בתוך התקרה

בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שכותרתה השנה היה Fundamentals, הוצגה תערוכה בשם Elements of Architecture. איזה אלמנטים? תקרה, רצפה, מדרגות, חלון, מרפסת. דברים כאלה. תערוכה מרתקת ומעוררת מחשבה.

מיד בכניסה לבניין, באולם הכניסה שלו בימים רגילים תקרה קמורה ומצוירת מתחילת המאה העשרים, נתקלים בזה:

הדגמה של מה שמסתתר מעל מה שאנו רואים כתקרה במבני ציבור. יש אפילו מעין פריסקופים היורדים משני צדי התקרה ומאפשרים הצצה לחלל הזה, שאחרי שתשומת הלב שלך נמשכה אליו, אתה לא יכול שלא להיות מודע יותר לקיומו. בעלי נטיות חרדתיות עשויים להתחיל ולתהות מפעם לפעם מה מסתובב שם מעל לראשיהם, בחלל הזה המאוכלס ביותר ויותר סוגי מערכות. אבל מי יודע מה עוד…

מסתבר שהצירוף של הנמכות תקרה ורצפות "צפות" אחראי לאחוז גדל והולך של גובהם של בניינים, בעיקר מבני משרדים ותעשיה, אבל לא רק. גם בבתים פרטיים יש יותר ויותר הנמכות תקרה, עם יותר ויותר תת מפלסים, כיד הדמיון הטובה על האדריכלים, מעצבי הפנים וקבלני עבודות הגבס. זה בסך הכל פתרון טכני טוב לפיזור מזוג האוויר, לגופי תאורה שקועים, לכל מיני כבלים – למשל כאלה ההולכים אל מקרן וידאו בתקרה (שאין לנו..). יש גפ פיתוי מסוים באפשרות לשנות דברים, להוסיף מעגלי חשמל ותקשורת עם השנים (למרות שבפועל זה לא באמת קורה)

כשבנינו את הבית הפרטי שלנו בזמנו, עשינו כל מאמץ להימנע מהנמכות תקרה. מאד מצופף לי את העין ריבוי תתי מפלסים על התקרה, והנמכת תקרה על כל הבית, כזו שאפשר להעביר בה תעלות מיזוג, הייתה "עולה" ביותר מידי גובה  – היה חשוב לי לשחזר את התחושה של התקרות הגבוהות מדירתנו שבהדר הכרמל. העירייה בחיפה (זה שונה מעיר לעיר)  מגבילה את גובה התקרה לשלושה וחצי מטרים, וכיוון שזה היה הבית הראשון (וכנראה האחרון) שאני בונה, לא הייתי מודע שאפשר "להחליק" את זה, ולמדוד את הגובה אחרי הנמכה.

לא נורא, מצאנו פתרונות בלי הנמכות, חוץ מ"בוידם" מעל חדר אמבטיה – סוג של תקרה כפולה, אבל בזה לא מבחינים. גם כך, אם סוכמים את העובי של תקרת צלעות ובה לבני איטונג (המאפשרת מפתח גדול ללא עמודים ובידוד טרמי טוב), בתוספת שיפועי "בטקל" כמו שצריך על הגג, שכבת איטום ומעליה עוד ריצוף, סך על עובי התקרה מגיע ליותר משישים סנטימטרים. לא מבוטל כלל. ממש לא הקרומים הדקיקים המהווים את התקרות בבניינים של המודרניזם המוקדם, כמו למשל ביתן ברצלונה:

אולי "תקרה" היא דרך טובה להמחיש את ההבדל בין מודרניות ומודרניזם. התקרות הדקיקות המרחפות הן הדימוי החזותי המובהק של "מודרניזם", הן המחשה של Less is More. התקרות תפוחות הטכנולוגיה, הגדושות בתוצרי הקדמה המדעית והטכנולוגית, הן דוגמה של מהות המודרניות. הן More is More.
אולי זה ההבדל בין מודרניות ומודרניזם – העובי.

וכל אותו הזמן, תוך שיטוט בתערוכה, ניקר לי בראש משהו, זיכרון עמום של משהו הקשור לתקרות כפולות, משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע, עד שהגעתי כמה שעות מאוחר יותר לביתן הפולני, דווקא.

נושא התערוכה שם היה IMPOSSIBLE OBJECTS, והפולנים הקדישו את הביתן שלהם לשחזור בקנה מידה 1:1 של מצבת הזיכרון  מ 1937 ל Marshal Józef Piłsudski, מכנסיית Wawel שבקרקוב. אלא שהם שיחזרו אותה כך שתקרת המצבה צפה מאופן מסתורי מעל עמודי הבסיס.

כל זה בכדי לדון בקשר בין מודרניזם לפוליטיקה בקונטקסט של כינון מדינת לאום מודרנית. נושא שיכול היה להיות רלוונטי מאד גם לביתן הישראלי, לכשיגיעו הימים בהם אדריכלים ישראלים ירשו לעצמם להיות מעורבים בפוליטיקה בלי לחשוש לפרנסתם.

בכניסה לביתן היו צילומים של מצבות זכרון שונות, וציטוט של האדריכל Adolf Loos :

Only a very small part of architecture belongs to art: the tomb and the monument. Everything else that fulfils a function is to be excluded from the domain of art.

ובין צילומי מצבות הזיכרון מצאתי את צילומי המצבות של מספר ארכיטקטים מפורסמים, שחלק מהן גם ראיתי כמו למשל זו של Carlo Scarpa בבית קברות שהוא תכנן, וראיתי גם את צילום מצבת הזיכרון לגיבור הלאומי הסלובקי Milan Rastislav Štefánik הנמצאת על גבעת Bradlo.

ואז זכרתי.
נזכרתי בתקרה הכפולה של המתבן, בכפר הקטן שליד העיירה  Brezová pod Bradlom הנמצאת מתחת (pod) להר Bradlo ומקבלת ממנו את שמה. זו התקרה שבתוכה הסתתרו סבי וסבתי, אבי ועוד שישה יהודים אחרים, בתקופות שבהם הייתה נוכחות של צבא גרמניה או סלובקיה (ששיתפו אתם פעולה) באזור הנידח ההוא של סלובקיה. בשאר הזמן הם פשוט גרו בבית ששכרו באותו כפר זעיר, "קופניצה" בסלובקית, בתעודות מזויפות. אלא שתעודות אלו היו רק כדי שזה שהשכיר להם את הבית יוכל לטעון לחפותו. סיפרתי על זה כאן.

באותם ימים ארוכים בהם הם שכבו שם בחלל הזעיר הזה, שגובהו כחצי מטר, בלי להשמיע קול ובלי לזוז, בלי יכולת לגשת לשרותים במשך שעות האור, החלל שבתוך התקרה היה כל עולמם, ההבדל בין חיים למוות. פונקציה של תקרה שבהחלט שווה להשקיע בה נפח. פונקציה של תקרה שבזכותה אני יושב פה וכותב את הרשומה הזו.

לא עלינו לראש ההר לראות את המצבה ההיא. היינו יותר בקטע של "שורשים" בנסיעה הזו, אני ואבא שלי. אבל כן הלכנו לראות את התקרה הכפולה השנייה בה הם הסתתרו בימים האחרונים ממש של המלחמה, בעיירה עצמה. החלל הכפול הזה היה עליית גג בביתה של אלמנה שהסתירה גם כמה טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור. גם על זה כתבתי.

אם חושבים על זה, עליית גג כמו זו שיש במקומות קרים, גם היא סוג של תקרה כפולה. סוג שלא זכה להתייחסות שם בביאנלה ב Elements of Architecture. אצלנו כאן, אין בעצם עליות גג, יש רק קומות גנובות עם כרכובים מגוחכים ("קוקיות") ותקרות נטויות בשיפוע מינימלי. גם מזה נמנענו בבניית ביתנו.

טוב, לא יורד אצלנו יותר מדי שלג. וגם אם יורד, גג הבטון יעמוד בעומס, כנראה.

אתל

סבתי אתל הייתה טיפוס נחבא אל הכלים, שפינק אותי יותר מכל אדם אחר בעולם, למעט זוגתי שתחייה.

