז: Abbaye de Maubuisson ו Abbaye de Royaumont. המנזר השני מתמקד במוזיקה ומחול, אבל נמצא בשיפוצים כרגע ומציג עבודות קול בינתיים. המנזרים יפים, אם גם לא "אמיתיים" – הם נבנו מחדש לאחר שנהרסו לחלוטין, על פי דגם של מנזרים סיסטרניים. שניהם נמצאים בתוך גנים יפיפיים.1-DSC04668
איך האמנות המוצגת? לא החלטתי. לא רע בכל אופן. במנזר הראשון זה היה אוסף צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים של האמן, כ 5000 במספר, אותן הוא סידר, וחוזר ומסדר, כ"גן פורח" בתוך חלל המוזיאון. אובססיבי משהו, אבל נראה לי שאצל רבים מהצופים זה תוהד עם משהו מילדותם, מהצלחות ב"ויטרינה" של סבא וסבתא שלי, למשל.

לונדון

הרכבת בין פריז ולונדון, דרך המנהרה מתחת תעלת לאמנש היא פלא של ממש. היא נוסעת במהירות ממוצעת של כ-300 קמ"ש, עוברת במנהרה בעומק של 75 מטרים מתחת לפני הים, ומביאה אותך תוך פחות משעתיים וחצי ממרכז עיר אחת למרכז השניה. עוברים מרכבת תחתית (metro) לרכבת הזו, ובצד השני שוב לתחתית (tube),וזהו. קל, מהיר ופשוט. לא עמדנו בפיתוי להתנסות בזה, ומיד כשהגענו לפריז הזמנו כרטיסים, לחמישה ימים. שלושה חדשים מראש, כי מחירי הרכבות באירופה עולים לשמיים כאשר רוכשים אותם בהתראה קצרה.

באותו זמן, היינו בטוחים שחצי שנה בפריז זה המון זמן, וכדאי לנצל את השהות בה גם כבסיס לסיורים בערים סמוכות באירופה, בצרפת בכלל וגם בלונדון. אולי גם לנצל את הטיסות הזולות מאד שיש מפריז לכל מיני מקומות אקזוטיים כמו מאלי. אבל עם הזמן, וככל שהתקרבה הנסיעה ללונדון, גילינו שגם חצי שנה זה לא הרבה זמן בעיר כמו פריז, ושאנו רחוקים מלמצות את מה שקורה פה ואת מה שיש פה לעשות. הבנו שחמשת הימים ההם בלונדון הם גם חמישה ימים שאנחנו לא בפריז.

אבל כבר קנינו, אז נסענו. וזו הייתה כנראה התנסות שונה לגמרי מזו של הזוג האמריקאי הצעיר שישב מולנו, שבא לפריז לירח דבש של חמישה ימים (זה מה שמקום העבודה אפשר להם), מתוכם יומיים בלונדון. לא בגלל שכל יום שלהם היה עם מדריך צמוד, לא בגלל שהזוג ההיספני הזה הוציא ביום מה שאנחנו מוציאים בשבועיים (כנראה) אלא בגלל שלהגיע ללונדון אחרי ארבעה חדשים בפריז (לעומת יומיים אצלם), זו דרך טובה לראות את ההבדלים בין שתי הערים.

טובה יותר גם מביקור בשתי הערים בשתי נסיעות נפרדות במרחק זמן זו מזו, והיינו בעבר בשתי הערים האלה, יותר מפעם אחת.

היה שינוי מאד מרענן שכל האנשים פתאום מדברים אנגלית, ולא צריך לשאול אם מדברים אנגלית ואחרי כן לשבור את השיניים בצרפתית. היה שינוי מאד מרענן שלא צריך לשאול אם יש חלב סויה בבית קפה, אלא פשוט לבקש את הקפה עם סויה. טוב, גם בצרפת לא צריך לשאול, כי התשובה ידועה מראש – אין. היה שינוי מאד מרענן שיש V ליד יותר ממחצית המנות בתפריטי המסעדות, V אמנם מציין מנה צמחונית ולא טבעונית, אבל חיי הטבעונים קלים יותר בסדר גודל בלונדון לעומת פריז.1-DSC04110

השוני הגדול ביותר, שניכר מיד לעין, היה במראה העיר. המראה המאד אחיד של כל החלק המרכזי של פריז, שש או שבע קומות, כששתי הקומות העליונות נסוגות מעט לאחור, מוחלף בערב רב של סגנונות, בקו רקיע שנראה כמו שיניים שבורות, שבו מגדלים צצים בכל חלקי העיר, לא רק ברובע העסקים, כאשר לכל אחד מהם צורה יחודית ושם המשקף צורה זו: Gherkin, Shard, Scalpel ועוד ועוד. פריז היא עיר שבה שומרים בקנאות על מראה העיר כפי שעוצב בבניה מחדש שלה במאה ה19 ביד הברון האוסמן. מגדלים אסור שאפילו יראו ממרכז העיר, חוץ מאשר בפאתי מערב, ברובע La Defence והתפלקות אחת ברובע מונטפרנס. בלונדון, אין שום נסיון למשטר את המרחב האורבני, ולכן יוצאות שם תפלצות, כמו הבתים האלה לאורך הנהר באזור Vauxhall.1-DSC03987

קשור כנראה לזה שלונדון הופצצה קשות במלחמת העולם השניה ופריז הרבה פחות – חסו עליה. אבל אולי קשור גם למשהו השונה באופי של שני העמים. למרות ששני העמים מצטיירים כמאד שמרנים, והבריטים אפילו יותר, איכשהו, כשזה מגיע לבניין עיר, לבריטים ממש אין עכבות.

מה עוד? בכל הנוגע לאמנות עכשווית, לונדון לוקחת את פריז בהליכה.  חוץ מזה, הכניסה לאוספים הקבועים של המוזיאונים היא חינם, וללא התורים האינסופיים של פריז. מצד שני, התערוכות הזמניות יקרות יותר מפריז, ופחות מושקעות.

האם הייתי רוצה להיות שישה חדשים גם בלונדון? כנראה שכן, אבל לא בשנה שנתיים הקרובות.

פריז עיר האהבה

הגשרים החוצים את נהר הסיין מאיימים לכרוע תחת כובד "מנעולי האהבה", love-locks, שזוגות מצמידים לכל מה שרק אפשר להצמיד פה על הגשרים, ואם לא על הגשרים, בקרבתם.

