הקיפוח הזה הוא שלי

יש בתגובתו של ראש ממשלתנו להכרה הבלתי מסויגת של יו"ר הרשות הפלסטינית בשואת עמנו משהו מעבר לפן המובן מאליו – זה שהוא ממש לא התלהב מזה שנגזל ממנו קלף רטורי "מנצח" (לדעתו), ומהקושי שיהיה לו בעתיד למנף את השואה כתירוץ לסרב לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים.
יש בזה עוד משהו, אולי אפילו יותר משמעותי, שאותו אני מנסה לברר כאן.

קשה, למי שתודעת הקרבן היא חלק כה משמעותי מזהותו, עם כל התייחסות, אפילו חיובית, שבאה מחוץ ל"מחנה" שלו. כך, מזרחיים לא רוצים אשכנזים כתף עם כתף אתם במאבקם. הפלסטינים מסתכלים בחשש על היהודים הבאים להזדהות אתם – זה מחליש את הקוטביות הנדרשת למאבק הלאומי שלהם, ומקשה על מיפוי פשוט וקל של מי אתנו ומי לצרינו. וכמובן, כל התבטאות בנושא "היהודים" על ידי מי שאינו יהודי, אף פעם לא תצא טוב, לא משנה עד כמה טהורות כוונות הדובר.

כי רק למזרחיים מותר לדבר על קיפוח מזרחיים, רק לאינדיאנים מותר לחקור את האנתרופולוגיה שלהם, רק לבני העמים המוכפפים יש זכות לייצג בני עם מוכפף אחר, ורק ליהודים מותר לנתח את מושגי היהדות, מיהו "היהודי", וכמובן, רק ליהודים מותר למתוח ביקורת על יהודים. כלומר, רק לימין מותר "למתוח ביקורת" על השמאל, כמו למשל הדוגמית הקטנה הזו מפייסבוק:גזענים

תוך כדי קריאה ב"עור שחור, מסכות לבנות" של פרנץ פאנון, יצא לי לראות על קצה המזלג איך הדברים נראים מהצד השחור. הדברים נכתבו בשנת 1952, אחרי השואה. פאנון מתחיל בציטוט של זיאן פול סארטר ב"הרהורים בשאלה היהודית" : "הם (היהודים) מניחים לעצמם להיות מורעלים על ידי דימוי מסוים שיש לאחרים עליהם וחיים בחרדה מתמדת שמעשיהם יתאימו לדימוי זה. כך נוכל לומר כי התנהגותם נתונה באופן תמידי בהגדרת יתר מבפנים"

כיהודי, אני לא מתלהב מהכללות מסוג זה, קל וחומר לא על בני עמי.
כשחור, זה מה שיש לפאנון לומר על זה: "‏אבל אפשר להתעלם מהיהודי ביהוּדונוּת שלו . הוא לא מה שהוא באופן מושלם. מקווים, מחכים … בשורה התחתונה קובעים מעשיו, התנהגותו, הוא אדם לבן, ולמעט כמה קווים הנתונים לוויכוח, יש שהוא  עובר בלי לעורר תשומת לב. הוא שייך לגזעם של אלה שמשחר הזמנים לא ידעו אכילת אדם. איזה מין רעיון הוא זה, לטרוף את אביך ! מגיע להם, שלא יהיו כושים! אין ספק שמתנכלים ליהודים, מה אני אומר, הם נרדפים, מושמדים, נרצחים במשרפות. אך אלה הם סיפורים קטנים בתוך המשפחה. היהודי אינו אהוב למן הרגע בו נתגלו עקבותיו. אבל במקרה שלי הכול מקבל צורה חדשה. לא נותנים לי שום סיכוי. אני נתון בהגדרת יתר מבחוץ. איני עבד של "האידאה" שיש לאחרים עלי, אלא של חזותי."

מה הוא אומר פה בעצם?

