סייד קשוע – בוא לחיפה!

לא הבנתי עד כמה מיוחד ושונה המצב בחיפה, עד כמה דו-הקיום פה אמיתי, עד אשר המלצתי למשפחה מאשקלון שבאה אלינו (בתווך העירייה) להירגע קצת מהאזעקות,  לרדת למושבה הגרמנית. מה שנראה לנו ברור ומובן מאליו, נראה להם תמוה ומוזר. ללכת לבלות במוקדי הבילוי של האוכלוסייה הערבית? זה לא מסוכן? אתם באמת יורדים לשם?

כן, אנחנו "יורדים" לשם. לא יורדים ברמה. יורדים בהר. גם בערבית אגב, נסיעה מנצרת לחיפה למשל תתואר בפועל נ.ז.ל – לרדת. יורדים כדי ללמוד  ערבית בבית הגפן, יורדים כדי לראות אמנות בואדי, וגם להציג. יורדים כדי לאכול, כדי לקנות, כדי לשמוע קונצרטים של מוזיקה כנסייתית בכנסיות שם, כי זה חלק אינטגרלי  של חיפה.

ולכן, כשסייד קשוע מספר שהוא נוסע לשיקגו, כי הוא כבר לא יכול להיות בירושלים, או בטירה, אז תחילה התעצבתי, ואחרי כן חשבתי שחיפה הייתה יכולה להיות מקום טוב לו ולמשפחתו. אין פה אמנם כל כך הרבה "חומר" לכתוב עליו טור שבועי למוסף הארץ כמו בירושלים, אבל אני רואה שהוא מצליח למצוא זווית מעניינת לכל דבר. אז כן, הוא היה יכול להרגיש פה בנוח.

נכון, לא הכל מושלם. יש מעט מאד שכונות או רחובות אפילו, שהם מעורבים לחלוטין. בעיקר הדר הכרמל, ובמעלה שדרות או"ם (שבצעד אומלל הפכה לשדרות "הציונות" – אולי כדי לעצבן את האוכלוסייה הלא יהודית הגרה לאורכה.) אבל חברים טובים שלי גרים בבית דירות בו מיוצגות כל ארבעת הדתות (גם הבהאים).

אני חייב גם להודות שאין בין חברי הקרובים ממש, ערבים. אני לא יכול להגיד "אחדים מחברי הקרובים ביותר …". אבל אני מכיר לא מעט ערבים מהאזור, עבדתי עם לא מעטים מהם (אינטל היא אחד ממקומות העבודה הלא ביטחוניים הבודדים באזורנו), המורה שלי לערבית היא ערבייה, כמו האדריכל שתכנן את ביתנו, בעל המוסך המתקן את מכוניתנו, כמו עוזרת הבית שלנו, כמו לא מעטים מעמיתי לספסל הלימודים היום. חברים קרובים זה פשוט משהו שהייתי שמח אם היו לי יותר, אבל "לארגן" אחד שיהיה ערבי הוא לא לעניין, אפילו מבזה. אז לא, רק אם יצא.

לאורחים שלנו מאשקלון, שכבר חזרו (אחרי שגם פה הייתה אזעקה בלילה), כל זה נראה לא טבעי. לא בגלל שהם גזענים חלילה. פשוט, אין להם שום הזדמנות כנראה לחיים משותפים עם לא יהודים.
בחיפה, לא רק שדו-הקיום הזה הוא משהו שאפילו לא חושבים עליו, זה משהו שאני מתרשם שלעירייה, ולראש העיר, זה אפילו חשוב.Scan-001

חיפה פרסמה למשל מודעת צבע על עמוד שלם במוסף עיתון הארץ המוקדש לוועידת השלום שהייתה כאן לאחרונה, מודעה המשבחת ומפארת את דו הקיום בחיפה. נכון, יונה יהב לא סולד מיחסי ציבור ופרסומת עצמית, אבל פה הוא לא משבח משהו ממיפעלותיו.  פה הוא טורח להזכיר שחיפה היא אחרת. ועצם הרצון להזכיר את זה, כבר ראוי לשבח.

אז סייד קשוע, שאת האימייל שלך אין לי, בוא לחיפה. תאמין לי, יותר נעים פה מאשר בשיקגו. הייתי פה והייתי שם, ואין מה להשוות. לא תיהנה שם. אפילו הילדים שלך כבר מבוגרים מכדי שאי פעם ירגישו באמריקה בבית אם לא תחזור. בוא לחיפה, ובעוד כמה שנים תוכל אפילו להשתתף ב"סיפור חיפאי", שכותבים ערבים ויהודים מספרים בו את הסיפור החיפאי.

וכל זה, עוד לפני שדיברנו על חוף הים, והכרמל, והנוף, והוואדיות המוריקים המפלשים את העיר. ומחירי הנדל"ן הסבירים. יצאתי פטריוט חיפאי? כן, עובדה שנולדתי כאן ומעולם לא עזבתי ליותר משנה-שנה וחצי.

מודעות פרסומת