קוסובו 1996

ברשומה הקודמת פה, זו על Goethe, כבר סיפרתי על ביקור שערכתי בסרביה, שאז כללה גם את חבל קוסובו.  והיום אני קורא בעיתון ש"אחרי חמש שנים – סרביה וקוסובו גיבשו הסכם עקרונות לנרמול היחסים ביניהן", וזו נראית לי הזדמנות לספר קצת יותר על הביקור שלי בקוסובו, במאי 1996.

קוסובו הייתה אז אך חבל מדוכא של סרביה, שאז עדיין קראה לעצמה יוגוסלביה. איך הגעתי לשם? הוזמנתי. מרצה באוניברסיטה של בלגרד שפה ושם הייתי נתקל בו באחד הכנסים של התחום בו עסקתי עד לפני שנתיים, היה בין מארגני הכנס השנתי של מהנדסי המחשבים ביוגוסלביה שנקרא YUINFO.

הסרבים החליטו לקיים את הכנס דווקא בלב חבל קוסובו, לא באחת האוניברסיטאות, ועל המרצה דנן, הודות לנטייתו להסתובב בעולם ולייצר "שיתופי פעולה" עם אוניברסיטאות אחרות הטילו לגייס מרצים אורחים לכנס, שיהפכו אותו לכנס יותר בינלאומי, ובאותה ההזדמנות, יספקו סוג של הכרה בינלאומית  לריבונות של סרביה על חבל קוסובו, שכבר אז הראתה סימני מרד. משול כאילו היו מארגנים את הכנס השנתי של מהנדסי החשמל בישראל (לו היה כזה) בחוות גלעד, ומזמינים מרצים מהעולם להרצות שם.

בסופו של דבר, היו שם ארבעה מרצים זרים. אחד אמריקאי, אחד אירני-אמריקאי, אחד איטלקי, ואנוכי. יש לי הרגשה שרוב המרצים שהוזמנו לא טרחו אפילו להגיב להזמנה, או שטרחו ובדקו, והבינו מראש איפה הכנס ממוקם ומה קורה פה. אני הסתפקתי בזה שאמרו לי שהכנס ממוקם באתר סקי, ובזה שבכלל הזמינו  אותי להרצות, מה שלא קרה הרבה. גם זה שהוזמנתי למדינה בה לא הייתי מעולם, ובמרחק טיסה קצרה, הכריע את הכף. לא התלבטתי הרבה, והסכמתי. (האמת, שאני לא נוטה להתלבט בדרך כלל, קל וחומר כשמדובר בנסיעות)

אז הייתה לי "חוויה בלקנית". זו התחילה כבר מיד אחרי ההמראה, בחברת התעופה היוגוסלבית, כאשר הבחור שישב לשמאלי הדליק סיגריה עוד לפני שכל גלגלי המטוס עזבו את הקרקע. הזעקתי את הדיילת, וזו הגיעה כשגם היא, סיגריה דולקת נעוצה בפיה. אז התלוננתי שאני יושב בחלק של הלא מעשנים, והבחור לידי מעשן. מסתבר, שכל המושבים בצידו הימני של המטוס הם ללא מעשנים, אך אלו שבצידו השמאלי – הם למעשנים. והבחור שישב צמוד אלי ישב בדיוק מעבר לקו האמצע של המטוס וזכותו לעשן. חשבתי לעבור מקום, אבל די מהר הבחנתי שאין בעצם חלק של המטוס בו לא מעשנים, והרבה. ודי מהר, היה קשה לראות משהו דרך ענן עשן הסיגריות הסמיך.

בנוסף שמתי לב שרוב הנוסעים, אלו היוגוסלבים שביניהם, עסוקים עיסוק קדחתני בפרוק אריזות של מוצרים שונים, בעיקר שעונים ומכשירי חשמל קטנים, וזריקת האריזות האלה אל המעברים, שדי מהר התמלאו עד גובה המותנים בחלקי קלקר וקרטון.  הייתי קצת מודאג איך בדיוק נרד מהמטוס, אבל הבעיה נפתרה כעבור כחצי שעה, כאשר המטוס נחת נחיתת ביניים בלרנקה, קפריסין. מסתבר שחניית ביניים זו לא נועדה להעלות או להוריד נוסעים, אלא לפרוק מטען. המטוס עצר בקצה אחד המסלולים, פתח את דלת הכניסה שבתחתית מרכז המטוס (בואינג 373 מדגם מסוים), והדיילות, סיגריה נעוצה בפה כל אחת מהן, טאטאו את כל האריזות הריקות דרך הדלת החוצה אל המסלול, שם העיפה אותן הרוח לכל עבר. ואז המראנו שוב.  התחלתי להבין לאן אני נוסע.

