סיפור קצר….
חביב ישב עם מוריס ואמינה בתחנת האוטובוס וחיכה שאוטובוס עם ציור וורד צהוב יופיע מעבר לסיבוב. זה האוטובוס שיעביר אותם אל הסירה עם ציור הוורד הצהוב, שתיקח אותם אל סירה אחרת. וזו, גם היא עם וורד צהוב, תביא אותם אל החוף הספרדי.
אמינה אחזה בידו ומוריס חיבק את כתפו. השמש כבר הנמיכה בשמיים, ולא היה ברור מתי בדיוק האוטובוס אמור להגיע. שלושתם ישבו ושתקו.
חביב נזכר בפעם הראשונה שהופיע בחייו הוורד הצהוב, ועמו מוריס ואמינה.
הוא היה בן חמש, ושיחק לבדו בחצר בית סבתו. כשהרים את עיניו, ראה את מוריס ואמינה, עומדים מעברו השני של שער הברזל הגדול והכבד שהפריד בין החצר לרחוב, לבושים שניהם בבגדי חג, מוריס אוחז בידו זר של וורדים צהובים.
סבתו מהרה אל השער, ולתימהונו של חביב, הכניסה אותם ישר אל תוך הבית. חביב קצת התפלא. כי אלו היו אנשים זרים, וסבתו כמעט ולא הכניסה אנשים אל המתחם המבוצר שביתם הפך להיות. אף פעם לא זרים. לא מאז אותו יום שרוב של תושבי העיירה, נפייזה שבטוניס, החליטו להרוג את המיעוט הנוצרי של העיירה, שכניהם מזה מאות בשנים.
סבתו, היא זו שגידלה אותו בשלושת השנים שחלפו מאז אותו היום, היום שבו נרצחו הוריו ואחותו. אבל היא הזדקנה מאד במהלך שלושת השנים הללו, וחלתה. כבר לא היו לה כוחות לטפל בחביב. היא קראה לחביב להיכנס הביתה, והציגה אותו בפני מוריס ואמינה, שעמדו נבוכים בחדר המגורים:
"חביב חביבי, מוריס הוא מעכשיו אבא שלך, ואמינה היא מעכשיו אמא שלך".
"אבל למה, מה קרה?"
"אתה צריך משפחה, צריך שיהיו לך אבא ואמא. וחוץ מזה – מסוכן להישאר כאן. מוריס ואמינה ייסעו אתך לצרפת, אל אח שלי"
וזהו, כמה שעות מאוחר יותר, חביב נפרד מסבתו, לתמיד. אחרי שנפרדה מחביב, עברה זו לגור אצל אלמנת בנה השני. כמה חדשים אחרי כן, היא כבר לא הייתה בין החיים.
במהלך השנים שחלפו אז, בעזרת מוריס ואמינה, חביב השלים את שאר התמונה. הם סיפרו לו שסבתו פנתה אל ארגון בשם הוורד הצהוב, ארגון המסייע לנוצרים הנרדפים של צפון אפריקה להגר לאירופה. אנשי הארגון איתרו את מוריס ואמינה, מוסלמים וחשוכי ילדים משל עצמם, דרך כומר הקהילה של העיירה בה גרו, טיזי-אוזו שבאלג'יר, יצרו עמם קשר וחתמו עימם על מעין חוזה:
מוריס ואמינה, ייקחו אליהם את חביב אך לא ימירו את דתו. הם ידאגו לו כבנם, ויעבירו אותו עם הזמן אל בנו של אחי סבתו הגר בצרפת. בתמורה, תעביר להם סבתו את הכסף שקיבלה ממכירת ביתה, וארגון הוורד הצהוב ידאג להעביר את שלושתם לאירופה.
