במסגרת אחת מקבוצות הקריאה שבה אני משתתף, קראתי לאחרונה ב"אוריינטליזם", ספרו של אדוארד סעיד, מ 1978. טוב, לא ממש קראתי – מהספר עצמו קראתי רק את המבוא, ועוד "ספרות משנית" רבה, למשל המאמר המצוין הזה מ"תאוריה וביקורת". כי הספר, שאולי היה מרעיש בזמנו, מעניין כיום רק כחלק מהשיח הפוסט-קולוניאלי.
סיכום קצר: סעיד מדבר על האופן שבו הידע שהמערב ייצר על "האוריינט", שירת את מטרות הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי במזרח התיכון, בציירו את המזרחי כחלש, "נשי", רודף תענוגות, עצלן, כזה שלא יכול לדאוג לענייניו בעצמו, כזה שנדרש לעזרת המערבי לניהול תקין של השלטון, אך גם במידה לא מעטה חולל את הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי. שכן הוא הוא כונן לא רק את דימוי המזרחי, אלא גם את דימוי המערבי, האירופאי, המוגדר על ידי ניגודו אל המזרחי. ואם האירופאי כונן על ידי האוריינטליזם כ"מבוגר האחראי", עם הדימוי בא גם מה שכונה "משא האדם הלבן" (white mans burden) – חובת האדם הלבן לדאוג לענייני "המזרחיים הנחשלים" שאינם מסוגלים לנהל מדינה כמו ש"צריך".
לא רעיון חדש – גם הספרדים והפורטוגזים ראו את עצמם כאחראים על גאולת נשמות הכופרים ילידי יבשת אמריקה.
ובשם הרעיון הזה, יצאו טובי בניה של האימפריה הבריטית לנהל את העולם. אם להודות על האמת, הם עשו עבודה לא רעה. על הודו כולה שלטו במשך תקופה לא מבוטלת 4000 בריטים בלבד, ועדיין, שלושים וחמש שנים אחרי שהבריטים עזבו, שמענו חבורת מהנדסים הודים בקולקטה (אז כלכותה) מאשימים את הבריטים בהפסקות החשמל התכופות שהיו בעיר. "זו תחנת הכוח המחורבנת שהבריטים השאירו לנו…". חשבתי לי שאם תחנות הכוח הזו היא עדיין מקור החשמל היחיד של העיר הענקית הזו, 60 שנה אחרי שהוקמה, אז הבריטים עשו שם עבודה לא רעה כלל. אבל התאפקתי ולא אמרתי את זה להם.
גם אצלנו, היה יכול להיות רעיון לא רע אם הבריטים היו עדיין שולטים כאן. אבל הם עזבו, לצערי. שמטו את "משא האדם הלבן" מעל כתפיהם בכל רחבי האימפריה שלהם. אבל בשנים הלא רבות שהם היו כאן, לא מעטים מהם שילמו מחיר כבד על ה"קריירה" הקולוניאלית שלהם. ואת חלק מהמחיר אפשר לראות בבית הקברות המנדטורי הזנוח, הממוקם מאחרי בית הקברות המרשים של החללים ההודים של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, בין רחוב יפו בחיפה לפסי הרכבת.
למשל המספר הלא קטן של קברי ילדים ותינוקות. פלסטינה של אז הייתה מקום נחשל, מאד, ותמותת התינוקות והילדים הייתה חלק מזה. ואותם בריטים שבאו לנהל פה את המקום תחת המנדט של חבר העמים, באו עם משפחותיהם, ועם סיום המנדט חזרו לאנגליה והשאירו מאחריהם את קברי ילדיהם כאן. כמו למשל זה, של לורנה קתרינה אליסון מילס, התינוקת בת תשעת החדשים:
הכיתוב על המצבה, בלטינית: heu quanto minus est cum reliquis versari, quam tui meminisse פירושו !how much less precious is it to converse with others than to remember thee ולקוח ממצבת זכרון באנגליה, בחצרו של אציל בטלן בשם William Shenstone. סתם- לא מאד חשוב, אבל יש לי חיבה למשפטי מחץ בלטינית.