לא ברור איך התחיל העניין הזה, אבל די ברור שהעסק כבר לא בשליטה. בשני גשרים שהיו בסכנת התמוטטות מידית הורדו המנעולים ומעקה הגשר הוחלף במעקה שהמתכננים חשבו (בטעות..) שאי אפשר להצמיד אליו מנעולים. הם לא לקחו בחשבון שאנשים ישתלשלו בחבל אל תחתית המעקה, מבחוץ.

ובגשרים אחרים, שחישובים הנדסיים הראו שיוכלו לשאת את המשקל, אפילו התקינו מעקות שימשכו אליהם את המנעולנים. אפילו מאפשרים לרוכלים (ממוצא הודי, כמה לא מפתיע), למכור מנעולים בצורת לב, ששם העיר אפילו חרוט עליהם, ממש על הגשר.

1-DSC03120-001

מהנדסי העיר באו אל ראשת העיר פריז, אן הידלגו, וביקשו ממנה שתעשה משהו בעניין, אולי תציב פקחים, אולי לפחות תציב שלטים שהדבר אסור. אבל לא, "פריז היא עיר האהבה", אמרה ראש העיר,זה מה שמביא אליה תיירים, ואסור לעשות שום דבר שיפגע בתדמית הזו.

פתרון אחד שנוסה, היה להקים אתר וירטואלי, שבו יוכלו אנשים להצמיד מנעולים וירטואליים לכל מיני אתרים בפריז. זה לא עבד. אולי בגלל שלא חייבים להיות פיזית בפריז בכדי להצמיד שם מנעולים, ולכן זה לא מרגיש "ממשי" מספיק. אולי, אם היו נותנים אפליקציה שתאפשר להצמיד מנעולים וירטואליים רק לאתרים שבהם נמצאים פיזית באותו רגע, זה יהפוך יותר "ממשי".  אלא שרוב מצמידי המנעולים הם תיירים, ולרובם אין חבילת גלישה סלולרית. אז צריך שיספקו wi-fi על כל גשר.

העניין הזה, של להיות פיזית בפריז, מביא לפה גם את הזוגות הסיניים, שעליהם שמעתי מאוניקו, המאפרת ההונגריה הטבעונית שעובדת כרגע כאו-פר פה בפריז, שאותה פגשתי באחד האירועים של טבעונים בפריז (פוגשים שם אנשים מעניינים..). היא ניסתה ללא הצלחה להשתלב כמאפרת בשוק הזוגות הסיניים שטסים לפריז כחודש לפני חתונתם, לכמה ימי צילומים בשמלת כלה וחליפת חתן באתרים "המקובלים" לצילום חתונות סיניות של פריז, שמה שמשותף להם הוא שרואים את מגדל אייפל ברקע.

אלא שהזוגות הסיניים האלה, מביאים אתם לשלושה ימי צילומים בפריז גם צלם אישי, מסריט אישי, מעצב שיער אישי ומאפר/ת אישי/ת. ואחרי שלושה ימים כל הפמליה חוזרת לסין, שם יופק ספר מהודר בכריכה מפוארת עם צילומי החתונה המבוימים מפריז, ספר שכל אורח בחתונה יקבל למזכרת.

הזוגות האלו לא בהכרח מאד עשירים, חלקם פשוט נוהג כמו ציבור מסוים בישראל ששופך כסף גדול שאין לו על חתונות פאר. ראיתי לא מעט כאלה בקריירת צילום החתונות שלי בזמן לימודיי. הם מוכנים לעשות הכל בכדי לייצר איזו דימוי של נישואים מושלמים, כולל לעמוד על הגשר בשמלת כלה לבנה, מערבית במקורה, ללא שרוולים, בקור העז של פברואר בפריז.

הצילומים האלה כל כך מבוימים ומזויפים – הרי החתונה בכלל עוד לא התקיימה, שנשאלת השאלה למה לא מצלמים אותם שם בסין על רקע של פוסטר עם מגדל אייפל. או – למה שלא יוסיפו את פריז בפוטושופ? בסכום שעולה הגיחה לפריז אפשר לממן עבודת פוטושופ מהסרטים.

אז לא, חסרה "ההילה", אותה הילה שוולטר בנימין גורס שאובדת לעבודת האמנות בעידן השיעתוק הטכני. ולכן ימשיכו אנשים לבוא פיזית לפריז להצטלם, וזוגות ימשיכו להצמיד מנעולים לכל דבר פיזי שאפשר, כמו למשל אותן טבעות לאורך רציפי הנהר, שבעבר, היו קושרים אליהן ספינות. ומספיק שמישהו מצליח להצמיד את המנעול הראשון – מאותו הרגע אפשר לפתוח שרשור..1-DSC03105-001

כלבי ים וענקים

שלושה חדשים מתוך השישה שלנו בפריז חלפו עברו ביעף. מיעטתי לכתוב במהלך החדשים האחרונים כי הקלט דחק את רגלי הפלט, וגם כי כבר יש אינסוף כתיבה על פריז, ולא בא לי לשעמם. אבל ביקור של צאצאינו הביא אותנו אל מספר מקומות שלא נמצאים בדרך כלל באזור הנוחות שלנו, ושלהפתעתי היו מאד מוצלחים. ואת זה שווה לחלוק.

כמו למשל המוזיאון לאמנות ימי הביניים, Cluny, שאליו הלכנו כסיור מקדים, לראות האם שווה לקחת אליו את "הילדים" (25, 28). מוזיאון שממוקם במרחצאות הרומיים של לטיציה, הלא היא פריז הרומית. בונבון של מוזיאון, ממש. יופי של מוצגים, יופי של חללים, ושניהם משולבים נפלא.

את אמצע השהות שלנו בפריז בילינו כאמור עם ילדינו, שבאו לשבוע במהלך הפסח. זה היה כיף גדול, וגם הזדמנות לעשות אתם דברים כמו למשל מוזיאון של מדע וטכנולוגיה (Arts and Metiers), שם ראינו לראשונה את המטוטלת של פוקו בפעולה, ואוסף מחשבים מכניים, (שעושים גם כפל), עשויים מלאכת מחשבת, צרוף של צורפות והנדסה מכנית. ואת מחשב העל של פעם, ה cray 2, שהיה לו פחות כוח חישוב מאשר לטלפון שלי כיום. מוזיאון שהוא גם פשוט יפיפה. מומלץ.1-DSC02462

ולמוזיאון הפלאונטולוגיה, בגן הבוטני Jardin de Plantes. מקום קצת spooky, ביחוד כנכנסים ורואים את כל השלדים "מסתערים" שורות שורות אל הכניסה, כמו סרט זומבים. שם, חוץ מחזון העצמות היבשות, של שלדי בעלי חיים קיימים (בקומת הקרקע) וקדומים (בקומה מעל) אפשר לראות כל מיני דברים מרתקים כמו למשל לבלב משומר של פנתר, למי שדברים מסוג זה עושים לו את זה, או גולגולת של תאומי-סיאם של פרה.
יש להם לצרפתים עדיין את המוזיאונים האלה, שריד לשיגעון האנציקלופדי של המאה ה 19.1-20160428_125423_HDRכמובן שגם היינו אתם במרכז פומפידו והלובר. למרות שזה היה הביקור השלישי או הרביעי שלנו בכל אחד מהמקומות האלה רק בשהות הנוכחית, (לפחות זוגתי שתחיה, כאמנית, נכנסת חינם) עדיין לא מיצינו, ולא ראינו את הכל וגם מה שכבר ראינו, לראות שוב אתם היה חוויה אחרת.