היא חייתה תמיד בצילו של סבי לודויג, שהיה איש הרבה יותר לבבי ממנה, שמח, ואיש רעים. התמונה מטה, מחתונת הזהב שלהם, בה היא מציצה מאחורי כתפו של סבי (זה עם האצבע מעלה) די ממחישה את הדברים:היא נולדה בשביעי לפברואר, 1900. כמעט יחד עם המאה העשרים (שבעצם התחילה ב 1.1.1899), בעיירה הנמצאת היום בסלובקיה, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית, בשם Vrbovce. הוריה נקראו אסטרייכר. אביה סולומון (שלמה) היה חזן ושוחט. אימה פייסל שדיברה הונגרית בלבד, גרה אחרי מותו עם סבי וסבתי וטיפלה באבי בילדותו. זה התצלום היחיד שיש לי שלהם: משפחת אסטרייכר (שם שמשמעותו "האוסטרים") הייתה ענייה  ומרובת ילדים. כמנהג הימים ההם, יצאו הילדים, 12 במספר, מהבית בגיל צעיר יחסית, 13-14, לעבודה. סבתי, הצעירה שבילדים, יצאה כבר בגיל 12 לעבודה, עברה לגור אצל משפחה יהודית בעיר Dunajská Streda שבדרום סלובקיה. שם, תמורת לינה ומזון עבדה בחנות המכולת והפאב שהיו להם.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כנראה ב 1918, עברה סבתי לברטיסלבה, ושם החלה לעבוד בחנות סיטונית לכלי בית ברחוב הראשי. בחנות הזו, הקיימת עד היום, (אפילו ביקרתי בה בזמנו עם אבי), נפגשה סבתי עם סבי, שבא לקנות סחורה עבורה החנות של הוריו בעיירה הסמוכה Pezinok. הם נישאו בסביבות 1920, קצת בלחצו של אבי סבתי סולומון (על מצבתה שמו נקרא דווקא שמואל) ששכב גוסס מלאוקמיה בבית החולים היהודי בברטיסלבה ורצה לראות את האחרונה בבנותיו נישאת בעודו בחיים. הוא נפטר למחרת יום נישואיהם.
זו תמונת כלולותיהם: לא היו לה נעורים קלים, לסבתי, וגם העשור השלישי של חייה לא היה קל. ב 1924 נולד בנם הבכור אלכסנדר, שנספה בגיל 18 בשואה. שנתיים יותר מאוחר נולדו להם תאומים, שמתו והם כבני שנה מ"פורונקולוסיס", זיהומים כנראה. אבי, ילדה היחיד ששרד, נולד ב 1928. ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה. אבל על זה סיפרתי כבר כאן, וכאן, ובעוד מקומות.

אבי מספר שסבתי הייתה טיפוס פסימי ותבוסתני. עד כמה פסימית ותבוסתנית? כשבאו להוריד אותם מהרכבת לאושוויץ, ממש דקות לפני שזו יצאה לדרך, היא ניסתה לשכנע את עם סבא שלי להישאר על הרכבת: "עזוב, אנחנו כבר פה, בוא נשאר". לא הייתי פה לספר על זה אם היא הייתה מנצחת בוויכוח. אותו הדבר חזר כשסבי יזם את מעברם למסתור שסידר בכפר נידח אחד. או כשחושיו הורו לו לעבור למסתור אחר שעות לפני שהגסטפו פשט על מחבואם. יצר ההישרדות של סבתי התמצה כנראה בעצם נישואיה לסבי.

יש מעט מאד תמונות של סבתא שלי. רובן מהתקופה שבין סיום המלחמה ועליית הקומוניסטים לשלטון, תקופה בה הייתה להם רווחה כלכלית. כולן מצולמות על ידי צלמי הרחוב של אחת מעיירות המרפא בצ'כיה או סלובקיה, כולן באותה תנוחה ממש, צועדת קדימה לבדה או עם עוד חברים, ברחוב הראשי של עיירת מרחצאות כלשהי, תמיד בלבוש חגיגי. מהשנים שלאחר הגיעם ארצה, יש מעט תמונות שלה. הם הגיעו באנייה לחיפה, ונשארו בעיר עד יומם האחרון. אבי שעלה לארץ לפניהם כמוביל של חבורת נערים מעליית הנוער היה אז בהכשרה בקיבוץ ניר עם וגזבר הקיבוץ "סידר" (כמנהג הימים כנראה) לסבא שלי עבודה. הוא היה שומר בנמל חיפה, ששמר על ה"ליפטים" של העולים החדשים שחיכו להם בנמל עד שימצאו מקום מגורים בו יוכלו לפרוק אותם.

סבי וסבתי חלקו תחילה דירת חדר עם אחי סבי ("שימי באצי") ואשתו ("אולי נני") בבת גלים. בהמשך פגש סבי עולה אחר מסלובקיה ("אבא של "בובו" פיק") שקיבל זיכיון לייצר בארץ את משחת השיניים השוויצרית "קולינוס", וסבא שלי הפך סוכן מכירות שלו. לאחר מכן הוא השתדרג למכירת נוזל כביסה למכונות כביסה שהיו אז רק לקיבוצים. הוא קנה תרכיז מאד מרוכז של הנוזל, דילל אותו במים בחביות בחצר האחורית של דירתם בבת גלים, ומכר לקיבוצים.

סבתי הייתה תמיד עזר כנגדו, במיוחד כאשר הם שכרו מרתף קטן ברחוב הנמל בחיפה והחלו משם למכור לקיבוצים ומושבים "אספקה קטנה" – חמרי ניקיון, תמרוקים ו"סידקית". שם היא ניהלה את החשבונות – למרות שלמדה רק כשש שנות לימוד, היא הייתה מהירה ויעילה מאד בחשבון, ועזרה לי בבית הספר היסודי לא מעט. למדתי ממנה לא מעט שיטות של חישובים מקוצרים שהועילו לי בהמשך.

את החנות שלהם ברחוב הנמל אני זוכר – ביקרתי בה הרבה. המשביר לצרכן היה ממש מעבר לרחוב, אך יתרונם היה שהם נתנו אשראי לגזברי הקיבוצים. החנות פרנסה אותם מאד בצניעות, אך להם זה הספיק בשביל לפנק את נכדיהם (אני ואחותי) ללא גבול, לצאת פעם בשנה לשבוע נופש במלון אסטוריה בטבריה ("וולדורף אסטוריה" קראנו לו) ולקנות דירה קטנה ברחוב ארלוזורוב, ואחרי כן את הדירה היותר גדולה, באותה הקומה.

סבי וסבתי לא יצאו מהארץ מיום שעלו אליה, פרט לביקור אחד בחו"ל של סבתי בתחילת שנות החמישים. עם קבלת הפיצויים מגרמניה, סבתי קמה ונסעה, לבדה באניית הנוסעים "שלום", לבקר את אחותה הבכורה פאני בשיקגו, זו שהיא לא פגשה עד כה – כי אחות זו נישאה והיגרה לארה"ב עוד לפני שסבתי נולדה. משם יש לה לא מעט צילומים, כגון זה מטה, עם קרובי משפחה שאין לי שמץ מושג מי הם ומה שמם. אין עימם יותר קשר.

דירתםם בקומה העליונה ברחוב ארלוזורוב הייתה לדירתנו בהמשך ושם גם נולד בננו הבכור. המרפסות שלה הן חלק משמעותי מזיכרונות הילדות שלי. התצלום מטה, תצלום שבו באופן נדיר ביותר היא מחייכת, צולם על מרפסת המטבח, שהייתה גם מעבר לחדר השינה שלהם:אל חדר השינה שלהם, טיפסנו אחותי ואני כל בוקר, מדירת הורינו שתי קומות מטה, והתמקמנו ביניהם. סבא שלי היה משעשע אותנו, וסבתי הייתה פשוט מסתכלת מהצד ונהרה על פניה. דרכה לשמח הייתה תמיד דרך האוכל – היא הייתה כנראה בשלנית דגולה.

את הכבד הקצוץ שלה, לתוכו הייתה טוחנת גם את חלמוני הביצים שהייתה מוציאה מבטן האווזים שהייתה קונה שלמים בשוק תלפיות, כבר לא הייתי אוכל היום, אבל יש לי עדיין תאווה גדולה למתוקים, עוד מימי זוג הקרמבו שהיו מחכים לי בארון המטבח בכל ביקור.

אחותי זוכרת גם היא היטב את הצד המזין של סבתנו, וכך היא כותבת: "היא גם הכינה מספר מצומצם של עוגות מעולות – שטרודל תפוחי עץ עם הבצק שמתחה על גבי מגבות מטבח שנפרסו על השולחן במטבח, וכמובן רולדות פרסבורגר עם מילוי אגוזים או פרג.
הזיכרון שלי על הנאתה מהאכלה חזק מאוד (ואני גרמתי לה הרבה סיפוק עם התיאבון הבריא שלי…). בבית הספר היסודי הייתי מבלה אצלם פעם בשבוע אחר הצהריים – הייתי מגיעה ישירות מבית הספר לארוחת הצהריים שחיכתה לי – תמיד על בסיס המאכל האהוב עלי – רוטב עגבניות. אכלתי לבד כי הם אכלו מוקדם יותר, והיא הייתה יושבת מולי על השולחן במרפסת המטבח ומתבוננת בשקט ובהנאה כיצד אני בולעת את האוכל. ובסיום תמיד חזר הדיאלוג (בגרמנית): היא הייתה שואלת:  "היה לך טעים? וכשעניתי שכן, היא הייתה אומרת: "נו, את רואה"? כאילו שנדרשה הוכחה…"

בוקר בוקר, עד שעברנו מהדירה באותו הבניין, ואני בן ארבע, חיכתה לי כוס חלב בבוקר על השולחן אצלם במטבח (אלו שנות הצנע..) הייתי שותה אותה (היום גם את זה כבר לא….) ומטפס אליהם למיטה לעוד חצי שעה של פינוקים.