"בשורה התחתונה קובעים מעשיו, התנהגותו" – באמת? כל מי שהלך לתאי הגזים זה היה בגלל משהו בהתנהגותו?  משהו שהוא עשה?
"אלה הם סיפורים קטנים בתוך המשפחה" (עם משפחה כזאת, עדיף להיות ערירי…) אמנם הרגו שישה מליון מכם, אבל לפחות עורכם לבן, אז אל תתלוננו. בניגוד אלי, לפעמים, אתם יכולים שלא לבלוט בקהל הלבן (הוא לא שמע על "ביתא ישראל" והעולים מתימן והודו).

מרגיז אובייקטיבית, אבל בכל מקרה, פאנון לא יכול היה לצאת מזה טוב. כי אי אפשר להשוות עוול לעוול, בטח שלא את העוול "שלנו". שום קבוצה לא מוכנה שהקרבן שלה בכלל יושווה עם קרבן האחר. שלנו הוא רק שלנו, ונא לא להתערב, לא להשוות, ובטח שלא למתוח ביקורת.

עד כאן לגבי עניין היהודים. לגבי עניין השחורים, פאנון אומר כך: "כאשר ניסיתי, במישור האידאה והפעילות האינטלקטואלית,  לדרוש את הכושיות שלי, היא נחטפה ממני, הוכח לי שהמהלך שלי לא היה אלא מונח בדיאלקטיקה"

ואז הוא מצטט מתוך "אורפיאוס השחור" של סארטר: ‏"אבל יש חמור מזה, הכושי, כפי שאמרתי, יוצר לעצמו גזענות אנטי גזענית, אין הוא חפץ כלל לשלוט בעולם :הוא שואף לביטול הפריבילגיות האתניות באשר הן, הוא מביע את הסולידריות שלו עם מדוכאים בני כל הגזעים, בבת אחת 'מתחלף', כדברי הגל, הרעיון הסובייקטיבי, האקסיסטנציאלי, האתני של נֶגריטוד, של כושיות, ברעיון האובייקטיבי, הפוזיטיבי, המדויק – של הפרולטריון, 'לדידו של סזר: טוען סנגהור 'מסמל הלבן את הקפיטל, כשם שהכושי מסמל את כוח העבודה, . מבער לאנשים שחורי העור בני גזעו הוא משורר את מאבקם של פועלי כל העולם: ‏"קל לומר זאת, קשה יותר להאמין בזה, וכמובן, אין זה צירוף מקרים 'משוררי הכושיות הנלהבים הם בו בעת גם מרקסיסטים לוחמים, ‏"אבל אין בכך כדי לשנות את העובדה שאין חפיפה בין רעיון הגזע לרעיון המעמד: זה קונקרטי ופרטיקולרי, זה אוניברסלי ומופשט; האחד מתייחס למה שיאספרס מכנה הבנה והאחר – לתפיסה; הראשון הוא תוצאה של ראייה כוללנית פסיכו-ביולוגית, והשני הוא הבנה מתודית המבוססת על התנסות, למעשה נראית הכושיות כפעימה החלשה בהתקדמות דיאלקטית : הטענה התיאורטית והמעשית לעליונות האדם הלבן היא התזה ; הצבת הכושיות כערך אנטיתטי היא רגע השלילה. אך רגע השלילה אינו מספיק כשלעצמו, והשחורים שעושים בו שימוש יודעים זאת היטב. הם יודעים שהוא משמש בהכנת הסינתזה או הגשמת האדם בחברה ללא גזע. במובן הזה הכושיות קיימת לשם השמדתה, היא ~עבר ולא תוצאה, אמצעי ולא תכלית סופית."