מוריס ואמינה היו מסויגים מעט כלפי חביב בימים הראשונים שלהם יחד, וחביב גם הוא לא הפשיר בקלות. אבל לא עבר שבוע, ואמינה כבר חיבקה את כתפו, כדרך אגב. וכבר ידעה מה הוא אוהב לאכול, ומתי. למוריס זה לקח קצת יותר זמן, אבל כעבור פחות מחודש, הם הלכו יחד להסתפר, והוא כבר הציג את חביב כ"בני" באופן הטבעי ביותר. חצי שנה יותר מאוחר, כשחביב חשב "אמא", תמונתה של אמינה היא שעלתה במוחו. הוא התגעגע יותר לסבתו מאשר להוריו, שאת מראה פניהם כבר לא זכר. היה לו אפילו קשה להפריד בין זיכרון ריח סינרה של סבתו לבין ריח סינרה של אמינה.
בשלוש השנים מאז נדדו חביב והוריו המאמצים מטוניס, דרך אלג'יר ועד לטנג'יר שבמרוקו, נעזרים כל הזמן בקהילות הנוצריות הזעירות של צפון אפריקה, וב"רכבת" הנסתרת של ארגון הוורד הצהוב.
זו הייתה הסיבה הראשונית שבגללה מוריס ואמינה אימצו אותו – הוא היה הכרטיס שלהם לאירופה. אבא של מוריס היה נוצרי, צרפתי, אחד מהמתיישבים "שחורי הרגליים" של אלג'יר, אלא שכאשר הצרפתים עזבו, נטש אותו אביו עם אמו המוסלמית ומאז גדל מוריס כמוסלמי. מוריס היה נחוש להגיע לצרפת ולמצוא אותו. היא ידע שהוא עדיין חי, כי מפעם לפעם עדיין הגיעו לאמו המחאות בדואר ממנו, עם חותמת דואר של עיירה ליד טולוז, בלי כתובת השולח.
אמינה הייתה מוסלמית ממוצא ברברי, ולה היה קשה להחליט לאמץ ילד כופר. אבל ילד זה ילד, אמרה לעצמה, וסבתו נוטה למות, כך שלאמץ אותו יהיה ממש הצלת חיים. ובכל זאת, מדובר בסכום כסף לא מבוטל. אבל תוך פחות מחודש, עניין הדת כבר לא היה כלל משהו עליו חשבו, וחביב, ילד נעים ונבון היה לבנם יחידם, תחת זה שלא הצליחו להוליד בעצמם.
וכך, שלוש שנים אחרי היום בה הם נפגשו לראשונה, הם מצאו את עצמם בתחנה, יושבים איש איש עם מחשבותיו, כמה שעות מהתחנה האחרונה במסעם – אירופה.
היית אתם רק שקית ניילון עם כמה כריכים. מוריס, צורף במקצועו, המיר את כל רכושם בזהב, והזהב, כמות לא מבוטלת בשרשרות וצמידים, היה צמוד לגופם מתחת לבגדיהם, מוסתר מעיני המבריחים. יהיה עליהם להיכנס לים בשחייה ולעלות לסירת דייגים כמה מאות מטרים מהחוף. גם על סירה זו אמור להיות מצויר סמל ארגון הבריחה – וורד צהוב, וזו תיקח אותם מחצית מהדרך אל החוף הספרדי.
שם הם יצטרכו לקפוץ מהסירה הנוסעת, לצוף קצת בים הפתוח ואז לתפוס במצופים הקשורים למכמורת של סירה דייגים אחרת שתגיע לשם – שגם עליה יהיה ציור של וורד צהוב. הסירה השנייה לא עמדה לעצור להם, אלא רק להאט קלות.
כל ספינה שעצרה, ולו לדקות, עוכבה על ידי משמר החופים הספרדי לפני הכניסה לנמל ונבדקה בקפידה. כל ספינה שנפגשה בלב ים עם ספינה אחרת נעצרה גם היא. כך אמרו להם אנשי הוורד הצהוב. והסבירו שכל אזור מיצר גיברלטר מרושת בתחנות מכ"ם ושיש מעקב אחרי תנועות כל ספינה וספינה בניסיון לעצור את הזרם הגואה של האנשים ששאפו להגיע לחיים טובים יותר, שם בעולם העשיר, הנכסף, רק שישה עשר קילומטרים צפונה יותר.