המלון שלי בבלגרד, שם הייתי יומיים לפני הנסיעה לכנס, היה "סובייטי" משהו, ענק, קודר, ולא מתוחזק. העיר עצמה הייתה אפורה ומדכאת, עם חנויות ריקות ומחסור ברוב המוצרים, למעט אלכוהול. לקנות היה מסובך, כי שנים של היפר אינפלציה גרמו לכך ששטרות הכסף היו מכוסים בצפיפות באפסים. נסיעה באוטובוס, בערך הדבר הזול ביותר שם, עלתה סכום  שהיו בו תשעה אפסים. אבל רוב הזמן ארחו אותי, כך שלא היו לי הזדמנויות רבות להוציא כסף.

ביקרתי באוניברסיטה ונפגשתי עם סטודנטים, ביקרתי אצל המארח שלי בבית, והתרשמתי שבזכות ההזדמנויות שיש לו לצאת לארצות אחרות הוא מצליח לחיות שם טוב, אפילו טוב מאד. יחסית. ואחרי יומיים, יצאנו כולנו יחד באוטובוס – המרצים המקומיים והאורחים, יחד עם הסטודנטים, אל מקום הכנס.

התחנה הראשונה שלנו הייתה עיר הבירה של חבל קוסובו, פרישטינה. נסיעה של לפחות 4 שעות עד כמה שאני זוכר, (6 שעות כיום, כי אין מעבר גבול בין סרביה וקוסובו, צריך לעבור דרך מקדוניה) שבמהלכה הוצמד לכל אחד מהאורחים סטודנט או מרצה יוגוסלבי שתפקידם היה "להסביר לו את פני הדברים".

לי, כישראלי, הם הניחו שלא צריך להסביר הרבה. שכבן לעם המחזיק את רוב בני עם אחר חסרי זכויות במשך עשרות שנים, ונמצא במצב אפקטיבי של מלחמה עם "המוסלמים", תהיה לי סימפטיה מובנית לאופן הגזעני להחריד בו הם דיברו על התושבים המוסלמים של חבל קוסובו. וכמובן שאזדהה עם טיעוני "זכות האבות" שלהם לגבי חבל קוסובו, אותם הם מבססים על כעשרה מנזרים עתיקים המפוזרים בחבל ארץ שהוא מוסלמי כמעט לגמרי כמו למשל זה שב Pec

אז, באוטובוס, חשבתי לעצמי שלא משנה מה חושבים אצלנו בימין על שכנינו הערבים, הם לעולם לא יתבטאו בצורה כל כך גזענית על בני עם אחר, רק באשר הם בני אותו עם. לבטח לא בפומבי. טעיתי. כמה שנים מאוחר יותר, ישבתי לי, שומר את דעותיי לעצמי, באוטובוס שהוציא ארגון של המתנחלים בשם משקפת, לסיור בשומרון. ומה ששמעתי באוטובוס ההוא, לא היה גרוע פחות ממה ששמעתי באוטובוס לחבל קוסובו.

העיר פריסטינה, בהגיענו אליה, הייתה מקום מאד עלוב ומדכא. היום היא בירת מדינת קוסובו. גם חבל קוסובו כולו הוא מקום עני מאד. תושביו, לטענת מארחי הם אתנית סרבים שהתאסלמו בכפיה תחת הכיבוש העותמאני  ולכן צריכים להישאר כחלק מסרביה, למרות האפליה הבוטה לה הם זוכים. התושבים עצמם, רואים את עצמם אתנית כאלבנים, אבל מעדיפים לא להסתפח לאלבניה, מן הסתם בגלל שמצב התושבים שם אף גרוע מאצלם.

ואתר הסקי? ירד גשם ביום שהוקצה לסקי בלוח הזמנים של הכנס, ולעשות סקי בגשם, כשהשלג רטוב, זה לא תענוג. דרך הנסיעה לאתר הייתה מסלול סללום בין סלעים הנופלים מהמדרון מעל, כולל אחד שהחטיא את האוטובוס בסנטימטרים. אבל גם ללא הגשם, האתר, Brezovicë, הוא לא מהאתרים היותר מרשימים של אירופה, משהו מסדר הגודל של החרמון.

