הם התפנו מעיסוקיהם

השנה היא 1942. שכן של אבי והוריו, אדריכל אם אני לא טועה, ראה שאוספים את שכניו היהודים, והיה  ברור לו למה. הוא גם ידע שהוא היחידי בבניין שיש ברשותו מכונית. לכן לא פנה לעיסוקיו אלא נכנס למכוניתו ונסע לעיר סמוכה שם ידע שנמצא מפעל הזכוכית בו עבד סבי. הוא ביקש לדבר עם המנהל, וסיפר לו מה שקרה.

מנהל המפעל גם הוא לא פנה לעיסוקיו, להיפך. הוא ניגש לכספת המפעל, הוציא ממנה את כל הכסף המזומן, נכנס למכוניתו ונסע לבירת סלובקיה, מהלך שלוש שעות משם. שם קנה בכסף רב אישור שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית" (הוא לא ממש היה…). עם אישור זה דהר חזרה והגיע לתחנת הרכבת דקות לפני שזו יצאה לכוון אושוויץ.

מנהל מבשלה בעיר אחרת בשם Tvarushek שמנהל המפעל הכיר, התפנה מעיסוקיו וסידר למשפחת אבי מקום מסתור בכפר נידח. הוא גם קיבל את "משכורת" סבי שהמשיכה להגיע מהמעביד שלו, וקנה בזה מזון עבורם בשוק השחור.

וכמובן המשפחה שבפועל הסתירה אותם והוכרו כחסידי אומות עולם. הם ממש סיכנו את חייהם.

והאלמנה שהסתירה אותם בעלייית גגה  בחודשי המלחמה האחרונים אחרי שמישהו הלשין.

והיו עוד.

ואיפה הייתי אני, כשממשלת הזדון והרוע שבכאן באה לאסוף ולגרש את העבדים שהצליחו לברוח מאפריקה? בפייסבוק? איך אני הולך להסתכל על עצמי בראי?

אם יש טעם בקיום יום השואה, זה הטעם. כדי לזכור את זה.

לא כדי לחדש את היתרה בכרטיס אשראי הקורבנוּת של מדינת ישראל באופן שיאפשר לעם היושב בציון לקרבן אחרים, הרבה אחרים, במצפון שקט. לא כדי שחיילים יוכלו לצלוף באנשים חסרי נשק, ממרחק בטוח, קצת ב"זכות". כי שנה קודם, תיכנתו אותם – לקחו אותם לאושוויץ לטיול אינדוקטרינציה. נכון, השואה הייתה יותר "שואתית". אז מה?

kinship

הקשבתי לפודקסט המצויין הזה ב Philosophy 24/7 על אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואבולוציה, וכמובן שנזכרתי בעניין גירוש הפליטים האפריקאים.

מסתבר ששיתוף פעולה קיים אפילו אצל יצורים על חד-תאיים (שעדיין מהווים את רוב המינים בכדור הארץ.) ובקרב כמעט כל היצורים הרב תאיים. יש כל מיני סוגים של אלטרואיזם, של מוכנות (לא בהכרח מושכלת) להקריב קורבן לטובת הכלל או לטובת אחרים, עד כדי ויתור על החיים. למשל, אמבות חד-תאיות היוצרות מעין מבנה דמוי עץ כדי לאפשר לחלק מהן, בראש "העץ", לשרוד. האמבות  האלה מקריבות את "חייהן" לטובת אחרות.

התיאוריה אומרת שאנשים מוכנים להקריב יותר לטובת אנשים קרובים יותר. אנשים מוכנים להקריב רבות לטובת בני משפחתם, כולל את חייהם הם. קצת פחות עבור חברים, עוד קצת פחות עבור בני קהילתם וכו'.

איך אפשר להסביר את הנכונות להקריב חיים לטובת אחרים שאינם קשורים גנטית אליך (למשל חיילים בקרב) כאשר זה לא תורם ישירות לשימור הגנטיקה שלך? המין האנושי מסתבר, רואה בקרבה תרבותית או לאומית סוג של kinship, מעין קרבת משפחה (מורחבת), ומוכן להקריב קורבנות גם לטובת אחרים בעלי קרבה תרבותית, לאומית, גיאוגרפית וכו. מסתבר שזהו אחד הגורמים, שיתוף הפעולה של קהילות גדולות (שהתאפשר על ידי השפה), שאפשרו את ההתפתחות של המין האנושי.

אז למה, אפשר לשאול, ישראלים יוצאי יבשת אפריקה (למשל מירי רגב-סיבוני) מוכנים להקריב הרבה פחות כדי לעזור לפליטים מיבשת אפריקה מישראלים יוצאי אירופה (בממוצע כמובן)?

זו לא אותה שאלה כמו "למה ישראלים הגרים בדרום תל אביב רוצים לגרש את הפליטים לעומת ישראלים הגרים בחיפה?" למשל. הקורבן של תושבי דרום תל אביב, בעליית מחירי השכירות ובירידה (גם אם מדומיינת) בבטחון שהם חשים, גדול מקורבנו של מי שההשפעה היחידה עליו היא כהות מסויימת בצבע עורו של מי ששוטף כלים במסעדה החביבה עליו.

דעתי (קצת בעקבות הפודקסט מעלה) היא שההתנערות מהחובה המוסרית לבחון את בקשות המקלט של הפליטים האפריקאים, היא בעצם התנערות מהקרבה התרבותית והגיאוגרפית של יוצאי יבשת אפריקה (ואסיה) אזרחי ישראל מהפליטים יוצאי יבשת אפריקה של היום. בדיוק כמו שאין אחוות מדוכאים בין הלבנים העניים בדרום ארה"ב לשחורים אלא דווקא גזענות מוחצנת יותר של אותם לבנים עניים, גזענות המביאה אותם לבחור במישהו כמו טראמפ, כשברור היה מראש (אולי לא להם?) שהוא הולך להעביר הרבה כספי מיסים מהעניים לעשירים.

מצד שני, אי אפשר להפריד את הנכונות שלי לעזור לפליטים, למשל במילוי בקשות מקלט או בהתמודדות עם הביורוקטיה, או את הנכונות שלי לקלוט מספר חמש ספרתי של פליטים, אולי אפילו שש ספרתי, מהקורבן האפסי שאני צריך להקריב בעבור זה. למעשה, אני אפילו חושב שאני, ומדינת ישראל, נצא נשכרים מקליטת הפליטים האלה. לכן, אין פה באמת הדגמה של אלטרואיזם מצידי.

פחות מעַבַדים

ברשומה קודמת ניסיתי לדמיין את תחושות הפליטים אפריקאים הניצודים ברחובות על ידי ציידי יחידת עוז, והשוויתי אותן לאלו של עבדים נמלטים מהדרום האמריקאי הניצודים על ידי לוכדי עבדים. וחשבתי שאולי הגזמתי בהשוואה הזו, לעבדים נמלטים.

אבל ההשוואה מוגזמת דווקא מהצד השני. אסביר.

בא תומר פרסיקו, שבא לעשות פנלים בכנס השמאל הישראלי שהיה היום בגני התערוכה, והזכיר לי את הקשר שהתוותה חנה ארנדט בין היווצרות מדינות הלאום המודרניות והמעבר משיח זכויות אדם לשיח זכויות אזרח. מי שלא אזרח במדינה שמכבדת את זכויות האדם שלו, לא בזכות היותו אדם אלא בזכות היותו אזרח, כבר אין לו בעצם זכויות אדם.

למשל, הפליטים מאריתראה, מדינה בה שולט רודן מטורף השולל כל זכות מאזרחיו. אין להם זכויות אדם במדינתם, וגם אין להם זכויות אדם בשום מקום אחר. ולכן, אפשר לכלוא אותם ללא עילה וללא משפט, אפשר לגרש אותם, אפשר לעשות אתם מה שרוצים.

אבל בניגוד לעבדים, הם לא רכושו של אף אחד. אף אחד לא צריך אותם, אין בהם תועלת כלכלית. הם כוח אדם עודף בעולם.

אלא שכאשר במאה התשע עשרה היו אלו האירופאים עם כוח אדם עודף, בעקבות המהפכה התעשייתית, הפתרון שלהם היה שהם כבשו את צפון ודרום אפריקה, ייסדו שם מושבות וייצאו אליהן את כוח האדם העודף שלהם, את ה"אספסוף" שלהם במשמעות המקורית של המונח.