גם מדיון בסוגיית השחורים, סארטר יוצא שחור משחור. אבל מעניינת הסיבה שבגללה פאנון זועם על הקטע הזה. באיזה זכות הופך הלבנבן הזה את מאבק השחורים לשוויון זכויות אך ורק לאחד הפנים של מאבק הפרולטריון העולמי נגד אלו המנצלים אותו? מה פתאום הוא מנכס את מאבק השחורים לטובת המאבק המרכסיסטי? והוא אפילו לא שחור…

וכך מגיב על זה פאנון: "כשקראתי את העמוד הזה חשתי שגוזלים ממני את הסיכוי האחרון שלי. לפני ידידי הצהרתי : "הדור הצעיר של המשוררים השחורים ספג מכה שאין עליה מחילה." הם פנו אל ידיד העמים הצבעוניים, והידיד הזה לא מצא לנכון אלא להראות את יחסיות הפעולה שלהם. בפעם היחידה הזו שכח ההגליאני מלידה הזה שהתודעה צריכה להיבלע בעלטת המוחלט, התנאי היחיד כדי להגיע לתודעה עצמית. כנגד הרציונליזם הוא מעלה את השלילה, אך אגב כך שכח שהשלילה הזו שואבת את ערכה מאבסולוטיות כמעט מוחשית. התודעה הנתונה בהתנסות איננה יודעת, חייבת שלא לדעת, את המהויות ואת ההגדרות של הווייתה. ‏"אורפיאוס השחור" מציין תאריך באינטלקטואליזציה של ההיות השחור. וטעותו של סארטר איננה רק ברצון להגיע אל מקורו של המקור, אלא איכשהו לייבש את המקור הזה."

וממשיך: "במחקר הזה החריב ז'אן פול סארטר את ההתלהבות השחורה. כנגד ההתהוות ההיסטורית ניתן היה להציב את הלא צפוי. היה לי צורך לאבד את עצמי בכושיות."

הדברים מסתבכים עוד יותר כיש יהודים שצבע עורם שחור. שתי רשומות שכתבתי בעבר, האחת על התנסות שלי בחקלאות בקניה, והשניה על ביקור עם שוברים שתיקה בקריית ארבע, עוררו עלי בהתאמה את חמתם של כמה סטודנטים מיליטנטיים יוצאי אתיופיה, (שהשם "התקני" בו הם רוצים להקרא הוא "ביתא ישראל") ו"בני המנשה" המאכלסים את קריית ארבע. האחרונים, בנאמנותם לקהילה בה הם יושבים, הפליאו בהתבטאויות לא פחות רצחניות מאלו שבדף הפייסבוק מעלה. ובאמת שלא היה במה שכתבתי שום דבר גזעני, או אפילו דבר ביקורת כלפיהם. אבל, כאשכנזי-לבן, אין לי שום "רשות" כנראה בכלל להתבטא בעניינם, אפילו לא למחות על הניצול שלהם בידי המתנחלים.

אי אפשר בלי להזכיר לסיכום את ההתבטאות של בעל קבוצת הקליפרס מה NBA, יהודי, על שחורים, ועל יהודים שחורים.. כשמקשיבים לשיחה הזו (מטה), שמשום מה הוקלטה באיכות טובה, די ברור שחברתו הצעירה ממנו בשישים שנה, בת תערובת מקסיקנית ושחורה, מושכת אותו, יהודי בן שמונים, לא ממש בשיא כשרו השכלי, בלשון. ברור גם שנעורי חברתו מקזזים מבחינתו על צבע עורה, כך שהוא בעצם גזען על תנאי, וגם סתם אידיוט.

הוא שילם מחיר כבד על השיחה הזו, ואיך שלא יהיה, זה לא סוג המקרה עליו דיברתי מעלה, בו הבעיה היא בעיה של ייצוג, של מי דובר בשם מי, ולמי יש זכות להתבכיין על מה.
הנה השיחה.

הערה טכנית: יש ברשומה הזו, ובזו שקדמה לה, כמה קטעי טקסט מספרים שאני קורא כרגע. לא הקלדתי אותם – גיליתי שהמדפסת/סורק שלנו מתוצרת HP עושה OCR (זיהוי אותיות) לא רע, אפילו בעברית. אבל זה לא שמעכשיו אני הולך להטביע אותכם בציטוטים. אל דאגה.

מודעות פרסומת

הסינדרום הצפון אפריקאי

גם בקריאה חוזרת של  "הזר" של אלבר קאמי נשארת סתומה הסיבה בעטיה רוצח מֶרסו, גיבור הספר את אותו "הערבי", זה שקאמי לא טרח לתת לו שם. רוצח, ונידון למוות, על ידי המשטר הקולוניאלי הצרפתי.