ואיך היה הכנס? היה לי קשה לשפוט, בזמן שהרצאתי באנגלית, עד כמה הסטודנטים מבינים אנגלית בכלל, ואת התחום שבו אני עוסק בפרט. המרצה שלהם, המארח שלי, veljko milutinovic, חשב שהיה בזה תועלת, אך כאמור, עצם הגיעי לשם סיפק עבורו את רוב ה"ערך" לו נזקק. את רוב ההרצאות המקומיות לא ממש הבנתי, אולי בגלל שהן היו בסרבית. אבל גם רוב המאזינים לא ממש הקשיבו להן, האלכוהול זרם שם כמים, והאווירה הייתה עליזה מאד.

יתכן שהאלכוהול שיחרר את חרצובות לשונותיהם, אבל שמעתי שם התבטאויות לגבי תושבי קוסובו המוסלמים (יש שם מיעוט סרבי קטן) שהיה לי קשה להאמין שיוצאות מפיהם של אקדמאים, ביניהם כאלה שעשו את התואר השלישי בארה"ב. המארח שלי, לזכותו, היה בין המתונים שבהם. אבל גם הוא לא ממש הכיר את המונח politically correct. אבל עם דעות כאלה, לא פלא שתושבי קוסובו רצו להפרד מסרביה, גם במחיר כלכלי לא קטן.

אחרי הביקור הזה, לא ממש התחשק לי לשמור על קשר עם מי מאותה חבורה של גזענים שאירחה אותי שם. אבל כמה שנים אחרי כן, כאשר כוחות נאט"ו התערבו לטובת חבל קוסובו, ואפשרו לו להפוך עצמאי, יצר איתי המארח שלי שם קשר בדואר אלקטרוני, לבקש עזרה. הבית הסמוך לביתו בבלגרד נפגע מהפצצות של מטוס אמריקאי, ולפי תיאורו "גוויות היו מטלות על סיפי החלונות הפונים אל ביתו", והוא ביקש שאפיץ את הידיעות בעולם, עד כמה הם סובלים. שהעולם יראה את הצד שלהם של הסיפור.

לא עשיתי דבר לעזור לו. לא ידעתי מה אני יכול באמת לעשות. היום הייתי אולי שם משהו בפייסבוק 🙂  אני יודע שהוא שרד, ושאיש מבני ביתו לא נהרג. אני  מקווה שלא נמצא את עצמנו במצבו, גם הוא,אז,  לא האמין שזה קורה לו. אם נמשיך ונהפוך יותר ויותר דתיים ולאומניים, והעניינים יגיעו לידי התלקחות ושפיכות דמים נרחבת, לא מן הנמנע שהעולם יאלץ להתערב. ולא מן הנמנע שמי שיופצץ אז יהיה אנחנו.

Goethe

Nikola Tesla, מהנדס חשמל וממציא סרבי, הוא זה שבעצם המציא את החשמל שבו אנו משתמשים היום, בזרם החילופין. (ובכך גם המציא בעצם את המקצוע שלי, ושלו: מהנדס חשמל) תומס אדיסון קידם דווקא רשת חשמל המבוססת על זרם ישר, ולשמחת האנושות הפסיד. אלא שבראי ההיסטוריה, כולם מייחסים את ההמצאה דווקא לו. "תומס אלווה אדיסון, הנער הממציא" היה אחד הספרים שעיצבו את ילדותי ועשו עלי רושם עז בזמנו – אין ספק שאדיסון, אולי בזכות היותו "משלנו", כלומר אמריקאי, זכה ליחסי ציבור טובים יותר מאלו של Tesla, הסרבי.

במאי 1996, הוזמנתי לנאום בכנס השנתי של מהנדסי החשמל ביוגוסלביה. זו הייתה אז בפועל סרביה, שעדיין אחזה בשם יוגוסלביה כאילו כלום לא קרה, וארגנה את הכנס דווקא בחבל קוסובו, כדי להפגין את בעלותה שם. כל המרצים הזרים, ואני ביניהם, היו שם בעיקר כדי "לתת הכרה בינלאומית" לבעלות הסרבית על החבל, אבל זה שווה רשומה נפרדת. לי בכל אופן, אמרו שהכנס הוא באתר סקי בשם Brezovica, שמעתי את המילה סקי, ובאתי מיד. הסתבר שהאתר היה עמוק בתוך חבל קוסובו. לא היה מסוכן, אבל גם לא היה נעים.

אחרי הכנס, כאשר חזרנו לבלגרד, לקחה אותי אחת המרצות, פיזיקאית בשם Jasna RisticDjurovic לסיבוב בעיר, בה באמת לא היו הרבה אטרקציות. לקבר טיטו היא לא רצתה לקחת אותי, כי טיטו כבר היה  מאד לא פופולרי בעת ההיא, וגם –  מסתבר שהיה בעצם ממוצא קרואטי. אבל לבית מגוריו של Tesla, כן. במקרה, שלוש שנים יותר מאוחר, היא התמנתה לנהל את פרויקט TESLA.

