ראיפיקציה

ראיפיקציה, Reification באנגלית, הוא מושג שאני נתקל בו שוב ושוב בלימודיי, ובכל פעם נדמה שיש לו משמעות מעט אחרת. בדקתי ואכן המושג הזה, המתורגם לפעמים ב"חיפצון" ולפעמים כ"החפצה" (לגיא – לא "הנפצה"…) משמש במקומות שונים, ליתר דיוק ב"שיחים" (discourse) שונים, למטרות שונות.

יש לביטוי הזה את ה Disambiguation page, הדף המפנה לערכים השונים של המושג, הארוך ביותר שבו נתקלתי בויקיפדיה. בעברית אין אמנם ערכים מרובים, אין "עמימות" (ambiguity) שצריך לפזר אבל באנגלית יש ויש. תשעה ערכים שונים ליתר דיוק.

כדי להמחיש את משמעות המושג, חשבתי לכתוב סיפור קצר שימחיש (will reify) את המושג, אבל בינתיים אין לי רעיון איך לעשות את זה. אולי בהמשך, אז אנסה להמחיש בהסברים.ראיפיקציה

קודם כל, שורש המילה ראיפיקציה הוא הפועל to reify שפירושו להמחיש. אבל בדרך כלל, ראיפיקציה מתייחסת להפיכת משהו למוחשי, לאובייקט, לחפץ או לסחורה.

בתאוריה המרקסיסטית, ב"קפיטל" מרכס  משתמש בביטוי הגרמני  Verdinglichung שתורגמה כ Reification או החפצה בעברית, ביטוי שמשמעותו המילולית היא הפיכת משהו ל"דבר" (thing,ding באנגלית), כדי לתאר מספר דברים.

האחד הוא התהליך שבו הפועל, שעבר תהליך של de-skilling, כך שכישוריו או אופיו לא נחשבים יותר אלא רק שעות העבודה שלו ליד פס היצור הופך לאובייקט, כזה הנמדד רק בשעות או ביחידות העבודה שהוא מפיק. הוא הופך לסחורה, בת המרה בסחורה אחרת, למשל פועל אחר כלשהו.

מצד שני. המוצר היוצא מפס היצור, שהפועל מרגיש מנוכר אליו שכן הוא אחראי רק על חלק קטן מייצורו, מקבל תכונות החורגות מהפונקציה הפשוטה שלו, ממה שמרכס קרא "ערך השימוש" שלו. לחפץ יש מחיר שנקבע על ידי ה"נחשקות" שלו, שאין לה קשר הדוק עם עלות יצורו או שימושיותו. וגם את האופן שבו היחסים החברתיים המוטמעים בשרותים וחפצים שונים, נדמים בטעות כתכונות מהותיות של אותם חפצים. ערך החליפין של חפץ, הערך שאנו כחברה נותנים לו, שאינו קשור כלל ל"ערך השימוש" שלו, נדמה לנו כתכונה "טבעית" של החפץ, כמו למשל הצבע שלו או צורתו. משהו אבסטרקטי כמו ערך חליפין, הפך למשהו מוחשי, לדבר. זו ראיפיקציה. וגם – החפץ מקבל תכונות כמעט אנושיות. (חישבו על האנשים שישכחו את התינוק שלהם להתבשל במכונית, אבל לא את האייפון שלהם.) גם זו ראיפיקציה.

אבל לא רק זה. המושג משמש גם כדי לתאר את ההחפצה של היחסים החברתיים ושל האנשים המעורבים. מה שקורה כאשר היחסים החברתיים מתוארים כיחסים בין חפצים, כשווי יחסי של דברים.

איך החפצה קשורה למושגים מרקסיסטיים אחרים? החפצה היא צורה ספציפית של ניכור.
פטישיזם של סחורות הוא צורה ספציפית של החפצה
.
הפועל על פס היצור, בניגוד לאומן המייצר חפץ מתחילתו ועד סופו, מנוכר לתוצר פרי עמלו. המוצר יוצא מפס היצור איפה שהוא ולפועל אין לזה קשר ישיר. זהו ניכור. הפיכת הפועל לחפץ בעצמו, הנמדד רק לפי שעות עבודה היא החפצה, שלו. הפיכת המוצרים לאובייקט פטישיסטי, פטישיזם של סחורה, גם היא החפצה.