עבר כמה שנים ועכשיו יש לאותן מושבות לשעבר כוח אדם עודף בכמויות עצומות, שאין להן איך להעסיק בכלכלות הכושלות שלהן. ההיצע האדיר של כוח אדם זול בסין ובהודו סין, יחד עם הניהול המוצלח בהרבה של כלכלת אותן מדינות יחסית לניהול הכושל של הכלכלות האפריקאיות, והערביות, הפכו את כוח האדם במדינות אפריקה והמזרח התיכון למיותר. אין למערב חפץ לא במיומנויות (שאין להם), ולא בשרירי ידיהם.

כיום יותר משתלם לייבא את המוצרים הסופיים מלייבא כוח אדם ולייצר אותם מוצרים במקום. כך אפשר להימנע מתוצרי הלוואי של אותם מוצרים, גם מהזיהום הסביבתי שאותו אפשר להשאיר בעולם השלישי, וגם מנוכחות הזרים בקרב האוכלוסיה הצורכת את המוצרים, זרים שאותה אוכלוסיה רואה יותר ויותר כמזהמת את תרבותה.

נכון, יש מחסור בילודה באירופה, ואירופה צריכה מהגרים שיילדו ילדים וייצרו את הדור הבא. הם יודעים את זה. ונכון, יש גם צורך בסוגים שונים של עבודת כפיים, למשל במלונות ומסעדות, בעבודות ניקיון, בתעשיית המזון, סוגי עבודות שאי אפשר לייבא את התוצר הסופי שלהן. אבל יש פער של סדר גודל בין הדרישה לכוח האדם הזה, לבין מספר האנשים שמתים להיות חוטבי העצים ושואבי המים של האירופאים והאמריקאים.

מצבו של העודף הזה של כוח האדם, אותו מנסים ללכוד ולכלוא, גם כאן וגם לאורך חזית הים התיכון והגבול הדרומי של ארה"ב, גרוע מבחינות רבות ממצב העבדים הנמלטים מהדרום האמריקאי. את העבדים ניסו לצוד ולהחזיר אל המטעים שמהם הם ברחו – הייתה תועלת כלכלית בהם. מישהו היה זקוק לזיעת אפם. וכשהם כבר הגיעו למדינות הצפון, איש לא ניסה לשלח אותם בחזרה. את הפליטים האפריקאים, רק רוצים להשליך מעבר לגדר. את איש לא מעניין מה הולך לקרות אתם שם אחרי כן.
כיבו את האור על אפריקה, וגם על סוריה ועיראק.

מבחינות מסוימות, מצב חסרי האזרחות רע אפילו ממצב בעלי החיים בחקלאות המתועשת – את בעלי החיים האלה, שחייהם איומים ונוראים, באמת, יש לחקלאי לפחות אינטרס להחזיק חיים, ושבעים.

זה ששיח זכויות האדם הפך לשיח זכויות האזרח הפך מאות מליוני אנשים בעולם לחסרי כל זכויות, זו עובדה. מצערת, אבל עובדה. אבל אני לא רואה באופק מנגנון אחר שיבטיח את זכויות בני האדם, כל בני האדם. ולכן, אני עדיין לא מרשה לעצמי להתנער מהאידאולוגיה הציונית, על אף הגזענות המובנית לתוכה. אני מודאג, ואני שחושב שאני צריך מדינה שתגן על זכויות האדם שלי, והדרך לזה עוברת באזרחות.

אני מודע שהמדינה שלי שוללת את זכויות האדם של מליוני פלסטינים ומאות אלפי חסרי אזרחות אחרים הנמצאים בה בנסיבות כאלה ואחרות, ושיש מקום רב לשיפור גם ביחסה לזכויות האדם של אזרחיה שלה, בעיקר הפלסטינים. אבל זה מה שיש לי, ואני חושש לשמוט את זה.

לא צודק? אגואיסטי? קבלו את התנצלותי.

צדו את אפוורקי

אבא שלי, שתמיד נראה לי מאד "סלבי", סיפר לי שגם כאשר הוא הסתתר בכפר במערב סלובקיה בזמן מלחמת העולם השניה, והיו לו תעודות מזוייפות של פליט נוצרי ממזרח סלובקיה, הוא פחד להסתובב בחוץ, כי הסלובקים "ידעו" מראיה שהוא יהודי. אולי משהו בהליכה, בשפת הגוף, לא ברור. גם כשטייל בטבע כנער, היו האיכרים צועקים לו "ז'יד" מעברו השני של העמק.

הרגשה מחורבנת, להרגיש ככה ניצוד. ואבא שלי לפחות היה יכול בחלק גדול מהמקרים להיבלע בקהל, לא לבלוט. לפחות צבע עורו היה לבן. (פרנץ פאנון כתב על ההבדל הזה ביו היהודים והשחורים ואני כתבתי על מה שהוא כתב).

נזכרתי באותה תחושת הניצוד של אבא שלי, כששמעתי שלשום שצדו את אפוורקי.

אני לא מכיר את אפוורקי מאד טוב. נפגשנו כמה פעמים בימי רביעי בערב במשרדי מען ברחוב עמק הזיתים בחיפה. באתי כדי לעזור לפליטים למלא בקשת מקלט והוא בא בכדי לתרגם מטיגרינית לעברית. העברית שלו, אחרי כמה שנים פה, הייתה ממש טובה. שנינו עשינו את זה בהתנדבות, לא בגלל שמשרד הפנים הולך בכלל להסתכל על הבקשות האלה, אלא בכדי שלא לתת להם תירוץ לכלוא ולגרש אנשים בתואנה שהם לא ביקשו פורמלית מקלט.

אגב, גם מי שמגיע כנדרש לשדרות סלמה בתל אביב ומוסר אישית את הטופס, לא מקבל אישור על המסירה, ובהרבה מקרים משרד הפנים מכחיש אחרי כן שהטופס נמסר, וכולא את האיש. מדינה מנוולת, אנחנו. פעם חשבתי שהאיש הרע הוא אלי ישי, כשר הפנים, אבל לא, כל שרי הפנים מתנהגים לפליטים באותה ניבזות.

אז את אפוורקי צדו ברחוב, בלי ויזה. כרגע הוא כלוא בכלא רמלה, ואחרי כן יועבר לכליאה לכלא סהרונים, אלא אם יסכים לעזוב "מרצון". חשבתי שבחיפה לא מנוהלים מסעות ציד אדם שכאלה, ושאדם שחור יכול ללכת ברחוב בלי חרדה. בתל אביב, ידעתי שאדם שחור צריך ללכת צמוד לקיר, דרוך כל הזמן להופעת אנשי יחידת "עוז" (כמה "עוז" יש בפעילות הזו…).

סיטואציות דומות היו מן הסתם כאשר צדו עבדים בורחים מהדרום האמריקאי.image57

בני משפחתי, כשעוד הלכו עם כוכב צהוב על דש הבגד, תפרו אותו כך שאפשר היה להסתיר אותו, ורק אם שוטר עיכב אותם, יכלו בתנועת יד זריזה להזיז אותו קדימה כך שאפשר היה להראות אותו. אולי הפליטים מאריתראה צריכים לא להתבייש גם הם, ולשים כיפה כשהם הולכים ברחוב, אולי אפילו ציצית. אחרי העימותים האחרונים עם האתיופים ("ביתא ישראל" הוא השם שבו אנו ה"פרנג'ים" אמורים להשתמש) השוטרים אמורים כבר אולי לחשוש לעצור כל בעל עור שחור ברחוב בכדי לבדוק באם הוא אפריקאי לא יהודי. בכלל, לא הייתי רוצה להיות תייר בעל עור שחור בישראל בימים אלה.

ההרגשה האיומה הזו: שאתה ניצוד, ואין שום דבר כמעט שאתה יכול בנידון, רק לפתח עיניים בגב. אולי לצאת החוצה רק בשעות החשיכה, להסתוות, להסתתר, לבדוק כל הזמן איפה יש כניסה לחצר שאתה יכול להימלט אל תוכה, איפה יש צמחיה להסתתר מאחוריה. קשה לי אפילו לדמיין.

