קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.P1060464

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

מודעות פרסומת

Artscape Nordland

יש בנורווגיה פרויקט אמנות שחשבתי ששווה לספר עליו. גם כי הקונספט מעניין וגם כי הוא נותן לי הזדמנות להגניב את היידגר לעוד רשומה 🙂

עוד לא החלטתי אם הפרויקט הזה הזוי או גאוני. לפרויקט קוראים Artscape Nordland או בנורווגית Skulpturlandskap Nordland והוא ממוקם במחוז Nordland  שבצפון נורווגיה.

במחוז Nordland יש מעט תושבים הפזורים בהרבה ישובים קטנים על פני שטח עצום. הנידחות של כל החבל כולו הוא לא סיבה מבחינתם שהם לא ייהנו מאמנות טובה. נורווגיה הרי מדינה עשירה, לא?

אין ממש מרכז עירוני מובהק לחבל, ולכן אין מקום טבעי למקם בו מוזיאון לאומנות ממנו יוכלו תושבי המחוז ליהנות. גם אם היו מחליטים על מקום אחד, היה על רוב התושבים לנסוע מאות קילומטרים, בכבישים אטיים ומתפתלים, לשוט במעבורות ולעבור במנהרות כדי לבקר במוזיאון.

כיוון שהנורווגים עם שוחר שוויון, הם החליטו להשקיע באומנות כך שלא רק מתי מעט יוכלו לראות את פירות ההשקעה. הפתרון שלהם – להשקיע באומנות שאף אחד לא יוכל לראות.

ליתר דיוק, אמנות שרק מי שממש ממש חשוב לו יוכל לראות. אם אתה מוכן לחתור 3 שעות בקיאק, או לטפס על צוקים תלולים בלב השממה, או להפליג לאיים ממש ממש רחוקים, תוכל לראות אוסף של פסלים מדהימים, שנעשו על ידי טובי הפסלים בעולם, עבור מקומות ספציפיים בחיק הטבע.

וזה לא שמשתדלים במיוחד לאפשר לך לראות את הפסלים. יש ספר שיצא על הפרוייקט, יש את האתר, ויש מפה שלא ממש מתאמצים להפיץ ומספקת רק מיקום כללי ביותר. ויש שילוט מינימליסטי ביותר במקום בו אמורים להשאיר את הרכב, עליו כתוב Skulpturlandskap אבל משם ועד לפסל, צריך כישורים של גשש בדואי-נורווגי לפחות כדי לאתר טביעות רגליים של מישהו שהלך לשם קודם – אם היה מישהו כזה בחודשים האחרונים.

מה שמחזיר אותי להיידגר, וליתר דיוק – למאמרו "מקורה של יצירת האומנות". שם הוא מתאר את תפקידם המכריע של מי שהוא קורא "המשמרים" בתפקודה של יצירת האומנות, ביכולתה לשנות את האופן בו אנו רואים וחווים את העולם, שזה לתפיסתו מה שמאפיין יצירת אומנות – יכולתה לשנות את תפיסת המציאות שלנו.

המשמרים של היידגר הם אלו הצופים בעבודה באופן בלתי אמצעי, מושפעים ממנה ומהווים סוכנים של העבודה בשינוי התרבות והשיח. הם חיוניים לגילוי האמת של העבודה לא פחות מהאמן, שלפי היידגר הוא רק הכלי שהאמת דוברת דרכו.

אז כשלוקחים 33 פסלים של טובי הפסלים בעולם, ותוקעים אותן בחורים הנידחים ביותר שניתן לתאר ב 33 מועצות מקומיות שונות – חורים בעלי נוף מדהים, אך לא ממש בסביבה הומה אדם, האם בכך לא הורגים אותם?