מחוץ לתורה המרקסיסטית, החפצה הפכה מושג שכיח בפמיניזם – האופן שבו גברים מתייחסים לנשים כאובייקט מיני בלבד, היא החפצה, ראיפיקציה. הפיכת האשה לחפץ. מצד אחד זה יכול להיות לגנאי, אך אם מסתכלים על היחסים בין בני זוג בצורה שוויונית, אפשר לראות מהלך נורמלי ורצוי בכך שבני זוג רואים האחד את השני כמושאי תשוקה, כאובייקטים, באספקט הצר הזה. גם זו ראיפיקציה.

בתחום עיבוד השפה הטבעית, בה מחשבים אמורים להבין שפה שבני אדם מדברים באמת, לא שפה סינתטית, ראיפיקציה היא המרת המשפטים בשפה טבעית לפורמט יותר "מוחשי", שבו למשל חלקי המשפט מאובחנים ומתויגים, כך שאפשר לנתח את המשפטים בעזרת מה שנקרא "תחשיב פרדיקטים מסדר ראשון". אפשר למצוא משפטים שהם ביטויים נרדפים זה לזה, או להוכיח דברים על הנאמר בשפה. הבנת שפה טבעית היא החזית הבאה במחקר מה שפעם נהוג היה לכנות אינטליגנציה מלאכותית, והמצב היום השתפר בעיקר בזכות שיטות סטטיסטיות המתבססות על קודקס הטקסט האימתני של האינטרנט ולא בזכות תחשיבי פרידקטים למיניהם. לא ניסיתי את siri  של Apple, אבל אני בספק אם התכנה מבינה שפה טבעית ולא פקודות בדיבור מפושט ומוגבל.

ראיפיקציה, או לחילופין קונקרטיזם היא גם כינוי למכשלה לוגית של טיעון, מהסוג הנשען על התייחסות להפשטה או למושג כאילו היו דבר ממשי, או התייחסות למודל של משהו כאילו הוא היה הדבר עצמו. (דוגמה מויקיפדיה – "בעלות הברית היו צריכות להעניק מעט מהדמוקרטיה שלהן לאיטליה הפשיסטית") בעולם הספרות ראיפיקציה מסוג זה היא לעתים אמצעי ספרותי, כעין מטפורה, אבל כטעון לוגי, זוהי מכשלה. תת קבוצה של ראיפיקציה היא יחוס תכונות אנושיות לחפצים או למושגים מופשטים, והיא נקראת מכשלה אנתרופומורפית. דוגמה בולטת היא ההתייחסות למושג אבסטרקטי כמו "אלוהים" כאל בן אדם שיש לו רצונות, שאפשר לבקש ממנו דברים והוא יענה, שלפעמים כועס ולפעמים מרוצה.

ראיפיקציה בפסיכולוגית הגשטלט  משמשת לתאר מקרה שבו אובייקט נתפס על ידינו ככולל יותר מידע מרחבי ממה שיש שפועל במה שחושינו קולטים, כמו המשולש בתמונה A מטה (גם זה מויקיפדיה)260px-Reification

ויש ראיפיקציה גם במדעי המחשב (מידול רעיון מופשט בתכנית מחשב) ויש ראיפיקציה גם כמונח בייצוגיי ידע (מסובך להסביר…)  ויש ראיפיקציה בסטסטיקה (שימוש במודל אידאלי של תהליך סטטיסטי) ויש גם "קונקרטיזציה" Concretization שגם היא משמשת מונח החופף לעתים לראיפיקציה וגם objectification ו thingification.

אפשר לראות את הדמיון ביון השימושים הנפרדים של ראיפיקציה בשדות שונים, תחומי ידע שונים, "שיחים" שונים (discourse). מעניין אפילו יותר הוא המקרה שבו מושג כמעט זהה זוכה לשמות שונים לגמרי בשיחים שונים. יש לי דוגמה מצוינת לכך וכשאגמור לחקור אותה ולכתוב עליה, יופיע כאן קישור.