ואחרי ארבעה ימים בפריז, יצאנו צפונה לשלושה, וראינו בין היתר מאות כלבי ים, מסוגים שונים רובצים על החול במישור הגאות של שפך נהר ה Somme, שם קו החוף נע כ 25 קילומטרים בין גאות ושפל. כדאי לברר טוב טוב לפני היציאה עד מתי צריך לחזור אל ה"יבשה". לקחנו שם מדריך, אבל לא חייבים.1-DSC02742

התכוונו גם ללכת בין כף האף האפור לכף האף הלבן שעל יד Callais, שני בליטות סלעיות אל תוך תעלת למאנש שמהן רואים היטב ממרחק 26 ק"מ את החוף שמנגד, הצוקים הלבנים של דובר. לאורך החוף, לא ידעתי, יש עדיין את שרידי סוללות הארטילריה הגרמנית שהפגיזו את כל ערי בריטניה שבטווח 40 ק"מ משם, במחוז קנט. בכל אופן, המרחק בין הכפים הוא 15 ק"מ, הליכה יפה, רק לא כשיש רוח עזה כפי שהייתה באותו היום.1-DSC02688

וראינו ענקים. לא זוכר מאיפה שמענו על הדבר הזה, אבל יש אתר עם לוח שנה שבו יש קצת מידע על אירועים הסובבים סביב ה"ענקים" האלה, בישובים שרובם בבלגיה ומיעוטם בחבל פלנדריה שבצפון צרפת. בובות הענק האלו אמורות להגן על הישובים, ובישוב קטן ודי זניח בשם Prouvy היה פסטיבל לילי שאותו הלכנו לחפש. איש בישובים הסמוכים לא שמע על זה, אבל שם, כל הישוב השתתף באירוע המושקע, שבו צעדו בסך שישה ענקים, בליווי כעשר תזמורות מסוגים שונים, אקרובטים וסתם ילדים מחופשים. היה משעשע.1-DSC02850

לא היה הרבה קהל, אולי בגלל שרוב התושבים היו בתהלוכה עצמה, אבל היו שני הילדים האלה, בחלון.1-DSC02798

דרכי עצים

ספרתי 12 עובדים, כולם באפודי מגן זוהרים, קסדות, אטמי אזניים תעשייתיים ומשקפי מגן, שני מנופי ענק, שתי משאיות, מרסקת גזם נגררת אימתנית  גשר ושני רחובות חסומים, בהתראה של שבוע מראש. כל זה – במסגרת מבצע גיזום של מספר עצים ברחוב על אי סט-לואי הגובל בנהר הסיין. ורק במטרה להסיר את ענפיהם התחתונים של שורת העצים, שכנראה הפריעו לדיירי הבתים בצדו השני של הכביש את הנוף לכוון האי עליו כנסיית הנוטר-דם והגדה הימנית של הנהר. או שזה גיזום מונע, במסגרת המישמוע המאד קפדני של העצים פה.dsc02002.jpg

וכמובן, כנהוג פה, ענפי העצים, אפילו אלו שעוביים כ 20 ס"מ, רוסקו מיד במרסקת הגזם, שאת תוצרתה השליכה לתוך המשאית שגררה אותה, שהייתה כמובן מכוסה היטב לבל יעוף אף פרור מן הגזם הטוב, שיפוזר ביד מאד רחבה, 30-50 ס"מ עובי, בגנים הרבים והיפים של פריז.dsc02000.jpg

נזכרתי בפעם ההיא, לפני כמה חדשים שבה הפנמתי שאחד מארבעת עצי הצפצפה ששתלתי לפני יותר מעשור, זה שהקומפוסטר עמד לרגליו, מת סופית, וכבר לא יחזור ללבלב עם בוא האביב, והזמנתי חוטב עצים שיסיר את העץ.

אז, הגיע חוטב העצים, דרוזי מעוספיה, והביא עימו מסור עצים אחד קטן, ונער אחד קטון, כבן 14 להערכתי, אותו הוא שיגר במעלה העץ עם המסור, בלי שום אביזרי בטיחות כלשהם, אפילו לא חבל, וזה החל לחתוך את העץ מלמעלה כלפי מטה חתיכות חתיכות ולהשליך אותם מטה. את החלק האחרון הם פשוט חתכו והפילו, שוברים תוך כדי את ענפי עץ הנקטרינה שהיה בנתיב הנפילה.

חלקי העץ עדיין זרוקים שם בערמה. פה ושם אני משתמש בגזעים היותר גדולים כחלקי טרסות, את הענפים היותר קטנים ריסקתי במרסקת גזם הרבה פחות אימתנית מזו של עירית פריז, ששכרתי מישוב אי שם  ליד פרדס חנה ליום אחד. אולי יום אחד נעשה קומזיץ על שפת הים עם שאר חלקי העץ.

זו דוגמה אחת. דוגמה אחרת היא הפיגומים באתרי הבניה בפריז, ויש הרבה כאלה. בעיקר באתרים של שיפוצים – לא במקרה העיר נראית כמו שהיא נראית.20160327_192639_burst01.jpg

מהפיגומים פה בצרפת, אף פועל לא נופל. וגם אף קרש או לבנה לא נופלת על העוברים ושבים. אין שום סיכוי. בישראל, נהרגים עשרות (!) פועלי בניין בשנה באתרי בניה (שמונה מתחילת 2016). פה, גם אף פועל בניה לא צריך לחפש מקום מוצנע ביו השיחים לעשות בו את צרכיו או להחליף בגדים. יש לו שרותים מסודרים, מלתחות ומקלחות מסודרות, חדר אוכל ממוזג, מקום לאכסן את הכלים והציוד. כל זה במין מגדל בנוי לתפארת של מכולות המוקם בכל אתר בניה.