האם הידיעה שהם קיימים אי שם בישימון צפון נורווגיה מאפשר להם לפעול את פעולתם? האם שייט הקיאק הבודד המזדמן בפיורד ורואה את הפסל הוא המשמר שהפסל יפעל דרכו? האם לא נחוצה מסה קריטית של אנשים שיראו את העבודות כדי שלפחות חלק מהם יופעלו על ידי העבודות ויאפשרו להן להשפיע על "המיפתח" דרכו אנו חווים את העולם?

ואולי זה שאנשים רואים תמונות של הפסלים, בספר בפורמט אלבומי או באינטרנט מספיק בכדי לאפשר להם לפעול את פעולתם? הרי ככלות הכל רוב הבניינים האיקוניים של האדריכלות המודרנית, כמו ה Villa Savoye  של Le Corbusier או בית Farnsworth של Mies van der Rohe השפיעו על עולם האדריכלות ועולמנו אנו בלי שרובנו יראה אותם במו עיניו. ובלי שגם האדריכלים שהושפעו מהם יראו אותם במו עיניהם. (שוויץ קטן –   כן ראיתי את רובם במו עיני, כולל השניים המוזכרים כאן).

הארכיטקט  Adolf Loos אמר בערך כך: "רק חלק מזערי מהארכיטקטורה שייך לאומנות: המצבה והאנדרטה. כל דבר אחר המשרת מטרה כלשהי – אין לכלול אותו במחלקת האומנות". הבדל זה אולי הוא הוא הסיבה שמה שנכון לבניינים, לא נכון ליצירות אומנות.

בפסלים בכלל, ובפסלים העשויים בהתכוונות למקום מסוים בטבע, מקום מבודד בבחירה מראש, הדברים שונים מהותית. ההשפעה של ראיית הפסלים במקומם שונה משמעותית מראיית תצלומים שלהם, יהיו טובים ככל שיהיו. המאמץ של ההגעה אליהם, הדרך הארוכה אליהם, השהייה במקום, הנוף הפראי שמסביב, קדרות האור, כבר מכניסים את הצופה בהם למצב תודעתי מסוים שאני לא רואה איך אפשר ליצר בעזרת רפרודוקציה, אפילו לא מושקעת כמו הסיור הוירטואלי.

ובנימה פרקטית יותר: אני לא יודע אם כדאי לנסוע עד קצווי ארץ רק בשביל ל"שמר" את הפסלים, אך הארץ שסביבם מדהימה, ושווה ביקור. שווה לטייל באופן נינוח יותר ממה שאנחנו עשינו, להשאיר זמן לסטיות קצרות וארוכות אל לפחות חלק מהפסלים. לנסות ולראות את כל 33 הפסלים יכול להיות משימה מתסכלת ויקרה. חוץ מלהיות מסוגל להגיד ש"עשיתי" את הפרויקט, אני לא רואה הצדקה ממשית. ואם מחר הם יוסיפו עוד פסל או שניים,באחת מ 12 המועצות להן אין עדיין פסל? צריך להשאיר לפחות פסל אחד או שניים כ"חסר" , כאובייקט a של לאקאן, שכבר הסביר לנו שהחסר הוא המגדיר אותנו כסובייקטים בעלי איווי, לא?

וכמובן שאסור לשכוח את בתי השימוש עליכם כבר התפייטתי כאן, ושאר המתקנים לאורך הדרכים התיירותיות כמו למשל הספסל מטה,

עליו לא ישבתי מספיק זמן, במיוחד בהתחשב בנוף הנשקף ממנו.

בתי השימוש היפים בעולם

לאורך 18 דרכים תיירותיות בנורווגיה, נתנו לאדריכלים נורווגים יד חופשית לתכנן תחנות לאורך הדרך, וספציפית – בתי שימוש. בתי שימוש כל כך מדהימים, שממש קשה לעשות בהם "שימוש".

נתקלנו בכמה מהם במקרה בדרכים, באמצע שום מקום. בית שימוש מעוצב להשחית, נקי לתפארת (מי בא לשם לנקות אותם בכלל – אני תוהה) ומופעל על אנרגיה סולארית. פשוט מדהים.

