בשישי לאוגוסט 1984, למדתי לראשונה על קיומם של הסופים, כת מיסטית של האיסלם. אני יודע את התאריך לא בגלל שזה התאריך שבו ראיתי את האור והפכתי סופי, אלא בגלל סיבה הרבה הרבה פחות רוחנית. יש לי גיליון אלקטרוני בו אני רושם (כשאני זוכר) איפה הייתי בכל יום בו שהיתי מחוץ לציון (לא כולל שהייה בשטחים שהיו שייכים, או כבר חזרו להיות שייכים, למדינות השכנות).
זה התחיל מזה שממשלת ארה"ב רצתה לדעת פעם על כל תאריכי הכניסה והיציאה שלי מתחומה, ומשם זה התגלגל. חוץ מזה, בעידן של הצילום האנלוגי, אי אפשר היה להטמיע את תאריך הצילום בתוך התמונה אלא רק עליה, וזה די הורס צילומים, התאריך הזה באותיות רבועות בתחתיתן. אז רציתי לדעת מתי צילמתי כל תמונה. לא משנה, יש לי את הגיליון האלקטרוני הזה, וזהו. אני לא מתנצל.
בכל אופן, בביקור הראשון ההוא בטורקיה (הראשון מבין רבים, ועוד רבים שאני מקווה שיגיעו – אני מת על המדינה ההיא) שעל היציאה הדרמטית אליו מהארץ סיפרתי כאן, הגעתי עם זוגתי שתחייה ואחותי שתחייה גם היא, בנסיעת אוטובוס ארוכה לעיר Konya, שם קבור Jalal ad-Din Muhammad Rumi הידוע גם כ Rumi או בתואר הכבוד Mevlâna. (אדוננו).
Mevlâna היה משורר, שופט, תאולוג ומיסטיקן סופי ממוצא פרסי שחי במאה ה 13. הנושא המרכזי של הגותו, שלה מאמינים רבים בכל רחבי אסיה, וגם במקומותינו מסתבר, הוא מושג התווחיד (אחדות), וההתאחדות עם האהוב (השורש) שממנו הוא נקרע והופרד, ורצונו ותשוקתו לאיחוד מחדש. עבור מערביים רבים, תורותיו הן ההקדמה הטובה ביותר לסופיות.
הקבר של Mevlâna הוא מבנה מרשים ביותר ובמוזיאון שלידו למדנו הרבה על הסופים ותרבותם, אלא שלראות אותם מחוללים לא יצא לנו. מסתבר שהשלטון החילוני (אז) דיכא ביד חזקה את כל הכתות המוסלמיות וגם על הסופים אסר לקיים את ריקוד הדרווישים שבו הם התפרסמו, אלא רק פעם בשנה, ביום פטירתו של Mevlâna החל בדצמבר. אז המשכנו הלאה, לקפדוקיה (שאותה אפשר לראות במלוא תפארתה ב"שנת חורף", הסרט הטורקי הארוך אך היפה שמוקרן פה כרגע), ומשם חצינו את נהר הפרת אל חַרַן, זו המוזכרת במקרא כמקום בו חנה אברהם אבינו בדרך הנה (ומאז המקום לא השתנה…).
אבל הבטחתי לעצמי לשוב באחד הימים ולראות את הדרווישים המחוללים. ובשנת 2000 ה Mevlâna עצמו זימן אותי – הוא זימן לעברי deal דרך הדקה התשעים: 59$ לטיסה הלוך ושוב לאנטליה, וארבעה לילות בחצי פנסיון במלון ארבעה כוכבים באנטליה העיר. עיסקה שלא רבים קפצו עליה בעיצומו של חורף – המטוס לא היה מלא ורוב הנוסעים האחרים היו עובדי סיעוד שסוף שבוע חורפי באנטליה במחיר שכזה היה בטווח האפשרויות שלהם.
המלון אכן לא היה משהו לכתוב עליו הביתה, או אפילו לבלוג, וכנ"ל האוכל בו, אבל שהינו בו רק בליל ההגעה ובליל העזיבה. למחרת, ה 13 לדצמבר, היום בו צויין יום מותו של ה Mevlâna, ירדנו העירה ושכרנו לנו בסוכנות מקומית פיאט שאהין, הגרסה הטורקית של פיאט 131, מכונית שהיה לנו כמה שנים קודם בארץ, ומאד אהבנו. ועם המכונית עלינו במעלה הרי הטאורוס אל הרמה האנטולית ולקוניה שבמרכזה כדי לחוות בדרווישים המחוללים. הייתה נסיעה מרהיבה בנוף מושלג וצחיח, והגענו אפילו בזמן לפתיחת המשרד הממשלתי הממוקם במקום כל כך קשה לאיתור, שנדרשה דבקות עקשנית במשימה, או ב Mevlâna, בכדי למצוא את המקום.
נדמה לי שהזמנתי מהארץ כרטיסים בטלפון, אבל בכל מקרה, זה היה ברגע האחרון, ומקומותינו היו רחוקים מהזירה בה עמדו הדרווישים לחולל, באולם כדורסל אפרורי בפרברי העיר. אבל היו לנו כמה שעות שבהם יכולנו למצוא מלון וללכת לנוח קצת כדי שנגיע להופעה לא עייפים אחרי הנסיעה הארוכה מאנטליה.