איך אפשר לחיות כך לאורך זמן לא ברור לי. כן ברור לי, מסיפורי החיים שאני רושם בבקשות המקלט, שזה עדיין עדיף על החיים שם באריתראה, ביחוד לגברים בגיל הגיוס (17-50). אנשים עושים כל מאמץ לברוח משם, להפליג בסירות רעועות על הים התיכון לא בגלל שהם מחפשים שיפור אינקרמנטלי ברמת חייהם. יש להם סיבות טובות. הרבה יותר טובות מהסיבות שאנו מוצאים להפנות להם עורף.

סרטן בגב האומה

אחרי שקראתי את "אנו הפליטים" – מאמרה הנוגע ללב של Hannah Arendt מ 1943, בו היא מדגימה את האופן בו מעמד הפליט חושף את העובדה שבמדינות הלאום המודרניות, אין יותר למעשה זכויות אדם – רק זכויות אזרח. ואת מאמרו של Giorgio Agamben על מאמרה זה, בו הוא הולך הלאה ומראה את האופן שבו המספר הגדל והולך של פליטים, אנשים חסרי מדינה ואנשים הבוחרים לגור במדינה לא להם מערער את השילוש הזה של אומה/טריטוריה/מדינה, חשבתי שוב על עניין הפליטים מאפריקה, ועל עוצמת הנוגדנים, שהגעת כמה עשרות אלפים מהם, עוררה בנו, עם של פליטים בעצמנו. עצמה של תגובה שהיה לי קשה להבין בזמנו, אבל אני חושב שאולי יש לי רעיון.

בזמנו חשבתי שזהו צבע העור השחור, שגורם לנו לדחות אותם יותר מאשר נאמר "תיירים" ממדינות הגוש הסובייטי שנשארים פה לעבוד לתקופות ארוכות ומספרם יותר מכפול ממספר האפריקאים. או שאולי זהו הפסד ההכנסה הפוטנציאלי לקבלני כוח האדם המביאים עובדים מארצות כגון סין, פיליפינים, הודו ותאילנד. אבל כעת יש לי הסבר אחר.

הבעיה עם הפליטים האפריקאים היא שהם מפריעים לנו להדחיק את הפליטים הפלסטינים. וההשתדלות היתירה לכנות אותם מסתננים, מהגרי עבודה או "סרטן בגב האומה", רק לא פליטים, קשורה לא רק לסירוב העיקש לדון בבקשות המקלט שלהם, אלא גם לעובדה שהמילה "פליטים" הועלמה בהקשר הפלסטיני, כבר שנים, מהשיח הישראלי. אין יותר "פליטים", יש רק פלסטינים. בשנים הראשונות למדינת ישראל, כינו את אלו הפליטים שניסו לחצות את הגבול חזרה אל בתיהם וכפריהם "מסתננים" ובכך טשטשה מדינת ישראל במכוון את הבדל בינם לבין אנשים שחצו את הגבול כדי לבצע פעולות איבה. כך גם עם הפליטים מאפריקה, וכך גם מנסים אנשים כמו גיא בכור וארנון סופר ליצור רושם שהם שלוחי ארגון מוסלמי כלשהו (למרות היות רובם בכלל נוצרים) ומוזמני ארגוני שמאל כלשהם ולכן אפשר ליישם לגביהם את אותן טקטיקות הטשטוש המושגי ולהמנע מלקרוא להם פליטים.

דוגמה – כשמישהו שואל: למה שהם לא יחזרו לארצות מוצאם, לסודן או לאריתראה, (גם אם מה שמחכה להם שם הוא גזר דין מוות), עלולה לעלות מן המודחק השאלה למה שפליט מיבנה או אשקלון הגר בעזה, כמה עשרות קילומטרים ספורים דרומה, לא יחזור למקום מוצאו? יותר מזה-  פליט בתוך מדינתו הוא, אזרח אפילו, למשל מבירעם, למה שלא יחזור לכפרו? אפילו לא מחכה לו שם עונש מוות, אלא רק "בעיית נדל"ן" – מישהו אחר כבר גר בביתו או על אדמתו.

או כשאנו מנסים לאלץ אותם לעבור לארץ אפריקאית שלישית, כמו אוגנדה או רואנדה, המוכנות לקלוט מספר מצומצם מהם בתמורה לעסקות נשק מפוקפקות אתנו, כמו למשל זו מ 1994, תוך כדי הטבח הנמשך של בני ההוטו בבני הטוטסי ברואנדה. ישראל הייתה המדינה היחידה שהמשיכה (דרך אלבניה)  לשלוח לצד הרוצח נשק ותחמושת. אבל מבחינתנו, שחורים הם שחורים, ולכן מדינות שחורות הן שצריכות לדעת מדינת ישראל לקבל את פליטים שעורם שחור, גם אם על פי אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, היא זו שצריכה לתת להם מקלט, לפחות זמני.

למישהו זה עלול להזכיר את  הססמה "יש להם 22 מדינות" והמחשבה של ישראל ש"ערבים זה ערבים" אז למה שלא יקלטו הפליטים הפלסטינים בעומאן או מרוקו וישכחו מהמקום שבו הם נולדו וחיו מדורי דורות. לא מתאים לישראל שתהיה זהות לאומית פלסטינית. אז גם אם התרבות לא אותה תרבות, והשפה לא אותה שפה – לא משנה, העיקר שלא יהיו פה.

או מחנות הריכוז שישראל הקימה לפליטים מאפריקה באמצע המדבר. בנכלוליות אופיינית, כביכול לא בית כלא, רק מקום בו הם חייבים להתייצב 3 פעמים ביום (ובהתערבות בג"ץ – עכשיו פעם אחת) או שיגורשו. סידור שמונע מהם לעבוד לפרנסתם, ואולי רחמנא ליצלן לשלוח כסף לבני משפחתם בארצות מוצאם. Agamben, במאמר מעלה, מתאר את התקדימים ההיסטוריים, שבהם מחנות כליאה כמו חולות וסהרונים הפכו עם השנים למחנות ריכוז ואלו בתורם למחנות השמדה, שבהם הושמדו אזרחים, לא לפני שנשללה אזרחותם – על פי חוק, ובכך הפכו לסתם "בני אדם" שלהם מדינת הלאום לא חייבת כלום.

כי הרי מדינת הלאום מושתת על קיום לאום, ולאום מורכב מאזרחים. ואם לא מבחינים בין בעלי האזרחות לחסרי האזרחות, זה עלול לשמוט את הקרקע תחת כל הקונספט של מדינת לאום. חוק הלאום ההולך לחזור לחקיקה מיד אחרי כינון ממשלת הימין הצרה הוא אך סימפטום לבעיה שמדינת הלאום היהודי לא יכולה להמשיך ולהתעלם ממנה – התערערות בסיסה כאשר מחצית האוכלוסיה בשטח תחת ריבונותה או שליטתה אינה מורכבת מאזרחים.

כבר אצלנו כבר מדברים על שלילת האזרחות של חלק מהאזרחים, למשל תושבי אום אל פחם או באלה שלא יהיו מספיק "נאמנים". (צרפת הייתה הראשונה עם חוקים כאלה, מספר לנו אגמבן, כבר ב 1915). שר החוץ של מדינת ישראל, הכריז על זה מעל שלטי חוצות בכל צומת, יחד עם "עונש מוות למחבלים". וכפי שלמדנו מקריאת העיתונים , ההגדרה של מה הם "מחבלים" היא מאד גמישה מצד אחד, אך גם כוללת מרכיב לאומי קשיח – מחבלים הם אף פעם לא יהודים. הצרוף של הסרת אזרחות וגזר דין מוות כבר על השולחן בישראל, והמחנות גם הם כבר קיימים, ומחכים להיסטוריה שתחזור על עצמה.

ואסור לשכוח את מחנה הכליאה לפליטים הגדול מכולם: רצועת עזה. שם כלואים בכיס קרקעי קצר, באזור ספר בין שתי מדינות לאום, כמעט שני מליון אנשים, לא-אזרחים, פליטים מפה רובם ככולם. לא אזרחים שלנו, וגם לא אזרחים של אף אחד אחר. ואנו דואגים שגם לא יהיו אזרחים של מדינה משלהם. כי אם הם סתם "אנשים", אז אפשר אחת לשנה שנתיים להפציץ אותם מהאוויר, לשטח שכונות שלמות, להרוג כמה אלפים, ולהרגיש רק "מכה קטנה בכנף המטוס".

