מים זורמים על מאדים

הבוקר למדתי שעיתוי ההודעה הדרמטית של נאסא על גילוי מים זורמים על המאדים היה מתואם עם מסע הפרסום לסרט The Martian היוצא כעת להקרנות, שביים רידלי סקוט (לו שמורה פינה חמה בלבי בזכות Blade Runner  המופתי, ועל אף הזבל שהוא ביים אחרי כן).

נאסא מנסה לרכב על גל הבאזז שהוליווד מייצרת סביב הסרט (שדי בטוח שאלך לראות, הפרומו כבר שכנע אותי..) בתקווה לשכנע את הקונגרס לתקצב שליחת בני אדם למאדים (בכוון אחד?) בסכום "זניח" של 80-100 מיליארד דולר (מצד שני – פחות מ 5% ממה שעלתה לארה"ב ההסתבכות  בעירק עד כה).

במסגרת שיתוף הפעולה הזה, בין מה שליוטאר כינה "הידע המדעי" ו"הידע הסיפורי", מדעני נאסא שיתפו פעולה עם יוצרי הסרט, בכדי להקנות לו "אמינות מדעית" כלשהי, פרט המוזכר בפרסומת לסרט, שמהווה בהזדמנות זו גם פרסומת לנאסא.

מזכיר לי את שיתוף הפעולה בין הכנימות (האסטרונאוטים), לנמלים (אמצעי התקשורת) המעלות אותן על עלי העצים (מאדים) ונהנות אחרי כן מהצוף (רייטינג) שהכנימות מפיקות אחרי שהן מוצצות את לשד העלים (תקציבי המחקר למדע בסיסי של ארה"ב, לכמה עשורים) ולפעמים הורגות את העץ.

התוצאה היא פייחת – עצים שחורים ודביקים. שיתוף הפעולה הסימביוטי הזה כבר עלה לי בחיי עץ צפצפה אדיר ממדים אחד ששתלתי לפני עשור כשתיל זעיר. מצד שני, החצר מלאה צופיות ("יונק דבש") הנהנות גם הן מהצוף שמפרישות הכנימות, מצד שלישי, אני צריך אחת לכמה זמן להציל צופית מפי אחת מחתולותינו, ולא תמיד אני מספיק לעשות את זה בזמן,
מצד רביעי, האם זו לא המחשה מעולה של "המצב הפוסטמודרני"?

שיתוף הפעולה הזה בין הקהילה המדעית לקולנוע ולאמצעי התקשורת, שממנו כל צד יוצא נשכר במידה כזאת או אחרת, משמש את ליוטאר, בפרק השמיני: "הפונקציה הסיפורית והלגיטימציה של הידע" של ספרו "המצב הפוסטמודרני" להמחיש את האופן שבו משחק הלשון של הידע המדעי לא באמת עומד בפני עצמו. הוא מביא כדוגמה גם את הדיאלוגים הסוקראטיים של אפלטון, הכתובים היטב, במתכונת סיפורית מרתקת בפני עצמה (ותרגומו של יוסף ליבס עדיין חי ועדיין טוב).ליוטאר-002

הוא מביא כהוכחה את האופן שבו מדענים מתראיינים באמצעיםי התקשורת בעקבות איזו "תגלית". הם מספרים סיפור "אפי", אפוס של מדע שהוא בעצם כלל וכלל לא אפי. הם ממלאים אחרי כללי המשחק של מקומות כמו תכניות הבוקר ממוססות השכל של ערוץ 2 או "לונדון וקירשנבאום", שליוטאר גורס שיש להן תוקף רב לא רק אצל קהל צרכני התקשורת אלא גם "בחצר הפנימית של המדענים".

ליוטאר כותב על הצורך בהסכמה הציבורית הדרושה למקבלי ההחלטות בכדי שהמדינה תוכל להוציא סכומים גדולים כך ש"המדע יוכל לייצג את עצמו כסיפור אפי". כך היה בזמנו עם המירוץ האמריקאי מול  ברית המועצות אל הירח, וכך מנסים לעשות כעת עם המשלחת למרס. ואם חושבים על זה, לשלוח אדם, במקום חללית רובוטית, זה ממש רק כדי ש"המדע יוכל לייצג את עצמו כסיפור אפי". כי העלות היא פי אלף ומעלה, והתועלת המדעית הישירה הנוספת שאפשר להפיק מזה היא בערך אפס. יהיו אולי תועלות שוליות, תוצרי לוואי לא מתוכננים של המחקר והפיתוח, אבל זה לא משהו שאפשר לכמת.
אז נשאר הסיפור.

הכבוד והיקר המדומים המורעפים על המדענים המוזמנים לטלוויזיה, כפוף לזה שידעו לדבר בקיצור, יאפשרו למנחה להראות כמה הוא (ירון לונדון…) יודע, ויעטפו את המדע באריזה סיפורית מתקתקה, עדיף עם הסממנים הרגילים של "התגברות על המכשולים כנגד כל הסיכויים" וכמובן "לתפארת מדינת ישראל". "כבוד" זה, יחד עם החשיפה לקהלים גדולים בשישה סדרי גודל מכפי שהם היו רגילים לו, סחררו אפילו  איש חכם כמו דן שכטמן וגרמו לו לחשוב שיש לו סיכוי להיבחר לכהונת נשיא המדינה.

הלקח מפרשת המרוץ לנשיאות של שכטמן הוא שהידע המדעי זקוק לזה הסיפורי הרבה יותר מאשר זה הסיפורי זקוק למדעי. הידע המדעי באמצעי התקשורת ממלא בערך את הפונקציה שהייתה לעמוד האמצע של ידיעות אחרונות בזמנו, של "ניסים ונפלאות בעולם הרחב" או איך שלא קראו לזה אז.

בארה"ב, הידע המדעי, כמו למשל עניין שינוי האקלים מעשה ידי אדם, מתנגש חזיתית עם ה"ידע" הסיפורי שמספרים לעצמם הרפובליקאים, שם אף לא אחד מעשרות המועמדים שלהם לנשיאות מוכן להודות שהאמריקאים לא יכולים לבזבז בלי גבול את משאבי כדור הארץ, שיש השלכות למעשי האדם על כדור הארץ. עכשיו, אפילו משחק הלשון הדתי-מוסרי שהביא אתו האפיפיור בביקורו מתחיל להתנגש בסיפור שהם מסרבים להכיר שכבר אי אפשר להמשיך ולספר.

אולי את מימון משלחת למאדים יתאים לרפובליקאים  לממן, כי זה לא קשור לכלום שקורה כאן, התקציב הזה אמנם יבוא על חשבון העניים (למשל) אבל למי אכפת מהם? והעיקר – איפה שהוא זה יכול לגרום לאנשים לחשוב שלא נורא אם נחסל את משאבי כוכב הלכת הזה ולא נשאיר כלום אחרינו.
צאצאינו יוכלו להמשיך הלאה, לעולמות אחרים, אולי, שם הרי "יש מים זורמים".