מצד שני, כאשר יש עבודות בכביש, אתה רואה שכעשרים עובדים מתגודדים במתחם המגודר לתפארת, אך רק לשניים מהם יש עבודה, או אפשרות לעבוד בתוך החור הפעור באדמה. שאר העובדים מתגודדים שם, מעשנים ופחות או יותר נכנסים האחד בדרכו של השני.

מה מקור ההבדל? חלק מזה, חלק ניכר אני מניח, קשור לתקנות הנאכפות בקפידה. חלק אחר, לא מבוטל גם הוא, קשור לעבודה המאורגנת, לוועדים שלא יתירו לבצע עבודות ללא אמצעי הגנה על העובדים, אבל גם ללא מספר מינימלי של עובדים לכל מטלה ומטלה, כולל מפקחי בטיחות, לפחות שניים לכל "יציאה לשטח".

האם הדרך הצרפתית יותר טובה? על פניו נראה שהם משקיעים הרבה יותר אנרגיה בביצוע אותה מטלה, לעומת "הדרך הישראלית", אמנם עם נטילת פחות סיכונים. הרבה פחות סיכונים. ועם תוצרי לוואי (גזם, עבודת שיפוץ איכותית בהרבה) לא זניחים כלל. אז נכון שכל שיפוץ לוקח פה להערכתי בין פי שלוש לפי עשר יותר זמן, והוא גם נעשה עם פי עשרים כח אדם, מה שמתבטא בלי ספק בעלויות. אבל הסך הכל, הן רווחת העובדים והן הנהנים מתוצרי עמלם, יותר גדול. העובדים פה משתכרים יותר טוב, אין העסקת עובדי קבלן נטולי זכויות, הם לא נושרים מהפיגומים אל מותם חדשות לבקרים, וגם העוברים ושבים מוגנים יותר.

אם יש הגנת יתר? כן. אבל איך מודדים דבר כזה? זה כמו "ביטחון", משהו שאי אפשר אף פעם להוכיח שיש יותר מדי ממנו. האם צריך טייסת שלישית של F35? לך תוכיח שלא.

האם יש אבטלה סמויה פה בצרפת? יש ויש. ועדיין יש פה בעיה רצינית של אבטלה גלויה, והמדינה מנסה לשנות את חוקי העבודה כך שיותר אנשים יכנסו למעגל העבודה (ואז ידרשו 20 עובדים בכדי לכרות ענף של עץ?). יש כנראה בעיה מסוימת בשיטה הצרפתית – אם כל דבר כל כך יקר ומסובך לבצע, כנראה שיש דברים שלא מתבצעים, מה שבסופו של דבר מקטין את מספר מקומות העבודה, לא מגדיל אותם.

אולי, אם היו יותר יעילים, היו פה בפריז יותר מ 14 קווי רכבת תחתית, ו300 תחנות. אולי הייתה צריך ללכת רק 200 מטרים לכל היותר אל תחנת מטרו, במקום 500 היום….

יש התנגדות עממית נרחבת לשינויים האלה בחוקי העבודה. צרפתים רבים לא מוכנים ללכת לאחור, לשבוע עבודה של יותר מ 34 שעות למשל. מאות אלפים יוצאים לרחובות והולכים מכות עם השוטרים המאד אלימים של צרפת. האם צריך לשנות את זה? אני לא יודע. מהמקום בו אני בא, זה נראה מוזר, לא יעיל, בטלני אפילו. אבל תראו איך פריז נראית, ואיך תל אביב נראית.

יש כנראה דרך ביניים בין הדרך הצרפתית לדרך הישראלית, המאפשר עבודה בטוחה עם תוצרים איכותיים ועדיין עם יעילות סבירה. איפה מוצאים אותה?

!nowruz mubarak

האודיטוריום החביב כאן ב cite נותן מדי יום שני במה לאחד או שניים מהאמנים הנמצאים בשהות אמן פה, מבצעים, מלחינים, מכל מיני ז'אנרים. בשאר ימות השבוע האודיטוריום מארח כל מיני מופעים לאנשים השוכרים אותו מבחוץ.

שלשום הרעיד שם את אמות הספים (ממש!) זמר באס גיאורגי אחד שיחד עם מלווה צרפתי בפסנתר, הרעים בקולו באופרות ושירי עם רוסיים. היה גדול בשתי מידות על האולם, והפתוס, או הפתוס…

אתמול, חגגו שם הקזחים את חג ה nowruz, שלו הם דווקא קוראים Nevruz. מסתבר שהחג הוא אולי ממוצא זורואסטרי, אבל לא נחוג רק באיראן (ועל ידי יוצאי איראן בכל העולם) אלא גם בכל המדינות דוברות הטורקית וניגזרותיה, מאלבניה במערב ועד קירגיזסטן במזרח. "המרכז לתרבות אנטולית" בפריז נתן חסות לאירוע הקזחי לגמרי הזה.

זהו חג לא דתי, חג האביב בעצם, חג נחמד. גם בארץ חוגגים אותו, ולאו דווקא יוצאי איראן. הקזחים בחרו לחגוג אותו פה בקונצרט, ואחריו כיבוד קל. הקונצרט, ששילב כלים מסורתיים כמו Kobyz, Zhetigen, Saz syrmay  ו Shankobyz עם פסנתר, קלרינט וכל הקשה היה ברמת ביצוע לעילא ולעילא. המוזיקה, שילוב של שירים מסורתיים ומוזיקה קלאסית קזחית מודרנית, הייתה ממש מעניינת וגם יפה.

אני מתרשם שברית המועצות השאירה אחריה, ברפובליקות שלה לשעבר, למשל בגרוזיה וקזחסטן, ומן הסתם גם באחרות, מסורת של חינוך מוזיקלי קפדני וברמה גבוהה, שאותה הקזחים מנצלים לטיפוח מוזיקה קלסית, וגם עממית ומסורתית משלהם.

