מהנעשה באיראן

סוף סוף, אחרי מאבק ממושך, הצלחתי לגמור לקרוא את "מגילת זכויות הירח" של רון לשם. השיממון של יום כיפור בהחלט עזר.

למרות סקרנותי ללמוד על המתרחק באיראן, היה לי ממש קשה לגמור את הספר. הוא כתוב פשוט רע.
גם הספר הקודם של רון לשם, "אם יש גן עדן" סובל מאותו סגנון "מאולץ-מסוגנן" שפשוט קשה לי לסבול, מין "סיגנון" סינתטי להחריד, אך הספר הקודם היה יותר קרוב לכאן, וכנראה קרוב יותר גם ללב הכותב, ולכן טיפה יותר טבעי וזורם.

ולא שרון לשם לא יודע לכתוב. רק גמרתי את הספר והגעתי ל"אחרית דבר" שבו רון לשם מספר על עצמו, ופתאום, משב רוח מרענן. פתאום כתיבה זורמת, טבעית, לא "מופלצת". גם במאמר שבו יחצן את ספרו בעיתון הארץ, וסיפר איך חקר את נשואי ספרו כתיבתו יחסית בסדר. פשוט, כשהוא מחליט לכתוב כ"סופר", הוא מאבד אותי לחלוטין.

אני גם מאד יכול להעריך את זה שהוא פרש מתפקיד בכיר בקשת כדי לכתוב את הספר. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה אני יכול קצת להבין את העניין הזה של תאוות כתיבה, לכתוב גם אם לא יקראו אותך יותר משניים-שלושה אנשים. מה שאגב לא נכון לגבי רון לשם. האיש כה מחובר ומקושר, שלא משנה מה יכתוב יודפס בעותקים רבים, ישווק באגרסיביות ויתורגם לשפות רבות.

גם הנושא, איראן של היום, כבר מבטיח עניין בספר. למרות שממש לא אהבתי את הספר הקודם של רון לשם, בכל זאת התפתיתי לקנות גם את זה – בגלל הנושא. כמו רבים אחרים מן הסתם. אבל כבר בשליש הראשון של הספר הבנתי שלא הספר הזה יאיר לי את פני איראן של היום. אז למה המשכתי לקרוא למרות סלידתי מאופן הכתיבה? סתם, כי "התחלתי, ולכן אסיים". טמטום מאותו המשפחה של "לא משאירים אוכל על הצלחת".

ה"חפירות" שרון לשם חפר לגולשים איראניים, השקידה שבה הוא טרח ולמד את שמות הרחובות בטהרן (מ Google maps?), אפילו המפגשים הסודיים שלו עם איראנים גולים, שיעורי הבית שהוא עשה על שמות המאכלים ומנהגי החגים, תוצאותיהם כולם בספר, ולא בטובתו. שפע הפרטים, השמות והאזכורים רק מגבירים את התחושה שזה הכל שטחי, ושלסופר אין באמת מושג ירוק על חיי האנשים באיראן של היום. זה נקרא כמו יומן קריאה של תלמיד חרוץ המנסה לתפור בתפרים גסים את האוסף האקראי של ה"עובדות" שאסף.

ולגבי החתול חאמד שבספר: אני בהחלט מזדהה עם חיבתו של הסופר לחתולים. זה כבר נותן לו בעיני כמה נקודות זכות. גם אני עצמי נתין של חתול, חתולה בעצם, בשם צ'ילי. אבל התיאור ההיסטרי והמופרך של החתול חאמד בספר הוא דוגמה טובה למה שאני לא סובל בכתיבה של רון לשם. מצטער.

אני יודע שרבים וטובים שיבחו את  שני הספרים של רון לשם, שהוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, והסרט "בופור" שהופק על פי "אם יש גן עדן" אכן היה סרט טוב, אבל אני דבק בדעתי – הסגנון של רון לשם מאולץ ומנופח, קשה לי להאמין לדמויות שלו, ואת הספר הבא שלו אני די בטוח שאתאפק ולא אקרא, לא משנה מה יגידו המבקרים.