אלא שאז התחילה האדמה לרעוד. זה היה שלושה שבועות אחרי רעידת האדמה הגדולה באזור מערב טורקיה בה ניספו כמה אלפים. כוחות הצלה מישראל היו עדיין שם על הקרקע ועדיין חיפשו אנשים שאולי קבורים תחת ההריסות. זה היה בחדשות כל ערב. אז פלא ש"עפנו" החוצה מהמלון ולא העזנו לחזור גם כשהרעידות נרגעו? ממילא כבר לא היינו מסוגלים לישון, אז הלכנו אל אולם הכדורסל, ושם, רצוצים מעייפות, צפינו מאחת השורות האחרונות באולם בטקס.
שהיה יפה, ומרשים, אבל היה יותר מרשים אם היינו רואים אותו מקרוב, ולא המומים מעייפות ומודאגים מרעידות האדמה. קצת התפספסה הנסיעה ההיא, אבל לפחות הצלחנו בהזדמנות זו לקנות עוד שטיח קילים מופלא מאלו שעושים בכפר Nuzumla שליד קוניה. וגם גילינו את נפלאות מולסת הרימונים שאותה מכרו הכפריים לאורך הכבישים העולים לרמה.
יתכן שהיום, כשהמשטר בטורקיה כנראה קצת פחות רודני ודכאני, (וגם קצת פחות אוהב אותנו), הטקס כבר מתרחש באופן יותר ידידותי ויותר חגיגי. אבל כנראה שרצה ה Mevlâna שהטקס יגיע אלי, פה לחיפה – עד לבית הגפן בו למדתי כמה שנים, עד לא מזמן, ערבית מדוברת מדי שבוע.
על פי המסורת הסופית יום המוות של ה Mevlâna הינו יום האיחוד ועל כן נקרא יום הנישואין. "עמותת בוסתן בני אברהם", בשיתוף עם "בית הגפן" התאחדו כדי להפיק לראשונה בארץ את טקס ה SEMA. טקס אשר מעולם לא נפתח בישראל לקהל הרחב.
שם באולם הגדול בקומה השניה, התקיים הטקס, שבו מזכירים למשתתפים את האל, במין טקס רב-דתי רב-תרבותי שכזה. שם יצא לי לראות מקרוב שישה רקדנים רוקדים את ריקוד הסחרור, שהסיבוב המחזורי שלו כנראה שמכניס את הרוקדים בו לסוג של טראנס.
התכנסו שם כמה מטובי הנגנים בארץ, כמו למשל מארק אליהו ואמיר שהסאר, וניגנו. ושר שם בקול ערב מאד האימאם הראשי של מסגד אל-אקצה, והערב כולו היה חוויה מחממת לב של אחווה המתעלה מעל לדת כזו או אחרת, ומוזיקה משובחת, ואת הריקוד ראיתי לשם שינוי כשאני יושב ממש לרגלי הרקדנים. היה חוויה מתקנת לזו שב Konya, ארבע עשרה שנים קודם.
ושם למדתי שיש ביפו פעילות של קבוצה בשם בוסתן בני אברהם, המקיימת מפגשים שבועיים ללימוד המחול הסופי מהצעד הראשון, בימי רביעי, 20:30 – 22:00, ועל פי רמת הרקדנים, הרוקדים שם כבר שנים, זה משהו שעושה להם טוב, ומביא אותם למיומנות ממש גבוהה. נסו אתם להסתחרר סביב סביב עשרים דקות בלי ליפול, ולעצור במקום מדויק בבת אחת. ממש לא פשוט. ניסיתי את זה, בחלק הערב בו הנגנים ניגנו והקהל הצטרף לריקוד
את הערב הנחו שני בני זוג: איהאב ואורה בלחה. תהיתי מי הם, ומצאתי את התשובה באתר העמותה:
את העמותה מוביל איהאב בלחה יליד יפו. פעיל שלום ומחנך. בעל ניסיון של למעלה מ- 15 שנים בתחום של דו קיום וגישור בין בני אדם. איש דת איסלאם וחוקר התנועה הסופית – המיסטיקה של האיסלאם. מקדש ערכים של שלום ואהבה מהאיסלאם המהווים כלים רבי עוצמה המסייעים לגישור וקירוב לבבות בין אנשים.
במסגרת עמותת בוסתן בני אברהם, אורה בלחה מנהלת את גני הילדים האנתרופוסופיים הדו-לשוניים ביפו. רקדנית ומורה מוסמכת לתנועה ומחול בסגנונות שונים. מנחה מפגשים בנושא תנועה וריפוי ומעבירה סדנאות בנושא פיוס ודו קיום. אורה מורה מוסמכת ללימודי המחול הסופי והתרבות הסופית המסורתית. הוכשרה וקיבלה את ברכתו של שייח' ג'לאל א-דין לוראס, ראש המסדר המוולווי בקוניה (טורקיה).
עוד על התרבות הסופית אפשר ללמוד ממבחר ספרים שתורגמו לעברית שאפשר למצוא ב"עולם קטן", חנות לספרות מיסטית והוליסטית בירושלים (עמק רפאים 54, מאחורי יוסף הדייג). שווה לראות גם את סרטו של רפיק חלבי על הסופים בישראל.
ושווה לחוות בהזדמנות באופן אישי את טקס הזיכר. נפלא. וכל כך נדיר, כאשר כל סימן של דו-קיום נרדף ומושחת.
דרכי עצים 