נזכרתי במהלך ההופעה דווקא בג'ינגר רוג'רס, בת זוגו הנצחית של פרד אסטיר. זו התלוננה פעם שבן זוגה לריקוד מקבל יותר תשומת לב ממנה בעוד היא עושה כל מה שהוא עושה, יותר טוב, ועוד בשמלה, על עקבים גבוהים, וברברס. כך גם בהרכב הקזחי, בו היו שני גברים, הקלרינטן והמתופף – לבושים בחליפות סובייטיות כאלה, בעוד הפסנתרנית ונגנית הכלים המסורתיים (משמאל בתמונה מטה) , שגם שרה, היו על עקבים גבוהים ובשמלות ערב, והיו המוזיקאיות היותר טובות מבין הארבעה.concert-kazahke-janvier

כך גם הכנרת ושאר המוזיקאיות שהופיעו בחזית הביתן הקזחי ביריד אקספו במילנו, בשנה שעברה. מוזיקאיות ברמה מאד גבוהה, מאד מקצועיות, על עקבים מאד גבוהים, ובשמלות ערב מאד צמודות. לטעמי (כמובן), הקזחים הם לא עם יפה בממוצע, מן שילוב טורקי-סיני, עם פנים רחבות, עיניים מלוכסנות ומה שנדמה כמרחק גדול מזה האירופי בין הפה לעיניים. אבל כדי להצליח כמוזיקאית בקזחסטן, כנראה שצריך להיות גם צעירה, גם יפה, לכל הפחות רזה וגבוהה.

ברור שזה כך במוזיקה קלה. אבל עושה רושם שזה כך גם במוזיקה קלסית. מספיק לראות את החוברת למנויים שמפיצה התזמורת הפילהרמונית, בה מופיעות כל המוזיקאיות בפוזות של נערות זוהר, בשמלות חושפניות, מה שלא חל על המוזיקאים. אפילו פה, ב cite, כשהופיעה כאן כנרת הונגריה, השוהה כאן, ונגנה דואו כינורות של מוזיקה מאד עכשווית ומאד מעצבנת עם כנרת קוריאנית אחת, הייתה התמונה שבחרה לשים בהודעה על האירוע תמונה שלה עם הכינור בשמלה דקת כתפיות, שערה פזור, כולה מאופרת ומפודרת.

לא יודע מי מכתיב את כללי המשחק האלה, אבל הם מעצבנים, והם טיפשיים.

בכל מקרה, שיהיה לכולכם nowruz או nevruz מבורך!

שבדיות

הלכתי פה ברובע המרה לאירוע של אגודת הידידות צרפת-לבנון שהתרחש במהלך שלושה ימים בחלל שפעם היה שוק מקורה, ממש מעבר לפינה מהרחוב שבו נמצאים כל דוכני הפלאפל. היה בערך 12 בצהריים, וכל הרחובות היו מלאים ודחוסים באנשים עם מנות פלאפל בידם, חלקם עם מזלג ביד השניה…. לפני ה"אס של הפלאפל" השתרך תור ארוך לשני הכיוונים, משמאל התור למנה "לקחת" ומימין תור לאכילת פלאפל ביורו וחצי יותר, ליד שולחן. ושמעתי אנשים אומרים (באנגלית) שהפלאפל הוא מאכל יהודי מסורתי, עתיק יומין.

מעבר לפינה, אצל הלבנונים, היה שומם. היה שם אמנם דוכן של אוכל, ממסעדה לבנונית לא רעה כלל, והיו שם מעט אנשים שאכלו, גם פלאפל, אבל אין ספק שבקרב על הפלאפל, הלבנונים הפסידו בגדול. ישראל, וישראלים לשעבר כבשו את הפלאפל באירופה. ובצדק – מנה טבעונית מעולה ובריאה, סלטים מצויינים, מה רע? ומכינים את הקציצות במקום, לא שלשום כמו אצל הלבנונים.

וחוץ מהאוכל, היה ממש עולב אצל הלבנונים, מין סוג של נירפות כזו, של לצאת ידי חובה. היו כמה דוכני ספרים, בצרפתית, של סופרים לבנונים, כמה מעמדים עם ציורים של ציירים לבנונים שחיים בפריז כולם, גם לא משהו לכתוב עליו, כמה שולחנות עם שש-בש, דוכן של הצופים הלבנונים (למה?) ודוכן של לישכת התיירות של ג'זין, כן זו שכבשנו במלחמת לבנון השניה. דווקא קיוויתי ללמוד מה קורה שם, בארץ היפה הזו שנמצאת 40 ק"מ בלבד מביתי. וגם כשישראל תפלוש אליה בפעם הבאה, כבר לא אוכל לבקר בה – אני כבר לא עושה יותר מילואים.20160320_133205

אז עזבתי במפח נפש וחציתי באלכסון את רובע המרה הקומפקטי אל מכון התרבות השוודי. שם זכרתי שיש תערוכה של שטיחים. מקום מקסים המכון הזה, ותערוכת השטיחים יפה, והסיפור של השטיחים האלה, מרתק אף הוא ואפשר לקרוא עליו בבלוג של שתי השבדיות שעושות את השטיחים האלה.

שתי שבדיות בשם קטרינה החליטו לפני כמה שנים לאתגר את עצמן ולארוג, ללא נול, 12 שטיחים ב 12 טכניקות שונות וב 12 סגנונות. בכמה שנים שחלפו מאז, זו הפכה כבר להיות אימפריה חובקת עולם, שבמסגרתה הן למשל נסעו להודו, לעיר בה מייצרים חולצות טריקו, ולימדו את הנשים שם להפוך את הררי פסולת הטקסטיל הנערמים ליד סדנות היזע האלה, לשטיחים אותן הן יכולות לארוג בביתן ולמכור באירופה, דרך ערוץ שווק שאותן שתי שבדיות נמרצות ארגנו. upstyling קוראים לזה, להפיכת פסולת למוצרים מעוצבים.20160320_133031

הניגוד הכל כך בולט בין האנרגיות של שתי השבדיות האלה והנרפות של האירוע הפרנקו-לבנוני גרם לי להזכר בדו"ח של האו"ם שמצאתי אצלי משום מה בטלפון וקראתי בטיסה האחרונה, על הזדקנות אוכלוסיית העולם. מסתבר למשל ששבדיה היא המדינה היחידה בעולם בה למעלה מ 5% מהאוכלוסיה הוא מעל גיל 80. ביפן, בעוד שנים ספורות, יותר מאחוז אחד מהאוכלוסיה יהיה בן למעלה מ 100!

אבל גם מסתבר, שאחוז מאד גבוה מבני השמונים ומעלה, הם נשים. היכה אותי בתדהמה בדו"ח ההוא גודל ה"יחס המגדרי" כפי שהדו"ח מודד אותו: מספר הגברים לכל מאה נשים, מעל גיל מסוים.Fullscreen capture 23032016 101920

במדינות היותר מפותחות, הפער המגדרי יותר גדול. ככל שהמדינה יותר מפותחת, מצב הגברים, באופן יחסי כמובן, יותר גרוע. באירופה, יש רק בערך 40 גברים לכל מאה נשים מעל גיל 80. הקדמה תורמת להארכת תוחלת החיים גם אצל הגברים, אבל הרבה יותר אצל הנשים, למרות הטענות שמשקיעים יותר במחקר של מחלות גברים.

