הסללה

לא הייתי בטוח מה ללמוד אחרי שהשתחררתי מהצבא, ולכן הלכתי למבדקים במכון הדסה – כדי שיעזרו לי להחליט. אבל בדבר אחד הייתי בטוח: שעלי ללכת ללמוד משהו שייתן בידי מקצוע שיפרנס אותי בהמשך חיי, עדיף היטב, אבל לבטח לא קיום שולי בשכר רעב.

גם לזוגתי (לעתיד) שתחייה, שאז עוד לא הכרנו, לא היה ספק שהיא חייבת ללמוד משהו שיספק לה עצמאות כלכלית, ללא תלות בגבר כזה או אחר. וטוב שכך, שאלמלא כן, לא היינו כנראה נפגשים בשיעור אלגברה (2ח) על ספסל הלימודים בבניין אולמן, או בכלל.

בסופו של דבר, מכון הדסה לא ממש עזרו לי. אחרי יומיים של מבחנים הם מסרו לי שאין להם שום המלצות עבורי, שאוכל להיות טוב (או גרוע) באותה מידה בכל תחום. שאין לכישורי (או העדרם) כוון מובחן. אז "נפלתי" (במינוח ההיידגריאני) אל המוכר והשגור, וכיוון שכבר בתיכון "הוסללתי" ללימודי טכנאות אלקטרוניקה, וגם בצבא הועסקתי במשך ארבע שנים כטכנאי, אז זרמתי עם ברירת המחדל והלכתי ללמוד הנדסת חשמל. ולא רק זה – אחרי שסיימתי את לימודי ואחרי כמה שנות עבודה בתחום שאותו חשבתי שאני אוהב – תדר גבוה והתפשטות גלים, עזבתי גם אותו והלכתי אחרי עגל הזהב – לתחום המחשבים. החלטה שאפשרה לי בדיעבד לשבת פה על הספה ולהגג לי בבלוג, ולא רק בשבתות.

ואפשרה לי, בשלב זה של חיי, ללכת ללמוד באוניברסיטה בחוג למדעי הרוח, להנאתי בלבד, דברים שברור לגמרי שאי אפשר להתפרנס מהם. לפחות לא בכבוד.

אחרי כמה שנים של לימודים כאלה, יש לי כבר כמה תובנות לגבי עמיתי (ובמיוחד עמיתותיי) לספסל הלימודים. והתובנות האלה התחזקו אחרי סמסטר של לימודי תיאוריות פמיניסטיות בחוג ללימודי מגדר.

בקורס הזה יש רוב מוחץ של נשים. חוץ ממני יש עוד שני גברים, האחד מהם בדואי מבוגר, איש חינוך שמשקיף באורח סקפטי משהו על ההתנהלות שם בקורס, אבל צריך את הקורס בכדי למלא חובות לימוד כלשהן במינימום מאמץ, והשני בחור צעיר שזהותו המינית לא מאד מוגדרת, אי שם באמצע בין המינים (ואין פה שיפוט כלשהו, רק ציון עובדה.).

הנשים הלומדות שם בקורס את ההיסטוריה וההגות של תנועת שחרור הנשים, בעצם הבחירה – שזה מה שהן לומדות, כובלות את עצמן לחיים בתלות כלכלית בגבר כזה או אחר, סוג של תלות שלא מעט הוגות הגדירו, ובצדק מסוים, כצורה של זנות, חוקית וממוסדת.

יש פה צורה של הסללה אקדמית, בעיקר של נשים, שהשלכותיה משמעותיות פי כמה מההסללה של מזרחיים, דרי פריפריה ותלמידים מופרעים (כמוני – גם אני "פחח גאה") לחינוך תיכוני מקצועי. השליטה הגברית שחלקה הגדול כלכלי, מסלילה נשים ללימודים שימשיכו להנציח את האפליה הכלכלית שלהן. וכך יוצא שנשים משתכרות פחות אף שהן בממוצע יותר משכילות. וזה נכון במיוחד למגזר הפלסטיני והדרוזי, שחלק גדול מתלמידות לימודי המגדר באוניברסיטת חיפה נמנות עליו. במגזר הדרוזי בעיקר, הגברים מוסללים לכוחות הבטחון ויש להם תמריץ שלילי ללמוד. הנשים, אלו שלומדות, עדיין לא נחשבות "מפרנסות" וגם לא רואות את עצמן ככאלה.

ומה שמצחיק הוא שהן חושבות שזהו צעד של מרד, של עצמאות. כמו שאומרת אחת מהן: "כולם אמרו לי: לכי ללמוד הוראה, תהיה לך משכורת של 7000 ש"ח ותוכלי לסייע לבעלך (העתידי) בפרנסת הבית. אבל לא, הלכתי ללמוד תואר שני בלימודי מגדר!". והיא חושבת שזה המעשה הפמיניסטי!
ואז היא ממשיכה: "כשאני צריכה, אני לוקחת את כרטיס האשראי של אבא שלי." ואחר כך, כשתינשא, יהיה לה כרטיס אשראי משלה, אבל את הוצאותיו לא משכורתה היא שתממן. והיא תהיה לתמיד אסירה כלכלית של הבחירה הזו שלה.

