למה עיתונאי

אתמול בבוקר, שמעתי את יגאל סרנה וירון לונדון, הכותבים שניהם בידיעות אחרונות, מתראיינים אצל אילנה דיין ומדברים בגילוי לב, באומץ אפילו, על השיחות שהוקלטו בין ביבי לנוני (איך זה שלאנשים "רציניים" יש תמיד כינויים כל כך לא רציניים?) המו"ל שלהם. שמחתי שאני לא עיתונאי, כי חוץ מהשניים האלה, כל העיתונאים האחרים בידיעות אחרונות צריכים לבחור בין להתכופף ללהתפרנס. ואני לא בטוח שגם שניים אלה באמת מסתכלים לעצמם בעיניים (בראי) במצפון נקי לגמרי.

במקרה, אתמול בערב הייתי במוזיאון ארץ ישראל, בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", וקראתי את ההקדמה של אוצר התערוכה, מיכה קירשנר. תצלומי העיתונות, בדרך כלל תיעוד האירוע עצמו, נעדרו מהתערוכה. התיעוד הזה הוא כיום כמעט תמיד או ממצלמות אבטחה, או ממצלמות של עדים בשטח, למשל מצלמות ש"בצלם" מחלקים לאוכלוסיה הכבושה או מצלמות הטלפון של עוברים ושבים. כשצלם העיתונות מגיע, נותר לו לצלם דברים כמו אבל המשפחות. תמונת השנה הייתה אכן תמונת משפחת מאיר מעותניאל, בדרום הר חברון, מתאבלים על מות דפנה מאיר.

כך או כך, הן העיתונות המצולמת והן הכתובה, שתיהן בצרה. צרה רצינית – הן פשוט לא רלוונטיות. שתיהן מגיבות מאוחר מדי, בצורה שטחית מדי, ובמדיומים שקהליהם הולכים ומתדלדלים. מעטים קוראים עיתון מודפס (ואני לא כולל בזה את עיתוני הזבל המחולקים בחינם של ישראל היום, ידיעות אחרונות ופוסט) ולדעתי אנשים צעירים (וגם אני) כבר לא מתייצבים לפני הטלוויזיה למהדורת החדשות של שמונה בערב. גם לצילומי העיתונות, בעידן שאחרי מות המגזינים, כבר אין בעצם במה להציג בה.

אז למה, אני שואל את עצמי, אנשים עדיין רוצים להיות עיתונאים? מצד אחד, זה לא מקור פרנסה מוצלח במיוחד, וגם מצב התעסוקה בתחום בו עיתונים יותר נסגרים מנפתחים, לא מזהיר. מצד שני, אתה בעצם עט להשכיר, המשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מישהו אחר, וכנראה מוצא את עצמך במקומות משפילים לעתים די תכופות, אלא אם אתה ממש טוב בלשקר לעצמך.

שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן:
הראשונה היא שיש אנשים שממש אוהבים לכתוב. גם אני נמנה עליהם, אבל בניגוד אלי, רוב האוהבים לכתוב צריכים גם להתפרנס ממשהו, וכיוון שלכתוב ספרות ולחיות מזה זה בסיכוי קלוש ביותר, עיתונות היא כמעט ברירת המחדל.
השניה, שזה אגו-טריפ לא קטן. זה שעשרות אלפים, או אפילו רק אלפים, קוראים את מה שאתה כותב. חשבתי על זה לא מזמן, כאשר הבלוג שלי עבר את סף 200,000 הצפיות, אחרי שש שנים ו 720 רשומות. זו בערך כמות הצפיות באתר של ynet בשעה. אני שמח שמחת עניים כאשר כמה עשרות, לעתים נדירות מאות, קוראים פוסט שלי. באינדוקציה, אני יכול לתאר לעצמי את תחושת הסיפוק כאשר עיתונאי יודע שחצי מדינה קראה את מה שהוא כתב, והם גם מדברים על זה. זו תחושת כוח שכנראה שווה לשלם בעבורה במשכורת נמוכה יחסית (להיי-טק למשל), בסביבת תעסוקה לא יציבה, ובצורך להתקרנף מפעם לפעם.