אבל מצד שני, מה לעשות ששום ספר שאני קורא בזמן האחרון לא מוצא חן בעיני? זה מאכזב – יש לי עכשיו מספיק  זמן לקרוא, ואם לא אצליח למצוא חומר קריאה שאיהנה לקרוא זה יהיה מצער. אשמח לקבל המלצות…

מגילת זכויות הירח הוא לא ספר ששווה לקרוא. לא בגלל ערכו הספרותי ולא כדי ללמוד באמת על איראן של היום. אבל אם מישהו בכל זאת מתעקש, הוא מוזמן לקבל ממני את הספר במתנה. לפחות שלא יתפוס לי מקום על המדף….

מודעות פרסומת

הארנב מפטגוניה

גמרתי לקרוא את "הארנב מפטגוניה", האוטוביוגרפיה של קלוד לנצמן. זה מ"שואה".

היו לו חיים מעניינים. האיש היה בהרבה צמתים מרכזיים של תרבות המאה העשרים. היה בן זוגה של Simone de Beauvoir  וחי אתה ועם Jean-paul Sartre  במעין משפחה מורחבת. הוא העורך של  Les Temps modernes ועשה שלושה סרטים תעודיים בשם "צה"ל", "למה ישראל", וכמובן "שואה". הוא למד יחד עם Gille Deleuze אך במקום להטביע את חותמו עם עולם הפילוסופיה כמו חברו ללימודים, עסק רוב הקרירה העיתונאית שלו בכתיבה לעיתונים פופולריים בצרפת על נושאים הרי גורל כמו האם  Yves Montand בוגד ב  Simone Signoret עם Marilyn Monroe.

יחסית למי שחי מכתיבה כל חייו, סיפור חייו, כפי שהכתיב אותו למזכירתו, לא כתוב טוב. אפילו רע לדעתי. חיפשתי ביקורות לספר ומצאתי ביקורות לגרסה הצרפתית המשבחות את סגנון כתיבתו. מצאתי גם ביקורת לגרסה העברית המשבחת את תרגומה הקולח של המתרגמת. לא יודע. או שהתרגום לא באמת קולח או שהמקור לא כל כך מסוגנן. אני עדין דבק בדעתי ששווה לקרוא את הספר, אך לא כיצירה ספרותית.

וחוץ מזה, האיש די נאד נפוח. יחסית למי שהיה קומוניסט ותמיד בצד שמאל של המפה, תמוה בעיני שלפחות לארבע מבנות זוגו במהלך השנים הוא טורח לציין את מוצאן האריסטוקרטי. והפומפוזיות מתפלקת לו החוצה בלא מעט תיאורי אגב של אנשים ומאורעות. הוא תמיד כביכול בצד "הנכון" של הדברים, אבל לא תמיד ברור למה.

הוא גם טרחן לא קטן. נכון, אסור להגיד מילה רעה על "שואה", מדובר ככלות הכול בסרט על "השואה", אבל מצטער, הסרט כן ארוך מדי, וטרחני.

אבל הספר שווה קריאה. לנצמן היה תמיד מספיק קרוב לקלחת הרוחשת בפריז כדי שסיפור חייו יהיה מעניין ולו רק מהקרינה שספג מאנשים כמו Sartre ו  de Beauvoir. פרקים בהיסטוריה שהיו חסרים לי, כי הייתי צעיר מדי בעת שהתרחשו מכדי לשים לב, או שהיו לא מענינים לעיתונות המקומית, כמו למשל המאבק לשחרור אלג'יר, מתוארים בספר וקיבלתי מושג מה לגביהם לנצמן פגש שם את  Frantz Fanon, טיפוס שתמיד מצאתי מסקרן, והספר הבא שאני הולך לקרוא הוא "ארורי האדמה" שלו.

ואת הספר הזה, אשמח להעביר הלאה, אם מישהו רוצה.