הבריחה מאסיה

בסמינר למחשבה קונטיננטלית השבוע, למדתי הרבה דברים מעניינים על התקופה בה יפן החליטה "להפתח" אל המערב ולסיים את שלטון הסמוראים בן שבע מאות השנים. זאת אחרי שספינות התותחים האמריקאיות של  Commodore Matthew C. Perry שביקרו בנמלם, עם דרישה לאפשר למלחים אמריקאים לעגון בנמלי יפן בלי להשחט בחרבות הסמוראים, הבהירו להם שאפילו חרב הקטאנה האגדית ביותר לא מהווה משקל נגד לתותחים.

גם האופן בו הבריטים הכניעו את סין במלחמת האופיום, הבהיר ליפנים שכדאי להם לאמץ לפחות את הטכנולוגיה המערבית, תוך כדי נסיון לשמור על זהות לאומית יפנית עצמאית. אלא שגם המושג הזה, "זהות לאומית", גם הוא מושג שחדר לצורת החשיבה היפנית יחד עם אימוץ ה"מודרנה" המערבית. לפני תקופה הזו, שבה הורד השוגון מהשלטון והוחזר הקיסר (Meiji Restoration) כדמות המאחדת את כל היפנים, אנשים לא הזדהו כ"יפנים" אלא יותר על פי הכפר או השבט. הסינים הם אלו שהשתמשו במונח "יפנים" כדי לתאר את אלו, שראו נחותים מהם, שם באיים.

מה שעוד חדר לצורת המחשבה היפנית, יחד עם ה"קידמה" המערבית היה תודעה של גזע. היפנים הפכו גזענים בעקבות ההשפעה המערבית, מסתבר. המערביים ראו את עצמם בראש פירמידת הגזעים, עובדה, הם היו כל כך מוצלחים ופתחו כלי נשק יותר מתקדמים. היפנים בתורם, ניסו להתמקם כמה שיותר גבוה בהיררכית הגזעים, והדרך לעשות זאת הייתה לפתח תחושה של עליונות מעל כל העמים האחרים של אסיה. במובן מנטלי, האיים היפנים הרימו עוגן והחלו להפליג מזרחה באוקינוס השקט. מנטלית, הם ראו עצמם יותר קרובים לחופי ארה"ב מאשר לסין. כמו שישראל רואה עצמה לא חלק מאסיה, אלא מאירופה, כך גם יפן. התנתקה מאסיה.

גם תודעת הגוף היפני השתנתה, למדתי. ביפן שלפני, הגוף העירום לא היה מקושר למין. נשים בכפרים עבדו כשפלג גופן העליון עירום. גברים ונשים התרחצו יחד בעירום. עם הטכנולוגיה, הגיעה אליהם גם הבושה בגופם העירום. והם גם התחילו להתבייש בנומך קומתם. הקיסר נאלץ לכפות על עצמו לאכול בשר, בפרהסיה, כי המחשבה הייתה שתזונתם הצמחית ברובה, היא אחראית לכך שהגבר היפני דאז, קומתו הייתה 153 ס"מ בממוצע. הם פשוט הרגישו שעליונות האדם הלבן מושתתת חלקית לפחות על קומתו הגבוהה יותר. זה לא כל כך עזר להם, ורק בשנות השישים של המאה העשרים החלו היפנים לגבוה, והוסיפו לגבהם הממוצע 13 ס"מ. כנראה פשוט עקב תזונה יותר עשירה ומגוונת, לא בהכרח רק בשר.

מה שהיפנים עוד "רכשו" מהמערב הוא את האפשרות והצורך להיות קולוניאליסטים. היפנים רכשו את היכולת לבנות ספינות ברזל עם מנועי קיטור תוך זמן קצר, וארבעים שנה בלבד מהיום שהם החליטו לאמץ את מה שיש למערב להציע, החלו כבר לייצא ספינות כאלה. וכיוון שכך, ראו עצמם זכאים להיות שותפים ב"משא האדם הלבן", קרי: ה"חובה" לכבוש עמים אחרים, "נחשלים" יותר ולהביא גם אליהם את כל הטוב הזה. הם יצאו למסע כיבושים רחב ידיים וכבשו את רוב סין, קוריאה והודו סין, ועד לסינגפור הגיעו.

אלא שמתי שהוא ב 1941, ברוב היבריס, הם החליטו לתקוף את ארצות הברית וזה היה סוף האימפריה שלהם. הייתה להם עליונות צבאית מוחצת בנושאות מטוסים שאפשרה להם לתקוף בהוואי, בפרל הרבור. לא ברור מה הם תכננו הלאה. לכבוש את ארצות הברית עצמה?