רק שאין לזה באמת אופק. כאשר כל אחד יכול לסדר לעצמו את הפיד שלו בפייסבוק, על ידי בחירת ה"חברים" המתאימים ועשיית לייק לדברים שבא לו לראות עליהם יותר, כך שזרם החדשות הזה יכיל את מיקס העדכונים המתאים לו, למה יש לו צורך במיקס העדכונים בזרם החדשות של עיתון, חברת טלויזיה או אתר אינטרנט שתכניו מוכתבים, עכשיו זה כבר גלוי לחלוטין, על ידי אינטרסים נסתרים מצד אחד, ועל ידי מכנה משותף רחב שתחומי העניין שלו חופפים מעט מאד את שלך מצד שני?

אנחנו חיים בעידן שבו אפשרי, אפילו קל, להתאים כל דבר לצרכיך. אפילו מכשיר הטלפון החכם, כביכול דבר סטנדרטי, משקף מאד את אישיות ותחומי העניין של בעליו. בחירת הישומים, סידור המסכים, תמונות הרקע, הטלפון הוא תבנית נוף בעליו. גוגל ניסו, לא בהצלחה גדולה, לאפשר לאנשים לייצר לעצמם זרם חדשות בעזרת google news, אלא שזרם זה מיוצר מתוך אתרי חדשות שגרתיים, ולכן קשה לו להיות רלוונטי או מעניין. אני די ויתרתי על הניסיון הזה. פייסבוק חוסך לי זמן מבחינה זו.

עשר שנים קדימה, אני צופה שיהיו הרבה פחות אנשים המגדירים עצמם עיתונאים. יהיו אנשים שישלמו להם לכתוב, אבל זה יהיה בקונטקסט אחר לגמרי. אני תוהה האם הסטודנטים שלומדים כיום בחוגים לתקשורת מבינים לקראת מה הם הולכים.

זה לא כל הסיפור

נזכרתי היום במקרה באהוד אולמרט. חשבתי לעצמי שהוא כבר היה אמור מזמן להכנס לכלא, אבל לא זכרתי ששמעתי משהו בעניין. חיפוש באתרי החדשות לא העלה אזכור על כניסתו לכלא, אז אני מניח שהוא עדיין חופשי.

מה בדיוק קורה פה? איך יתכן שאולמרט, העסיק אותנו כולנו כל כך הרבה זמן, ופתאום כזו דממה? הסיפור נגמר? הוא בהפוגה?

אולמרט הוא רק דוגמה להרבה מאד עניינים שיום-יומיים אנו מדברים רק עליהם, עד שמגיע עניין חדש ומחליף את הישן בתשומת הלב שלנו, ושל התקשורת (שמכתיבה את תשומת הלב שלנו). הנושא הישן ההוא לא באמת נעלם, הוא ממשיך להיות, ויש המשכיות לפרשה, רק שאנחנו לא יודעים על זה כלום. כי מה שיש בחדשות הם רק אירועים, כביכול מבודדים, שהקשרם סמוי מן העין. על כל פנים, לעתים נדירות מדברים עליו.

היה נראה לי מתבקש שהמהדורה האלקטרונית של עיתון, שאין לה בעיה של מספר דפים ושטח נייר תוכל לספק תמונה יותר מקיפה של סיפורי החדשות שעדיין "חיים", כמו למשל זה של אולמרט, או עזה (סיפור שיישאר אתנו לנצח…). בפעם הקודמת שכתבתי על הנושא, חשבתי שמהדורת הנייר צריכה להיות זו המספרת את הסיפור המלא, כי ממילא היא לא "חדשות". עד שהעיתון מודפס, כבר כל אחד שמע וראה את האירועים של אותה יממה באמצעי התקשורת האלקטרונית.

היום אני חושב שגם בסיקור מתמשך  ורציף שכזה יש לפורמט האלקטרוני יתרון. למעשה, לגבי חלק מהסיפורים, אפשר לטעון שיש כבר פלטפורמה שכזו. קוראים לה ויקיפדיה, והיא מעודכנת עד מרץ 2014 עם סיכום כל הקורות את אולמרט. יותר מעודכן ומקיף ממה שהעלו חיפושיי במהדורות האינטרנט של העיתונות היומית.