זה אמנם צפוי "להשתפר" קצת לטובת הגברים עם הזמן. לא שהנשים יתחילו לחיות פחות שנים, אלא שתוחלת החיים של הגברים תשתפר מעט יותר מהר.

אם מסתכלים רק על היחס המגדרי, ולא על תוחלת החיים גופא, נראה שעדיף לגברים לחיות במדינות פחות מפותחות. יש אפילו 9 מדינות בעולם, כמעט כולם מוסלמיות, שבהם יש יותר גברים מנשים בקבוצות הגיל האלה. הדו"ח מזכיר את פקיסטן, קטאר והאמירויות. הוא לא מזכיר את לבנון, כך שאני לא יודע. אבל אני די בטוח שהיחס המגדרי בלבנון גבוה מזה שבשבדיה – יש יותר גברים לכל מאה נשים מעל גיל X בלבנון מאשר בשבדיה.

וכשאני חושב על המרץ של שתי האורגות השבדיות האלה, נשים לא מאד צעירות, אני מתחיל להבין למה.Fullscreen capture 23032016 101920-001

זו לא הפעם הראשונה שהפער בין תוחלת החיים של גברים ונשים מעסיק אותי. למעשה, כשבדקתי מה הפער הזה אצל מינים אחרים, ונחשפתי לעובדות מחרידות, כמו אלו שבתמונה מטה,הגעתי לטבעונות…FB_IMG_1457875050311

Végétalisation

הלוואי והמונח Végétalisation היה מתייחס להוספת אופציות טבעוניות (Végétalien) בתפריטי המסעדות הצרפתיות, שבהן אין בדרך כלל ולו פריט אחד טבעוני לרפואה, אפילו לא סלט. (וגם צמחוני כמעט ואין בנמצא במנות עיקריות) משהו כמו היזמה של Vegan-friendly  בארץ. אבל לא. לא בכך מדובר.

מדובר ביוזמה של ראשת עירית פריז, ל"הוריק" את העיר, על ידי הוספת 1000 דונמים של שטחים ירוקים, ב 40 אתרים ברחבי העיר, על גגות, קירות, וגם על פני הקרקע. על פני הקרקע, מדובר בדרך כלל בעצים השתולים בתוך עציצים רבועים, שבהם כ 2 מטרים מעוקבים של אדמה, והעציצים האלה עומדים על פני האדמה.20160321_113820

לא שחסרים בפריז שטחים ירוקים. מבט על מפת פריז מגלה אחוז גדול מאד של שטחים במרכז העיר לפחות, של גנים. ומשני צידי העיר ישנם יער בולון ויער וונסן שהם ריאות ירוקות מאד גדולות. אבל כנראה שיש רובעים שבהם חסרים גנים.

אז למה לא לשתול את העצים בקרקע וזהו? שתי סיבות: האחת, ששטחים פתוחים רבים ברחבי העיר, כיכרות, גני משחקים לילדים, שדרות רחבות (למשל Avenue Foch) הם בעצם גגות של חניונים ענקיים למכוניות. יש פריז ענקית של מטה, חוץ מהנפחים העצומים של מערכת המטרו, שבה מסתתרות מעין המכוניות. של הדיירים ושל המספר האדיר של אנשים שנכנסים לעיר לצרכי עבודה (ברובע הראשון גרים 17,000 איש ועובדים שני מליון…).

הסיבה השניה: יש עצים שלא ישרדו את הקור בחורף, ולכן מכניסים אותם לחממות בחורף (למשל אלו שבפרק אנדרי סיטרואן) ומוציאים אותם, במלגזה אני מניח, לאוויר הפתוח באביב. המושג Orangerie, זה שבפריז מאכסן היום את ציורי חבצלות המים של מונה, היה מבנה לאכסון עצי התפוז של משפחת המלוכה, ומבנים דומים היו בארמונות רבים אחרים ברחבי אירופה. אנחנו לא מעריכים כמה טוב לנו שתפוזים גדלים להם סתם כך ובלי בעיות ברוב חלקי הארץ (אבל תפוחים מצד שני, חוץ מהזן ענה, ממש לא.)1458751783275

את רוח המפקד הזו, עוד לפני שקראתי על היוזמה הזו של ראשת העיר, קלטתי בתערוכה בשם "להמציא את פריז מחדש", במקום בשם "הארסנל", מעין חלל תצוגה לתערוכות בנושא אדריכלות. עירית פריז יזמה תחרות אדריכלית בה ביקשה הצעות לשידרוג 23 מתחמים ברחבי העיר, מכל מיני סוגים. מקטן ועד גדול, ממרכז העיר ועד לפרוורים.

מעניין בתחרות הזו, זה שהעיריה השאירה למציעים להחליט מה לעשות במתחמים האלה, ואף דרשה מהם לבוא עם הצעה מגובשת יחד עם שותפים עסקיים שיבנו ו/או ישתמשו במתחם. רוב הזוכים אף הכינו סרט וידאו מושקע בו תארו את החיים בפרויקט העתידי. המהדרים, אף הביאו סוציולוג ו/או פילוסוף שיספק את הרקע התאורטי ואת ההצדקה של הפרויקט. לצרפתים יש כבוד (עדיין) להוגי דעות, גם כשזה נוגע לענייני נדל"ן. ואצלם יכולה ההצעה הזוכה לאתר מסוים להיות "בית לספרות", שבו יפגשו סופרים, ויהיה שם "שהות אמן" לסופרים. אני מאמין שזה אפילו יכול להתממש.

שלושת ההצעות המוצלחות ביותר לכל מתחם, שנבחרו על ידי וועדה, הוצגו בתערוכה, ומתוך בחינת ההצעות האלו, אפשר לראות מהם הדברים החשובים לצרפתים היום (או שהמציעים חושבים שהם צריכים להיות חשובים). אולי, מהן הססמאות ש"מוכרות טוב" כיום.