באמת שאין לי שום דבר נגד לימודי מגדר. הלימודים ממש חשובים כדי שא/נשים יבינו את שלל הדרכים בהם המערכת מוכוונת גברים ולטובת הגברים. אבל לא בחוג ראשי, ולא כתואר שני – לא למי שלא מכוון לקריירה אקדמית. השילוב האידאלי יהיה חוג ראשי שבו לומדים דבר מה שהמערכת הכלכלית מוכנה לשלם תשלום הוגן לעוסקים בו ויבטיח עצמאות כלכלית ללומדים אותו, וחוג משני שבו א/נשים יכולות/ים ללמוד מה עליהן/ם לחשוב (במקרה של רוב הלומדות שם אתי) או לומדים לפתח חשיבה ביקורתית (מיעוטן).

ואולי החוג המשני הזה חיוני כדי לספק את המודעות שתבטיח שהנשים יאבקו להשתכר שכר שווה לגברים גם במקצוע הראשי אותו ילמדו, זה שגם בו המערכת הכלכלית מצליחה לסובב את הדברים כך שנשים ישתכרו בממוצע רק כשני שלישים מהגברים באותם המקצועות.

אבל עדיין יהיה עליהן להבין שזה לא רק המקצוע אלא גם התפקיד, ותועלתו הכלכלית, שיקבעו את שכרן. ופה נדרש מאמץ תודעתי אף יותר גדול, וחלוקה יותר שווה של הטיפול בילדים ובבית. אבל בשביל זה צריך שכושר ההשתכרות של שני בני הזוג יהיה פחות או יותר מקביל, אחרת ברור שהצד שיכול להשתכר פחות "יוסלל" למלאכות הבית. פשוט משיקולים כלכליים.

מודעות פרסומת

אתמול אחרי הצהריים

לנוגה כהן יש "בלוג פמיניסטי", מעין טור דעה, אבל כזה המתפרסם רק במהדורה האינטרנטית של עיתון הארץ. זו פתוחה רק למנויים, ולמרות זאת קוראים אותו הרבה יותר אנשים משקוראים את הבלוג שלי.
אבל אני לא מתלונן  – אין לי עורך, אף אחד לא קוצב לי מילים, ואני לא מחויב לנושא מרכזי כלשהו.
חוץ מזה, יש לנוגה  2672 חברים בפייסבוק, שאני אחד מהם. לפני כמה ימים היא פרסמה את הסטטוס הזה: "אני שוקלת לכנס מפגש חשיבה על מדיניות, נורמות וכלים למאבק בתקיפות והטרדות מיניות בעולם האינטרנט והטכנולוגיה של היום. יש פה נשים/גברים/אנשים על הקשת שהיה מעניין אותן להשתתף?". אז הגבתי ב"כן". בטח, נושא ראוי, לא?

המפגש היה (כמובן) בתל אביב, אתמול בערב. עד הרגע האחרון התלבטתי אם לנסוע או לא. כי למרות חשיבות הנושא, שבלי ספק ראוי לנסוע בעבורו אפילו הרבה יותר רחוק מאשר לתל אביב, לא הייתי בטוח שיש לי מה לתרום, בעיקר כגבר. אני לא מושא לתקיפה ברשתות החברתיות (חוץ מכמה הודעות נאצה מפשיסטים כאלה ואחרים הנופלות לתוך תיבת ההודעות ה"אחרות" שבה אני ממילא אף פעם לא מסתכל), ולבטח לא תוקפים אותי על רקע מגדרי. ולכן מטבע הדברים אני לא מודע לאופק הבעיות. במישור הפתרונות חשבתי שאולי אוכל לתרום, סתם בתור טיפוס שיש כאלה החושבים שהוא "המצאתי", לא תמיד כמחמאה…וגם חשבתי שיותר נכון שנשים תגבנה לתקיפות נשים כדי שלא לשעתק את מודל "הגבר המגונן", שפן אחד שלו הוא הגבר הזה שכאשר כישורי ההגנה שלו כבר לא נדרשים, עובר להתקפה ורוצח את גרושתו/פרודתו ואת כל מי שכבר לא זקוק להגנתו אלא להגנה ממנו, למשל ילדיו.