ולכן, נתיב הבריחה הזה היה פתוח רק לאנשים שידעו לשחות.
חביב התחיל ללמוד לשחות, בהכנה ללילה הזה, רק לפני שנתיים וכבר ניצח בתחרויות שחיה את הטובים שבילדי טנג'יר, אפילו את אלה הגדולים ממנו בארבע וחמש שנים. וזה למרות שהוא לא ראה גוף של מים הגדול מגיגית עד אשר עבר לאלג'יר בגיל חמש וראה את הים. רק פה בטנג'יר נכנס לראשונה לים ולמד לשחות.
הוא ואמינה למדו לשחות יחד, מצרפתייה כבת שישים, תימהונית ואתלטית שהתגוררה בבית על החוף, שיעורים שארגנו אנשי "הוורד הצהוב", בנפרד לגברים ולנשים.
חביב למד לשחות עם הנשים, למרות שאלו הביטו בו בהסתייגות מה. על פי גילו, לא הייתה צריכה להיות בעיה עם שהותו בקרב הנשים, אבל חביב היה גבוה יחסית לגילו, וכבר היה קרוב בגובהו לאמינה. אחרי השיעורים עם אמינה, הוא הלך עם מוריס לשחות בים. הוא היה קצת מודאג לגבי מוריס ואמינה. לו, השחייה באה באופן טבעי וגופו חצה את המים בתנועות חלקות, בלי להתיז אף טיפה. אמינה עדיין פחדה מהים, ולמרות ששחתה לאט ובסגנון טוב, התנשפה בחרדה ללא הפסקה, ונאלצה לעצור מדי כמה מטרים לאסוף את נשימתה. מוריס מצד שני לא פחד, אך שחה בהרבה רעש והמולה, עם תנועות מאד מוגזמות. זה וכושרו הגופני הירוד, ירוד בהרבה מזה של אמינה וחביב, גרמו גם לו לעצור למנוחה כל כמה עשרות מטרים.
לפני שבוע, לאחר תחנונים של חביב, הם יצאו לשחות יחד בים הפתוח את המרחק שאותו יצטרכו לשחות בים. זה עבר די בסדר, אך זה לקח הרבה זמן, זמן שחביב חשב שעלול להיות ארוך מידי. לו, זה לא היה כרוך כלל במאמץ, הוא שחה כבר מרחקים גדולים בהרבה, ובים יותר סוער. הוא לא דאג לעצמו, אבל הוא כן דאג לגביהם. במיוחד לאמינה אבל גם למוריס.
הדאיג אותו כושר השחייה שלהם, והדאיג אותו משקל הזהב שצמוד לגופם. הם לא ניסו ללכת ולשחות עם כל המשקל הזה עד כה, וזה הפחיד את חביב. הוא ניסה כמה פעמים לשכנע את אמינה להעביר אליו חלק מהמשקל, אבל היא ומוריס סירבו. "אתה רק ילד, אל תדאג, יהיה בסדר", ו "כך עושים כולם". את חביב זה לא הרגיע, אבל הוא היה רק בן שמונה. דעתו לא נחשבה.
ואז האוטובוס הגיע. מיניבוס קטן בעצם, וגם הוורד הצהוב היה בסך הכול ציור קטנטן על החלון הקדמי. הם כמעט והחמיצו אותו. אך הנהג זיהה אותם על פי הבגדים שהם לבשו. כפי שתודרכו, שלושתם לבשו בגדים שחורים, צמודים יחסית.
המיניבוס היה ריק, והם והתיישבו בסופו, מוריס ליד אמינה, וחביב, ליד החלון, במושב שלפניהם. הדרך העומדת לפניהם, לה התכונן זמן כה רב, נראתה לו לגמרי לא מציאותית. הוא הבין פתאום שלדרך הזו הוא יצא למעשה כבר באותו היום בו נרצחו הוריו.