הסיפור היפני משיק בהרבה נקודות לסיפור הציוני. שניהם מבוססים על עירוב אתוסים של קידמה ולאומנות. הגזענות היפנית כלפי עמי מזרח אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפיהם מקבילה לחלוטין לגזענות הישראלית כלפי עמי מערב אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפי היהודים. הדחף הקולוניאלי של היפנים המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היפני, מקביל לדחף הקולוניאלי של היהודים הישראלים (יש גם לא-יהודים ישראלים, והם לא חולקים את הדחף הזה) המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היהודי. גזע, לא לאום – חוק השבות הוא חוק מבוסס גזע.

תחושתם של היפנים, שהם אי (הם באמת אי) שלא באמת שייך לאסיה מקבילה לגמרי לתחושת ה"וילה בג'ונגל" של הישראלים, הרואים את מדינתם כאי בתוך ים של ברברים אסיאתים, שהיו שמחים גם הם להרים עוגן, ולשוט מערבה, אל אירופה, כמו שיפנים רבים מחפשים את מדינתם במפה קרוב לחופי ארה"ב. עד היום. לא לשכוח גם שאומת הסטארט-אפ הישראלית, לפחות בדימוי שלה, הוא חיקוי חיוור לאופן בו יפן הפכה מובילה טכנולוגית בכל כך הרבה תחומים, בזמן כל כך קצר, במיקום גיאוגרפי אפילו יותר מנותק ממרכזי הקידמה הטכנולוגיים.

מודעות פרסומת

השלטונות

ביום שישי האחרון, ה-26.12, התקיימה במסגרת הסמינר: פילוסופיה ואלימות, הרצאתו של פרופ' עדי אופיר:"אלימות והתגלות" (תקציר בסוף הרשומה)

החלק היותר מעניין של הסמינר, היה בסופו, שבו כנהוג בסמינר, המרצה החליף דעות בעיקר עם חבריו (אני כבר לא טורח לנסות ולשתף שם). שם התבהרה לי השאלה, שאולי התכוון המרצה שנבין מתוך דבריו בעצמו (או אולי מספרו העוסק בנושא). וזו השאלה: מה עושים מול משטר אלים? כיצד נוהגים?

נקודה משמעותית בעיצוב המשטר המודרני, על פי המרצה הוא הנקודה בה הפסקנו לייחס אסונות לאלים/אלוהים. זו הנקודה בה אולי לקחנו את גורלנו בידנו, שבו החילון והמודרנה החלו יחד. בנקודה זו ואילך, מקור האלימות והסמכות הפך להיות המדינה, והיא גם זו המחוללת את האסונות המתרחשים על ראשנו, שרק מיעוטם הוא משל הטבע, וגם אלו שמשל הטבע,  נזקם יכול להיות קטן בהרבה, אם המדינה הייתה עושה את שלה – למשל נזקי הוריקן קתרינה בניו-אורליאנס.

אז זאת השאלה שאני שואל: האם אי אפשר לעבור לשלב הבא? לא להתייחס יותר למדינה בכוח אלוהי שאין לנו שליטה במעשה ידיו, שמחולל עלינו אסונות? האם ללכת להצביע במועד שמתאים לאיל הימורים אמריקאי אחד הוא דרך אפקטיבית לשלוט בגורלנו? האם אין זו פשוט משת"פיות עם השיטה?

האם התנהלות זו בכלל מוסרית? במה היא שונה בכלל מהתנהלות ועד היהודים של גטו טרזין מול הגרמנים? ראיתי רק חלק קטן מהראיון שערך קלוד לנצמן עם יעקוב מורמלשטיין, "זקן היהודים" השלישי והאחרון של טרזין (שם הייתה משפחת אמי) וקראתי את "אדלשטיין נגד הזמן" של רות בונדי, על זקן היהודים הראשון של הגטו (שנרצח ב 1944) ואני לא יודע מה לחשוב עליהם. לבטח שאני לא מצליח לגנות אותם באופן קטגורי. ממש לא.טרזין 1-001

אחרי הסמינר הלכתי עם בטן מלאה (בחומוס/פול משל  "בית לחם" מרחוב פלורנטין) לראות בסינמטק את הסרט התיעודי "רגינה", על רגינה יונאס, האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית, בברלין של שנות העשרים. אשה שקהילה יהודית אחת אפילו הסכימה להעסיק אותה כרבה, אחרי שכל הרבנים הגברים "נשלחו מזרחה". דמות מרשימה מאד, שרק צילום אחד ויחיד נשאר ממנה, אבל הייתה כנראה אשת רוח משכמה ומעלה, שגם היא כמו אנשי רוח יהודים רבים, משכמם ומעלה גם הם, נרצחו.  אבל לפני שנשלחה לאושוויץ, במשך שנתיים היא סיפקה סעד רוחני בגטו טרזין, יחד עם ויקטור פראנקל, שמסתבר שגם הוא היה בעיקר בטרזין, אף שמספרו "האדם מחפש משמעות" זוכרים בעיקר את שהותו באושוויץ. (בויקיפדיה כתוב: במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים.)