בהמשך, מגיל שש ועד שמונה לערך, סבתי  תפקדה כאימי בפועל, בשנתיים שבין גרושי הורי לנישואיו השניים של אבי, שבמשמורתו הייתי. היה לה לא קל, אבל אני פונקתי קשות בשנתיים האלה, הרבה יותר מאשר בשנים שאחריהן…

אבי זוכר מילדותו יותר את כף הבישול הענקית מעץ שלה, ליתר דיוק את הקצה האחד שלה ממנו חטף מכות. דווקא סבתי, שתמיד נראה לי כה עדינה, שקטה וקטנה, מסתבר שהייתה יד הברזל אצלם בבית, וסבי היה זה הסלחן, הוותרן, שנטה ל"החליק" דברים.  עלינו, הנכדים, כף הבישול שמשה רק כאיום, סמלי לגמרי, כשישנו שם, כי לאחר שהם נרדמו היינו קופצים על הכורסאות ב"סלון המפואר" שלהם, שלא שימש איש חוץ מאשר למשחקי הדהירה והמחבואים שלנו.

קצת אחרי גיל שבעים חלתה סבתי בסרטן בלוטת התריס, ומתה בייסורים קשים בבית החולים האיטלקי בחיפה, היום לפני 27 שנים, בעשרים ושבעה לאוגוסט 1976, בת שבעים ושש. היא עדיין מאד חיה בזיכרוני.

סבתי אתל קבורה בבית הקברות כפר סמיר בחיפה, לצד סבי שנפטר שש שנים אחריה, אבוד לגמרי בלעדיה.

אנסה להוביל את אבי היום אל הקבר, במסלול המכשולים שהפך להיות בית הקברות. כי בו הופכים כל המעברים לעוד ועוד חלקות קבר שהחברה קדישא מספסרת בהן ומוכרת במחירים מופקעים להחריד מאנשים שרוצים שמתיהם יקברו עדיין שם ולא בתל רגב. כי יש אנשים מבוגרים שאין להם יכולת להגיע ברכב לתל רגב שליד קרית אתא, והיו כן רוצים לבקר את קברי בני זוגם. ופונקציונרים בחברה קדישא מתעשרים מזה.

 

Stefan Pavlik

Stefan Pavlik, בתמונה מעלה עם כלבו טרזן, הוא האיכר הסלובקי שהסתיר את משפחת אבי ועוד כמה יהודים במשך כמעט שנתיים. הוא ואשתו כריסטינה הוכרו כחסידי אומות העולם, וכיוון שהיום מלאו 50 שנה למפעל ההכרה בחסידי אומות העולם, חשבתי שרשומה המספרת עליהם תהיה במקום.

מי שבפועל קיבל את אות ההוקרה הם בניו של סטפן, סטפן (הבכור, מימין) ויאן, בטקס מרשים ביד ושם. סטפו האב נפטר מסרטן כמה שנים קודם לטקס.

כאשר הגעתי ב 2001 לבקר שם באותו הכפרון שבו הם גרו ושבו הסתתרה משפחת אבי, סטפן ואשתו כבר לא היו בחיים. בנם יאן, נער בן 14-16 בשנים ההן, היה כבר בשנות השבעים לחייו וגר עם אשתו אנה (שניהם בתמונה מטה) בבית שאותו השכירו סטפן וכריסטינה בזמנו ל"פליטים ממזרח סלובקיה", נוצרים על פי הניירות המזויפים שלהם.

ניסיתי אז להבין מה באמת היה גודל הסיכון שסטפן וכריסטינה לקחו על עצמם כאשר הסתירו שבעה יהודים במהלך אותן שנתיים. אבא שלי, בפעמים בהן שאלתי אותו על זה, השיב בדרך כלל ש"הם היו אנשים פשוטים", רוצה לומר, פשוטים מכדי להעריך את גודל הסכנה שלקחו על עצמם. אבל ההסבר לא נראה לי מספק, או אפילו הגיוני.

כי גם לאיכר פשוט, גם בכפר נידח באזור נידח של ארץ נידחת, יש אינסטינקט הישרדות לא פחות  מלבן עיר משכיל.

נכון שלא עברה מסילת ברזל או כביש ראשי באזור, ולכן הייתה שם נוכחות דלילה מאד, בעיקר מזדמנת, של חיילי כוח הכיבוש הגרמני. זה נטה לדבוק בתפיסת צירי תנועה ראשיים. אבל מצד שני, המסמכים המזויפים של משפחתי, לא רימו אף אחד. כולם בסביבה ידעו שהם יהודים, ועלולים היו להלשין, כפי שבסופו של דבר, באמת עשו.

כי בסלובקיה, כל אחד זיהה יהודי מקילומטרים, גם בלי השטריימל  והקפוטה. גם את אלו שהיו מתבוללים לחלוטין – גם באלה היה משהו שזיהה אותם כיהודים – גם מצידו השני של העמק. אבי מספר שגם כאשר יצא עם חבריו למסעות רגליים עם תרמיל על הגב, בחבלי ארץ בהם איש לא הכיר אותם, עדיין היו צועקים להם "ז'יד", מרחוק. רחוק מכפי שאפשר להבחין בתווי פנים או חיטוב האף, טוען בתוקף אבא שלי. ואני באמת תוהה מה זה היה. משהו ביציבה? בהליכה חסרת ביטחון אולי?

אז מה אני יודע על משפחת Pavlik? שהם חיו שם בכפרון הזה מזה דורות. שבכל דור ודור, היו להם רק שני שמות לבנים: סטפן ויאן ושם אחד לאשה – כריסטינה. אני עדיין בקשר עם הנכדה, שגם שמה, כריסטינה. אביה סטפן, בנו של סטפן, היה בן המשפחה ש"עשה את זה". הוא עבר לעיר הבירה, גר בקומה השמינית של שיכון ממשלתי וכבר לא היה יותר איכר. בתו, היא מרפאה הומאופטית וגרה בעיר הבירה, אך יש לה לקוחות בכל העולם אליהם היא נוסעת לטפל בהם. ישנו גם נכד ששמו דווקא דושאן, שוטר הגר בעיר סמוכה והא בנו של יאן.

יש עוד סיפור, על אביהם של סטפן ואחיו יאן, לא אלה שבתמונה מעלה בטקס בארץ, אלא דור אחד קודם, הדור שהסתיר יהודים. סטפן הוא זה שהשכיר את ביתו ליהודים, הבית שהיה כל מה שקיבל בירושה אחרי ריב עם אחיו על ירושת אביהם, בעוד  אביהם ששמו היה כנראה גם הוא יאן או סטפן, עדיין בחיים. יאן נותר לגור בבית המשפחה ועיבד את אדמות המשפחה, וסטפן קיבל מבנה ללא חלקת אדמה, שאותו השכיר לסבי, ועבר לגור כמה קילומטרים משם, במבנה של תחנת קמח, שם הייתה לו חלקת אדמה שקנה ועיבד. אביהם של יאן וסטפן, ששמו היה כנראה יאן או סטפן, רשם קללה עסיסית על בניו הסוררים, בעקבות אותו ריב על הירושה העתידית, בספר התנ"ך המשפחתי, שאותו מצא אבי בעליית הגג.

די מבלבל העניין הזה של החסכנות בשמות הפרטיים. אצל האמריקאים יש את כינוי העזר גונ'יור או סניור, או "השלישי" כמו במקרה של ביל גייטס. אצל הסלובקים, כיוון שמדורי דורות אלה אותם השמות, הם כבר לא מונים איזה יאן ואיזה סטפן זה.

אחרי המלחמה, בתבונה אנטישמית-קומוניסטית אופיינית, הוכרז סטפן כ"קולאק" וסבל לא מעט, השלטונות הקומוניסטיים, מתוך איזה אנטישמיות מובנית, הניחו שהוא הסתיר יהודים תמורת סכומי עתק, ולא בעבור שכר דירה מינימלי כפי שבפועל עשה, ולכן הניחו שהוא בעל רכוש ולא זכאי להימנות על מעמד הפועלים. והיה לו קשה. התלושים מהארץ ששלח לו סבי היו מבחינתו מה שהותיר אותו מעל סף הרעב. על זה סיפרתי בעבר כאן.

סטפן ואשתו הסתירו בסופו של דבר שבעה יהודים: אבא שלי והוריו (אחיו נתפס קודם), דודניתו לילי ובעלה פישטה (סטפן) פרנקל (לילי היתה הבת של דוד שבשטיין, אח של אם-אבי אתל – את הוריה ואחיה תפשו ברכבת אל אותו המסתור  והם לא שרדו). הם הסתירו גם איכר יהודי מהעיירה  Senica, בשם בלה וייס שאותו מצאו צועד על הכביש (במפה מטה) ליד הכפר כשהוא אובד עצות, ונערה יהודיה כבת 13  שמשפחת נתפסה על ידי הגרמנים בזמן שהיא הייתה בשדה, בשם קצ'קה בלוטגרונד, גם היא מ Senica – שם היה מטה הגסטפו. אותה הם העסיקו כמשרתת בביתם והלינו אותה אצלם, לא יחד עם שאר המסתתרים.

במהלך רוב השנתיים שסטפן הסתיר את משפחת אבי היו העניינים די רגועים והסיכון לא היה מוחשי. היהודים גרו בבית בכפר, די בגלוי, בתעודות מזויפות, ואף היו רשומים במשטרה. גם להשיג אוכל לכולם לא היה בעיה, גם בלי תלושי מזון,. זהו כפר אחרי הכל, ואנשים סיפקו בדרך כלל את צרכי עצמם.