כל זה לא חדש. כמות הפליטים בעולם רק הולכת ומתגברת, החל ממלחמת העולם הראשונה. ועכשיו, שכבר אין ביקוש לכוח עבודה זול בקולוניות לשעבר, מצטרפים אל הפליטים גם מהגרי עבודה במספרים שהמערב לא יודע להתמודד אתם. ל Agamben יש פתרון רדיקלי, המפרק את גבולות מדינות הלאום והופך אותן לגוף בעל צורה אמורפית, שבה לכל התושבים בעצם אין אזרחות, רק זכויות בסיסיות.

אולי לשם תוביל  "תכנית בנט", של "אף מילימטר", בה מובלעות פלסטיניות עם גבול אמורפי, בשטחי A ו B, מחוברות במערכת גשרים ומנהרות, ובהן תושבים חסרי כל אזרחות. באורח פרדוקסלי, אולי תכנית משיחית שכזו תוליך עם הזמן לפרוק מדינת הלאום היהודית ולפתרון א-לאומי לכלל האנשים / תושבים, ללא קשר לאזרחותם או דתם.

ואגמבן כותב, בזמן שאותם 415 המגורשים הפלסטיניים ישבו בשנת 1992 על גבעה מושלגת בלבנון, לא פה ולא שם, לפני שמדינת ישראל אולצה לקבל אותם חזרה:

According to Hannah Arendt's suggestion, these men constitute "the avant-garde of their people." But this does not necessarily or only mean that they might form the original nucleus of a future national state, which would probably resolve the Palestinian problem just as inadequately as Israel has resolved the Jewish question.

 

 

אלמז – 2

תקציר הפרק הקודם: התנדבתי לעזור לאלמז, פליטה מאריתראה, למלא טופס לקבלת דמי לידה מהביטוח הלאומי. זה הסתעף לעוד כמה דברים.

במשאי ומתניי עם המעביד של אלמז, פעלתי על פי ההנחה שאם אתה מניח שאנשים הם טובים, ופועל בהתאם, לפעמים לא נעים להם לאכזב אותך. וכך, כשהחשב של החברה ההיא, שבשמה לא אנקוב, שאל אותי בפעם הראשונה שתפסתי אותו בטלפון (בחסות הקידומת 43*) האם "אני הולך לעשות לו צרות", השבתי בשלילה והבטחתי לו שממש כמוהו, מטרתי רק לעזור לאלמז להתגבר על אי ההבנות שמן הסתם נגרמו ערב קשיי השפה. וסיפרתי לו שאני לא משום ארגון (כמו קו לעובד שאותו כל המעבידים מסוג זה שונאים שנאת מוות) אלא רק מתנדב שמנסה לעזור.

"כן, אבל מי אתה?" נשאלתי על ידו. אכן, שאלה קשה, שאת התשובה עליה כנראה שלא אמצא בחיים אלה, אבל הנחתי שהמענה "פורש מהיי-טק" יספק אתו ויוציא אותו מהלחץ. ואכן כך היה.

וזה הדבר השני שלמדתי מהפרשה – שאנשים קל להם לסרב לפליטה שחורת עור, אבל קשה להם לסרב למישהו שמנדב את זמנו ומרצו, קל וחומר, אם זה מישהו מ"שלנו", למעשה, מההגמוניה השולטת: גבר, "אשכנזי", לא צעיר מדי ולא מבוגר מדי, ועוד מ"היי טק", שהפכו להיות מעין מעמד אצולה במקומותינו.

את שני הדברים האלה, לקחתי אתי למשרדי הביטוח הלאומי, וגם שם זה עבד.

עובדת ישראלית לא צריכה להגיע למשרדי הביטוח הלאומי. היא יכולה להעביר להם בפקס את הטפסים, ובזה נגמר העניין, אחרי כחודש הכספים יופקדו בחשבון הבנק שלה. גם את הטפסים של אלמז העברתי בפקס,  אחרי שאלמז קיבלה את חלק המעביד של הטופס ואני מילאתי את חלק העובד, ואחרי שביררתי את פרטי חשבון הבנק שלהם, וכל מה שנדרש. היו קצת קשיים במילוי הטופס, המניח שהמבקשים הם אזרחי ישראל, כי אין לפליטים מספר תעודת זהות, וגם לא מספר דרכון – אריתראה לא מנפיקה דרכונים לאנשים שבורחים ממנה – היא יורה בהם ואם זה לא מצליח, יורה בקרוביהם שנשארו מאחור. המספר המזהה היחידי שיש לפליטים הוא מספר הויזה שהם מחדשים כל חדשיים. דף דמוי דף דרכון עם תמונתם, המודבק לדף נייר רגיל בגודל A4. זה המסמך המזהה היחידי שלהם בעולם.

אז העברתי את הטפסים בפקס, אבל היה לי חשד שבמקרה של אלמז, זה לא יספיק, ולכן אספתי למחרת את אלמז והתינוק ונסענו למשרדי הביטוח הלאומי בעיר.

היה סגור. לא היה לי הרבה שיג ושיח עם הביטוח הלאומי בחיי. הייתי שם פעם אחת כדי להסדיר הוראת קבע לתשלום ביטוח לאומי בעצמי, עכשיו שאין לי מעביד שישלם בעבורי. וזהו. ולכן לא ידעתי שרק בימים אי זוגיים הם פתוחים בשעות הבוקר. אז חזרנו כלעומת שבאנו.

ניסיתי להתקשר לקו המידע של הביטוח הלאומי לברר האם הטפסים בסדר, אבל ללא תעודת זהות, אין להם אפשרות לאתר את הטפסים, אז חזרנו למחרת, חיכינו קצת בתור (לא נורא) ומסרתי את הטפסים לפקידה. היא ביקשה לראות את אלמז, אבל לא ביקשה לדבר אתה. אולי דווקא הייתה יכולה לדבר אתה – היא הייתה עולה מאתיופיה, אבל אני חושב שאמהרית (שרוב עולי אתיופיה מדברים) וטיגרינית (שאלמז מדברת) נכתבות באותן האותיות אבל לא מאד דומות. בכל אופן, לא היה צורך לשאול אותה שום דבר, הטפסים היו בסדר, כך נאמר לי, מסרנו והלכנו.

אבל זה לא נגמר בזה. עוד באותו היום התקשרו מהביטוח הלאומי אל מספר הטלפון של אלמז שהיה בטופס, אבל היא לא הבינה אותם והיא התקשרה אלי מודאגת. הצעתי לאלמז  שאם יתקשרו עוד פעם שתתן להם את הטלפון הנייד שלי. כך היא עשתה, והם אכן ניסו להשיג אותי פעם אחת, אבל בזמן לא טוב, ואי אפשר להחזיר אליהם שיחה, רק להתקשר לקו המידע שיודע להשיב תשובות רק כנגד מספר תעודת זהות. טוב, הבנתי שמשהו לא בסדר, חיכיתי עוד יום לראות אם מנסים להשיג אותי שוב, ואחרי שלא, הלכתי לבדי פיזית למשרדי הביטוח הלאומי לברר מה לא בסדר.

לא היה פשוט, כי לאלמז אין תעודת זהות, וכך עובדת המערכת. אבל בסופו של דבר הם מצאו מי זו שניסתה להתקשר לאלמז. היא הייתה בחופש דווקא, אבל כבר לא היה להם נעים ממני, והם התקשרו אליה, וביררו שאלמז צריכה למלא עוד איזה טופס של הביטוח הלאומי, שיקנה לה מספר מזהה שאתו הם יוכלו לנהל מעקב אחרי הטיפול בה. וגם להביא "טופס 303" מבית החולים המעיד שתינוק אכן נולד לה שם. וצריך גם תמונת פספורט, ועותק חוזה שכירות הדירה. למה? ככה.