זהו, הסברתי לעצמי עד כמה שהייתי צריך מה זה ראיפיקציה. מקווה שעוד מישהו ימצא את זה מועיל…

קישורים רלוונטיים: GonzoTimes

מודעות פרסומת

אינטרפלציה

מה זה אינטרפלציה (Interpellation)? זה מונח בו נתקלתי לא מעט בקריאה לאחרונה וחשבתי שהגיע הזמן להרחיב קצת את הבנתי בעניין.  כי זה מושג שימושי למדי. שימושי במיוחד לדיכוי אגו מנופח, למי שיש כזה כמובן.

אין בויקיפדיה ערך בעברית למונח הזה, וגם הערך באנגלית דליל מאד, ולכן כל ההסברים מטה, הכתובים כך שברור שמי שכתב אותם, גם מבין על מה הוא מדבר, הם ציטוטים מתוך "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה", חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור בפילוסופיה" של אייל דותן. הדוקטורט, שכרגע אני בערך בשליש הראשון של קריאתו, זמין בבלוג של אייל.

לפני שאני עובר לניסוחים המלוטשים יותר, אגיד שאינטרפלציה, להבנתי, משמעה האופן שבו האידאולוגיה השלטת מעצבת אותך. אתה (המכונה בספרות המקצועית "הסובייקט") מי שאתה, במידה רבה (מאד יש שיאמרו) תוצר של החברה בה אתה חי, ובמיוחד- של האידאולוגיה השלטת בחברה בה אתה נמצא. נשמע רדיקלי, אבל תחשבו טוב אם זה לא באמת ככה.

המושג הזה שייך לתחום של החשיבה הפוסט-מודרנית,בצרפת שאפשר לקרוא לו "פסיכו-מארקסיזם", המושפע הן מהמרכסיזם והן מפסיכואנליזה, ביחוד זו של ז'אק לאקאן. טבע אותו לואי אלתוסר, שאת "אידיאולוגיה ומנגנונים מדינתיים אידיאולוגיים" מאמר מכונן שלו מ 1969, קראתי בעבר. ומצאתי מרתק.

ציטוט מהמאמר:

אידיאולוגיה "פועלת" או "מתפקדת" כ"מגייסת" סובייקטים מבין האינדיבידואלים (היא מגייסת את כולם) או שהיא "הופכת" את האינדיבידואלים לסובייקטים (היא הופכת את כולם) באמצעות הפעולה שכינינו אינטרפלציה, שאנחנו יכולים להציגה כאותו טיפוס של האינטרפלציה המשטרתית הבנלית יותר (או לא) והיומיומית: "היי, אתה שם!". אם הסצנה התאורטית שאני מדמיין כאן הייתה מתרחשת ברחוב, האינדיבידואל הנקרא היה מסתובב. בסיבוב פיסי פשוט זה של 180 מעלות הוא נהיה סובייקט. מדוע? משום שהוא הכיר שהאינטרפלציה הייתה "אכן" מופנית אליו, ושזה "אכן הוא שנקרא" (לא מישהו אחר)

(אינטרפלציה משטרתית פירושה פשוט "תשאול", חקירת חשוד בכדי לגרום לו להודות או למסור מידע). 

כמה ציטוטים (עם קיצורים) מ "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה":

מודל האינטרפלציה פותח על-ידי תיאורטיקנים מארקסיסטיים ופסיכואנליטיים בשלושים השנה אחרונות, כדי לענות על אחת השאלות החשובות ביותר בחקר התרבות: 'כיצד אידיאולוגיה מייצרת סובייקטים?'.

דרך ארוכה עשה מושג 'הסובייקט', מתקופת הנאורות שתפסה אותו, לפחות פונטנציאלית, כאדון מוחלט על עצמו, ועד 'מותו' בגרסאות הפוסט-סטרוקטורליסטיות של סוף המאה העשרים.

מודל האינטרפלציה מנסה לחשוב בצורה משוכללת את הזיקה הקיימת בין מבנים נפשיים למנגנונים חברתיים, ללא רדוקציה של האחד למונחי השני, ומאפשר התבוננות, ברזולוציה גבוהה, באופנים הסמויים והגלויים שבהם נתין של סדר קיים מתומרן להאמין שהוא אדון הסדר הקיים.