רוב מקרי הרצח של אלג'יראים בידי המליציות של המתיישבים / מתנחלים הצרפתים דווקא לא נענשו (כמו למשל רצח 40 כפריים בכפר ריווה, בשנת 1956) כך שמרסו הורשע במידה כזו או אחרת בשל היותו חריג בחברת המתיישבים אליה הוא אמור היה להשתייך. העדר דמעותיו בהלווית אמו והליכתו לים למחרת ההלוויה סימנו אותו כ"כלב זר", "לא באמת אחד משלנו", כזה שאפשר למצות אתו את הדין ולהדגים שגם colon, מתנחל צרפתי, "שחור רגליים", יכול להיענש על הריגה סתמית של ערבי חסר שם.

או שגזר הדין משקף את  הההטייה הנאו-קולוניאליסטית של קאמי, שעד הסוף ממש האמין ב"כיבוש נאור" של אלג'יריה, ששאף לממשל פדרטיבי עם אוטונומיה חלקית, קצת כמו שטחי A,B ו C בשטחים. כזה שבו מתיישב אכן נענש על הרג אלג'יראי.

נעזרתי בחיפושי אחרי סיבת הרצח בספריו של פרנץ פאנון, פסיכיאטר שעבד בבית החולים הפסיכיאטרי בּבֵּלִידַה, אלג'יר, ותאר בספריו את הנזקים הנפשיים שמשטר הכיבוש גרם הן למתיישבים והן ל"מיושבים", מה שהוא קורא "פסיכוזות תגובתיות". את ספרו "מקוללים עלי אדמות" התחלתי כבר לקרוא בעבר, אבל לפרק המדבר על "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" הגעתי רק כעת.

אסור להשוות בין הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה לקולוניאליזם הציוני. עצם השימוש במונח קולוניאליזם בהקשר הציוני הוא מלכתחילה טעון, כי אני לא גורס ש"היהדות העולמית" החליטה להקים לעצמה "קולוניה", מושבה במזרח התיכון. אבל הקריאה בכתבי פאנון מטרידה ומעכירת מנוחה. בגלל הדמיון למצבנו כאן. בגלל הדמיון בין השיח הצרפתי לציוני, זה שבו תושבי המקום מתוארים כחלק מ"הטבע", משהו שהוא ברקע, מנתוני הטריטוריה, כמו המדבר, הביצות, היתושים – משהו שיש לתרבת, להכניע, להביא אליו ציביליזציה.

וכן, יש הקבלה מוצדקת בין רצונה של צרפת להגדיל את גבולותיה דרומה אל מעבר לים התיכון, לרצונה של מדינת ישראל להתפשט מזרחה אל מעבר לגבולותיה. ובשני המקרים, המדינות הכובשות מעבירות מספר גדול יחסית של אנשים אל השטח הכבוש. בשני המקרים יחסי המתיישבים / מתנחלים לאוכלוסיה ה"ילידית" הם כר נרחב להתפתחותן של הפרעות נפשיות.

אני שואל את עצמי האם יש אצלנו מקבילה לתיאור של פאנון את האופן שבו משטר הכיבוש מעוות ומשחית הן את נפשות הכובשים והן את אלו של הנכבשים. לא ידוע לי.

מתוך ההקדמה של אליס שרקי לספר (בהוצאת בבל): "פאנון מתאר תבניות אלה כבר בניתוחיו את המצב הקולוניאלי ב'מקוללים על אדמות': עבור המתיישב (colon) המיושב (colonise) אינו אלא התגלמות הרוע… " הכובש לא יכול לסלוח לנכבש על מה שהוא "נאלץ" לעולל לו.