היו זמנים מתוחים, כאשר כוחות צבא גרמנים או סלובקים עשו סריקות בסביבה. סטפן בנה תקרה כפולה במתבן שליד הבית, ושם הסתתרו במתח רב כל היהודים. אני בטוח שגם סטפן וכריסטינה פחדו כהוגן ,למרות היותם "אנשים פשוטים" בסיטואציות האלה.

לקראת סוף המלחמה, פרטיזנים תקפו והרגו אנשי גסטפו שביצעו סריקות בכפר סמוך. בתגובה שרף הגסטפו את כל הכפר ההוא, ומהפחד בעקבות המעשה הזה, הלשין משהו לגסטפו על היהודים בכפר הזה.

פה היו המארחים בסכנה מוחשית ביותר. סטפן האב, בסופו של דבר, כן נאסר ועונה על ידי הגסטפו, בעקבות אותה הלשנה. לילה קודם הוא עוד הספיק להעביר את  משפחתי  למסתור אחר, בעליית גג בבית שממש ליד מטה המשטרה, ולמרות שעונה קשות, שתק ולא הסגיר אותם. גבר גבר, אין ספק. אבא שלי הציץ מעליית הגג וראה אותו חוזר הביתה, נפוח כולו ממכות ובלי חלק משיניו, לא מעז אפילו להעיף מבט אל הבית שבעליית הגג שלו ישבו כל היהודים עליהם הגן ושאותם הציל ממוות וודאי.

Stefan Pavlik 11.02.1895 – 20.10.1976
Kristina Pavlikova, born Durcova  11.1. 1905   – 04.09. 1979

יהיה זכרם  ברוך

כריסטינה, במטפחת לראשה,  היא השניה מימין בתמונה מטה, בין לילי פרנקל ובעלה שגם אותם הסתירו. הם נשארו אחרי המלחמה בסלובקיה ושמרו אתם על קשר הדוק. עומד משמאל, סטפן.

המרכיב הסודי בחלת השבת של סבתי

יהלומים – זה המרכיב הסודי. סבתי הוסיפה יהלומים לבצק חלת השבת שלה. לפעמים, גם זהב.

את הסיפור הזה שמעתי כבר בעבר, ואבי שב וסיפר לי אותו היום, כשאכלנו יחד ארוחת בוקר על החוף, שכללה "לחם כפרי", שמשום מה, לא ברור לי למה, הזכיר לאבי את החלה של אמו. חשבתי ששווה להעביר את הסיפור הלאה. בכל זאת, יהלומים הם לא מרכיב שכיח בחלה, או בלחם בכלל. ובכלל, בכמה משפחות אופים לחם יהלומים?

היהלומים האלה, היו יהלומי דמים של ממש, אם כי לא על פי הקונוטציה האפריקאית. גם מאחוריהם יש עלילה, עלילה עקובה מדם אפילו. היהלומים האלה, היו תפורים אל תוך בגדי היהודים שנשלחו לתאי הגזים באושוויץ, היו מוסתרים בתוך סוליות ועקבי נעליהם, ולפעמים אפילו נבלעו על ידיהם ועשו את דרכם מטה בתוך מעיהם. אותם היהודים שקנו את סיפור "הטרנספר מזרחה", שיהלומים אלו היוו את כל מה שהם הצליחו לממש מרכושם. זה מה שהיה אמור לעזור להם להתחיל את חייהם מחדש שם במחוזות הלא ידועים אליהם הם רצו מאד להאמין שהם אכן נשלחים.

היהלומים האלה לא עזרו להם מאד במקום אליו הגיעו בפועל. הם כן עזרו לארבעה יהודים לברוח מאושוויץ. ארבעה אלו, שסיפורם התפרסם אחרי המלחמה, וגם כתבתי עליו בעבר (כולל אזכור לסיפור החלה), היו בחלק של מחנה ההשמדה שכונה "קנדה" (לא ברור לי למה), שם הם עסקו במציאת האוצרות שהוטמנו בגופות ובגדי היהודים שהומתו בתאי הגזים. הבורחים לקחו אתם כמות לא קטנה של יהלומים, ואת חלקם, קנה סבי עבור מעבידו (ומצילו), סלובקי ממוצא גרמני בשם Seidelbauer, שהיה הבעלים של מפעל זכוכית במקום בשם Nemšová.

היה צורך להעביר את היהלומים האלה בדרך כלשהי מעיר מגורי סבי וסבתי Žilina אל Nemšová, והחלה ה"יהודית" שסבי היה מביא למעבידו מדי סוף שבוע נראתה פתרון טוב, וכך, במשך כמה וכמה חודשים, כלל הבצק של החלה שאפתה סבתי, יהלומים ותכשיטי זהב, מפוזרים בצורה אחידה בתוך הכיכר. לא יותר מדי, כדי שהחלה תתפח ולא תהיה כבדה מדי.

לא מציאה לאכול חלה כזו. ביהלומים אין יותר מדי סיבים תזונתיים, וגם די קשה ללעוס אותם – אפשר לשבור שן. מצד שני, הם לא מוסיפים קלוריות – בדיוק כמו ממתיק הסוכרלוז העובר במעינו כחומר אינרטי. יהלומים הם גם כשרים, ואפשר אפילו להגיד שהם מזון טבעוני – הם לא מן החי. ולמרות זאת, ולמרות שמקבל החלות היה מאד מרוצה מהן, לא נראה לי שאשחזר את המתכון…

במלחמה הגדולה

שני סביי נפצעו במלחמה הגדולה. זו שלפני המלחמה היותר גדולה שבעקבותיה הפכה "הגדולה" להיות "הראשונה". לפני שאשכח איך היו הדברים, וכל עוד אבא שלי ואחות של אימא שלי בסביבה להשלים את הפרטים, חשבתי שכדאי שאתעד את זה כאן.

שני סביי חיו תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית, זו שהפסידה במלחמה הגדולה. סבי מצד אבי, לודויג, נולד ב Pezinok אשר בסלובקיה ולכן גויס לצבא ההונגרי. סבי מצד אמי, אוטו, נולד בצד הצ'כי וחי בעירה Novi Icin ולכן גויס לצבא האוסטרי.

סבי לודויג שירת בחזית האיטלקית ליד העיר Udine. לפי הסיפור הוא גוייס להיות "חייל סער", מאלה המסתערים על שוחות האויב ונקצרים בהמוניהם על ידי מקלעים מחופרים היטב. סבא שלי, לא ראה את עתידו בתחום הזה, וכבר באימון הבסיסי, כשהיה צריך לזרוק רימון, טרח וזרק אותו למרחק של כ 3 מטרים בלבד (כך מספר אבא שלי מפיו). הוא ננזף, הוכנס למעצר, ונשלח לעבוד כזגג במחנה הצבא ההונגרי ליד Udine. שם נשאר עד שההפסד היה ברור והוא חש שסביבו מתפוררים הדברים. אז לקח את עצמו, והסתלק. רצה להספיק לעבור במעברי האלפים לפני שהצבא ההונגרי כולו ייסוג דרכם ויותקף מן המארב.

הוא הספיק להגיע הביתה ממש לפני שהחל מסע הביזה הגדול שליווה את קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית. באין שילטון מרכזי, פשטו הסלובקים על חנויות ורכוש היהודים במסע של ביזה ורצח, בדיוק כמו ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר. ואז, כשעמד לפני חנות הוריו וניסה למנוע את ביזתה, נורה סבי בסנטרו. הכדור רק סרט את פניו, אך הוא נלקח לבית החולים וכשחזרו, כבר לא נשאר עוד על מה להגן בחנות.

הסיפור הזה לא היה ידוע לי עד אתמול. זכרתי את הצלקת בסנטר סבי, אבל היום אני כבר יודע מה מקורה. וטכנית, סבי לודוויג נפצע כן במלחמת העולם הראשונה, כחייל (הוא אף פעם בעצם לא שוחרר מהצבא). אמנם הוא לא הוכר כפצוע מלחמה ולא קיבל מדליות כמו סבי אוטו, אבל סבי אוטו איבד רגל במלחמה ההיא, ולא רק נשרט בסנטרו.

סבי אוטו שנולד שנתיים לפני סבי לודוויג, גם גויס קודם, לצבא האוסטרי. מוזר, אך לאותה אימפריה היו שתי ממשלות ושתי צבאות: הונגרי ואוסטרי. סבי אוטו נלחם נגד הרוסים בחזית הרומנית, היה אלחוטן ובגיל 20 נפצע מרימון יד בכפר יעקובני אשר בבוקובינה. רגלו הימנית נכרתה מעל הברך. ושבעים שנה אחרי זה הוא הסתובב עם פרוטזה, שלא מנעה ממנו לעשות כלום. אותה הפציעה יתכן והצילה את חייו וחיי אימי במלחמת העולם השנייה. לאחר האיחוד בין אוסטריה וגרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה, ה"אנשלוס", הפך סבי מוותיק מלחמה מעוטר אוסטרי לוותיק מלחמה מעוטר גרמני. והודות לכך, לא שולחו הוא ובני משפחתו מגטו טרזין הלאה "אל המזרח" ממנו לא שבים. אפילו קצבת הנכות שלו שולמה לו כחוק בגטו, ואפשרה להם לקנות אוכל ולשרוד.  ולא זו בלבד, אלא שאחת לשנה הגיע עבורו רגל פרוטטית חדשה מברלין, יחד עם מומחה שבא להתאים אותה לגדם שלו. בגטו. הזוי, אבל חוקים זה חוקים וסדר חייב להיות.