הבעיה היא איך מייצרים סיקור אמין ולא מוטה של סיפור כזה? האם סיקור כזה יכול להיות מיוצר באופן אוטומטי על ידי תוכנה? תוכנה שכזו יכולה לקבץ את כל מה שתואם מילות מפתח מסוימות, ובמקרה של אולמרט, אפשר בקלות יחסית להפריד מתוצאות החיפוש את אלו הקשורים לבתו דנה, פחות בקלות את אלו הקשורים לאחיו יוסי.

אבל מהו המשך הסיפור בפרשת רצח איתם ונעמה הנקין ליד איתמר או הדיל אל־השלמון בחברון, או אחמד חטאטאבה, החירש מבית פוריק? האם המשך הסיקור של רצח הזוג הנקין יהיה קורות ארבעת ילדיהם שניצלו בפיגוע? האופן שבו הם יתמודדו עם האירוע המחריד הזה, איך יראו חייהם? האם רצח הדיל אל־השלמון ימשיך עם סיפור "היה או לא היה סכין" והשאלה אם היה צורך לירות בה עשרה כדורים (שבעה מתוכם אחרי שכבר שכבה מתבוססת בדמה על הקרקע), או שהמשך הסיפור כאשר מישהו ממשפחתה הקרובה, או הרחוקה, ינסה לנקום ביהודי אחר ואולי יצליח ואולי לא?

סביר להניח ששום תוכנה לא תצליח לייצר בכוחות עצמה את סיפור המעשה, ולצרף לו את מה שקדם והוביל אל מעשי הרצח האלה, ואת מעשי הרצח העתידיים שיבואו בעקבותיהם. אולי ניתוח ממוחשב של "דרישות הבית היהודי" כפי שנדרשו על ידי נפתלי בנט בתקשורת, אחרי רצח הזוג הנקין (לא אחרי רצח הדיל השלמון משום מה…): להעניש, להכות, ולהפוך את הכיבוש לעובדה עוד יותר בלתי הפיכה על ידי הקמת עוד ועוד מאחזים, היאחזויות והתנחלויות, יוכל לקשור את שני מקרי הרצח הנוכחיים לאלו הקודמים ולאלו הבאים, ולהראות שהן חלק מסיפור גדול יותר, נקרא לו למשל "הכיבוש". או שאולי "הציונות", תלוי את מי שואלים.

תוכנה אוטומטית, שרק סורקת אתרי חדשות וסוכמת אותם על פני זמן, גם לא יכולה להתגבר על ההטיה המובנית בין חוסר הפרופורציה במידת הסיקור של מאורעות בעולם הראשון לזה השני, השלישי והרביעי. יש הרבה יותר חדשות המיוצרות פר אדם ככל שצבע עורו בהיר יותר, וגברים זוכים להרבה יותר סיקור מנשים. סירוב פקידה בקנטאקי לרשום זוג גאה לנישואין זכה לפי מליון יותר מילים חדשותיות מכל מעשי הרצח של הומוסקסואלים בכל יבשת אפריקה בחמישים השנים האחרונות.

יש הרבה מאד "סיפורים" שיכולים להיות מוגדרים כחדשותיים, ויכולים לא להיות מוגדרים ככאלה, תלוי בדגשים של הכותב ובמה שנראה לו שיעניין את קוראיו, שזו במידה לא מעטה נבואה המגשימה את עצמה. ולכן לדוגמה, לא הייתי שומע אפילו על האופן שבו חיילי צה"ל ירו למוות באחמד חטאטאבה, שלא נענה לקריאותיהם, אולי בגלל שהיה חרש, אם לא הייתי במקרה נופל על "אזור הדמדומים" בעיתון הארץ, שם גדעון לוי חשב ששווה לספר את הסיפור. אבל גם זה סופר, והפך לרבע שניה לסיפור חדשותי, רק בגלל זווית החרשות, שהכותב חשב שיכול לגרום לאנשים לקרוא, ולהזדהות.

אין לי באמת פתרון. כיוונים יכולים להיות משהו כמו מבצעים של כתיבת ערכי ויקיפדיה על נשים, על ידי נשים, בכל מיני מסגרות, כמו למשל בחוג למגדר באוניברסיטת חיפה. אבל אלו פתרונות מאד מאד חלקיים. בשביל לכתוב צריך פנאי, ויכולת כתיבה, וגישה. העולם מאד רחוק משוויון במשאבים אלה.