על כך מתווספת התאוריה של "אסכולת אלג'יר" שאליה נחשף פאנון בבתי החולים הפסיכיאטריים של אלג'יר. על פי תיאוריה זו, שפותחה "מחקרית" על פני שלושים שנה בבית הספר לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אלג'יר, בראשות הפרופסור Porot, "הצפון אפריקאי הוא פושע". לא השפעות הכיבוש, הדיכוי והדה-פרסונליזציה המובנית בו הם הגורמים לפשיעה הזו. לא – זהו משהו מהותי במבנה המוח. "האפריקאי הוא אירופאי שעבר לובוטומיה", "היליד הצפון-אפריקאי, שפעילות מוחו העליון וקליפת המוח שלו אינן מפותחות, הוא יצור פרימיטיבי…." (פורו, כנס בבריסל, 1935).

ולכן, הוא "אלים באורח תורשתי". (משהו כמו "ערבים מבינים רק כוח" אצלנו). המאפיינים של האלג'יראי על פי אסכולת אלג'יר הם שהוא: "הורג לעיתים תכופות, הורג בפראות – הנשק החביב עליו הוא הסכין, והוא הורג בגלל כל דבר שטות." והיו גם תיאוריות המקשרות את הצורך בריקון גופת החיה הנשחטת מדם על פי השחיטה הכשרה המוסלמית (והיהודית) ו"צורך האלג'יראי להתפלש בדמו של הקורבן" ממנו נובעת חיבתו להריגה בסכין.

זהו ה"מובן מאליו" של הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר: הפחד מהפרא, הפועל כחיה, ללא בקרת האונה הקדמית, ההורג בסכין בכדי להתענג על הדם, בגלל כל דבר שטות. מרסו היה אולי מנותק רגשית, אבל "מחוברת" דיו כדי להוציא את האקדח למראה הסכין שהוציא ה"ערבי", ולירות. ולוודא הריגה בעוד ארבעה כדורים. ואולי גם לא לחשוש מהתוצאות. היו לו די תקדימים סביבו לחשוב כך.

והשבוע, במקרה, נפטר מאיר הר ציון, גיבור ישראל, שכמה שנים לפני שהיה אחראי לטבח עשרות אזרחים בכפר קיביה, עוד שבשנות החמישים, כנקמת דם על רצח אחותו בידי בדואים (כנראה) עבר את הגבול לירדן עם כמה חברים, תפס באקראי חמישה רועים בדואים, שחט ארבעה מהם בסכין ושלח את החמישי לספר על זה. גם הוא לא היה צריך לחשוש מהתוצאות. מחאו לו כפיים. הוא גם רצח בסכין, "כמו שהאלג'יראים אוהבים" – האם אשמה בכך השחיטה הכשרה היהודית, או שהוא סתם התענג על הדם?

איכר-פילוסוף

המודל של איכר-פילוסוף לא חדש, אם כי אני לא בטוח במקורו. נתקלתי בו אצל הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, ש"במאמציו לחשוף יחס יסודי יותר, קדם-רפלקסיבי, להוויה, דמיין את קיומו של יחס כזה אצל בעלי המלאכה  המסורתיים. הוא חשב שמצא אותו בסוג ההבנה העמוקה והלא תאורטית שיש לנגר ביחס לעץ שהוא עובד עמו, או בחייהם של האיכרים". (אני מצטט את טימותי קלרק מסביר את היידגר).

יש לי חשד מה שאת התאוריה הזו פיתח היידגר מתוך איזו השקפה רומנטית ונאיבית על חייהם של איכרים ונגרים. אני בספק כמה מהם הוא בפועל הכיר, ועד כמה הוא היה מודע לאורח חייהם בעולם האמתי. אבל נגרות, חקלאות ופילוסופיה שלושתם מאד חביבים עלי (בין היתר…). לא סתם נקרא הבלוג שלי "דרכי עצים". כך שכאשר פרשתי מעבודה בשכר, החלטתי לנסות ולהיות מין נגר-איכר-פילוסוף שכזה… בתקווה שאולי כך אצליח לפתח "מודעות עמוקה יותר לסופיותם של החיים האנושיים", אוכל להפנים ש"החשיבה האנושית אינה יכולה לחרוג מן ההיסטוריות שלה עצמה"  שהיא "אינה יכולה להשיג, אלא כפנטזיה, את אותו סוג של "אמת" מובטחת ומופשטת-מן-העולם העוברת אידאליזציה בתרבויות המערב".