מה זה בכלל Spronz ?

זה שם המשפחה אתו נולדתי. יש מעט אנשים בעולם עם השם הזה, ולא כולם יהודים.  היום זה כבר לא שמי.

יש שתי תיאוריות מאיפה הגיע השם המוזר הזה.

לפי הראשונה, הקיסר יוזף השני , רפורמטור גדול שחי במאה ה 18, החליט שכדי שיהיה נוח לעשות מפקד אוכלוסין, חייבים היהודים לאמץ שמות משפחה גרמניים. עד ינואר 1782, היהודים לא נחשבו אזרחים, ולכן לא נרשמו במסמכים רשמיים. ליהודים לא היו שמות משפחה במובן הנוצרי, ונקראו על פי שם האב. למשל משה בן אהרון, אברהם בן יוסף או שנרשמו במסמכים פשוט כ"אברהם, יהודי".
לפי תאוריה זו, כאשר נאלצו היהודים לאמץ שמות משפחה, היו ששילמו שלמונים וקיבלו שמות "משובחים" כמו גן-וורדים (Rosengarten) או הר-זהב (Goldberg). אחרים נקראו על פי מקצועם, כמו למשל מצגר (קצב) או שוסטר (סנדלר).

ואחרים, שלא היה להם כסף לשלם, או לא היה להם מקצוע מובהק, קיבלו איזה שהוא צרוף הברות חסר משמעות כמו Spronz. שש אותיות שהן הברה אחת.

עוד על פרק זה בהסטוריה.

התאוריה השניה היא מפי צבי שפרי – חובב גניאולוגיה שנולד גם הוא עם אותו השם, יתכן והוא קרוב משפחה שלי, אך כמוני לא נשאר Spronz. יש לו תיאוריה הגורסת ש Spronz, כמו שפרינצק ועוד שמות דומים, הוא שיבוש של השם  Esperanza  – תקווה בספרדית.

לפי תיאוריה זו, משפחתנו כמו משפחות רבות באשכנז, הגיעה לשם מספרד. משפחות יהודיות ספרדיות נקראו לעתים על שם הסבתא. במקרה הזה, סבתא בשם תקווה, Esperanza בספרדית.

הסיפור על משפחת Esperanza מתחיל בנפולי, שהייתה במאה ה 15 חלק מספרד. עוד לפני גרוש ספרד ב 1492, אומר הסיפור, הוזמנו בני משפחת Esperanza  להונגריה על ידי המלך, כדי להביא אתם ידע בזיקוק משקאות חריפים (או משהו…). עם הזמן, הם התפזרו לחלקים אחרים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו למשל סלובקיה, משם מגיעה משפחת אבי. ברבות הימים השתבש אט אט השם למשהו שנשמע יותר גרמני, כמו Spronz, Spronc, Spronzc, שפרינץ או שפרינצק. או שיתכן ששונה בכפיה לשם זה כאשר היהודים הפכו להיות אזרחים והוכרחו לבחור שמות שנשמעים גרמניים.

מצד שני – יש בארה"ב כמה משפחות קתוליות הנושאות את השם Spronz ומקורן בסביבות נפולי. מה שנראה לי כסותר את התאוריה הנ"ל. ויש במאגר הנתונים של המורמונים מישהי בשם Spronz בהולנד, במאה ה 18. שזה לא מסתדר לא עם תיאוריה א' ולא עם תיאוריה ב'.

אבל, סיפור נחמד, לא?

ובני הסב את תשומת לבי שכאשר עיברתתי את השם, עלה היחס בין מספר ההברות למספר האותיות פי ארבעה.

And for the benefit of any Spronz looking for his roots over the web, this post lays out two alternative explanations for the origin of the name Spronz. If you cannot read Hebrew, for example if you are one of the catholic Spronz members, leave me a message at the blog, and I'll translate the whole thing for you.

סבא שלי לודויג

עוד סיפור ממלחמת העולם השניה שממחיש לי שוב, עד כמה אנשים אהבו לאהוב את סבא שלי.

 יש חברה גרמנית ליצור קקאו ושוקולד בשם Stollwerck. חברה זו שהוקמה ב 1839 כדי לעבד את פולי הקקאו תוצרת המושבות הגרמניות, קיימת עד היום.

 במהלך מלחמת העולם השנייה, היה לחברה זו סניף בברטיסלבה, בירת סלובקיה, שנוהל על ידי גרמני. ולא סתם גרמני – כל הקיר מאחורי שולחנו היה מכוסה בתמונת ענק של אדולף היטלר. על דש בגדו היה סמל של ה NSDAP, ועל שרוול בגדו היה סרט עם צלב קרס. נאצי למהדרין מן המהדרין.

הסניף הזה של Stollwerck היה לקוח של מפעל הזכוכית שסבי היה סוכן נוסע שלו. והנאצי הזה, שאת שמו אבי אינו זוכר, חיבב מאוד את סבי.

כאשר שוקולד וקפה היו במחסור קיצוני, בעקבות המצור הימי שהטילו בעלות הברית על הקשר של גרמניה עם מושבותיה, נהנו סבי ובני משפחו משפע של שוקולדים וקפה אמיתי – לא תחליף הקפה משעורה קלויה שנאלצו לשתות שאר בני תמותה, כולל הגרמנים עצמם. שפע ההספקה הזה גם עזר להם לשמור על יחסים משופרים עם שכניהם והרשויות, בתקופה בה חיו בגלוי ב Zilina, אחרי ששאר היהודים כבר גורשו. במיוחד קישוטי השוקולד לעת האשוח של חג המולד שהם יכלו לתת לידידיהם הנוצרים ושהיו ממש שלא בנמצא בחנויות או אפילו בשוק השחור.

 וחוץ מהשוקולד הזה, שהמתיק את חייהם כיהודים תחת חוקי היהודים הסלובקיים, החמורים מחוקי נירנברג, הופתע סבי כאשר נכנס למשרד המנהל, בביקור שגרתי במפעל השוקולד, וזה סיפר לו זה שהוא יודע מה קורה ליהודים הנשלחים מזרחה, והציע לו לקחת את אבי אתו, בנסיעת העסקים הבאה שלו לשוויץ, ולהשאירו שם.

הוא לא פירט בדיוק איך, אך היה ברור שלא יבדקו בקרון הרכבת של נאצי רם מעלה בקפידה, במיוחד כששוייץ שימשה צינור אספקה לא רשמי לגרמניה הנאצית. לשוויץ היה נמל "ניטרלי" בבורדו שבצרפת, ודרך נמל זה הגיע הקקאו לשווייץ ומשם למפעל Stollwerck

סבי סירב להצעה. הוא כבר איבד בן אחד  ופחד לאבד גם את השני. וגם היה למשפחתי בנקודה זו כבר מקום מסתור בכפר. אבל עובדה היא, שאותו הנאצי המושבע, היה מוכן להסתכן סיכון ניכר כדי להציל את בנו של סבי.

 יתכן שהחלק של האידאולוגיה הנאצית הקשור ל"פתרון הסופי" לא היה לטעמו של אותו מנהל. אך העובדה היא, שבמקרה זה, ובמספר לא קטן של מקרים אחרים, אנשים היו מוכנים לצאת מגדרם, ואף לסכן את עורם, כדי לעזור לסבא שלי. אוסף הסיפורים האלו, ממלחמת העולם השניה, ממחיש לי את זה היטב.  סבא שלי היה אדם סימפתי, ובזכות זה – אני פה.

חיים בפחד

במהלך שמונת החודשים בהם  הסתתרו בני משפחתי בביתם אשר בכפר, מספטמבר 1944 עד אפריל 1945, הם חוו לא מעט "התרגשויות" שהכריחו אותם לחפש מקומות מפלט חליפיים. וזה עוד לפני המעבר שלהם לבית האלמנה קרוטובה.

עמדו לרשותם מספר מקומות חלופיים שהכין עבורם סטפן, האיכר שממנו שכרו את הבית: תקרה כפולה במתבן שעמד סמוך לביתם, תעלה חפורה ביער הסמוך, חלל בין חבילות קש במתבן אחר, ובונקר חפור ומקורה של כ 2X2 מ מעבר לכביש מביתו של סטפן. לאלו עברו כאשר בנו של סטפן, יאן שהיה כבן 14, גילה סיורים באזור של חיילי צבא ולאסוב, חיילים רוסיים ששיתפו פעולה עם הגרמנים.

את יאן פגשתי  לפני מספר שנים – והוא כבר בשנות השבעים לחייו. הוא זכר את כל אותה תקופה כהרפתקה אחת גדולה. אך בני משפחתי, אחרי ששמעו מיד ראשונה מה קורה באושוויץ, היו מן הסתם פחות משועשעים.

לשכב שעות בתוך תקרה כפולה של מתבן, שישה אנשים בחלל שגובהו 40 ס"מ, בלי יכולת לזוז ובלי יכולת אפילו להשתין, כאשר חיילים מסיירים למטה היה צריך להיות חוויה טראומטית. הייתי במקום והצצתי לתוך החלל שעדיין נמצא שם, ויכולתי לדמיין היטב את הסיטואציה.