אז התלבטתי והתלבטתי, עד אתמול בבוקר, למרות שכבר אישרתי את הגעתי. בכלל, היה לי מוזר להיפגש פיזית עם "חברים" וירטואליים. אני לא חושב שזה קרה עד כה. אבל אז קראתי בפייסבוק פוסט של אורי שביט על תפריט טבעוני לשלושה ימים בלבד במסעדת טאיזו בתל אביב וזה נשמע מבטיח. ואחרי כן, התקשר אלי ידידי זוהר נוי וסיפר שהוא החתים עבורי כמה מעטפות עם גליונות חריגים (של בולים) בהנפקה האחרונה של דואר ישראל (הוא עושה את זה עבורי כבר זמן מה, ואני אסיר תודה לו) ושאבוא לקחת. ובמקרה עשיתי גם יום קודם "יום עציצים", נשאר לי לא מעט מקום לשתילה בעציצים וגם לא מעט תערובת שתילה מושבחת בתועפות קומפוסט שהכנתי, וגם כמויות מסחריות של חומר חיפוי מגזם שטל בני ריסק בימים האחרונים במרסקת הגזם שלנו.
ואז נזכרתי שכבר המון זמן לא ביקרתי בכפר ידידיה.

לא יודע אם אתם יודעים, אבל בכפר ידידיה (בין בית יצחק להדר עם) נמצאת משתלת מלצר, המשתלה לדעתי הכי כיפית בארץ, ובה אפשר למצוא כמעט כל מה שמחפשים, וברוב המקרים בכוסיות פלסטיק שעולות 3.5 ש"ח. במשתלות אחרות אתם מוצאים את אותו הצמח בדיוק, רק עם יותר אדמה בפלסטיק יותר גדול, במחיר פי ארבע. ויש למשתלת מלצר מבחר משגע של מרוות, צמח שאני מת עליו. הייתי אומר כמעט "אוסף" חוץ מזה שבאוסף לא מתים לך דברים, ואצלי מתו לא מעט מרוות בשנתיים האחרונות. הקיצר, הגיע הזמן לחדש את המלאי.

אה ושכחתי עוד דבר. הייתי כבר פעם בתערוכה הנוכחית בביתן הלנה רובינשטיין שאצרה רותי דירקטור, בה מוצגות שבע עבודות וידאו. אלא שכל עבודה היא באורך ממוצע של 20 דקות ולכן ראיתי אז רק את מחציתן. הביתן גם סמוך מאד לקפה לנדוור שבהיכל התרבות, בו עמדנו להיפגש בשבע, וגם פתוח בימי שלישי עד תשע בערב. נראה לי הזדמנות לראות את שאר התערוכה בין חמש לשבע.

זה היה תכנון לאחר צהריים וערב ארוכים מאד, אך קצובים במנות של שלושים דקות האחת, אז הזמנתי מקום בטאיזו לתשע וחצי, ויצאתי רק בשלוש, אחרי שנת צהריים קצרה – שלושים דקות על השעון עושות את העבודה אצלי. והוכחה -הצלחתי לעבור את הנסיעה חזרה בסוף היום בלי עצירת הנמנום המסורתית לעשר דקות בכפר ויתקין ובלי להירדם על ההגה.

משתלת מלצר הייתה אכן מקסימה כפי שזכרתי אותה, וגם העובדות שם אחת אחת, ביחוד חני. יצאתי עם שלל נאה של מרוות. למרות שכעת בסוף הקיץ והן קצת הלומות חום, זה זמן טוב לשתול אותן.

אצל ידידי זוהר, שלו תינוקת חדשה ומקסימה (הדר, בוורוד…) אספתי את הבולים והמעטפות עם גליונות הבולים החריגים שהוא החתים עבורי (ממש לא קוּל התחביב הזה, אני מודה, אבל קשה לי להפסיק…) בשנים האחרונות דואר ישראל קצת מגזים בהנפקתם – כמעט לכל גיליון בולים שיוצא לאחרונה יש שוליים מעוטרים או איזה טריק אחר שמטרתו להוציא יותר כסף מהאספנים. אלו ממילא הם האחרונים שעדיין משלמים על בולים. נו מילא.

ובביתן הלנה רובינשטיין באמת שנתתי את הזמן לכל אחד מהעבודות, כמעט. כי לא כולן באמת מחזיקות את משך הזמן שלהן. העבודה בגלריה העליונה ביותר, של אמן הונגרי, על משפט עלילת הדם במאה ה 19 בהונגריה ל 14 יהודים אכן טובה, אבל אחרי חמש דקות העסק כבר ממש ברור ואפשר להמשיך הלאה, גם אם יש לכם/ן את כל הזמן שבעולם. אפילו למישהו כמוני שעובר בתערוכות יותר לאט מכל מי שאני מכיר. אבל את העבודה של יעל ברתנא שווה לראות. אפילו פעמיים.