אז זה מה שהולך טוב בצרפת כיום:

  • שטחים לעבודה משותפת, co-working קוראים לזה כאן, גם בצרפתית. משהו כמו ש WeWork מציעה (והיא הייתה שותפה גם בחלק מההצעות). התפוררות של מקום עבודה כמקום ממוסד, שלא לדבר על קבוע, היא משהו שמחלחל אפילו לצרפת השמרנית כל כך, מסתבר.20160309_121028-001
  • Locavore – האידאולוגיה של לאכול מזון שגודל בקרבה גאוגרפית, ולהמנע מאכילת ענבים שהוטסו (במחיר אקולוגי כבד) מדרום אפריקה, או שעועית מקניה, מתורגמת בהצעות האלה למזון שיגודל בגינה על הגג, או על הקיר, ויצרך ישירות על ידי הדיירים או על ידי  מסעדה בקומת הקרקע. הססמה du jour  היא "food lab". יש לי קצת ספקות בעניין – גידול מזון הוא משהו שדורש התמחות מסוימת ולא ברור אם לדייר הטיפוסי יש את הרצון ללמוד אותה או בכלל להתעסק בזה. לחקלאי מקצועי, שטחי הגגות המצומצמים והעלות של הטיפול בהם, הופכים את העסק ללא כלכלי.20160309_122527-001
  • גם מדפסות תלת מימד הן cool, ולא מעט הצעות הכילו מה שהם קוראים fab lab שבו אפשר לייצר אבות טיפוס למוצרים שיתכוננו בחללי העבודה בצוותא…
  • עירוב שימושים – כמובן. כמעט כל פרויקט, מאלו בעלי השטח הגדול, הכיל שילוב של מגורים, תעסוקה (נקיה כמובן), מלונאות, ומסעדות. כולל שילוב (וזו כנראה הנחיה מלמעלה) של 30% דיור בר השגה. דיור סוציאלי קוראים לזה כאן. עירוב שימושים כזה הופך את המתחם פעיל כל שעות היממה ומנצל יותר טוב את משאבי סביבתו.
  • מיחזור, אנרגיה מתחדשת, בנייה ירוקה. הכל כל כך מאד אקולוגי. כל התוצרים של הבניין ימוחזרו בתוכו לחלוטין, כולל כל הפסולת, גזי החממה, השופכין מכל הסוגים. כאילו על כל פרויקט להיות ממלכה אוטונומית ולספק את צרכי עצמו באנרגיה ופסולת במנותק מהסביבה. וגם בתהליך הבניה, אם צריך להרוס מבנים קיימים, חומריהם ימוחזרו במקום וישמשו לבניה החדשה. אולי זה אפשרי, אם עלות היא לא פקטור. או שאולי רק צריך לחשוב מחוץ לקופסה בנושאים האלו. ועדיין, אני סקפטי. לא כל פרויקט חייב להיות "משק אוטרקי" – יש יתרונות לגודל, ואולי תוצרי הלוואי יוכלו להיות מנוצלים ביתר יעילות במקום אחר.20160309_113142
  • שימוש בחמרים מקוריים: למשל אותו בניין רב קומות שיבנה כולו מאדמה שתפונה במסגרת העמקת ערוץ הנהר הקרוב. את האדמה יהפכו ללבנים (עם תוספות חמרים שונים) במפעל שימוקם באתר הבניה ויפורק לאחר מכן. דווקא נשמע מגניב.
  • עצים וצמחיה מסביב למבנים, על הגגות ועל הקירות. המבנים נראים כמעט כולם כמו איזו גבעה מיוערת. וכל העצים והצמחים, גדלים כולם מנותקים מהקרקע.20160309_122326
  • אפשר לראות דוגמה לזה כבר כיום, בקיר היפיפה מטה, על מבנה השייך לכלבו BHV:DSC01893

הכל נשמע ממש טוב, אלא שאין לעצים החיים במצעים המנותקים האלה שום סיכוי לשוחח אחד עם השני דרך רשת השרשים המשותפת, כמו שהם עושים ביער.

אשה מן המכונה

Zaven Paré הוא אמן "מדיה חדשה" צרפתי. ביום יום הוא עובד כצייר אצל יצרן החרסינה הצרפתית (הידועה) Manufacture nationale de Sèvres, ולפני זה עבד כצייר אצל יצרן הגובלנים הלאומי הצרפתי  la Manufacture national des Gobelins. לא זה ולא זה מסוג המלאכות שיש במקומותינו… חוץ מזה, הוא מייצר מעין היברידים של אדם ומכונה. תערוכה שלו בשם Mécatronic נשמעה מספיק מעניינת בכדי לעשות את הדרך אל ה centre des arts , בעיירת המרחצאות d'Enghien-les-Bains לחוף אגם מצפון לפריז, 15 דקות ברכבת מ Gare du nord, ושעה וחצי בתחתית ואוטובוס דרך Saint-denis (הייתה שריפה ליד פסי הרכבת בדרך הלוך).
לא נורא – מעניין לראות מחלון האוטובוס חלקים קצת פחות מפוארים של פריז.DSC02491Zaven Paré מתעסק בשילוב של מכניקה, אלקטרוניקה ומנועים בכדי לייצר פסאודו הומנואידים, כבר משנות התשעים, ויש לו עבודות מעניינות. את חלקן כבר אי אפשר להפעיל – מדהים עד כמה הטכנולוגיה מתיישנת כל כך מהר, ולכן אפשר רק לראות את ה"רובוטים" האלה (כמו זה מעלה) כשהם לא פועלים, ליד סרט וידאו המראה איך הם עבדו פעם.

כמו למשל הפיל-אורקל הזה, (למה פיל דווקא? Ganesha…) שמשוחח (במבטא הודי!) עם בחור הודי ומייעץ לו עצות מהסוג שידעונים נותנים, ממש האל מן המכונה… עד שהמצלמה מתרחקת קצת ורואים שמי שבעצם מדבר הוא הודי אחר, שאל פניו מכוונת מצלמת וידאו, והוא יושב ממש ליד. המבטא ההודי ממנו.

DSC02499

עבודה שלוקחת את עצמה בקלות, לא מנסה להציג עצמה כניסיון לייצר אינטליגנציה מלאכותית או לחצות בשלום את מבחן טורינג (שבו אדם לא יכול להבחין האם מי שאתו הוא מתכתב מאחורי מחיצה הוא אדם או מכונה).DSC02497

יש לו עוד עבודות אחרות, מקסימות בעיני, המורכבות מחלקים של משחק Mechano, כזה שפעם היה פופולרי לפני שלגו כבשו את העולם. איפה לעזאזל שמתי את כל חלקי המשחק שהיו לי? DSC02482ויש את העבודה מעלה, שכמו כמעט כל אמן שאני נתקל בו לאחרונה, מתייחס ל"מקור העולם" ציורו המופלא של קורבה (שאותו מיקמתי בסוף הרשומה).DSC02523זה היה אתמול בבוקר, היום בבוקר היינו במוזיאון רודן, ושם, למרות הקיטש, התפעלתי. וגם שם הייתה עבודה המתייחסת למקור העולם, זו מעלה.