הוא פנה שוב ושוב אחורה, מחפש אישור בעיניהם. מוריס, מתוח עד אימה גם הוא, הצליח למרות הכול לחייך מתחת לשפמו הדקיק ולאחוז בכתפו של חביב. אמינה, לא הצליחה לחייך אך ליטפה את עורפו. זה תמיד פעל את פעולתו – ידיה היו כה רכות וכה נעימות. אפילו יותר מידי סבתו, שבמראה פניה כבר היה לו קשה להיזכר.
בהמשך עלה רק עוד בחור כבן שלושים, וזהו. כעבור כחצי שעה הוריד אותם הנהג על הכביש מעל חוף הים, חוף שבו חביב ומוריס שחו מדי סוף שבוע. הם הסתכלו אליו במבט שואל, אך הוא רק הצביע בראשו לעבר השביל התלול שהתחיל בצד הכביש וירד אל החוף החולי שלמטה.
למטה, נצמדים למצוק, מחוץ לטווח הראיה של הנוסעים בכביש מעלה, הם פגשו את שאר חברי הקבוצה שאתה הם אמורים לעבור, ואת המדריך. השמש כבר נגעה באופק והחול היה אדום כולו. לא היה בחוף איש מלבדם. בחוף הזה, כמה קילומטרים מחוץ לעיר, היו מתרחצים רק בסופי שבוע.
המדריך הציע להם לא לאכול, כי ממילא יקיאו את הכול בסירה, אך אמינה ומוריס לא שמעו בקולו, ואולי מעצבנות, אכלו את כל הכריכים שהביאו. חביב הסתפק בחצי פיתה, והמשיך לדאוג – כי אף אחד מהם מעולם לא היה בסירה קודם, והוא לא ידע אם תהיה להם מחלת ים או לא.
הם חיכו עוד קצת, ואז, כשכדור השמש נעלם לגמרי אל מתחת לאופק, הם נכנסו בעקבות המדריך בטור עורפי אל הים המשחיר. כשהפכו המים עמוקים, התחילו לשחות אל תוך הים הפתוח. הים היה שקט, המים, בסוף דצמבר היו מעט קרירים אך שכבתם העליונה הייתה עדיין חמימה מקרינת השמש. הם שחו בשקט, בשחיית חזה, מנסים שלא להפריע את פני המים.
שמלתה של אמינה רפרפה במים, נצמדת לגופה הכחוש ומאטה אותה משמעותית, אבל בגד ים לא היה אופציה – לא כאשר יש גברים זרים בטווח ראיה. שערו של מוריס, המסורק כרגיל מימין לשמאל ומודבק בניסיון נואל להסתיר את שערו המתדלדל, נסחף לאחור וחשף את קרחתו הלא קטנה כלל, אך מוריס היה עסוק מדי בניסיון להישאר מעל פני המים, ולא היה מסוגל לשחרר יד אחת ולהחזיר את שארית שערו למקום, בתנועה שהפכה להיות טבע שני עבורו.
אחרי כמה עשרות מטרים, החל הבחור שהגיע אתם באוטובוס לפרפר במים ולהתנשף. המדריך הורה לו לשחות חזרה אל החוף, והבחור קיבל את הדין ללא וויכוח, בשמחה אפילו. כמה דקות אחרי כן חזר אל החוף גם זוג של גבר ואשה כבני ארבעים, שחביב הבין מכמה משפטים שהחליפו ביניהם, בורחים יחד מבני זוגם.
המדריך הורה להם לעצור, והם צפו במים במעגל, מדוושים ברגליהם. אפם של מוריס ואמינה בקושי בצבץ מעל פני המים – הזהב משך אותם מטה. חביב ניסה לדחוק באמינה כלפי מעלה, תומך בתחתית גבה. הוא ניסה שוב לשכנע אותם להעביר אליו חלק ממשקל, אבל כל ניסיון להחליף ולו מילה אחת נענה בנזיפה מצד המדריך. קולות מתפשטים רחוק בלילה אמר, ביחוד על פני הים.