למה לא ביקשו את כל אלה כשהבאנו את הטפסים בפעם הראשונה? לא ברור. אבל האמת שיש מעט מאד פליטים בחיפה, ורובם גברים. מעט מאד פליטות יש בחיפה, ועוד פחות מגיעות לביטוח לאומי. את הטופס מבית החולים צריך להביא כי ליולדת ישראלית, לה יש תעודת זהות, הלידה מדווחת ישירות לביטוח הלאומי. לאלמז, זה לא אפשרי.

היה לה מכתב מבית החולים, לאו דווקא "טופס 303" ואותו הבאנו  אחרי כמה ימים, רק אחרי שאלמז ובן זוגה חידשו את הויזה (ליתר בטחון, בחדרה, לקח שם רק כשעה – מפתיע). הלכנו יחד, לביטוח הלאומי, עם הטופס של הביטוח הלאומי שעליו הייתה צריכה לחתום בפניהם, עם חוזה השכירות (אולי כדי להבטיח שאנשים לא יגישו בקשות מקבילות בסניפים שונים לחשבונות בנק שונים – בלי תעודת זהות קשה לגלות את זה) ותמונת פספורט חגיגית מאד של אלמז שצולמה שבוע קודם, בטקס הטבילה של בנם, עם תוספות שיער למכביר ששרשרות זהב קלועות בתוכן, כנהוג.

התמונה והתינוק (שהוא באמת חמוד) גם יחד כנראה "עשו את זה" לפקידה הקשוחה שם בביטוח הלאומי (או שזו לא הייתה קשיחות אלא רק "יחס ללקוח" על פי המסורת הסובייטית) והיא טיפלה בנו מהר, צילמה לעצמה העתקים של כל דבר והחזירה לנו את המקור. והבטיחה להתקשר גם אלי, ולמסור לי את המספר המזהה שהם יקצו לבקשה של אלמז.

אגב, שמתי לב שהפליטים, שלהם אין "ניירות" של ממש, שומרים בקנאות על כל פיסת נייר, למקרה שיהיה צורך. רבים מהם הולכים על שקית ניילון ובה ניירות כאלה ואחרים, למקרה שמישהו יבקש מהם להוכיח משהו, ומי יודע מה ידרשו להציג.

איפה נמצא העניין כרגע? אחרי כמה ימים אכן התקשרו אלי מהביטוח הלאומי ומסרו לי את ה"מספר המזהה" של בקשת אלמז, שאותו גם העברתי אליה, והצעתי שתשמור אותו בטלפון הנייד שלה, שיהיה. כששאלתי מה קורה, אמרו לי שהכול בסדר, שהם פנו לבית חולים כרמל והם אכן אישרו את דבר הלידה, עכשיו רק צריך שבית החולים "יזין" את זה למערכת, וזה יקרה "תוך כמה שבועות בודדים", "אחרי החגים". אז אחרי החיים אמשיך במעקב, ונקווה לטוב.

בניגוד למנהגי, אני חייב להגיד שעצם העובדה שהפליטים זכאים לביטוח לאומי היא נקודת אור (שמצד שני כנראה מעצבנת לא מעטים, כמו למשל את המזכירה במקום העבודה שלה, כשבאתי אליה למשרד לקחת את צ'ק  השכר שמשום מה הם לא מסרו לאלמז). גם יחס העובדות בביטוח הלאומי, למעט חוסר הידיעה של הפקידה שקיבלה לראשונה את הטפסים, היה אנושי ויעיל. באמת בסדר. אין לי טענות. עכשיו נותר רק לקוות שהיא תראה את הכסף מתי שהוא.

חביב

סיפור קצר….

חביב ישב עם מוריס ואמינה בתחנת האוטובוס וחיכה שאוטובוס עם ציור וורד צהוב יופיע מעבר לסיבוב. זה האוטובוס שיעביר אותם אל הסירה עם ציור הוורד הצהוב, שתיקח אותם אל סירה אחרת. וזו, גם היא עם וורד צהוב, תביא אותם אל החוף הספרדי.

אמינה אחזה בידו ומוריס חיבק את כתפו. השמש כבר הנמיכה בשמיים, ולא היה ברור מתי בדיוק האוטובוס אמור להגיע. שלושתם ישבו ושתקו.

חביב נזכר בפעם הראשונה שהופיע בחייו הוורד הצהוב, ועמו מוריס ואמינה.

הוא היה בן חמש, ושיחק לבדו בחצר בית סבתו. כשהרים את עיניו, ראה את מוריס ואמינה, עומדים מעברו השני של שער הברזל הגדול והכבד שהפריד בין החצר לרחוב, לבושים שניהם בבגדי חג, מוריס אוחז בידו זר של וורדים צהובים.

סבתו מהרה אל השער, ולתימהונו של חביב, הכניסה אותם ישר אל תוך הבית. חביב קצת התפלא. כי אלו היו אנשים זרים, וסבתו כמעט ולא הכניסה אנשים אל המתחם המבוצר שביתם הפך להיות. אף פעם לא זרים. לא מאז אותו יום שרוב של תושבי העיירה, נפייזה שבטוניס, החליטו להרוג את המיעוט הנוצרי של העיירה, שכניהם מזה מאות בשנים.

סבתו, היא זו שגידלה אותו בשלושת השנים שחלפו מאז אותו היום, היום שבו נרצחו הוריו ואחותו. אבל היא הזדקנה מאד במהלך שלושת השנים הללו, וחלתה. כבר לא היו לה כוחות לטפל בחביב. היא קראה לחביב להיכנס הביתה, והציגה אותו בפני מוריס ואמינה, שעמדו נבוכים בחדר המגורים:

"חביב חביבי, מוריס הוא מעכשיו אבא שלך, ואמינה היא מעכשיו אמא שלך".

"אבל למה, מה קרה?"

"אתה צריך משפחה, צריך שיהיו לך אבא ואמא. וחוץ מזה – מסוכן להישאר כאן. מוריס ואמינה ייסעו אתך לצרפת, אל אח שלי"

וזהו, כמה שעות מאוחר יותר, חביב נפרד מסבתו, לתמיד. אחרי שנפרדה מחביב, עברה זו לגור אצל אלמנת בנה השני. כמה חדשים אחרי כן, היא כבר לא הייתה בין החיים.

במהלך השנים שחלפו אז, בעזרת מוריס ואמינה, חביב השלים את שאר התמונה. הם סיפרו לו שסבתו פנתה אל ארגון בשם הוורד הצהוב, ארגון המסייע לנוצרים הנרדפים של צפון אפריקה להגר לאירופה. אנשי הארגון איתרו את מוריס ואמינה, מוסלמים וחשוכי ילדים משל עצמם, דרך כומר הקהילה של העיירה בה גרו, טיזי-אוזו שבאלג'יר, יצרו עמם קשר וחתמו עימם על מעין חוזה:

מוריס ואמינה, ייקחו אליהם את חביב אך לא ימירו את דתו. הם ידאגו לו כבנם, ויעבירו אותו עם הזמן אל בנו של אחי סבתו הגר בצרפת. בתמורה, תעביר להם סבתו את הכסף שקיבלה ממכירת ביתה, וארגון הוורד הצהוב ידאג להעביר את שלושתם לאירופה.

מוריס ואמינה היו מסויגים מעט כלפי חביב בימים הראשונים שלהם יחד, וחביב גם הוא לא הפשיר בקלות. אבל  לא עבר שבוע, ואמינה כבר חיבקה את כתפו, כדרך אגב. וכבר ידעה מה הוא אוהב לאכול, ומתי. למוריס זה לקח קצת יותר זמן, אבל כעבור פחות מחודש, הם הלכו יחד להסתפר, והוא כבר הציג את חביב כ"בני" באופן הטבעי ביותר. חצי שנה יותר מאוחר, כשחביב חשב "אמא", תמונתה של אמינה היא שעלתה במוחו. הוא התגעגע יותר לסבתו מאשר להוריו, שאת מראה פניהם כבר לא זכר. היה לו אפילו קשה להפריד בין זיכרון ריח סינרה של סבתו לבין ריח סינרה של אמינה.

בשלוש השנים מאז נדדו חביב והוריו המאמצים מטוניס, דרך אלג'יר ועד לטנג'יר שבמרוקו, נעזרים כל הזמן בקהילות הנוצריות הזעירות של צפון אפריקה, וב"רכבת" הנסתרת של ארגון הוורד הצהוב.