יש כאמור 18 דרכים כאלו הנקראות Nasjonale turistveger  ויש להן כמובן אתר בו אפשר לראות אותן, כאן.

והנה עוד בית שימוש אחד, באותה הדרך, הנקראת Snovegen או Aurlandsfjellet.

. הנוף ממנו ממש לא מאפשר להתרכז ב"משימה" 

וגם הסםסל הזה נמצא לאורך אותה הדרך:

והנה עוד בית שימוש, אחד מני רבים, בדרך בין Geiranger ל Trollstigen.

יש אדריכלים מעולים בנורווגיה. הן הספריה החדשה של אלכסנדריה במצרים  והן בית האופרה החדש של אוסלו תוכננו על ידי אותו משרד נורווגי (רשומה בנושא).

מפעלים כמו האדריכלות ואדריכלות הנוף לאורך הדרכים התיירותיות האלו הם דרך נפלאה לקדם את מצב האדריכלות, ולתת לאדריכלים נורווגיים, גם צעירים, להתבטא במסגרת פרוגרמה מצומצמת ומוגדרת היטב, בסביבה כה מדהימה, שחרדת אלוהים יורדת עליך כשאתה חושב איך המבנה שלך יוכל לא רק לקלקל אלא אף להעצים את חווית המקום.

ויש לא מעט אדריכלים נורווגים המתמודדים בכבוד עם האתגר.

מעורר קנאה. הרמה הממוצעת של האדריכלות בישראל היא ממש מבישה לטעמי, ויוזמות כמו כאלה, לאורך דרכים תיירותיות  – נאמר לאורך ים המלח, או במכתש רמון, במסגרת תחרות אדריכלית בין אדריכלים ישראלים בלבד, היו יכולים לשפר פלאים את מצב האדריכלות במקומותינו.

אולם אצלנו מעסיקים אדריכלי נוף בתכנון (בהזמנת שר הביטחון דאז, עמיר פרץ) של 23 מתקני "מנגל", המגיחים בלחיצת כפתור, מתוך הדשא בקריה בתל אביב, עבור מסיבות יום העצמאות של משרד הביטחון.

זה כל ההבדל.

קניה ונורווגיה

שתי מדינות בהן שהיתי מספר שבועות  כל אחת, בהפרש של חודש. האחת, משני צידי קו המשווה, השנייה משתרעת הרחק צפונה, אל מעבר לחוג הקוטב.

מבחינת תשתיות הכבישים (אבל לא רק) – אלו שני קטבים מנוגדים.

לחבל הטורקנה בקניה, חבל ארץ גדול פי ארבע ממדינת ישראל, ובו כמליון איש, אין כביש. אין אפילו דרך כורכר סבירה. יש דרך עינויים מפוררת עצמות בה רכב 4X4 קשוח יכול לנסוע אולי 25 קמ"ש. והטופוגרפיה לא ממש קשה. והאקלים מתון.

בנורווגיה, לכל כפר של 4 בתים בערך (ויש המון כאלה) יש כביש סלול. ויש מנהרות אין ספור. אפילו במקומות שאין ספק שאין לכך הצדקה כלכלית. מעל 900 מנהרות באורך כולל של מעל 750 ק"מ. כולל 31 העוברות מתחת לים, ויורדות לעומק של עד 287 מטרים מתחת לפני הים!

המנהרות עוזרות לשמור על הנוף, אך חלק מהזמן לא רואים אותו, כי כאמור  – נוסעים בתוך המנהרות…. והטופוגרפיה בלתי אפשרית, עם שילוב של צוקים ומים בכל מקום. והאקלים קר מאד – ממש הרסני לכבישי אספלט, ויש הרבה יותר מכוניות לכל ק"מ של כביש. ועדיין, הכבישים במצב טוב. לא מצב מדהים, אבל מספיק טוב.