הרבה יותר צנוע, קברו של התינוק דוד, בנם של ארתור ואוולין שחי לו שבוע בלבד, ומת בתחילת יוני 1931. עצוב.
יש בבית הקברות גם חלקה של קברי שוטרים וחיילים של המנדט הבריטי, טיפה יותר שמורה, אבל לא מעטים מהם מתו בזמן שרותם, לא בגילאים מבוגרים, ונקברו כאן. מעניין שלא נשלחו חזרה לקבורה באנגליה. יתכן שהנוצרים מייחסים פחות חשיבות למקום קבורתו של אדם, בניגוד ליהודים, המייבאים לקבורה בארץ יהודים מכל העולם, למשל ארבעת קרבנות הפיגוע בפריז. אני תוהה אם זה עניין אידאולוגי או דתי. האם מדינת ישראל הפכה להיות גם מדינת המקלט של גופות היהודים מכל העולם? האם יש חוק שבות ליהודים מתים?
בבית הקברות ההוא מצאתי גם מצבה שעליה מגן דוד, מישהו בשם מיכאל סמית, שלא הצלחתי להבין מהנוסח על המצבה אם הוא יהודי שהמיר דתו לנצרות או להפך, או שאולי נמנה על היהודים המאמינים בישו. זה הנוסח: על פי השם, הוא היה כנראה בריטי.
חוטא גדול הייתי
ואש השאול הרווחתי
במשיח אל בטחתי
ובדמו סלחתי
בן 65 היה במותו. מעניין אם היה חלק מהשלטון הקולוניאלי ואיפה נולד. כי מכל רחבי האימפריה הבריטית באו לכאן לנהל, לשלוט ולמות, כמו למשל ארתור גיימס ויגלי, מניו זילנד הרחוקה, שאיש אינו מתחזק את מצבתו קצוצת הכנף:
יש עוד מצבה אחת בבית הקברות ההוא, מתקופת השלטון העותמני, של אשה, שקשה לקרוא מתצלום המצבה את הטקסט, אבל המצבה היא המפוארת ביותר בבית הקברות, ורוב הכיתוב עליה באותיות ערביות מסולסלות. מהכיתוב באנגלית אני מסיק שהיא הייתה כנראה אשת רופא (ולא רופאה), שנולדה בביירות ומתה בחיפה. וכך כתוב על המצבה:
In fond rememberance of
Hana Mrs. Dr. Boutagy
Daughter of Assad & Haida Hedoody
Born Beirut 15th April 1870
Married 15th April 1887
Died at Haifa 15th August 1895
חוץ מתאריכי מותה ולידתה, התאריך המשמעותי בחייה היה, על פי המצבה, תאריך נישואיה (לא מצוין איפה), בדיוק ביום הולדתה ה 17, לדוקטור בוטגי מן הסתם. קצת יותר משמונה שנים ארכו הנישואים, ואז היא מתה, בת 25, יתכן בלידה – סיבת המוות הנפוצה ביותר אז לנשים, וגם היום, אצל נשים שנימולו. שם הוריה ידוע אבל לא שמו הפרטי של בעלה, טוב, הוא היה דוקטור, וכך כנראה פנו אליו.
חיפה ובירות היו אז במרחק נסיעה לא ארוכה ברכבת, ומשם אפשר היה להמשיך בנסיעה עד ללונדון, אם היה לך את הזמן. היו יתרונות להיות חלק מהאמפריה העותמנית, שעד לתקופת הדעיכה שלה הייתה מופת של שליטה יעילה במרחבי ענק, תוך כיבוד התרבות של כל אחד מהעמים הנשלטים, ומידה לא מבוטלת של אוטונומיה. אבל על זה, סעיד לא מדבר, זה לא תואם לתזה שלו. גם לא שכיבוש ארץ ישראל היה חלק מהמערכה של מלחמת העולם הראשונה, שמתיה קבורים בבית קברות סמוך לזה מעלה, והרבה יותר מטופח. אבל על זה בנפרד.
דרכי עצים 