(TESLA: a medium-sized cyclotron, four ion sources and a number of experimental channels)

עוד יותר מאוחר למדתי ש Tesla היה מעריץ גדול של Johann Wolfgang von Goethe, ואף טרח ולמד בעל פה את הפואמה Faust, שרבים מונים אותה בין עשרת היצירות הגדולות של המין האנושי. יתרה מזאת, תוך כדי דקלום הפואמה, הוא מספר, עלה במוחו הרעיון של שדה מגנטי מסתובב שהוביל בסופו של דבר להמצאתו את זרם החילופין, למזלנו. כי כפי שלמדתי בקורס "תכנון מתקני מתח גבוה ונמוך" בטכניון, הנצילות של העברת אנרגיה בזרם חילופין גבוהה בהרבה ממתח ישר.  בעיקר הודות לאפשרות לשנות מתח בקלות מנמוך לגבוה וחזרה.

גם סבתי הנריאטה, כמו Tesla, ורבים אחרים, הייתה מעריצה  של Goethe, וגם היא למדה בעל פה מספר לא קטן של פואמות שלו, בעיקר הודות לשיטת החינוך באותם ימים, שלהי האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהתבססה על שינון רב. את הפואמות האלה, ושל אחרים, היא דקלמה לי מהזיכרון שוב ושוב, וחלקן נחרטו לי במוח לצמיתות. כמו למשל זו: "Der Erlkönig", סיפור קורע לב על אב הדוהר על סוס דרך היער בחשכת הלילה, עם בנו הגוסס בידיו. הבן, בדמדומי מחלתו, רואה את אותו ה Erlkönig, (דמות מהמיתולוגיה הדנית) ומספר לאבא שלו על כך. למקרה שאתם תוהים, הבן מת בסוף הפואמה.

הפואמה מתחילה כך (אנגלית וגרמנית)

Wer reitet so spät durch Nacht und Wind? Who rides so late through the night and wind?
Es ist der Vater mit seinem Kind; It's the father with his child;
Er hat den Knaben wohl in dem Arm, He has the boy safe in his arm,
Er faßt ihn sicher, er hält ihn warm. He holds him secure, he holds him warm.

Schubert חיבר לפואמה מנגינה, ואפשר לשמוע אותה בביצוע דיטריך פישר-דיסקאו (האגדי) , בחלון מטה:

יש עוד הרבה לספר על Goethe, איש אשכולות אמיתי, שאמנם רכש את תהילתו עם "יסורי ורתר הצעיר", (אותו אני קורא כרגע)  אבל היה רב-תחומי, הרבה לפני שמישהו טרח להמציא את המונח "רב-תחומי". הוא כתב ספרים ופיתח תאוריות בבוטניקה, מינרלים, תאוריה של צבעים, אסתטיקה ועוד. הוא היה צייר מוכשר, למד עריכת דין, ותכנן גנים וערים. פילוסופים רבים הודו שהושפעו מרעיונות פילוסופיים בכתביו, כמו למשל G.W.F. HegelSchopenhauerFriedrich NietzscheErnst CassirerCarl Jung, ו Ludwig Wittgenstein.

בשנת 1794 כתב Friedrich Schiller ( שגם לו הקדשתי רשומה) ל Goethe מכתב ( זה היה לפני facebook), וביקש ממנו חברות. וכך היה. הם הפכו חברים טובים עד יומו האחרון של Schiller. והנה שני ענקי הרוח האלה יחד, בפסל הניצב עד היום ב Weimar.

GoetheAndSchillerMonumentAtWeimar

ולשניים האלו, אם הייתי יכול, הייתי אומר – במילותיו של  Schiller עצמו, (מתוך "העָרבוּת")

Ich sei, gewährt mir die Bitte,
In eurem Bunde der Dritte!"

למה אין אנשים כאלה היום? למה הפכנו כל כך מצומצמים בתחומי העשייה שלנו? האם זה כורח היסטורי הנובע מהתפוצצות הידע האנושי? אני לא בטוח. ולראיה, ראו את פריחת המסלולים והמוסדות האקדמיים המתהדרים בתואר "רב-תחומי" או "בין תחומי". יש תחושה לרבים שמשהו לא טוב קרה פה.  אפשר לעשות משהו בנידון, להחזיר את הגלגל לאחור? ( לא יודע, אך יש רשומה בעבודה בנושא).