אלתוסר הציע לתפוס את האידיאולוגיה כמי שתומכת בשכפול הסדר הקיים, באמצעות הפעלה מבוקרת ורחבת-היקף של מנגנון ההזדהות האימז'ינרית. ליתר דיוק טען אלתוסר, כי הסובייקט נפגש במהלך חייו עם אינספור 'קריאות' המופנות לכיוונו, והמציעות לו לקבל על עצמו דימוי/מסמן או עמדת-סובייקט מסוימת.

אינטרפלציה היא מעין חליפין, בדרך כלל סמוי, שבו מוענקת לסובייקט זהות עצמית או חברתית כלשהי על-ידי נציג של האידיאולוגיה, ובתמורה מושגת כפיפותו ונאמנותו לסדר הקיים.

האפקט המרכזי והמשמעותי ביותר של החליפין הזה הוא ייצור נתין המאמין וחושב שהוא אדון, אינדיבידואל סינגולרי מדומיין, שזהותו העצמית מובנת מאליה, בשבילו ובשביל אחרים, המדחיק את התלות הנרחבת שלו באחר.

————– סוף ציטוט ————————-

למרות שאלתוסר טבע את המונח, אפשר לראות את שורש הרעיון, כמו את שורשם של רעיונות רבים, אצל ה dasein של היידגר, ומצד הפסיכואנליזה, ב"שלב המראה" שתיאר ז'אק לאקאן, שלב שבו התינוק מבחין לראשונה שהוא והעולם, לא חד הם. אם הוא רואה את דמותו המשתקפת במראה, אזי הוא שם לב שיש לדמותו קו מתאר, ושהוא עצם הנפרד מן העולם. זה השלב שבו נוצר "האגו", שבשלב זו הוא די פריך, כי בגיל בו קורה שלב המראה, כשישה חדשים, התינוק/ת עדיין לא עומד/ת.

אבל חוץ מהדמות הנשקפת במראה, יש את השיקוף שעושים לך תחילה הוריך, אחרי כן משפחתך ויותר מאוחר החברה. כאשר הם ממענים אותך בשמך, הם אומרים לך מי אתה. אפילו עוד קודם, כבר כאשר נולדת, עם שם משפחה מסוים, כבר הוגדרת באורח שונה – אם זה לבקוביץ (אשכנזי הגמוני) או ביטון (מזרחי מקופח). לאקאן קורא לזה "שם האב" (Nom-du-père בצרפתית)

ובניסוח של אייל דותן:

סטרוקטורת השכפול וההזדהות שעליה מדבר אלתוסר נשענת באופן מסוים על התיאוריה
הלאקאניאנית של שלב המראה, השלב האימז'ינרי (Lacan 1977: 1-8). לפי לאקאן, בין חצי שנה
לשמונה עשר חודשים מפתח התינוק יכולת לראות גשטלטים, כלומר דימויים מובחנים זה מזה –
ובעיקר את הדימוי של גופו. תהליך קוגניטיבי זה מתממש בצורה המובהקת ביותר כאשר התינוק
מביט במראה, רואה את השתקפותו, ומזהה את עצמו בה (זו איננה חייבת להיות מראה של ממש – גם ההורה הוא בבחינת מראה).

ההשתקפות הקוהרנטית והאחדותית הזאת שהוא מזהה כדימויו העצמי עומדת בסתירה לתחושותיו הגופניות חסרות המיקוד והאחדות. זהו דימוי אידיאלי ולכן נחשק, והתינוק מגלה כלפיו שמחה רבה. אבל בהיות הדימוי בעת ובעונה אחת מסולף שכן התינוק מכיר עצמו רק באמצעות דימוי פיקטיבי חיצוני אשר את מאפייניו הוא חש כי הוא לא חולק, הוא גם חווה כלפי הדימוי האידיאלי ניכור וזעם. יחס זה של משיכה ודחייה, של שיקוף וסילוף, ממשיך בעצם לפי לאקאן גם בחיינו הבוגרים. בעיני לאקאן, ואלתוסר, העולם החיצוני הוא עבור הסובייקט עולם של מראות; הוא כל הזמן משדר לו דימויים של עצמו. והצורך של הסובייקט להכיר את עצמו שוב ושוב באמצעות המראות האלו, לאשש את דימוייו האידיאליים, הוא משום שהם אף פעם לא מתאימים ממש, כמו כפפה ליד, עם מה שהוא "באמת" (מה שמכונה אצל לאקאן, בעקבות היידגר, ה-Being שלו). בפשטות אפשר לומר כי האני של הדימוי איננו חופף אף פעם לאני שמביט בדימוי.

