בן ערובה

"הלוואי והיו חוטפים את הבן שלנו", אומרות לעצמן מן הסתם המשפחות של בניה שראל וליאל גדעוני, שני ההרוגים באירוע ברפיח שבו נחטף הדר גולדין.  חטופים חוזרים לפעמים בחיים, המתים לא.

שני ההרוגים האלה שהתווספו ליותר משישים ההרוגים מכוחותינו, ששמותיהם נבלעים ונשכחים מיד עם הופעת האירוע הטרגי הבא, נמחקו מהתודעה הציבורית  אפילו עוד יותר מהר, בעקבות החטיפה הראשונה שהצליחה לחמאס.

הייתי מזועזע כמו כולנו כששמעתי על חטיפת הדר גולדין ברפיח. אחרי כן, התחלתי לנסות ולהבין את פשר הזעזוע. למה הזדעזענו כולנו מהחטיפה יותר מאשר ממוות של חיילים? או של אזרחי ישראל? או של "סתם אנשים" (כן, גם הם…)?

האם זה כי יש לנו כבר כמעט שישים הרוגים וכבר התקהינו? האם הפסקנו להזדעזע ממוות של חיילים ככל שהמספרים צמחו ועלו, עד שכבר אי אפשר לזכור את שמות כולם? האם החטיפה מזעזעת אותנו כי צריך היה לקרות משהו חדש ושונה כדי שנתרגש?

או שאנחנו מזועזעים בגלל המחיר שנצטרך לשלם תמורת החזרת בן הערובה (שבוי הוא לא המונח המתאים) הזה? (בהנחה שהפעלת נוהל חניבעל על ידי כוחותינו לא הרגה  אותו, כפי שטוענת כרגע הזרוע הצבאית של החמאס)

אופטימי חסר תקנה שכמותי (תכונה הכרחית ל"סמולנים" בנראה, מול "הראיה המפוקחת" של הימנים) מחפש מיד את הצד החיובי בכל דבר, ופה דווקא מצאתי כמה דברים חיוביים.

ראשית, אני שמח בשמחת משפחת גולדין שבנם לא נהרג, ושיש סיכוי שהם עוד יחזרו ויראו אותו. אם ללמוד מפרשת גלעד שליט, החמאס ישמרו כנראה היטב על ביטחונו ובריאותו, לא יענו אותו, וידאגו שהנכס האסטרטגי שרכשו זה עתה לא יפגע.

שנית, יתכן שהחטיפה הזו תאפשר לחמאס להציג בפני הציבור העזתי הישג מספיק משמעותי, כזה שיאפשר להם להפסיק את הלחימה בשלב זה, בלי "לאבד כבוד". הם יכולים למכור את ההישג הזה ככזה שאפשר לתרגם לוויתורים מצד ישראל במקומות שכואבים לאוכלוסיה, למשל המצור. גם אם לא מיד, אולי אחרי משא ומתן. יתכן שזה יאפשר להם לנצור את האש בשלב זה, למספיק זמן שיאפשר לפעול במישור המדיני. אני חושב שכן, צריך לתת לחמאס "לנצח".

שלישית, אולי זה יאפשר גם לקואליציית מפלגות הימין השולטת בנו לרדת מהעץ. אם זה יאפשר להם להציג את הוויתורים הבלתי נמנעים שהם יצטרכו לעשות בנושא המצור (בסיס ההתלקחויות החוזרות ונשנות סביב עזה)  לא כ"פרס לחמאס" על שיגור רקטות, אלא כמחיר שאנו מוכנים לשלם "כדי להחזיר את הבנים הביתה", כחלק מהחוזה הלא כתוב עם משפחות החיילים, הגורס שנעשה כל מה שיידרש כדי להחזירם.

לי לפחות אפשר למכור את זה יותר בקלות מאשר הקרבת חיי עשרות חיילים בכבוש מחדש של רפיח או   עזה או כל הרצועה, בניסיון נואל ונדון לכישלון מראש לחפש חייל אחד, שאולי חי ואולי לא. ניסינו את זה כבר פעם, בלבנון. לא היה להיט.

התאפקתי עד עכשיו, אבל אני לא יכול שלא להזכיר שני דברים לסיום:

החמאס טוענים שהפעולה נעשתה ממש לפני כניסת ההפוגה לתוקף, וצה"ל דווח על זה רק אחרי. לא שזה משנה משהו לשלושת המשפחות, אבל שמעתי על זה רק מעיתונות חוץ, אז אני שם את זה פה. בכל מקרה, היינו צריכים להיות ערוכים לאפשרות שהחמאס ינסה להשיג עוד הישג "לפני הצלצול".

הרגנו כמאה אנשים ביום אחד של הרעשה מסיבית על רפיח מיד אחרי האירוע הזה, ויתכן שהחוליה החוטפת עם החטוף הייתה בין ההרוגים. מה זה היה? מפגן זעם או נוהל חניבעל? עוד לא למדנו שלהתפוצץ על האוכלוסיה האזרחית לא עושה על החמאס שום רושם? אז מה, להרוג חפים מפשע רק כדי להוציא קיטור? כדי להרוג חייל שלנו ולמנוע ממנו להפוך קלף מיקוח? למה?

מודעות פרסומת