אז יש את הפַסל ה"בורא" נשים, שידיו ומוחו הם "מקור העולם" של אותן דמויות נשיות ובכך הוא מחזיר מצד אחד, באופן מסוים את חובו לאותו המקור הנשי ממנו הוא בא לעולם, אבל מצד שני הוא מצהיר שגם הוא מקור, שגם הוא יכול ללדת. ושבניגוד למקור העולם הנשי, יש לו אפילו שליטה במה שיוצא ממנו.

ובין תערוכה אחת לשנייה, אתמול בערב, צפינו ב Ex-machina, הסרט. ממש התבקש לראות אותו באותו הערב שבבוקרו ראינו את דמויות ה low tech האלה:DSC02484

הסרט סובב כולו סביב "מבחן טורינג", ובו מוזמן מתכנת לביתו של גאון מחשבים, ממציא מנוע החיפוש blue book (מרפרר כמובן למחברות הכחולות של ויטגנשטיין כמובן) לבצע את מבחן טורינג על AI (בינה מלאכותית) שאותו גאון מחשבים פיתח.  והרי לפניכם אותו ה AI:ex_machina_hulk_header_1050_591_81_s_c1

מחשבים כבר מזמן צלחו את מבחן טורינג  – כמו שהמדע הפופולרי הגדירו. אבל כל מה שקרה הוא שהקריטריון לאינטליגנציה מלאכותית "אמתית" מוגדר כל פעם מחדש, כמו שקרה למשל אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את אלוף העולם בשחמט. טוב, היום זה "בואו נראה אותו מבין "שפה טבעית", או מצליח לתרגם שפה טבעית לשפה טבעית". כלומר, מבין "משחקי לשון" כפי שהגדיר אותם ויטגנשטיין.
נדמה לי שזה הרף כרגע, הרף שה AI בסרט, אגב, חוצה בקלות.

יש לסרט מעלות רבות, ביחוד חזותיות ובאלו אין כוונתי ל AI,  שבסרט הוא (כמובן) אישה, עם פנים יפיפיות, גוף רובוטי וחזה עגלגל, המפתה את הנסיין לשחרר אותה מכלוב הזכוכית (תקרת הזכוכית של הנשים?) שבו היא (הנשים כולן?) כלואה, לפני שהיא תוחלף בדגם הבא בתהליך הפיתוח, ובכך למעשה, תומת.

בניגוד לחיות המשק, המיוצרות כמו ה AI על ידי האדם לתכליתו ואינן יודעות, עד לרגע שהן מריחות את הדם, שהן הולכות להיות מומתות, ה AI מריחה את הדם מראש. היא יודעת, מבינה, ופועלת בעניין. הדם שישפך שם יהיה של הבורא שלה.

הממציא בסרט, מפתח ה AI, מייצר דגם אחר דגם של AI, כל אחד יותר מתקדם מקודמו, ומאכסן אותן בתאים בחדר השינה שלו. כל ה AI שלו "משום מה" נראים כמו נשים, עם גוף מושלם, מצוידות אפילו ב"מקור העולם" – פות מתפקד לחלוטין שלטענת הממציא יכול לגרום ל AI גם "הנאה". לא ברור מהסרט האם הממציא מקיים יחסי מין עם הנשים שהוא מייצר, אבל די ברור, שכמו הפטריארכיה הגברית, גם הוא מעצב את חיצוניות הנשים לטעמו: רזות, גבוהות, חטובות.

או לטעם הנסיין. פני ה AI כביכול מסונטזים מ"פרופיל הפורנו" (יש בכלל דבר כזה?) האינטרנטי של הנסיין, שמסתבר שהוא בעצם שפן הניסיון, שנבחר כמתאים להיות מישהו שעשוי להיות מפותה על ידי ה AI..

כמו פסלים גברים, ואמנים גברים בכלל, מה שמניע את הממציא דנן (לדעתי) הוא הרצון הגברי הלא מודע להיות מסוגל ללדת, או לברוא. לא מקרה הוא שבסיפור הבריאה התנ"כי, האשה נבראת מצלעו (מתוך) של הגבר – עוד ניסיון גברי פתטי להפוך את היוצרות, לנסות להחליף את האישה בתור "המקור".

לא מקרה שהממציא בסרט מסלף במודע משפט שאומר הבוחן, ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יצור אלים", ואומר ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יהפוך בעצמו לאל". הדרך היחידה של גברים ללדת – לנסות להפוך להיות אל.

מסר הסרט, הטכנופובי משהו, הוא שכמו שילדינו, הדור הבא, יחליפו אותנו על כדור הארץ, כך ה AI יחליפו את בני האדם על כדור הארץ. אבל זהו מסר הרבה פחות משכנע והרבה פחות משמעותי מהמסרים האחרים, שאני לפחות מצאתי בו. למשל, בסוף הסרט, כשה AI שלבשה על עצמה עור דמוי אנושי (נשים הן יצורים כל כך זרים ומוזרים לכל כך הרבה גברים, עד שתמיד ישנו החשד שהן לא ממש אנושיות – במובן הגברי כמובן, מתחת לעור הן אחרות), 1458897105741

עולה על המסוק שהזמינה אל אותו אתר הניסויים הנידח, ויוצאת לכבוש את העולם (הילארי קלינטון בדרך לבית הלבן?) היא משאירה אחריה את הבורא שלה, מת – אחרי שניסה להרוג אותה. את הנסיין שסייע לה להימלט (ביל קלינטון?), היא משאירה כלוא בכלוב הזכוכית ועתיד למות מרעב (נשים הן יצורים כל כך בוגדניים, שרק רוצות באמצעי פיתוי להשתמש בגברים בכדי לתפוס את מקומם, לא?). אז אלו המסרים שאני מוצא בסרט.

בניגוד לרודין, שפיסל גם נשים וגם (אפילו יותר) גברים, בעירום וגם בבגדים, צעירים וגם זקנים, הבורא באקס-מכינה הסרט (קיצור של deus ex-machina, "אל מן המכונה", מונח המתאר תפנית לא צפויה ולא סבירה בעלילה) יוצר רק נשים צעירות ויפות מן המכונה, עם פניה היפות של אלישיה ויקאנדר, שמשחקת מצוין (גם פה וגם ב"נערה הדנית") מעל. ואין בסרט שום אל מן המכונה, שום תפנית לא צפויה בעלילה – הוא כולו צפוי מראש.

בתמונה מטה, כמובטח, "מקור העולם" המקורי, של gustave courbet, שבמקור, באגף נחבא מאחורי אגף הצילום במוזיאון אורסיי הוא (המקור) ממש מדהים.5aec353944603b3f274e70a479e9fd80