בקפה לנדוור התכנסו, חלקם בזמן וחלקם באיחור אופנתי שניים עשר משתתפים, שאת חלקן הכירה המארגנת גם מהעולם הלא וירטואלי. תשע נשים ושלושה גברים. היה מפגש מעניין למרות המיקום הרועש שהפריע לשמוע חלק מהמשתתפות. אני מניח שתוכלו לקרוא עליו ביתר פרוט בבלוג של נוגה כהן באתר הארץ (אם אתם מנויים). החלק הנשי של המפגש תיאר סוגי פגיעה בעולם הווירטואלי שלו הן נחשפו, אם אישית ואם משמיעה. רוב המקרים הייתי מסווג יותר כהטרדה על רקע מגדרי מאשר פגיעה על רקע מיני, אבל קשה לשים את הגבול, ובמיוחד לא יאה שמי שהוא לא מושא הפגיעה בעצמו, יפסוק איפה עובר הגבול.  רוב המקרים היו מסדר גודל אחר לגמרי (צנוע יותר) מאלו שבת זוגתי נחשפת אליהן כשהיא מאיישת את הקו הטלפוני לנפגעות תקיפה מינית, אבל יתכן שקהל היעד של הפגיעות במרשתת, כמו למשל אותה תלמידה שבני כיתתה תלשו את החלק העליון של בגד הים שלה על שפת הים, הסריטו את זה והפיצו ברשתות החברתיות, הוא צעיר יותר, לא כזה שיודע אפילו על שרות 1202. וגם אם הוא יודע, הוא לא מעלה בדעתו להתקשר אליו.

לא עלו במפגש הזה פתרונות טכניים. החשיבה הייתה יותר בכיוונים של חינוך וחקיקה. ולא בגלל שזה היה מפגש נשי ברובו. חלק מהנשים שם היו עם רקע טכני והנדסי מובהק. אולי אכן, אין לבעיה פתרון טכני. אבל המפגש הסתיים פחות או יותר כעבור שעתיים כשאנשים החלו לזלוג להתחייבויות אחרות, ואני לא חושב שהפגישה האחת הזו מיצתה את הנושא.

אחרי הפגישה חשבתי לי שפעילות כנגד תקיפות ופגיעות מגדריות במרשת הייתה יכולה לאמץ חלק משיטות הפעולה של האקטביסטים הטבעוניים, שלדעתי עושים עבודה מעולה, בעיקר בלי לעצבן יותר מדי אנשים (טוב, תמיד יהיו את אלה שיגיבו: "רק בשררררררר…"). אני לא חושב שמעצבנות מקצועיות כמו דורית אברמוביץ (פמיניזם, לסביות) או אורטל בן דיין (פמיניזם, מזרחיות) מצליחות לשכנע מישהו במשהו. את רוב קהל היעד הפוטנציאלי הן מצליחות רק לשכנע לסנן אותן.

בכלל, בפייסבוק רוב האנשים שחשופים אליך כנראה מסכימים אתך ממילא. הם כאלה כי הם עשו לך איזה לייק בעבר ולכן צוקי החליט שהוא ימשיך להראות להם את העדכונים שלך. כשאני מרים את הראש מפייסבוק, אני תמיד מופתע לראות שיש עדיין אנשים שאוכלים בעלי חיים…טאיזו-001

וגם במסעדת טאיזו, למרות התפריט הטבעוני (מעלה, הסתרתי את המחירים כדי לא ירדו עלי פה..), הייתי מוקף באוכלי בשר. יום חול, אמצע השבוע, והמסעדה הייתה מפוצצת באנשים. התפריט הטבעוני היה עשיר, מגוון ומעולה. שלושת הפריטים שניסיתי שם: קרפציו טופו, פנקייק אורז שחור ולחמניה מאודה היו שלושתם פיצוץ של טעמים מגוונים, מנות קטנות אך עשירות בטעמים ובריחות. אוכל "קל" שלא מרדים אותך. בדיוק מה שהייתי צריך לפני נהיגה לבד בלילה חזרה לחיפה בכביש 2 המאד משעמם.

זוגתי שתחייה נאלצה להפסיד את כל זה (על הקטע עם הבולים היא הייתה מוותרת ממילא), כי היום באים מיריד צבע טרי לבחור את העבודות שהיא תציג שם בחממת האמנים הצעירים והלחץ להפיק עוד משהו גבוה. ככה זה. אבל מה שלא יבחרו, יהיה שווה לראות, באמת. בואו בהמוניכם!
חוץ מזה, יתכן שתפריט "אדמה" הטבעוני, או חלקו לפחות, יישאר בתפריט הקבוע של מסעדת טאיזו ואז היא תוכל לדגום אותו בפעם אחרת. הלוואי – כי זה אוכל שממש ממש עונה על ההגדרה של "דברים שלא הייתי מכין בבית יותר טוב",  שלא כמו רוב מה שאני (כבר לא) אוכל במסעדות. למעשה, זו הסיבה שאני כמעט שלא אוכל במסעדות.