על נהיגה אתית

בכנס ה15 של האגודה הפילוסופית החדשה, שהיה בשבוע שעבר בחיפה, שמעתי לא מעט הרצאות טובות. אחת מהם, הייתה מעוררת מחשבה. הטענה שהוצגה בה, שיש כתיבה ללא סוף על ענייניי אתיקה הקשורים למלחמה אך אין כמעט עיסוק באתיקה הקשורה לנהיגה, פעילות אנושית האחראית למספר גדול בהרבה של מקרי מוות ממלחמות. 1.2 מליון הרוגים בשנה (לפי ארגון הבריאות העולמי) ב 2004, וכנראה הרבה יותר כיום, ו 50 מליון פצועים (גם זה ב 2004, לפני הפיצוץ במספר המכוניות בהודו ובסין).

אין כללי אתיקה לנהיגה, כנראה מתוך איזו מחשבה פטליסטית שהדבר לא בשליטתנו. אבל אפשר לנסח כאלה. למשל: אם לאנשים היה אכפת לא רק עד כמה המכונית שלהם מגנה עליהם במבחני ריסוק, אלא היו טורחים לבדוק גם עד כמה רעה פגיעתה של מכוניתם בהולכי רגל בעת תאונה. הפרמטר הזה נבדק, אך לא מפרסמים אותו, מתוך הנחה די סבירה שזה לא גורם משמעותי ברכישת המכונית. אבל זה כן צריך להיות שיקול אם אתיקה היא חלק ממערכת השיקולים.

אני רואה את זה למשל כשאני מספר לאנשים עד כמה אני מרוצה ממכונית היונדאי i10  שלי. מכונית זערורית וחסכונית עד מאד. תגובה נפוצה היא:"כן, אבל אני רוצה כמה שיותר פח סביבי. אם אני מתנגש במישהו, אני רוצה שהוא ימעך, לא אני".

באתיקה של נהיגה אפשר גם לכלול שיקולים של זיהום אוויר ואיכות סביבה, אבל חשוב לא להסיר את המיקוד מהגורם הישיר למוות של כה רבים:  תאונות דרכים. למשל: האם זה אתי לחייג בטלפון תוך כדי נהיגה כאשר הוכח בוודאות שזה מכפיל את הסיכוי לתאונה? תאונה שגם אחרים יכולים להיהרג בה? האם זה אתי לכתוב SMS תוך נהיגה כאשר ידוע לך בוודאות שזה משלש את הסיכויים שלך להרוג מישהו?

אם מתחילים להפנים את כמות ההרוגים, ולהבין שההחלטות שלנו יכולות לשנות את מספרם, אין החלטה הממוקמת יותר במרכז תחום האתיקה מהחלטה למשל לנסוע בצורה יותר מתונה, לא לגנוב רמזור, לא לחצות על פס לבן, לא לעבור את המהירות המותרת, לתת למכוניות אחרות להשתלב בתנועה ועוד אלף החלטות שאנו לוקחים כל דקה בזמן שאנחנו נוהגים, אך לא לוקחים אותן באופן אתי אלא רק תועלתני.

ולגבי נהגים הנמצאים על הכביש יותר מכולנו – נהגי האוטובוס. נכון, הם מנוסים ומאומנים, אך הם גם מוכרים כרטיסים וכרטיסיות, והם תמיד יוצאים מהתחנה לפני שהם גמרו למכור את מרכולתם. ברור שתשומת לבם לא מוקדשת במלואה לנהיגה כאשר הם מוכרים, נותנים עודף, ומסבירים לנוסעים על השינויים בשיטת הכרטיסיות, והכל תוך כדי שהם מסיעים עשרות נוסעים, ומסיעים גוש מתכת ענקי שפגיעתו בכל רכב קטן יותר רעה במיוחד.

וזה לא מחויב המציאות. ברוב מדינות אירופה, הנהג רק מסיע את הרכב, ואין לו שם אינטראקציה עם הנוסעים. יש מפקחים העולים מפעם לפעם ובודקים שהנוסעים החתימו את הכרטיסים שקנו מראש. ואם גם פה ושם מישהו לא שילם, כשמפעילים שיקול אתי ברור שזה עדיף על סיכון חיי אדם כאשר הנהג הוא גם חנווני.

גם אצלנו זה לא היה כך. אני עוד זוכר את האוטובוסים מתוצרת שוסון,

שבגרסה העירונית שלו היה כלוב לכרטיסן מאחור

היית עולה מאחור, משלם לכרטיסן , ונכנס לאוטובוס.

לפעמים גם היית יורד תוך כדי נסיעה. הדלת האמצעית הופעלה ידנית, ובפיתול של שדרות הציונות (אז שדרות או"ם), בעליה, הייתי פותח את הדלת, יורד מהאוטובוס שהזדחל בעליה במהירות של כ 5 קמ"ש ליד פינת רחוב הילל, והולך ברגל משם לבקר את סבא וסבתא שלי. מאוחר יותר הוחלפו ל"שוסונים" המנועים למנועי לילנד, והפך להיות מסוכן לרדת תוך כדי נסיעה – הם כבר עלו שם ב 20 קמ"ש לערך….

רצח רבין

שוב פעם חזרתי מחדר הכושר עם רשומה שלמה בראש. והפעם לא מחמת השעמום.

נכנסתי לחדר הכושר כאשר בערוץ 10 (שייסגר מחר מצידי) שידרו כתבה על רצח רבין, על הקונספירציות של חוגי הימין הקיצוני בעניין והתנערותם מכל אחריות לשיסוי וההסתה שקדמו לרצח. ל"ימין" יש שתי טיעונים:

א – אין להם שום קשר ליגאל עמיר והם מגנים את מה שעשה בכל תוקף.