זו הייתה הסיבה הראשונית שבגללה מוריס ואמינה אימצו אותו – הוא היה הכרטיס שלהם לאירופה. אבא של מוריס היה נוצרי, צרפתי, אחד מהמתיישבים "שחורי הרגליים" של אלג'יר, אלא שכאשר הצרפתים עזבו, נטש אותו אביו עם אמו המוסלמית ומאז גדל מוריס כמוסלמי. מוריס היה נחוש להגיע לצרפת ולמצוא אותו. היא ידע שהוא עדיין חי, כי מפעם לפעם עדיין הגיעו לאמו המחאות בדואר ממנו, עם חותמת דואר של עיירה ליד טולוז, בלי כתובת השולח.

אמינה הייתה מוסלמית ממוצא ברברי, ולה היה קשה להחליט לאמץ ילד כופר. אבל ילד זה ילד, אמרה לעצמה, וסבתו נוטה למות, כך שלאמץ אותו יהיה ממש הצלת חיים. ובכל זאת, מדובר בסכום כסף לא מבוטל. אבל תוך פחות מחודש, עניין הדת כבר לא היה כלל משהו עליו חשבו, וחביב, ילד נעים ונבון היה לבנם יחידם, תחת זה שלא הצליחו להוליד בעצמם.

וכך, שלוש שנים אחרי היום בה הם נפגשו לראשונה, הם מצאו את עצמם בתחנה, יושבים איש איש עם מחשבותיו, כמה שעות מהתחנה האחרונה במסעם – אירופה.

היית אתם רק שקית ניילון עם כמה כריכים. מוריס, צורף במקצועו, המיר את כל רכושם בזהב, והזהב, כמות לא מבוטלת בשרשרות וצמידים, היה צמוד לגופם מתחת לבגדיהם, מוסתר מעיני המבריחים. יהיה עליהם להיכנס לים בשחייה ולעלות לסירת דייגים כמה מאות מטרים מהחוף. גם על סירה זו אמור להיות מצויר סמל ארגון הבריחה – וורד צהוב, וזו תיקח אותם מחצית מהדרך אל החוף הספרדי.

שם הם יצטרכו לקפוץ מהסירה הנוסעת, לצוף קצת בים הפתוח ואז לתפוס במצופים הקשורים למכמורת של סירה דייגים אחרת שתגיע לשם – שגם עליה יהיה ציור של וורד צהוב. הסירה השנייה לא עמדה לעצור להם, אלא רק להאט קלות.

כל ספינה שעצרה, ולו לדקות, עוכבה על ידי משמר החופים הספרדי לפני הכניסה לנמל ונבדקה בקפידה. כל ספינה שנפגשה בלב ים עם ספינה אחרת נעצרה גם היא. כך אמרו להם אנשי הוורד הצהוב. והסבירו שכל אזור מיצר גיברלטר מרושת בתחנות מכ"ם ושיש מעקב אחרי תנועות כל ספינה וספינה בניסיון לעצור את הזרם הגואה של האנשים ששאפו להגיע לחיים טובים יותר, שם בעולם העשיר, הנכסף, רק שישה עשר קילומטרים צפונה יותר.

ולכן, נתיב הבריחה הזה היה פתוח רק לאנשים שידעו לשחות.

חביב התחיל ללמוד לשחות, בהכנה ללילה הזה, רק לפני שנתיים וכבר ניצח בתחרויות שחיה את הטובים שבילדי טנג'יר, אפילו את אלה הגדולים ממנו בארבע וחמש שנים. וזה  למרות שהוא לא ראה גוף של מים הגדול מגיגית עד אשר עבר לאלג'יר בגיל חמש וראה את הים. רק פה בטנג'יר נכנס לראשונה לים ולמד לשחות.

הוא ואמינה למדו לשחות יחד, מצרפתייה כבת שישים, תימהונית ואתלטית שהתגוררה בבית על החוף, שיעורים שארגנו אנשי "הוורד הצהוב", בנפרד לגברים ולנשים.

חביב למד לשחות עם הנשים, למרות שאלו הביטו בו בהסתייגות מה. על פי גילו, לא הייתה צריכה להיות בעיה עם שהותו בקרב הנשים, אבל חביב היה גבוה יחסית לגילו, וכבר היה קרוב בגובהו לאמינה. אחרי השיעורים עם אמינה, הוא הלך עם מוריס לשחות בים. הוא היה קצת מודאג לגבי מוריס ואמינה. לו, השחייה באה באופן טבעי וגופו חצה את המים בתנועות חלקות, בלי להתיז אף טיפה. אמינה עדיין פחדה מהים, ולמרות ששחתה לאט ובסגנון טוב, התנשפה בחרדה ללא הפסקה, ונאלצה לעצור מדי כמה מטרים לאסוף את נשימתה. מוריס מצד שני לא פחד, אך שחה בהרבה רעש והמולה, עם תנועות מאד מוגזמות. זה וכושרו הגופני הירוד, ירוד בהרבה מזה של אמינה וחביב, גרמו גם לו לעצור למנוחה כל כמה עשרות מטרים.

לפני שבוע, לאחר תחנונים של חביב, הם יצאו לשחות יחד בים הפתוח את המרחק שאותו יצטרכו לשחות בים. זה עבר די בסדר, אך זה לקח הרבה זמן, זמן שחביב חשב שעלול להיות ארוך מידי. לו, זה לא היה כרוך כלל במאמץ, הוא שחה כבר מרחקים גדולים בהרבה, ובים יותר סוער. הוא לא דאג לעצמו, אבל הוא כן דאג לגביהם. במיוחד לאמינה אבל גם למוריס.

הדאיג אותו כושר השחייה שלהם, והדאיג אותו משקל הזהב שצמוד לגופם. הם לא ניסו ללכת ולשחות עם כל המשקל הזה עד כה, וזה הפחיד את חביב. הוא ניסה כמה פעמים לשכנע את אמינה להעביר אליו חלק מהמשקל, אבל היא ומוריס סירבו. "אתה רק ילד, אל תדאג, יהיה בסדר",  ו "כך עושים כולם". את חביב זה לא הרגיע, אבל הוא היה רק בן שמונה. דעתו לא נחשבה.

ואז האוטובוס הגיע. מיניבוס קטן בעצם, וגם הוורד הצהוב היה בסך הכול ציור קטנטן על החלון הקדמי. הם כמעט והחמיצו אותו. אך הנהג זיהה אותם על פי הבגדים שהם לבשו. כפי שתודרכו, שלושתם לבשו בגדים שחורים, צמודים יחסית.

המיניבוס היה ריק, והם והתיישבו בסופו, מוריס ליד אמינה, וחביב, ליד החלון, במושב שלפניהם. הדרך העומדת לפניהם, לה התכונן זמן כה רב, נראתה לו לגמרי לא מציאותית. הוא הבין פתאום שלדרך הזו הוא יצא למעשה כבר באותו היום בו נרצחו הוריו.

הוא פנה שוב ושוב אחורה, מחפש אישור בעיניהם. מוריס, מתוח עד אימה גם הוא, הצליח למרות הכול לחייך מתחת לשפמו הדקיק ולאחוז בכתפו של חביב. אמינה, לא הצליחה לחייך אך ליטפה את עורפו. זה תמיד פעל את פעולתו –  ידיה היו כה רכות וכה נעימות. אפילו יותר מידי סבתו, שבמראה פניה כבר היה לו קשה להיזכר.

בהמשך עלה רק עוד בחור כבן שלושים, וזהו. כעבור כחצי שעה הוריד אותם הנהג על הכביש מעל חוף הים, חוף שבו חביב ומוריס שחו מדי סוף שבוע. הם הסתכלו אליו במבט שואל, אך הוא רק הצביע בראשו לעבר השביל התלול שהתחיל בצד הכביש וירד אל החוף החולי שלמטה.

למטה, נצמדים למצוק, מחוץ לטווח הראיה של הנוסעים בכביש מעלה, הם פגשו את שאר חברי הקבוצה שאתה הם אמורים לעבור, ואת המדריך. השמש כבר נגעה באופק והחול היה אדום כולו. לא היה בחוף איש מלבדם. בחוף הזה, כמה קילומטרים מחוץ לעיר, היו מתרחצים רק בסופי שבוע.