גם המסתור בתוך ערימות הקש היה פחות מאידאלי עקב מנהגם המגונה של המחפשים לדקור את ערימות הקש בכידוניהם. וגם התעלה הפתוחה ביער נטתה להתמלא בשלג בחורף. והבונקר החפור היה מאד קרוב לכביש, והיה קשה להגיע אליו בלי להיראות.

וכך, בליל חורף מושלג אחד, כאשר הגיעה שמועה שלמחרת הולכת להתבצע סריקה יסודית ב Kopanica  (מקבץ של 4-5 חוות) שבה גרו, החליטו משפחת סבי לחפש מחסה ב Kopanica אחרת. ולמרות מחאות סבתי, תבוסתנית ידועה, יצאו לדרך כל ששת המסתתרים, מבוססים בשלג עמוק, אל ביתו של איכר בשם Bachrach במרחק של כ 5 קילומטרים משם.

אבי מתאר בצורה ממש חיה את אותו הלילה, שנחרט היטב בזיכרונו, גם 66 שנים אחרי. בית האיכר כולו היה חלל אחד של כ 40 מטרים רבועים שכלל את המטבח, מקום לינת כל בני הבית ונול ענק שעליו ארגו בדי פשתן מהפשתן אותו הם גידלו. למרות זאת, כאשר הופיעו בני משפחתי מלווים ביאן, לא דחה אותם האיכר Bachrach. הוא פרש להם קש על הרצפה ליד הנול, ושם שכבו כל השישה לישון.

ואז התפרץ כל המתח שנאגר בלילה המתוח הזה. אחד התחיל לצחוק, והאחרים בעקבותיו, והצחוק התגלגל והתגלגל ללא אפשרות לעצור, למרות נזיפות סבתי. הם שכבו על הקש ליד הנול, באותו החלל עם משפחת האיכר, ופשוט התגלגלו מצחוק. והאיכר מתבונן בהם בתימהון. והם צוחקים.

ושם שהו יומיים, עד שנרגעו הרוחות. אך מארחם לא נעלב מהתפוצצות הצחוק. הוא היה אולי איכר פשוט, אך כנראה קלט את הסיטואציה, והבין שהצחוק לא על חשבונו. למחרת, הראה להם שגם לו יש חוש הומור. כאשר החמיאו לו על שיניו היפות (לרוב האיכרים לא היו יותר מידי שיניים), הוציא אותן מפיו והציע אותן במתנה…

אני לא יודע אם הוא ידע לאיזו סכנה הוא מכניס את עצמו, אך עצם נכונותו לפתוח את דלתו, ולהתחלק במעט שהיה לו, עם שישה יהודים זרים שהופיעו באמצע הלילה, היא משהו שאני לא יודע כמה מאיתנו היו עושים.

נכון, לא כולם היו כאלו. כאשר סבי רכש רדיו Nordmende מופעל סוללות (לא היה שם חשמל) במתנה לסטפן, האיכר ממנו שכר בית, החלו רמיזות עבות מצד אחיו של סטפן – יאן (לא בנו יאן) שגר באותה ה Kopanica, שעדיף לו לסבי שיקנה גם לו רדיו זהה. וסבי נאלץ אז לבקש מידידו שבעיירה הסמוכה שיקנה בביקור הבא בעיר הבירה רדיו נוסף זהה לראשון. ורמיזות דומות הגיעו מגיסו של סטפן שגר בסמוך, שבו אגב חושדים שהוא זה שהלשין עליהם בסופו של דבר, וגם לו היה צורך לקנות רדיו.

וגם סטפן, בנו של סטפן, שהיה סטודנט ולמד בעיר הבירה, כאשר היה בא לביקור אצל אביו, היה מתיישב למשחק קלפים – על כסף, עם סבי. והיה ברור שעדיף לסבי שלא ינצח, אלא יפסיד לו סכום סביר, דמי כיס ודמי לא יחרץ, עד לביקורו הבא. ולא במקרה הפך סטפן הבן, עכבר העיר, לימים לעסקן במפלגה הקומוניסטית בעיר הבירה, ויאן הבן, עכבר הכפר, נשאר בכפר, וגידל ירקות ותותים למחייתו.

Brezová pod Bradlom

אחרי הפגישה עם הבורחים מאושויץ בסוף 1942, המסופרת כאן הבינו בני משפחת אבי שהנס שקרה להם בתחילת 1942, והמסופר כאן הוא זמני בלבד, ושהפתרון הסופי של הגרמנים יגיע גם לפתחם במוקדם או במאוחר. הם הפנימו שלא יוכלו להמשיך ולגור בדירתם בגלוי והחלו לחפש מקום מסתור ולהצטייד בתעודות מזויפות של לא יהודים.

וכך הפך אבי לאונדריי סלאט סבי ל-לדיסלב סלאט וסבתי ל-אווה סלאטובה, כולם נוצרים טובים ממזרח סלובקיה, שברחו משם כביכול מאימת הרוסים המתקרבים. מוצאם (הפיקטיבי) ממזרח סלובקיה לא אפשר לאמת את תעודותיהם עם השלטונות שם, שכן אלו נסוגו לפני התקדמות הרוסים, שכבר נלחמו באותו הזמן במעבר Dukla במזרח סלובקיה.

אבי, שעקב אחרי המערכה בחזית המזרחית בין רוסיה וגרמניה בעזרת שידורי ה BBC, סימן על המפה את התקדמות ונסיגת הגרמנים, ושם לב שהכוחות הגרמניים לא באמת מכסים את כל השטח אלא רק כובשים ואוחזים בשטחים סביב ערים מרכזיות וצירי תנועה. לפיכך חיפשו מקום שהוא "חור" תחבורתי – מרוחק מצירי תנועה ראשיים: הן מסילות ברזל והן כבישים ראשיים. קריטריון נוסף היה שהתושבים יהיו פרוטסטנטיים. הרוב בסלובקיה הוא קתולי, אך היה מיעוט פרוטסטנטי שהיה במידת מה פחות אנטישמי.

סבי, שהיה סוכן נוסע של מפעל זכוכית לבקבוקים, (המפעל היחידי שנותר בסלובקיה אחרי הפרידה מצ'כיה ב 1939), הכיר את רוב אזורי סלובקיה היטב. בעיירה קטנה, של כ 5000 תושבים, בשם Brezová pod Bradlom, היה לו לקוח וידיד בשם Tvarushek. ידידו זה היה בעל מזקקה גדולה של סליבוביץ – שיכר השזיפים הסלובקי, וסבי דאג לו לאספקה שוטפת של בקבוקים – גם כאשר היה קיצוב עקב המחסור הכללי בבקבוקים. אותו ידיד היה ה"גביר" של אותה עיירה של רחוב אחד, בקצה של מסילת רכבת צדדית ללא מוצא ורחוק מכל ציר תנועה.

באחד מביקוריו השגרתיים אצל Tvarushek, שאל אותו סבי באם הוא מכיר בית להשכרה באזור והוא אמר כן, הוא מכיר איכר בשם Stephan Pavlik שיש לו בית להשכרה. בית זה היה בקבוצה קטנה של כ5-6 משקים לא רחוק מהעיר בשם Štverník (ב – 48.661489,17.51092). קבוצה כזו, מעין מושב קטן, נקראת בסלובקית Kopanica, והיו הרבה כאלו באזור הכפרי סביב Brezová. כך היא נראית היום בתצלום אויר:

כאשר חילקו Stephan Pavlik (סטפן) ואחיו Jano (יאן) את ירושת אביהם, קיבל יאן את "אמצעי היצור" החקלאים שב Kopanica, וסטפן קיבל בית ללא שדות, ולכן לא היה יכול להתפרנס שם. סטפן עבר לגור במבנה של טחנת קמח מונעת מים שרכש, ומזה התפרנס. הבית נותר ריק וסטפן שמח להשכיר אותו למשפחת סלאט, "פליטים נוצרים" ממזרח סלובקיה, בידיעה ברורה שמדובר ביהודים.

מר Tvarushek  אף דאג להגיע לתחנת המשטרה ולרשום את משפחת סלאט כתושבי Štverník. וכך החל סבי לשכור את הבית החל מסוף שנת 1942, ואף היה רשום שם כתושב בזהותו המזויפת. שכר הדירה היה נמוך, כ 1000 קרונות, (כ 2 דולרים בשער השוק השחור) אך סטפן סירב לקחת יותר. יהודים אחרים שהסתתרו שילמו סכום כזה ליום..

משפחתי המשיכה לגור תחת זהותם האמיתית בביתם משכבר בעיר Zilina, והבית השכור עמד ריק עד סוף אוגוסט 1944. אז פרץ "המרד הסלובקי" שגרם לגרמנים לכבוש את סלובקיה – עד אז מדינת חסות פשיסטית שלהם. הם גם חזרו לגרש את יתרת יהודי סלובקיה שגרושם הופסק אחרי דליפת הידיעות על מה שקורה באושוויץ. ב 3 אחרי הצהריים נכנסו הגרמנים ל Zilina, ובשעה 7:30 באותו הערב עלו בני משפחתי על הרכבת ונסעו אל Jablonica  במפתיע, רשת הרכבות עדיין פעלה בתוך הקרבות. תוך כדי נסיעה ברכבת הם הפכו מיהודים למשפחת סלאט הנוצרית.