אחרי מה שנראה כנצח, הם שמעו רעש מנוע. המדריך הדליק פנס מהבהב קטן ואחרי כמה דקות עצרה לידם סירה והם הועלו במהירות אל הסירה, כשצוות הסירה כמעט שולה אותם בתנופה מן המים. וורד פלסטיק צהוב היה תקוע בחזית הסירה, צלב השתלשל מצווארו של האיש שליד ההגה.
פחות משתי דקות אחרי כן, הסירה כבר הפליגה בקו ישר מהחוף, בין זוג שירטונים שעליהם נשברו הגלים, לבנים גם בלילה בלי ירח.
לחביב לא היה מושג כמה זמן הם מפליגים. מפעם לפעם כיבה הצוות את המנוע ובעוד הסירה מחליקה קדימה מכוח התנופה, הקשיבו לנעשה מסביב. חביב הקשיב אתם, אך בכל עצירה לא נשמע אף רחש. בסירה היה שקט מוחלט כל זמן ההפלגה והרעש היחיד שנשמע היה רעש נקישת שיני הנוסעים.
הם היו כולם רטובים, והלילה היה קר. אמינה ומוריס שכבו דביקים ומכונסים בעצמם על רצפת הסירה, אחרי שתוך דקות הקיאו שניהם את כל מה שאכלו, לא את הכול מעבר לדופן. חביב ישב קרוב לחרטום, עולה ויורד עם הגלים כרוכב על סוסו, וצפה אל האורות המתקרבים לאט מעבר למיצר. היה לו קר, הוא רעד מהתרגשות, אבל הרגיש מצוין, רעב אפילו. הוא היה צריך לשירותים, אבל לא היה איפה.
ואחרי כל עצירה, שוב הניע הצוות את המנוע והמשיך בהפלגה. ואז, בלי שכבה המנוע, האטה הסירה לפתע והנוסעים נצטווו לקפוץ אל המים ולחכות לסירה השנייה.
הים פה, באמצע המצר, היה סוער הרבה יותר מאשר ליד החוף ממנו עלו. חביב קפץ ראשון למים, רוקן את שלפוחיתו סוף סוף והסתובב אל הסירה. האחרים קפצו גם הם למים, אחד אחד. מוריס ואמינה אחרונים. אמינה שקעה מיד את מתחת לפני המים, וחביב צלל אחריה, ועזר לה לעלות אל פני המים, אוחז בידה מתחת לכתף ומדווש במים בכל כוחו.
אחרי כמה דקות, הוא הפסיק לשמוע את קול הסירה המתרחקת, הבורחים צפו במים במעגל, מוריס מדווש במים, אפו בקושי מציץ. חביב ליד אמינה, מנסה לעזור לה לצוף. הוא ניסה בלחישה לשכנע אותה להפטר מחלק מהזהב שמשך אותה מטה, אבל האחרים השתיקו אותו בזעם.
עברו כעשר דקות. ועדיין לא נשמע קול המנוע של שום סירה. אבל חביב, שהכניס כל הזמן אוזן אחת למים בתקווה לשמוע יותר טוב את מנוע הסירה שתבוא לאסוף אותם, התחיל לשמוע קול נהמה עמוקה, ולחרדתו ראה צללית ענקית של אנייה, שטה היישר לכיוונם.
הוא התחיל לצעוק, ולהצביע אל כיוון האנייה שהייתה כבר ממש קרובה. לקח זמן יקר עד שהאחרים שמו לב, ואז, כולם החלו לשחות אל מחוץ למסלול האנייה, כל אחד לכוון אחר. חביב התחיל גם הוא לשחות לכוון החוף המרוחק, מהר ככל שהיה מסוגל.