המדריך הציע להם לא לאכול, כי ממילא יקיאו את הכול בסירה, אך אמינה ומוריס לא שמעו בקולו, ואולי מעצבנות, אכלו את כל הכריכים שהביאו. חביב הסתפק בחצי פיתה, והמשיך לדאוג – כי אף אחד מהם מעולם לא היה בסירה קודם, והוא לא ידע אם תהיה להם מחלת ים או לא.

הם חיכו עוד קצת, ואז, כשכדור השמש נעלם לגמרי אל מתחת לאופק, הם נכנסו בעקבות המדריך בטור עורפי אל הים המשחיר. כשהפכו המים עמוקים, התחילו לשחות אל תוך הים הפתוח. הים היה שקט, המים, בסוף דצמבר היו מעט קרירים אך שכבתם העליונה הייתה עדיין חמימה מקרינת השמש. הם שחו בשקט, בשחיית חזה, מנסים שלא להפריע את פני המים.

שמלתה של אמינה רפרפה במים, נצמדת לגופה הכחוש ומאטה אותה משמעותית, אבל בגד ים לא היה אופציה – לא כאשר יש גברים זרים בטווח ראיה. שערו של מוריס, המסורק כרגיל מימין לשמאל ומודבק בניסיון נואל להסתיר את שערו המתדלדל, נסחף לאחור וחשף את קרחתו הלא קטנה כלל, אך מוריס היה עסוק מדי בניסיון להישאר מעל פני המים, ולא היה מסוגל לשחרר יד אחת ולהחזיר את שארית שערו למקום, בתנועה שהפכה להיות טבע שני עבורו.

אחרי כמה עשרות מטרים, החל הבחור שהגיע אתם באוטובוס לפרפר במים ולהתנשף. המדריך הורה לו לשחות חזרה אל החוף, והבחור קיבל את הדין ללא וויכוח, בשמחה אפילו. כמה דקות אחרי כן חזר אל החוף גם זוג של גבר ואשה כבני ארבעים, שחביב הבין מכמה משפטים שהחליפו ביניהם, בורחים יחד מבני זוגם.

המדריך הורה להם לעצור, והם צפו במים במעגל, מדוושים ברגליהם. אפם של מוריס ואמינה בקושי בצבץ מעל פני המים – הזהב משך אותם מטה. חביב ניסה לדחוק באמינה כלפי מעלה, תומך בתחתית גבה.  הוא ניסה שוב לשכנע אותם להעביר אליו חלק ממשקל, אבל כל ניסיון להחליף ולו מילה אחת נענה בנזיפה מצד המדריך. קולות מתפשטים רחוק בלילה אמר, ביחוד על פני הים.

אחרי מה שנראה כנצח, הם שמעו רעש מנוע. המדריך הדליק פנס מהבהב קטן ואחרי כמה דקות עצרה לידם סירה והם הועלו במהירות אל הסירה, כשצוות הסירה כמעט שולה אותם בתנופה מן המים. וורד פלסטיק צהוב היה תקוע בחזית הסירה, צלב השתלשל מצווארו של האיש שליד ההגה.

פחות  משתי דקות אחרי כן, הסירה כבר הפליגה בקו ישר מהחוף, בין זוג שירטונים שעליהם נשברו הגלים, לבנים גם בלילה בלי ירח.

לחביב לא היה מושג כמה זמן הם מפליגים. מפעם לפעם כיבה הצוות את המנוע ובעוד הסירה מחליקה קדימה מכוח התנופה, הקשיבו לנעשה מסביב. חביב הקשיב אתם, אך בכל עצירה לא נשמע אף רחש. בסירה היה שקט מוחלט כל זמן ההפלגה והרעש היחיד שנשמע היה רעש נקישת שיני הנוסעים.

הם היו כולם רטובים, והלילה היה קר. אמינה ומוריס שכבו דביקים ומכונסים בעצמם על רצפת הסירה, אחרי שתוך דקות הקיאו שניהם את כל מה שאכלו, לא את הכול מעבר לדופן. חביב ישב קרוב לחרטום, עולה ויורד עם הגלים כרוכב על סוסו, וצפה אל האורות המתקרבים לאט מעבר למיצר. היה לו קר, הוא רעד מהתרגשות, אבל הרגיש מצוין, רעב אפילו. הוא היה צריך לשירותים, אבל לא היה איפה.

ואחרי כל עצירה, שוב הניע הצוות את המנוע והמשיך בהפלגה. ואז, בלי שכבה המנוע, האטה הסירה לפתע  והנוסעים נצטווו לקפוץ אל המים ולחכות לסירה השנייה.

הים פה, באמצע המצר, היה סוער הרבה יותר מאשר ליד החוף ממנו עלו. חביב קפץ ראשון למים, רוקן את שלפוחיתו סוף סוף והסתובב אל הסירה. האחרים קפצו גם הם למים, אחד אחד. מוריס ואמינה אחרונים. אמינה שקעה מיד את מתחת לפני המים, וחביב צלל אחריה, ועזר לה לעלות אל פני המים, אוחז בידה מתחת לכתף ומדווש במים בכל כוחו.

אחרי כמה דקות, הוא הפסיק לשמוע את קול הסירה המתרחקת, הבורחים צפו במים במעגל, מוריס מדווש במים, אפו בקושי מציץ. חביב ליד אמינה, מנסה לעזור לה לצוף. הוא ניסה בלחישה לשכנע אותה להפטר מחלק מהזהב שמשך אותה מטה, אבל האחרים השתיקו אותו בזעם.

עברו כעשר דקות. ועדיין לא נשמע קול המנוע של שום סירה. אבל חביב, שהכניס כל הזמן אוזן אחת למים בתקווה לשמוע יותר טוב את מנוע הסירה שתבוא לאסוף אותם, התחיל לשמוע קול נהמה עמוקה, ולחרדתו ראה צללית ענקית של אנייה, שטה היישר לכיוונם.

הוא התחיל לצעוק, ולהצביע אל כיוון האנייה שהייתה כבר ממש קרובה. לקח זמן יקר עד שהאחרים שמו לב, ואז, כולם החלו לשחות אל מחוץ למסלול האנייה, כל אחד לכוון אחר. חביב התחיל גם הוא לשחות לכוון החוף המרוחק, מהר ככל שהיה מסוגל.

צללית האנייה גדלה והלכה בקצב מאיים וחביב המשיך לחתור, ידיו כבר מאובנות לחלוטין וללא אוויר, לא בטוח אם הוא מחוץ לטווח הסכנה, עד שהאנייה עברה כמה עשרות מטרים מאחוריו, בדיוק במקום בו היו הבורחים אמורים להמתין לסירת הדייג. בנקודה ההיא, כבר איש לא היה, לבטח לא בחיים.

חביב עצר, מתנשף, וצף במקום בניסיון לנוח מעט. הוא הסתובב חזרה, וראה רק את הצללית המתרחקת של האנייה. הוא לא ראה ולא שמע אף אחד. הוא חיכה שגל ירים אותו למעלה, ומראש הגל ניסה להסתכל סביב. כלום.

אחרי עוד כמה דקות, למרות ההוראות החמורות שקיבלו לשמור על שקט, הוא לא היה יכול יותר להתאפק, והוא התחיל לקרוא, תחילה בלחש ואחרי כן בקול: "מוריס, אמינה, איפה אתם?" איש לא ענה. הוא הסתובב במים, מחפש מסביב, והיה נדמה לו שהוא רואה ראש על פני המים כמה עשרות מטרים ממנו לכוון מערב. הוא שינה כיוון והתחיל לשחות לאותו הכיוון, אך עד שהגיע למקום בו חשב שראה את הראש, לא היה שם איש.

אי אפשר היה לראות כלום מלבד האורות שעל החוף הספרדי. זה היה לילה ללא ירח, ועננים כיסו את השמיים. המים היו שחורים כזפת, והגלים הגבוהים אפשרו לראות רק כמידת המרחק שבין גל לגל.

