התחדשות עירונית

מכמה וכמה מביתני מדינות אירופה שהשתתפו בביאנלה לאדריכלות השנה, למדתי עד כמה הן השכילו ל"אתחל"  מחדש ערים שנהרסו כמעט לגמרי במלחמת העולם השניה. מילנו היא דוגמה אחת שאני זוכר, מהביתן האיטלקי.

זה היה תקוע אי שם בסוף ה"ארסנלה", ליד הביתן הסיני. בניגוד לביתן הסיני שהפנים את העובדה שאף אחד לא הולך להגיע אליו, ואכן לא היה בו בעצם כלום. הביתן האיטלקי היה מושקע דווקא, בכל זאת, המדינה המארחת.DSC06387

חלקו הציג את סיפורה של מילנו. העיר העשירה ביותר באיטליה.milan

מילנו נהרסה כמעט לחלוטין בהפצצות במלחמת העולם השניה, והיו שם תצלומי אויר שהזכירו קצת איך נראית עזה בימים אלה, אחרי מתקפת צוק איתן. למשל זה של המנזר שליד כנסיית Santa Maria delle Grazie  שעל הקיר שלה ניצל בנס ציור הסעודה האחרונה של לאונרדו דה-וינצי.

גם לא מעט ערים בגרמניה היו עיי חורבות, וכמובן שלונדון. וכל הערים האלו השכילו לעשות את הדברים הרבה יותר טוב בסיבוב השני, ולייצר מרכז עיר עם רחובות רחבים, עם תשתיות לתחבורה ציבורית, דברים שכבר לא יקרו בתל אביב למשל. פעם, כשהבניה הייתה בעיקר מעץ, שריפה טובה אחת לכמה שנים אפשרה לערים התחדשות עירונית. אבל מאז מלחמת העולם השניה, בעולם המתוקן, כבר אין יותר הזדמנויות כאלה.

בעצם, גם ברלין הצליחה להתחדש, די בזכות הסרת החומה שהקיפה סביב סביב את כל חלקה המערבי. בניגוד לדימוי שהיה לי, של קיר ההולך מצפון לדרום ומפריד בין מזרח למערב, כל מערב ברלין הייתה הרי מובלעת עמוק בתוך מזרח גרמניה, והחומה הקיפה אותה ב 360 מעלות. ומהצד המזרחי הגרמני של החומה הייתה רצועה של כמה עשרות מטרים שכל הבתים גולחו ממנה, משהו כמו שעשינו בזמנו בציר פילדלפי. גם הם חשבו שהם יצליחו למנוע מנהרות. רוב השטח הזה נשאר לאחר הסרת החומה שטח ירוק. אבל לא כולו.

אז מעז יצא מתוק. אבל מה יצא מעזה? אין ספק, יש שם כעת פוטנציאל ניכר ל"התחדשות עירונית". צבאנו המהולל הרס שם בחודש יולי את בתיהם של חצי מליון אנשים – משול כאילו הרס את כל הבתים כולם בחיפה וראשון לציון גם יחד. או – אם מדברים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כאילו הרס את בתיהם של 2.2 מליון איש בישראל, נאמר את כל הבתים בירושלים וגוש דן כולו. וחוץ מזה, את כל בנייני הציבור, תחנת הכוח, תשתיות המים. איך היינו אנחנו מתאוששים מחורבן כזה, אני לא יודע.

אז מה עושים? אסתר זנדברג בהארץ כתבה, קצת בהלצה כנראה, כיצד אדריכלי ישראל יכולים לכפר על נזקי המלחמה בעזה. טוב, זה לא יקרה. זה אולי יוכל להיות נושא לעבודת גמר של סטודנט לאדריכלות באחד מבתי הספר, שכמו כל הרעיונות הגדולים שלהם, שחלקם אפילו מוצלחים, ישארו על הנייר.

קבלנים ישראלים היו מן הסתם מאד שמחים לקחת חלק בפרויקטיי ענק אלה. יהיה שם הרבה מאד כסף, מיליארדים, שיגיע מקטאר וממדינות תורמות אחרות. כמובן שלא מישראל – איך היא קשורה לזה בכלל? היו לנו הוצאות כבדות גם ככה, עם כל הפצצות והפגזים האלה, כל שעות הטיסה האלה.

גם פועלי בניין, אפילו מנוסים, קבלנינו לא יצטרכו לחפש קשה – עזה מלאה בפועלי בניין שהקבלנים כבר מכירים, לפחות אלה ששרדו בחיים את צוק איתן וחמשת קודמיו.

אני לגמרי בעד שישראל תבנה מחדש את עזה, כולל שדה התעופה והנמל, שאם צריך להזכיר, גם אותם אנחנו החרבנו. אולי אם נבנה אותה מחדש, נחשוב פעמיים לפני שנהרוס אותה בפעם הבאה? אולי אז יהיה לנו חבל? את האנשים שם רובנו כבר הפסיק לראות. אבל אולי את הבניינים?

גם הפלסטינים צריכים לשקול ברצינות לתת לקבלנים ישראלים חלק מהעוגה. מצד אחד אפשר לטעון: הרצחת וגם ירשת? גם הרסתם לנו את הבתים וגם תעשו כסף מבנייתם מחדש? למה מה?
אבל מצד שני – הון-שלטון, זוכרים? אם חברות הבניה הגדולות יראו פוטנציאל רווח גדול בשיקום עזה, הם יפעילו את השפעתם על הפוליטיקאים כדי שיתפשרו ויחפשו פתרונות לא צבאיים. לפחות לא עד שיגמרו לבנות שם, עד שלא יהיה משהו חדש להרוס, ולבנות מחדש, וחוזר חלילה. ויש להם את הכוח, לקבלנים. רק מהזמן האחרון היה לנו את הולילנד. ושם דובר "רק" על תוספת אחוזי בניה. וזוכרים את דוד אפל ואריק שרון? אולי הם שוב ישכרו את "הבן של…" איזה פוליטיקאי לעשות להם חיפושים באינטרנט על משהו תמורת כמה מליונים. לא את גלעד שרון הפעם – אבא שלו כבר לא יתעורר.