אז מה גורם להבדל? אולי זה הנפט?

לנורווגיה יש המון נפט. לקניה אין. לפחות עד כה לא גילו. אולי בגלל שלא חיפשו. אבל הנורווגים לא מבזבזים את כספי הנפט. הם משקיעים אותו בקרן השקעות "לטובת העתיד". ואת הכבישים הם ממנים ממיסים ואגרות נסיעה.

והנורווגים גם גדולים בתחום הסיוע. אומה בת 5 מליון אנשים תורמת הרבה יותר ממדינות גדולות ממנה בהרבה. בקניה למשל, אחד הפרוייקטים בהם עבדתי היה במימון ארגון סיוע נורווגי ואותה Tosa עליה סיפרתי כאן, תלך לאוניברסיטה בעזרת מלגה מנורווגיה.

לפני הנפט, נורווגיה היתה ארץ די עניה. אפשר לראות את זה בספרטניות הבסיסית הטבועה באנשים. לפני הנפט גם לא היו להם כל כך הרבה מנהרות, אך היו להם ספינות ומעבורות – הים חודר לכל פינה של המדינה. והכישורים האלו איפשרו לנורווגים הקדמונים, הויקינגים, לשלוט בימים ובנהרות בכל העולם הידוע כמעט חמש מאות שנים.

גם הנורווגים וגם הקנייתים תפרנסו שנים רבות בעיקר מדייג וחקלאות. בשני העמים יש  עדיין הרבה אנשים המתפרנסים ממרעה. הנורווגים, בניגוד לרועים הקנייתים, מגדלים מזון לבעלי החיים, ומאכסנים אותו לתקופות בהן אין מרעה חופשי (חורף). הקנייתים לא עושים את זה כמעט בכלל, ואצלם מספר בעלי החיים עולה ויורד עם כמות המשקעים. את המחסור שנוצר ממלאים עודפי תוצרת חקלאית של ארצות אחרות המגיעים לשם כסיוע.

אם מנטרלים את השפעת הנפט, עדיין ברור שבנורווגיה הדברים נעשים אחרת מבקניה. הדברים נעשים באיזו רמה אחרת של אנרגיה, ואני מתכוון לאנרגיה של פרטים, לא של "אומה".

בכל מקום בנורווגיה בו היינו, הדברים התנהלו ביעילות שאין למעלה ממנה. פשוט – הם לא עושים מה שהם לא חייבים לעשות, ואת מה שהם כן חייבים לעשות – עושים פשוט ומהר. תענוג.

 ובקניה? היה סביר בחלק מהמקומות, אבל הרבה יותר אנשים עסקו במעט מאד. בחלקות בהן עבדתי, כשכבר הגיעו אנשים, ועבדו, תמיד באו 50 ועבדו 5-6 בכל רגע נתון. נכון, עבודה פיזית קשה, אבל עדיין, duty cycle נמוך.

מצד שני, הנורווגים צדים את מעט אילי הצפון שעוד נותרו מחוץ לשמורות, מצפצפים על אמנות בינלאומיות וטובחים בלווייתנים, ודגים בצורה שאינה מקיימת (sustainable). הקנייתים מאידך, לא נוגעים בזברות גם כאשר הם רעבים (כי הן לא "מפריסות פרסה"?), ובאופן כללי נותנים לבעלי החיים לשרוד בטבע (לדעתי לא רק בגלל הערך התיירותי).

אז מה הסיבה להבדלים האלו? למה הנורווגים, כפרטים, נחווים כ"טעונים" ברמת אנרגיה גבוהה בהרבה מהקנייתים? האם זה נגזר מצורך השרדותי לקיום בסביבה עויינת? סביבה בה אם לא תדאג לחורף, לא תשרוד לראות את האביב?

האם לשאול את השאלות האלו הוא אקט גזעני?

אין לי מושג.