לחדשות אין עבר

כתבה מאד לא אופיינית בעיתון הארץ של יום שישי (למטה) שהיא דווקא בבחינת היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל, דרבנה אותי לכתוב את הרשומה הזו, שאותה אני מתכוון כבר הרבה זמן לכתוב.

מהדורות החדשות, גם בעיתונות הכתובה וגם בזו האלקטרונית, מזכירות לי את  "ממנטו" – הסרט של כריסטופר נולאן. שם, גיבור הסרט איבד את היכולת לשמר זיכרון ליותר מכמה דקות, ואנשים מנצלים את זה כדי להפוך אותו לרוצח שכיר, כשהם גורמים לו לחשוב שאת האנשים שהוא הורג, הוא הורג כדי לנקום על רצח אשתו. סרט חכם ומטלטל שכדאי לראות יותר מפעם אחת.

מהדורות החדשות מדווחות כמעט רק על "מה שקורה עכשיו", כמו שטוחן שוב ושוב הזמריר המעצבן של גלי צה"ל. כולם מעמידים פנים שמה שקורה עכשיו, אין לו היסטוריה. שהוא לא חלק מסיפור ארוך ומתמשך, עם תפניות רבות בעלילה, עם סיבה ומסובב. כאילו שאין שום קשר סיבתי בין מה שקרה עכשיו למה שקרה לפני יום ושבוע וחודש ושנה.

אני יכול אולי להבין את הנסיבות המקלות של מהדורות חדשות ברדיו או בטלוויזיה. הן צריכות לדווח על הדברים מיד לאחר שהם קורים, ויותר חשוב להם לדווח מיד מאשר לשבץ את האירוע הנוכחי בקונטקסט שלו. אני לא יכול להבין למה העיתונות המודפסת, שממילא מפסידה במערכה יום יום כאשר מדובר במיידיות של הדווח, לא מנסה להפוך את חסרונה ליתרונה ולשבץ את האירועים בתוך הסיפור השלם – עד כמה שאפשר, בתוך ההיסטוריה שלהם. כך הם יכולים לתת ערך מוסף לדווח החדשותי שבמהדורת ה"פרינט" כפי שמכנים אותה עכשיו. כיום הוא הוא מוגבל ברובו לחדשות ישנות, או כאלו שלא נראו לטלוויזיה מספיק חשובות לספר עליהן.

ישנו הבלוג של אישתון,העושה עבודת תחקיר יותר יסודית מרוב העיתונים המודפסים, למרות שלהם יש משאבים גדולים פי כמה משלו. הוא פרסם רשומה בשם מעבר לעמוד הענן, מתחת לכיפת הברזל, בה הוא מנתח את הצד הכמותי וההיסטורי של האירועים שהובילו למבצע עמוד ענן. למשל הגרף הבא המראה את מספר השיגורים לפי חודשים. זה מראה בברור שיש כאן מחזוריות קבועה וגורם לנו לשאול למה עד עכשיו התאפקנו, ולמה דווקא עכשיו התחלנו במבצע? (יש הגורסים שיש בכך קשר לבחירות הקרבות, אבלן הרי לא סביר שלפוליטיקאים יהיו מניעים זרים, נכון?)

אבל כדאי לקרוא את זה שם. גם גרף כמו זה שאישתון מצטט מההפינגטון פוסט, המראה עבור כל אורך של פרק זמן של חוסר לחימה (המוגדר כימים רצופים בהם לא היו הרוגים – קירוב סביר עד כמה שאפשר לקרב) איזה צד חידש את הלחימה. גם את זה כדאי לקרוא שם. אבל הגרף מאלף, אחוז הצבע השחור, המקרים בהם ישראל חידשה את הלחימה, גבוה מאד. וככל ההפוגות מתארכות, גדלה עוד יותר ההסתברות שישראל היא זו שתהרוג פלסטיני אחד או יותר, ותחדש את הלחימה – עד להסתברות של 97% מהמקרים בהפסקות לחימה הארוכות משבוע.