יחד עם פראנקל, רגינה יונס פעלה בעיקר בכדי לשכך את ההלם הראשוני של המגיעים החדשים לגטו ולמנוע התאבדויות. רבים מהמגיעים לגטו היו אנשים מבוגרים, שכן הגטו יועד בתחילה לזקני היהודים של גרמניה ואוסטריה, ואלו קנו בכל רכושם מקום במה שהם חשבו שהוא בית אבות מהודר בעיירת מרפא שיועדה ליהודים וכשהגיעו אל טרזין וראו לאן נפלו, התאבדו בהמוניהם. המסר של פראנקל ויונאס היה שעצם ההישרדות היא צורת ההתנגדות האפקטיבית ביותר, ומצבו הנפשי של האדם מהווה מרכיב משמעותי ביכולת ההישרדות שלו מול משטר עוין. (כתבתי כאן על ה"אטיטיוד" של סבא שלי שם, שבזכותו הם כנראה שרדו).

אז התאבדות היא לא הפתרון. הישרדות היא מנגנון התנגדות אחד לשלטון אלים (וכל שלטון אלים) ודכאני. הגירה או בריחה היא פתרון אחר – בעולם אידאלי אנו יכולים לבחור את השלטון המתאים להשקפתנו על ידי הגירה (ספרו את זה לפליטים הכלואים ללא משפט בכלא סהרונים או ליהודים הנודדים  מנמל לנמל בזמן מלחמת העולם השנייה על האוניה סנט לואיס). התנגדות מבפנים, מחאה גם הם דרכים לגיטימיות. לגבי האפקטיביות שלהן, השאלה היא מה אתה רוצה להשיג. להחליף את השלטון? למה? זה באמת ישנה משהו? לא.

אם יוצאים מהנחה שהשלטון לא יעלם, אז השאלה הופכת להיות: איך חיים עם השלטון?

חיים ליד? אולי פשוט צריך לטמון את הראש בחול, לעשות מעשים טובים פה ושם כדי להרגיע את המצפון ולדקלם לעצמך אחת ביום שאתה לא שותף, שהעוולות האלה שהמדינה מחוללת, הילדים בני החמש האלה שהיא הורגת, הם לא באשמתך. שזה שלא לקחת את הרגליים ונסעת מכאן (כמו שעדי אופיר כבר עשה) לא היה משנה את הדברים. שהמחסומים, והמעצרים, והסיכולים הלא ממוקדים וגזל הקרקעות, והניצול, והדיכוי וההרג ימשיכו אם תישאר ואם תלך, אם תשתף פעולה עם השיטה ואם לא, אם תפעל חברתית או שתסתתר לפני הטלויזיה ותסמס ל"כוכב הבא".

יאוש? כן. או שזו פשוט שיטת ההתנגדות היחידה.

זה תקציר ההרצאה של עדי אופיר: 

על פי הדיווח במקרא, אלוהים, ריבונו של עולם, נהג להתגלות ליחידי סגולה בקול ובמראה וחיזיון, אבל להמונים הוא התגלה בעיקר באמצעות הנס והאסון. כמעט תמיד היתה התגלותו להמונים כרוכה בשינוי סדרי עולם, כמעט תמיד הביאה התערבותו גאולה לנבחרים וחורבן לאחרים. בעולם המקראי אלימות האל היתה חותם שלטונו ואחת מצורות ההופעה הבולטות שלו. האם אלימות – זאת שמתפרצת וזאת שמרחפת ומאיימת להתפרץ – איננה צורת ההתגלות המובהקת של השלטון גם במדינת הלאום המודרנית? עד כמה שונה השלטון המודרני מדגמי השלטון האלוהי המתוארים במקרא? מהו בעצם שלטון בלי מופעי האלימות שלו, מה מקיים אותו בין מופע אחד של אלימות למשנהו, והאם האמונה בקיומו בין מופע למופע רציונלית יותר מן האמונה באלוהים? והאם השלטון הוא באמת המקור לאלימות שמבעדה הוא מופיע או שמא האלימות היא זו שאחראית לעצם קיומו של המערך הזה המכונה שלטון? האם אין טעם לחשוב שהאלימות שבה מתגלה השלטון היא גם זאת שממציאה ומקיימת אותו?