 

בן ערובה

"הלוואי והיו חוטפים את הבן שלנו", אומרות לעצמן מן הסתם המשפחות של בניה שראל וליאל גדעוני, שני ההרוגים באירוע ברפיח שבו נחטף הדר גולדין.  חטופים חוזרים לפעמים בחיים, המתים לא.

שני ההרוגים האלה שהתווספו ליותר משישים ההרוגים מכוחותינו, ששמותיהם נבלעים ונשכחים מיד עם הופעת האירוע הטרגי הבא, נמחקו מהתודעה הציבורית  אפילו עוד יותר מהר, בעקבות החטיפה הראשונה שהצליחה לחמאס.

הייתי מזועזע כמו כולנו כששמעתי על חטיפת הדר גולדין ברפיח. אחרי כן, התחלתי לנסות ולהבין את פשר הזעזוע. למה הזדעזענו כולנו מהחטיפה יותר מאשר ממוות של חיילים? או של אזרחי ישראל? או של "סתם אנשים" (כן, גם הם…)?

האם זה כי יש לנו כבר כמעט שישים הרוגים וכבר התקהינו? האם הפסקנו להזדעזע ממוות של חיילים ככל שהמספרים צמחו ועלו, עד שכבר אי אפשר לזכור את שמות כולם? האם החטיפה מזעזעת אותנו כי צריך היה לקרות משהו חדש ושונה כדי שנתרגש?

או שאנחנו מזועזעים בגלל המחיר שנצטרך לשלם תמורת החזרת בן הערובה (שבוי הוא לא המונח המתאים) הזה? (בהנחה שהפעלת נוהל חניבעל על ידי כוחותינו לא הרגה  אותו, כפי שטוענת כרגע הזרוע הצבאית של החמאס)

אופטימי חסר תקנה שכמותי (תכונה הכרחית ל"סמולנים" בנראה, מול "הראיה המפוקחת" של הימנים) מחפש מיד את הצד החיובי בכל דבר, ופה דווקא מצאתי כמה דברים חיוביים.

ראשית, אני שמח בשמחת משפחת גולדין שבנם לא נהרג, ושיש סיכוי שהם עוד יחזרו ויראו אותו. אם ללמוד מפרשת גלעד שליט, החמאס ישמרו כנראה היטב על ביטחונו ובריאותו, לא יענו אותו, וידאגו שהנכס האסטרטגי שרכשו זה עתה לא יפגע.

שנית, יתכן שהחטיפה הזו תאפשר לחמאס להציג בפני הציבור העזתי הישג מספיק משמעותי, כזה שיאפשר להם להפסיק את הלחימה בשלב זה, בלי "לאבד כבוד". הם יכולים למכור את ההישג הזה ככזה שאפשר לתרגם לוויתורים מצד ישראל במקומות שכואבים לאוכלוסיה, למשל המצור. גם אם לא מיד, אולי אחרי משא ומתן. יתכן שזה יאפשר להם לנצור את האש בשלב זה, למספיק זמן שיאפשר לפעול במישור המדיני. אני חושב שכן, צריך לתת לחמאס "לנצח".

שלישית, אולי זה יאפשר גם לקואליציית מפלגות הימין השולטת בנו לרדת מהעץ. אם זה יאפשר להם להציג את הוויתורים הבלתי נמנעים שהם יצטרכו לעשות בנושא המצור (בסיס ההתלקחויות החוזרות ונשנות סביב עזה)  לא כ"פרס לחמאס" על שיגור רקטות, אלא כמחיר שאנו מוכנים לשלם "כדי להחזיר את הבנים הביתה", כחלק מהחוזה הלא כתוב עם משפחות החיילים, הגורס שנעשה כל מה שיידרש כדי להחזירם.

לי לפחות אפשר למכור את זה יותר בקלות מאשר הקרבת חיי עשרות חיילים בכבוש מחדש של רפיח או   עזה או כל הרצועה, בניסיון נואל ונדון לכישלון מראש לחפש חייל אחד, שאולי חי ואולי לא. ניסינו את זה כבר פעם, בלבנון. לא היה להיט.

התאפקתי עד עכשיו, אבל אני לא יכול שלא להזכיר שני דברים לסיום:

החמאס טוענים שהפעולה נעשתה ממש לפני כניסת ההפוגה לתוקף, וצה"ל דווח על זה רק אחרי. לא שזה משנה משהו לשלושת המשפחות, אבל שמעתי על זה רק מעיתונות חוץ, אז אני שם את זה פה. בכל מקרה, היינו צריכים להיות ערוכים לאפשרות שהחמאס ינסה להשיג עוד הישג "לפני הצלצול".

הרגנו כמאה אנשים ביום אחד של הרעשה מסיבית על רפיח מיד אחרי האירוע הזה, ויתכן שהחוליה החוטפת עם החטוף הייתה בין ההרוגים. מה זה היה? מפגן זעם או נוהל חניבעל? עוד לא למדנו שלהתפוצץ על האוכלוסיה האזרחית לא עושה על החמאס שום רושם? אז מה, להרוג חפים מפשע רק כדי להוציא קיטור? כדי להרוג חייל שלנו ולמנוע ממנו להפוך קלף מיקוח? למה?