מתוך כך, התחלתי להרכיב לעצמי קטלוג של קורסים אותם אני לומד, מהחוג לפילוסופיה אך גם מחוגים אחרים, שיחדיו מנסים להכיל את אותו נושא בין-תחומי של לימודי ביקורת התרבות. כדי שאוכל לרכוש לי את הכלים התאורטיים שיאפשרו לי להבין ולנתח את מהות אותו ה"מיפתח" דרכו אני רואה את העולם.

אבל גם אם היידגר צודק, ולאיכרים יש איזה סוג של מודעות קדמונית, מחוברת אל האדמה, קדם-טכנולוגית, קשה לי להאמין שמודעות שכזו נרכשת מטיפוח מספר עצי פרי, נדירים ככל שיהיו, בחצרו האחורית של אדם עירוני, כתחביב לשעות הפנאי. גם החקלאים המתוחכמים של ימינו, שמחשבים מווסתים את הלחות והטמפרטורה בבתי הגידול של הפלפלים שלהם, הם כבר לא בדיוק אותם האיכרים הקדמונים שהיידגר אולי ראה בעיני רוחו, הפועלים על פי מזג האוויר ומגדלים יבולים בעונתם.

גם את אותה ההבנה הלא-תאורטית שיש לנגר ביחס לעץ, קשה לרכוש מבניית אלמנטים פיסוליים מסיבית או אפילו סנדוויץ, אפילו אם אדם גם בנה שולחן מעץ מייפל נקי פעם בחייו. (השולחן יפיפה אגב, ואני גאה בו מאד, אבל מודעות שונה להוויה רכשתי בזכותו רק מעט).

כך שאני שם את יהבי יותר על לימוד ורכישת השכלה מאשר על מלאכת הכפיים. את מלאכת הכפיים אמשיך לעשות בגלל ההנאה הצרופה שאני מפיק ממנה, אבל שאפיק ממנה שינויי תודעה משמעותיים? אני סקפטי.

ובעניין דומה: קלוד לנצמן מספר באוטוביוגרפיה שלו "הארנב מפטגוניה" (שעל הקריאה בה כתבתי כאן) על פגישה בפריז עם פראנץ פאנון, הפסיכיאטר-פילוסוף יליד מרטיניק (שאת ספרו "ארורים עלי אדמות" אני קורא כרגע). פאנון מספר לו בהתלהבות על האיכרים-לוחמים-פילוסופים שפגש באלג'יריה, הנלחמים מלחמת שחרור בכובש הצרפתי תוך כדי עיבוד אדמתם ולימוד פילוסופיה. מאוחר יותר לנצמן (שבאותה תקופה עדיין לא ממש התעניין בישראל) מבקר באלג'יריה ומנסה להיפגש עם אותם איכרים-לוחמים-פילוסופים. כאשר הוא כן מוצא קבוצה של איכרים שהם גם לוחמי גרילה, הוא שואל אותם לגבי הפן הפילוסופי של חייהם, והם אומרים לו בערך כך: "כן, היה פה איזה אחד פאנון, וחפר לנו בשכל באחד הערבים. לא ממש הבנו מה הוא רוצה מהחיים שלנו…". אלה היו אותם האיכרים-הפילוסופים שאותם שיווק בהצלחה פאנון לשמאל הצרפתי, לנצמן ביניהם, שכמובן שאף לסיום הקולוניאליזם הצרפתי בן מאות השנים באלג'יריה. שנטה לעשות אידאליזציה לא ממש מבוססת לאלג'יראים  –  גם כאשר דיכאו את נשותיהם ביד חזקה וקראו להשמדת מדינת ישראל. לנצמן התפכח בסופו של דבר מהאלג'יראים, אבל רבים אחרים, כמו למשל סארטר, שאף כתב הקדמה מתלהמת לספרו של פאנון, לא ממש.

אני עדיין מחפש דוגמה מוצלחת של איכר-פילוסוף…