ב Jablonica היו  קרובי משפחה של סבתי בשם פאוקר, שהוגלו לשם מעיר הבירה. סבי הצליח  ליצור אתם קשר טלפוני מ Zilina והם חיכו לבני משפחתי באישון לילה ליד תחנת הרכבת והובילו אותם בעגלה אל ביתם שם שהו מספר ימים. משם הם יצרו קשר טלפוני עם ידידו של סבי, מר Tvarushek ב Brezová. זה שלח את האיכר שהשכיר להם את ביתו – Stephan Pavlik לאסוף אותם. בחסות החשיכה, על עגלה רתומה לסוסים, הגיעה משפחת סלאט לביתם מזה כשנתיים, ב Štverník.

שם שהו בני משפחתי עד כחודש לפני שחרור האזור על ידי הרוסים באפריל 1945. הם חיו שם בנוחות יחסית, יחד עם בת דודתו של אבי ובעלה שהגיעו מעט אחריהם, ואיכר יהודי מהאזור בשם בלה וייס שנמלט מחוותו. סטפן ראה אותו הולך בשביל בין השדות אובד עצות ולקח אותו אליו. צדיק. האיכר שבביתו גרו דאג לכל מחסורם, בעיקר ממזון שהוא גידל בעצמו – ירקות, ביצים ועופות. כל יכלו לעקוף את היעדר הקצבת תלושי המזון למשפחתם הפיקטיבית. וכל אותו הזמן, המשיך מעבידו של סבי להעביר לו את משכורתו כאילו המשיך לעבוד. אמנם המשכורת המרבית ליהודי על פי חוקי הגזע הייתה 1500 קרונות, אך מעבידו של סבי התעלם מכך, שילם לו משכורת פורמלית על פי החוק ואת היתרה אגר עבורו בקופה קטנה לשימושו בכל עת, ושילם לו בנוסף אחוזים מנפח המכירות שהוא היה אחראי להן. וכך המשיך גם כאשר סבי הסתתר בכפר אחרי הכיבוש הגרמני, והעביר לו כסף באופן שוטף דרך הלקוח שלו, בעל המזקקה, Tvarushek.

רוב תושבי ה Kopanica כנראה שיערו על יהדותם, אך לא הלשינו – עד כחודש לפני תום המלחמה. אז נפל דבר. הפרטיזנים הסלובקים הרגו ממארב מספר אנשי גסטאפו, והללו בתגובה, שרפו Kopanica אחרת – זו שהייתה קרובה למקום המארב. סבי שמע על המארב ופעולת התגמול וחשש (פרנויה שהתבררה כמוצדקת) שמפחד פעולות תגמול נוספות, מישהו ב Kopanica שלהם ילשין עליהם. לפיכך שלח את סטפן אל ידידו Tvarushek ב Brezová, וביקש ממנו למצוא להם מסתור אחר. סטפן אמנם התחנן בפניהם לא לעזוב – הוא כנראה לא קלט עד כמה מסוכן מה שהוא עושה, אך נעתר להם והלך ל Tvarushek וזה אכן מצא להם מסתור – בעליית גג של אלמנה, אזרחית אמריקאית שנולדה בסלובקיה ונתקעה שם כשהייתה בביקור מולדת עם פרוץ המלחמה.

אצל אלמנה זו כבר הסתתרו מספר טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור, ועוד שישה יהודים. לאלמנה קרוטובה, הלכו דרך השדות אבי, הוריו, בת דודתו ובעלה ויהודי נוסף בשם בלה וייס שהסתתרו יחד בבית האיכר Stephan Pavlik. הם יצאו לדרך בחמש אחרי הצהריים, מיד אחרי השקיעה. בשמונה בערב הגיע הגסטפו לבית המחבוא שלהם ומצא אותו ריק. הגסטאפו  שהתאכזב למצוא את בית המחבוא ב Kopanica ריק, לקח לחקירה את בעל הבית של משפחתי. וזה – למרות עינויים קשים לא הסגיר את מקום מסתורם אצל האלמנה, ודבק בסיפור הכיסוי שהוא מבחינתו השכיר את ביתו למשפחה נוצרית ממזרח סלובקיה, בעלת תעודות רשמיות, שהייתה רשומה כחוק ובאופן פורמאלי בתחנת המשטרה המקומית.

אבי עדיין זוכר איך הציץ מטה מגג בית האלמנה, וראה את סטפן יוצא ממטה הגסטאפו והולך ברחוב הראשי של Brezová כולו נפוח ממכות, ונמנע מלהביט אל הבית שאליו הוביל יום קודם את אבי ומשפחתו. הגרמנים שברו את כל שיניו, אך הוא לא נשבר.

בבית האלמנה הם הסתתרו כחודש, עד הגעת הרוסים. ובכל אותם ימים, ביקר אצל האלמנה מידי יום במשך שעות, מחזר נלהב – קצין בוורמכט. וכיוון שהבתים היו בנויים מעץ, וכל תזוזה בקומה העליונה השמיעה חריקות, שכבו כל המסתתרים, כ 20 במספר, שהיו דחוסים בכל פינה בעליית הגג של האלמנה ללא תזוזה במשך כל אותן שעות שבהן, בקומה התחתונה, חיזר הקצין הגרמני בלהט אחרי האלמנה קרוטובה. ברמה הפרקטית, הייתה לאלמנה בעיה לקנות מזון לכל כך הרבה אנשים, בלי לעורר חשד. פה שוב התגייס Tvarushek, הגביר של העיירה לעזרה. הוא קרא לכומר העיירה והסביר לו את הבעיה, וזה עבר בכל חנויות המזון בעיירה והורה להם, בציווי דתי, לא לשאול את האלמנה שום שאלות מיותרות כאשר היא באה לקנות אוכל.

הרבה אנשים טובים היו בסיפור הזה, ובזכותם צלחו בני משפחתי את התקופה הזו בחיים. בני משפחת Puvlik רשומים כחסידי אומות עולם ביד ושם, גם האב סטפן וגם בניו סטפן ויאן (במשפחות סלובקיות יש רק 2 שמות פרטיים לבנים ושניים לבנות, ובמשפחת Puvlik כל הבנים בכל דור נקראו או סטפן או יאן. הבכור על שם האב והצעיר בשם השני.) הבנים ביקרו בארץ, ואבי ואני ביקרנו אותם שם. שניהם כבר לא בין החיים, ואנו שומרים על קשר עם דור הנכדים. אנחנו והם מרגישים בני משפחה אחת.

ועוד פרט שולי: בתקופה שאחרי המלחמה עזר להם סבי בכל דרך אפשרית – בקניית ציוד חקלאי, בסלילת קו חשמל לביתם ועוד ועוד. מה שבאורח פראדוקסלי הרע את מצבם כאשר הקומוניסטים תפסו את השלטון. אמצעי היצור הללו שהיו ברשותם, יחד עם העובדה שהסתירו יהודים ו"מן הסתם עשו זאת תמורת ממון רב" גרמו לסיווגם כ "קולקים", איכרים בעלי רכוש, שאותם צריך לדכא. גם האיכר Puvlik וגם מעסיקו של סבי, היו במצב כלכלי ירוד אחרי עליית הקומוניזם, וסבי שלח להם מהארץ מידי חודש את הסכום המקסימלי בתלושים שווי כסף שנקראו “Tuzex” שעבור כל אותם אנשים נהדרים, שבזכותם אני פה, היוו את הקו המבדיל בין רעב לשובע.

תלוש של Tuzex

האוצר הנסתר

עוד סיפור שרשמתי מפי אבי:

מתי שהוא בסוף 1942, הצליחו שני יהודים לברוח מהמקום השמור ביותר באושוויץ, שנקרא "קנדה". במקום זה הם הועסקו בחיפוש בחפצי היהודים המוחרמים, בעיקר אחרי זהב ויהלומים שנתפרו לתוך בגדים, הוצנעו בתוך נעליים או הוסתרו בתחתיות כפולות של מזוודות.

הם הצליחו להסתיר מספיק זהב, יהלומים, טבק ומזון כדי להצליח בבריחה. אחרי שלמדו את סידורי השמירה, והנהלים במקרה של בריחה, הם הטבילו את בגדיהם בתמיסת טבק – כדי להטעות את הכלבים. בנו מיסתור בערימות של קרשי בניה ואגרו בו מזון. שם הם הסתתרו שבועיים, קרוב לגדר המחנה – עד תום המצור והחיפושים. אחרי כן יצאו וצעדו ברגל לכיוון סלובקיה והגיעו לעיר Zilina שבסלובקיה, שם גרה משפחתי, ושם הם יצרו קשר עם מעט היהודים שנותרו בקהילה. שם פגש אותם אבי.

בשלב זה נשארו 1000-1500 יהודים בסלובקיה, מתוך כ 20,000 שהיו לפני המלחמה. אבי לא זכר את שמותיהם של הבורחים, אך מספר שחיבר אחד מהם שהיגר לקנדה (האמיתית..) מאוחר יותר, אני יודע ששם האחד,היה Rudolf Vrba, יהודי סלובקי, ושם השני היה Alfred Wetzler, יהודי הונגרי. שם הספר  – Escape from Aucshwitz.