אבל מה שאני מוצא מאלף ברשומה הזו של אישתון, הוא הניסיון לראות את הסיפור היותר שלם, את השתלשלות העניינים, לנסות להבין באמת "מי התחיל" ומה הוביל למה ולא להסתמך רק על אירועי אותו היום וזיכרוננו הקצר.

הניסיון לצמצם את ההיסטוריה, אפילו הקרובה, לרובד השטחי ביותר שלה, ל"חדשות", הוא זה שמאפשר לשלטון לשלוט בתודעת נתיניו, למכור להם שוב ושוב ש"הם התחילו", ש"אין אם מי לדבר", שהבלתי נסבל הוא "מובן מאליו". רק ראיה ביקורתית, הנסמכת על עיתונות המספקת סיפור יותר מלא, יותר מתקרב לשלם (אליו אי אפשר באמת להגיע, אפילו תאורטית). רק הביקורת יכולה להפוך את ה"מובן מאליו" לבלתי נסבל.

יש להגמוניה אינטרס מובהק להציג את כל אירועי החדשות לא כחלק מסיפור גדול יותר אלא כמשהו אקראי, שלא קשור לכלום, שלא נגרם עקב מעשה או מחדל שלה. אם כל אירועי החדשות הם אקראיים, אז לא צריך לשנות שום דבר. ההגמוניה יכולה להשאר הגמוניה, כי הדברים הרעים לא קורים בגלל התנהלותה. הם קורים "סתם". אז למה לשנות?

אנשים צריכים נרטיב בכדי לתפוס את המציאות. אם אתה מונע מהם את היכולת לראות את הנרטיב הזה, על ידי הצגת החדשות כאוסף אקראי של אירועים, אתה יכול לשלוט בתפיסת המציאות שלהם. זו עוד אחת הדרכים באמצעותם ההגמוניה מפעילה כוח.

עצם המושג הזה: "חדשות", כבר מרמז שמה שראוי לדבר עליו הוא רק מה שחדש. וגם אם אין באמת הרבה חדש לדווח עליו, לרוב לא יראה ניסיון לנצל את הזמן שהתפנה לחשיפת מבני העומק של הדברים, להציץ ולניסיון לראות על איזה רגליים הם עומדים. יש אינטרס באמנזיה ההמונית הזו. בונים על זיכרוננו הקצר. עיתונות חוקרת ובודקת, המנסה לספק את כל הנרטיב ולא רק פרגמנט קטן ממנו, עלולה להזכיר לנו דברים אותם היו מעדיפים שנשכח. כמו למשל דברים שאמרו או לא אמרו אנשים בזמנים שונים, או דברים שלא באמת קרו, לפחות לא כפי שמספרים לנו היום. מישהו זוכר שיצאנו למלחמה נגד לבנון שארכה 8 שנים בגלל שארגון פלסטיני שבסיסו בכלל בסוריה, ניסה להתנקש בשגריר ישראל בלונדון?

עיתון הארץ בגיליון יום שישי מספק, באופן די חריג, קצת מידע בפרספקטיבה היסטורית על הסיפור הזה ששמו עזה. אמנם אין באמת ניתוח מעמיק וראוי של המידע הזה והוא מוגש בצורתו הדי גולמית – משאירים את זה לקורא. אבל לפחות זה משהו, זה סוג של מידע שיותר קשה לספק ברדיו או בטלוויזיה. פה יש לעיתון גדול דפים יתרון מובנה, וחבל שעיתונאי הדפוס רק עסוקים בליילל עד כמה הם בעמדת נחיתות לעומת אמצעי השידור האלקטרוניים במקום להתמקד במקומות בהם יש להם יתרון יחסי.

שווה לגזור ולשמור את המידע הזה, אז הנה הוא כאן לשימושכם. צילמתי את העיתון, כי הגרפים לא מופיעים באתר האינטרנט, אבל זה בסדר, אנשים צריכים להרגיש שהם מקבלים תמורה כאשר הם קונים את העיתון בגרסת הנייר שלו.

והנה הגרף המפורט יותר. מדהים שאין כמעט חודש בו אנחנו לא הורגים כמה פלסטינים ואין חודש בו לא נורה אף טיל.