אחרי מה שנראה לחביב יותר ממחצית השעה, עדיין לא היה שם איש, וגם קול המנוע של שום סירה לא נשמע.  היה לו קר. הוא היה רעב וצמא. והוא היה לגמרי לבדו באמצע מיצר גיברלטר, במחצית הדרך בין אפריקה, שם כבר לא היה לו אף אחד, לאירופה, שם, בצרפת, חיו להם איפה שהוא אח של סבתו ואבא של מוריס. איפה, לא היה לו מושג.

זה לא הדאיג אותו במיוחד. היה לחביב ברור שאם הוא לא יצליח להגיע אל החוף, זה ממש לא ישנה.

הוא הסתכל פעם אחרונה מסביב, והתחיל לשחות אל החוף. שחיית חזה הפעם, שומר על קצב קבוע. הם עברו להערכתו יותר ממחצית הדרך בסירה, ואת המחצית השנייה, כשמונה קילומטרים על פי מה שלמד, הוא חשב שיצליח לשחות. הוא כבר שחה לא אחת כמחצית מהמרחק הזה, מידי שבוע באימוניו, אם כי לא בים כה סוער.

האורות שעל החוף, אותם ראה רק כאשר היה בראשם של גלים, לא נראו כאילו הם מתקרבים, אבל חביב המשיך לשחות. אחרי כעשרים דקות, הוא התהפך על הגב, נח קצת, והמשיך לשחות שחיית גב. לא היה ירח, אבל העננים התפזרו והכוכבים היו גדולים וזוהרים בשמיים מעליו. לרגע חשב שהוא שומע במעומעם את קולם של מוריס ואמינה, קוראים לו קריאות עידוד מלמעלה: "ח-ביב! ח-ביב!". מעודדים אותו לשחות, לנצח גם בתחרות השחייה הזו, החשובה ביותר בחייו.

הוא התהפך על הבטן והמשיך לשחות. הפעם כבר היה נדמה לו שאורות העיר מעט יותר קרובים. הדמעות התערבבו בעיניו עם טיפות מי הים וערבלו את האורות שעל החוף יחד לוורד אחד צהוב וגדול.

Hannibal ad portas

המשפט "חניבעל בשער" שימש את אמהות רומא להפחיד את ילדיהן. הן לא התכוונו ל Hannibal Lecter  הרופא, הקניבל וגיבור "שתיקת הכבשים" אלא ל Hannibal Barca, אפריקאי, מצביא צבא מזהיר מקרתגו (בטוניס של היום), שהגיע עד לשערי רומא מאפריקה, דרך ספרד והרי האלפים. והמשפט הנפוץ מלמד שכבר אז, ראו הרומאים את פלישת האפריקאים כאיום של ממש על אורח חייהם. נכון, קרתגו הייתה ממלכה פיניקית מפותחת ואיום צבאי של ממש על רומא, בניגוד בולט לפליטים האומללים מאפריקה המנסים למצוא אצלנו מקלט. באלה אין שמץ איום עלינו ועל "אורח חיינו", בניגוד לניסיונות ההפחדה של אלי ישי, אברי גלעד, מירי רגב וגזענים רבים נוספים.

קרתגו של אז היא יותר המקבילה הרומית לאיראן של ימינו, לפחות איראן כפי שנתניהו רואה אותה. האמרה השניה הקשורה לחניבעל, המיוחסת לקיקרו היא Hannibal ante portas, "חניבעל לפני השער", ומשמעותה שאין זמן לבזבז, האויב כבר לפני השער. או האמירה שאתה סיים קאטו הזקן  כל נאום: "Carthago delenda est" ("וכמו כן יש להשמיד את קרתגו") , או כמו שאומרים כיום אצלנו: "פצצה או הפצצה" .(תודו שבכל זאת היה מועיל לקרוא את האנציקלופדיה תרבות בשלמותה כילד…)

אבל בחזרה ל"אפריקאים בשער" או "אפריקאים על הגדרות". כאשר זרם דרך הגבול הפרוץ עם מצריים קילוח לא ממש דקיק של זונות ממזרח אירופה וסמים, אף אחד לא טרח להקים גדר. סחר בבני אדם וסחר בסמים בסך הכל מספקים צורך, גם של ציבור הבוחרים של אלי ישי, במיוחד שרותי המין לחרדים חשוכי מין. אבל לא רק זונות, מסתבר שהדת היא לא הסם היחידי שהקהל של אלי ישי צורך. אבל אפריקאים? פה צריך לשים את הקו.

יש לי חשד, יותר ממסוים, שאם זרם הפליטים המתדפק אל גבולנו היה בלונדיני, נאמר משבדיה, לא רק שלא הייתה מוקמת גדר, אלא היינו אף שולחים שליחים לשבדיה וממריצים עוד ועוד שבדים, ובמיוחד שבדיות, להגר אלינו. יש לזה תקדים: מדינת ישראל הקימה ארגון בשם נתיב, שבין יתר עלילותיו, שחלקן עדיין חסויות, שכנע כ 600 אלף מהגרים לא יהודים, אך לבני עור כנדרש, להגר למדינתנו. נכון על פי חוק השבות, אבל עם עצימת עיניים נחושה בהרבה מאד מקרים. אנשים שממש אי אפשר להגדיר כפליטים, אבל בהחלט כן אפשר להגדיר כ"מהגרי עבודה", מונח שמשום מה קיבל קונוטציות שליליות, למרות שאני לא באמת רואה מה רע בזה שבני אדם מהגרים כדי לשפר את מצבם הכלכלי.

אם נודה על האמת, לא מעט מהאנשים שהיגרו הנה, אחרי קום המדינה וגם לפני, עשו זאת במידה רבה ממניעים כלכליים. משפחת אבי למשל, עלתה לארץ רק ב 1949, כאשר המשטר הקומוניסטי התבסס בצ'כוסלובקיה וכבר לא אפשר לסבי לעשות עסקים ברכוש הנטוש של פליטים אחרים – אזרחי צ'כוסלובקיה ממוצא אתני גרמני שגורשו לגרמניה מחבל הסודטים. נכון, בני משפחתי יכלו אולי לבחור יעד יותר מבטיח מבחינה כלכלית, אבל הם כן היו ציוניים, והמסלול לארץ היה סלול, ברור ופתוח. וכן, סבי היה "מהגר עבודה" במידה לא מועטה. וזה בסדר, אין בזה שום פסול. פשוט – אין לי בעיה עם מהגרי עבודה, גם אם צבע עורם שחור. מה יש, יהודי אתיופיה נעדרו תמריץ כלכלי להגר לישראל? זה לא היה במערכת השיקולים שלהם? מה ההיתממות הזו?

בידיעה שאני חוזר על עצמי, אגיד שוב שלא יזיק למהול פה קצת את התערובת הנפיצה של יהודים ופלסטינים, באנשים שכל מה שאכפת להם זה לשפר את רמת חייהם. גם אם הם לא יהודים, בהחלט יכול מי שרוצה לעשות את זה, למנות אותם בכף הלא פלסטינית של המאזניים הדמוגרפיים, בדיוק כמו את יוצאי חבר העמים הלא יהודים, התאילנדים המגדלים לנו את האוכל, הסינים והרומנים הבונים לנו את הבתים, הפיליפינים הסועדים את זקנינו, השפחות המולדביות המספקות לנו שרותי מין, בני המנשה והפלשמורה.

ולאלי ישי אפשר להציע אולי לגייר אותם, אפילו לחומרה, בדיוק כמו את האתיופים או בני המנשה. אני די בטוח שרובם יסכימו באם בזה תותנה כניסתם. אם הברירה היא גיור או מוות בטוח בחזרה בסודן, שרות צבאי בכפיה עד המוות באריתראה, או מוות ברעב ובמחלות בדרום סודן, אזי ברור במה רובם יבחרו. בעת צוק ומצוק אפשר יהיה תמיד למצוא סממנים יהודיים בתרבותם, כמו לא מעט שבטים באפריקה. למשל – זה שהם לא אוכלים זברות (לא מפריסות פרסה…). ותמיד יהיה אפשר לשלוח אותם לחזק איזו התנחלות, כמו למשל בני המנשה בקרית ארבע.

רק מספיק כבר עם ההפחדות האלה, עם "חניבעל בשער" ו"חניבעל לפני השער". נכון, גם הרומאים עשו את זה, אבל ביבי הפך את זה לאבן הפינה של התנהלותו הפוליטית. עלי זה כבר לא עושה רושם.