צללית האנייה גדלה והלכה בקצב מאיים וחביב המשיך לחתור, ידיו כבר מאובנות לחלוטין וללא אוויר, לא בטוח אם הוא מחוץ לטווח הסכנה, עד שהאנייה עברה כמה עשרות מטרים מאחוריו, בדיוק במקום בו היו הבורחים אמורים להמתין לסירת הדייג. בנקודה ההיא, כבר איש לא היה, לבטח לא בחיים.
חביב עצר, מתנשף, וצף במקום בניסיון לנוח מעט. הוא הסתובב חזרה, וראה רק את הצללית המתרחקת של האנייה. הוא לא ראה ולא שמע אף אחד. הוא חיכה שגל ירים אותו למעלה, ומראש הגל ניסה להסתכל סביב. כלום.
אחרי עוד כמה דקות, למרות ההוראות החמורות שקיבלו לשמור על שקט, הוא לא היה יכול יותר להתאפק, והוא התחיל לקרוא, תחילה בלחש ואחרי כן בקול: "מוריס, אמינה, איפה אתם?" איש לא ענה. הוא הסתובב במים, מחפש מסביב, והיה נדמה לו שהוא רואה ראש על פני המים כמה עשרות מטרים ממנו לכוון מערב. הוא שינה כיוון והתחיל לשחות לאותו הכיוון, אך עד שהגיע למקום בו חשב שראה את הראש, לא היה שם איש.
אי אפשר היה לראות כלום מלבד האורות שעל החוף הספרדי. זה היה לילה ללא ירח, ועננים כיסו את השמיים. המים היו שחורים כזפת, והגלים הגבוהים אפשרו לראות רק כמידת המרחק שבין גל לגל.
אחרי מה שנראה לחביב יותר ממחצית השעה, עדיין לא היה שם איש, וגם קול המנוע של שום סירה לא נשמע. היה לו קר. הוא היה רעב וצמא. והוא היה לגמרי לבדו באמצע מיצר גיברלטר, במחצית הדרך בין אפריקה, שם כבר לא היה לו אף אחד, לאירופה, שם, בצרפת, חיו להם איפה שהוא אח של סבתו ואבא של מוריס. איפה, לא היה לו מושג.
זה לא הדאיג אותו במיוחד. היה לחביב ברור שאם הוא לא יצליח להגיע אל החוף, זה ממש לא ישנה.
הוא הסתכל פעם אחרונה מסביב, והתחיל לשחות אל החוף. שחיית חזה הפעם, שומר על קצב קבוע. הם עברו להערכתו יותר ממחצית הדרך בסירה, ואת המחצית השנייה, כשמונה קילומטרים על פי מה שלמד, הוא חשב שיצליח לשחות. הוא כבר שחה לא אחת כמחצית מהמרחק הזה, מידי שבוע באימוניו, אם כי לא בים כה סוער.
האורות שעל החוף, אותם ראה רק כאשר היה בראשם של גלים, לא נראו כאילו הם מתקרבים, אבל חביב המשיך לשחות. אחרי כעשרים דקות, הוא התהפך על הגב, נח קצת, והמשיך לשחות שחיית גב. לא היה ירח, אבל העננים התפזרו והכוכבים היו גדולים וזוהרים בשמיים מעליו. לרגע חשב שהוא שומע במעומעם את קולם של מוריס ואמינה, קוראים לו קריאות עידוד מלמעלה: "ח-ביב! ח-ביב!". מעודדים אותו לשחות, לנצח גם בתחרות השחייה הזו, החשובה ביותר בחייו.
הוא התהפך על הבטן והמשיך לשחות. הפעם כבר היה נדמה לו שאורות העיר מעט יותר קרובים. הדמעות התערבבו בעיניו עם טיפות מי הים וערבלו את האורות שעל החוף יחד לוורד אחד צהוב וגדול.
35.766667
-5.800000
דרכי עצים 