ב – וחוץ מזה – הוא בכלל לא רצח את יצחק רבין.

יש להם על זה הררי תיאוריות, כולל של ועדת חקירה עצמאית שהקימו אוסף של דוקטורים ופרופסורים "בעלי חוסן" – שמסקנותיהם תואמות באופן מושלם את דעותיהם.

התפתחה שיחה סביב העניין הזה, ואחת הנשים המתאמנת בחדר הכושר באופן קבוע, אמרה שגם היא קראה ש"יש ספקות", ו"לא ברור מה בדיוק קרה שם", ויש הסברים חליפיים ש"אי אפשר לפסול".  כששאלתי אותה איפה היא קראה, אמרה ש"חברותיה" העבירו לה בדואר אלקטרוני (מה שמבטיח אמינות מוחלטת…) כל מיני דברים, והיא גם קראה בעבר, היא לא זוכרת איפה, דברים דומים. היא "לא בהכרח מאמינה לתאוריות האלה", אך כאמור, "אי אפשר לפסול".

התאפקתי מלענות לה שגם אני "קראתי" שהיא "עובדת לפרנסתה בזנות". שאני לא זוכר איפה קראתי את זה, ושאני לא בהכרח מאמין לזה. השתפנתי. בכל זאת, יש לי כוונות לחזור לשם לעתים מזומנות, אז לא כדאי להעכיר את האווירה עם הפרינציפים שלי.

ונזכרתי באותו היום לפני שש עשרה שנים. בבוקר אותו יום ביקרנו בדיר-חנא, במסיק הזיתים. נדמה לי שקראו לזה אז פסטיבל הזית.  היינו שם עם הילדים, ועם ידידנו בני ומשפחתו. ושם סיכמנו, שחשוב להשתתף בעצרת בכיכר באותו הערב, וחשוב לקחת את הילדים, לתת להם "חינוך בדמוקרטיה". אך היה יום מעייף ובסופו של דבר נסענו רק בני ואני, בנו הבכור ובני הבכור, שהיו אז שניהם בני 8.

והשתתפנו בהפגנה, והייתה התרוממות רוח, ושמחנו שבאנו. אבל הילדים היו עייפים, ולא נשארנו עד הסוף. לא של העצרת, ולא של רבין. התחלנו ללכת לאורך רחוב דוד המלך חזרה אל המכונית, אותה החנינו ברחוב ויצמן, ליד שער בית חולים איכילוב, במקום בו נמצאת היום הכניסה למרכז הקניות הצמוד אליו.

די בהתחלת רחוב דוד המלך, עקפו אותנו בריצה כשישה-שבעה חרדים לבושי שחור כשהם צועקים: "הבוגד מת", או אולי "הבוגד נרצח". אני כבר לא בטוח בניסוח. כנראה שהנוסח הראשון. לא הבנו על מה הם מדברים כי עזבנו את הכיכר לפני ההתנקשות.

כאשר הגענו לשער בית החולים, כבר הייתה שם התקהלות. המכונית עם יצחק רבין הגוסס הגיע דקות ספורות לפנינו, וכבר היה ברור שמשהו קרה. נשארנו שם בתוך קהל, בעיקר של עיתונאים, שגדל במהירות, עד שיצא איתן הבר והודיע, ש:"ממשלת ישראל מודיעה בצער ובתדהמה…".

עזבנו, לפתע כבר לא עייפים, והלכנו לכוון המכונית, רק כדי לגלות שהיא נגררה ליפו, כדי לפנות מקום לניידות השידור שכבר עמדו שם בשורה ארוכה.

וכל הדרך לחיפה תהינו, איך ידעו אותם חרדים על ההתנקשות בזמן אמת? בזמן שהם חלפו על פנינו, רבין הרי עוד לא הגיע לשער בית החולים. הגרסה המקובלת היא שיגאל עמיר פעל לבדו, בלי ליידע אף אחד אחר. אז או שהזמנים התבלבלו לי (לא סביר במקרה זה) או שיש פן לאירוע שלא מתועד, או מוסתר.

ולבטח לא חשדנו שהאירוע ישנה את מהלך ההיסטוריה שלנו. ולא לטובה.

בודריאר (Jean Baudrillar), ב"סימולציה וסימולקרה",  גורס שרצח או ניסיון לרצח של מנהיגים נועד לתעתע בנו, לגרום לנו לחשוב שהפוליטיקאים משנים משהו, שרשות הממשלה היא פונקציה חשובה ושיש משמעות למי יושב בראשות הממשלה, בעוד שאין, בעוד שהקפיטליזם הגלובלי בעצם מנהל את העולם. לא באמצעות מועצה נסתרת, אלא ה"יד הנעלמה" היא היא הפועלת את פעולתה. (כך אני מבין את זה. אשמח אם מישהו יגלה את טעותי)

וגם אצלנו. שמעון פרס, שהוא הוא שגרר בכפיה את רבין לתהליך השלום ולהסכמי אוסלו, את אותו רבין הגנרל השתיין, המורה על שבירת עצמות. אותו שמעון פרס שהיה אמור להשלים את המהלך ההיסטורי עם הפלסטינים אחרי מותו של רבין, הפסיד בבחירות שבאו מיד אחרי כן. ועבר לקדימה, והיום עובד יפה בצוות עם נתניהו. כך שאולי יגאל עמיר לא ממש שינה את מהלך ההיסטוריה.

לעולם לא נדע.