שני הבורחים הוסתרו במקום בשם Mi-Ha, ראשי תיבות של Mittle Hachshara, מקום שבו הציונים שבין היהודים הכשירו עצמם, לפני וגם אחרי המלחמה, לעלייה על הקרקע בארץ ישראל. שם גם נפגשו מאוחר יותר הורי…

אותם בורחים מכרו חלק מהרכוש אותו הבריחו, בכדי לממן את המשך דרכם. שניים שלושה יהלומים רכש סבי לעצמו, והם כעת אצל אחותי. הוא תמיד היה בטוח ש"עתידנו מובטח" וכל אחד מיהלומים אלו יקנה לו דירות ובתים, עד שלקחתי יום אחד אותם להערכה, והתברר שאולי אפשר לקנות תמורתם מכונית משומשת, ולא במצב טוב.

עבור מעסיקו של סבי, קנה סבי כמות גדולה של יהלומים ותכשיטים. השאלה הייתה – איך יעביר לו את הרכוש, כאשר הוא נוסע ברכבת לעבודה ויכול בכל רגע להיעצר ולהיות נתון לחיפוש?

התשובה הייתה אצל סבתי. מדי יום שישי, כאשר סבי נסע למפעל לקבל הוראות, היא אפתה לו חלה ובתוך בצק החלה, אפתה חלק מהיהלומים והתכשיטים. את החלה הוא הביא כמנחה למעסיקו, וזה פירק את החלות ואגר את הרכוש במרתף חוילתו אשר בחצר המפעל.

אחרי המלחמה, כאשר עלו הקומוניסטים לשלטון, גורש מעסיקו ומצילו של סבי מהמפעל בבושת פנים, עקב היותו "נצלן קפיטליסט". עד יום מותו הוא לא הצליח להגיע לאוצר הטמון במרתף, ויתכן שהאוצר עדיין טמון שם… הוא בכל אופן שרד רק הודות לתלושים שסבי שלח לו מן הארץ.

חזרה לסיפור הבריחה: הקהילה ב Zilina יצרה קשר עם רב מ Nove Mesto בשם חיים מיכאל דב ויסמנדל. לרב זה היו "קשרים" עם הפלג המתון של מפלגת השלטון הסלובקית, והוא הגיע לפגוש את הבורחים ושמע את סיפורם. ראשית, העביר אותם למסתור אחר, במנזר שבין Pezinok  ל-Bratislava בשם Svety Yur (?). שם הוא הפגיש אותם עם שר סלובקי בשם Durchansky, לו הם סיפרו את סיפורם בנוכחות אותו הרב וכומר קתולי שהיה נציג הוותיקן.

הרב יידע את השר הסלובקי שהסיפור כבר ידוע לבעלות הברית (מה שלא היה נכון), ושממשלת סלובקיה צפויה לעמוד לדין על פשעי מלחמה באם הם לא יפסיקו את המשלוחים. (הם הועמדו לדין בכל זאת).

והמשלוחים אכן נפסקו. התירוץ הרשמי היה שלסלובקיה חסר כוח אדם, והיהודים נחוצים לכלכלה הסלובקית. ממשלת סלובקיה הקימה שלשה מחנות עבודה, אליהם נשלחו יהודי סלובקיה הנותרים, ושם רובם אכן שרדו.

שני הבורחים הועברו על ידי הקהילה לבודפסט, כדי להזהיר את יהודי הונגריה, אך אלו שמעו, וסרבו להאמין.

ביקרתי לפני מספר שנים בסלובקיה עם אבי, וראינו (מבחוץ) את המפעל המוקף חומה גבוהה. את הוילה לא ראינו. יתכן שכבר נהרסה. בתקופה הקומוניסטית לא היה לה שימוש.

והאוצר? עדיין שם.

נס פסח, 1942

כך פסחה השואה על משפחת אבי – סיפור אמיתי שרשמתי מפי אבא שלי. השתלשלות אירועים בלתי סבירה בעליל. בזכותה אני. וגם רשומה זו, פה.

 באחד הימים הראשונים של חודש אפריל 1942 (אבי לא זוכר את התאריך המדויק) בשעת ערב, הופיעו "גארדיסטים" (הגרסה הסלובקית ל-SA הגרמני) בבית הורי אבי, ברח' Moyzesova 6  אשר בעיר Zilina ברפובליקה הסלובקית של היום.

משפחת הורי אבי כבר ארזו מזוודות והיו מוכנים. היו כבר חמישה טרנספורטים שיצאו מעירם לכוון הגבול הפולני. הגארדיסטים הורו להם להזמין מונית, על חשבונם כמובן, ונסעו יחד איתם אל איזור של מחסנים שם הייתה שלוחה של רכבת משא.

את הלילה בילתה משפחתי על קש שפוזר על רצפת המחסנים, ולמחרת, קצת אחרי רדת החשיכה, הם הועלו על קרונות הבהמות, הדלת נסגרה, והרכבת עמדה לצאת לנסיעה הקצרה אל מעבר לגבול, לאושוויץ.

במקביל לקו העלילה הזה. התרחשה עלילה מקבילה נוספת.

שכן של משפחתי, שגר בדירה תחתיהם, היה ארכיטקט צ'כי בשם Knezek. הוא לא גורש לצ'כיה כמו שאר הצ'כים בשל היותו נשוי לאישה סלובקית, והיה ידיד טוב של סבי, איתו הוא שיחק קלפים בסופי שבוע. חוץ מזה – הייתה לו מכונית פרטית, דבר נדיר באותם הימים, והוא אפילו הצליח להשיג דלק, שהיה בקיצוב חמור באותם הזמנים, מספיק כדי לנסוע מיד עם מאסר בני משפחתי, אל עיר קרובה בשם Nemshova. שם הוא ידע שסבי עבד, במפעל ליצור בקבוקים וצנצנות זכוכית.

אותו Knezek נהג אל בית המעביד של סבי, אדם בשם Karl Schaedelbauer שהתגורר כפי שהיה נפוץ אז, בוילה גדולה ומפוארת בתוך שטח המפעל.  הוא ידע שאותו מעביד מעריך ואוהב מאד את סבי, וסיפר לו שסבי ומשפחתו נלקחו לנסיעה בכוון אחד מזרחה.

למחרת, מוקדם בבוקר, רוקן מעבידו של סבי את כספת המפעל, ועם מזוודה מלאה ב 300000 קרונות סלובקיות, נסע במכוניתו לעיר הבירה – Bratislava. שם פנה למשרדו של אחד Vaschek , הפקיד האחראי על גירוש היהודים ועל ביצוע קודקס היהודים הסלובקי – גרסת מהדרין סלובקית של חוקי נירנברג. אלא ש-Vaschek , בניגוד למקבילו הגרמני אייכמן, אהב להמר בקלפים, ולכן היה ניתן לשכנוע. תמורת אותן 300,000 קרונות, שאותן הפסיד בקלפים עוד אותו הלילה (כך הולך הסיפור), הנפיק למעביד של סבי אישור שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית". מגוחך למדי בהתחשב בזה שסבי היה סוכן נוסע של בקבוקים לשיכר וצנצנות לריבה…

אותו Vaschek שלח מברק למפקד המחנה ב Zilina, אחד בשם Marchek, והורה לו להוריד את סבי ומשפחתו מהרכבת, ולשחרר אותם.

וכאן נפגשים שני קווי העלילה.

בני משפחתי היו נעולים מזה כשעה בקרונות כאשר שומרי המחנה החלו לדפוק על הקרונות ולקרוא בשם משפחתי. סבי החל לענות להם, אך סבתי התנגדה. "עזוב, אנחנו כבר פה, למה לזוז". למרבה המזל, דעתו גברה, והם ירדו מהרכבת, נלקחו למחסן צדדי וננעלו שם.

חצי שעה אחרי כן, יצאה הרכבת לכוון הגבול הפולני, כאשר בקטר נוהג נהג קטרים בשם  Prochaska, שכנם לקומה של הורי אבי, חובב רדיו שאליו הם היו באים לשמוע את שידורי ה BBC בסתר.

לאחר צאת הרכבת, שוחררו בני משפחתי, חזרו לדירתם, הסירו את החותמות הרשמיות מדלת דירתם וחזרו הביתה. (רכוש היהודים המגורשים היה שייך לממשלה הסלובקית, והוערך על ידם בממוצע של 600 קרונות לאדם, שזה בדיוק הסכום שממשלת סלובקיה שילמה לגרמנים על כל יהודי שהם הסירו מאדמת סלובקיה).

שם הם המשיכו לגור עד אוגוסט 1944, אז כבשו הגרמנים סופית את מדינת החסות הסלובקית שלהם. והם עברו להסתתר בכפר. אך זה כבר חומר עשיר לסיפור נוסף.

והערת אגב: הודות לאישור ה"חיוניות לכלכלה" היה סבי רשאי לשאת כוכב צהוב קטן יחסית, מפלסטיק, בקוטר של כ-2 ס"מ, שהיה מוצמד בסיכה לדש בגדו, במקום הטלאי הצהוב מבד התפור על חזית הבגד בקוטר של כ-10 ס"מ. את הטלאי הזה היה אפשר להסתיר בקלות יחסית, וכך התאפשר לו להמשיך לעבוד באותה העבודה עוד יותר משנתיים. פרט שלא ידעתי עד היום.