מה שאלתוסר הוסיף על העיקרון הזה הוא לזהות את עולם המראות הזה כאידיאולוגיה.

Telepresence

הפילוסופיה המטריאליסטית שפיתח קרל מארקס העניקה קדימות לסביבה החומרית, זו המחוללת על ידי הטכנולוגיה. לדעתו זו היא, ההוויה החומרית (אמצעי הייצור) והיחסים החברתיים הנגזרים ממנה (יחסי היצור) שמעצבים את התודעה שלנו. לא התודעה שלנו היא שמעצבת את הסביבה החומרית והחברתית שלנו.

להבנתי, קרל מרקס, שבמשנתו אני מעיין בימים אלה במסגרת קבוצת הקריאה שלנו (עוד רשומות עליו כאן וכאן), ראה את הטכנולוגיה, מה שהוא קרא "אמצעי היצור" כמתפתחת באופן בלתי תלוי בחברה. מעין כוח טבע שמתקדם באורח אוטונומי, ומעצב את פני החברה כך שתתאים לו.

ניראה לי קצת מפוקפק, לא סביר אפילו שהתודעה האנושית, התרבות, לא מכוונת אף היא בתורה את ההתפתחות של "אמצעי היצור", ליתר דיוק את הטכנולוגיה שמגדירה את אמצעי היצור, במין ספירלה עולה שבה ההוויה משפיעה על התודעה וזו בתורה משפיעה בחזרה על ההוויה. אבל מארקס מדבר שוב ושוב רק על כיוון השפעה אחד: "בני אדם, מפתחים את הייצור החומרי שלהם ואת יחסיהם החומריים, משנים בד בבד את קיומם הממשי, את מחשבתם ואת התוצרים של מחשבתם. החיים אינם נקבעים על ידי התודעה, התודעה נקבעת על ידי החיים (החומריים)" (האידאולוגיה הגרמנית)

איך התודעה עשויה הייתה להשפיע? על ידי הכוונת הכיוון שאליו מתפתחת הטכנולוגיה שמאחורי אמצעי הייצור. כך חשבתי לי עד שהתחלתי לנסות ולבחון בעיניים ביקורתיות את הטכנולוגיה שיותר מעשרים שנה עמלתי על פיתוחה ושכלולה – מחשבים.

אין בכלל ויכוח שהמחשבים, וטכנולוגיות הנגזרות מהם, כמו התקשורת הדיגיטלית בכלל והאינטרנט בפרט, שינוי את פני החברה האנושית באופן עמוק ביותר. אפשר גם להבחין בהתחלה של שינויים לא רק בתודעה האנושית אלא אפילו באופי האנושי, למשל באורך הזמן שאנשים מסוגלים להקדיש זמן רצוף למשהו (נראה אותכם מגיעים לסוף הרשומה הזו…).

אבל לא זה הצד של הדברים שרציתי לבחון, אלא לבחון האם הייתה השפעה משמעותית בכיוון ההפוך. באיזו מידה הטכנולוגיה שפותחה בתחום שבו עסקתי – מחשבים, הושפעה מתודעת החברה האנושית, מרצונותיה ושאיפותיה.

הטכנולוגיה של מעבדים התקדמה בקצב מדהים. כבר כשלושים שנה שמספר הרכיבים במעבד מוכפל כל שנה. "אמצעי היצור" של הסיליקון, מה שבתעשייה נקרא FAB, משפרים עצמם בקצב כמעט קבוע, הרכיבים קטנים בקצב קבוע, וחוץ מבעיות פה ושם, למשל שצפיפות האנרגיה הופכת כה גדולה שאין כבר אפשרות לסלק את החום החוצה, נראה כאילו זו טכנולוגיה שצועדת קדימה באופן די אוטונומי. מתודלקת כמובן בכספים אדירים, שכל דור של טכנולוגיה מייצר כדי שאפשר יהיה לפתח את הדור הבא של הטכנולוגיה, שנתיים אחרי. פה, אני ממש לא רואה איך התודעה האנושית, של החברה  ושל פרטים, באים פה לידי ביטוי.

ומה לגבי שכבת הטכנולוגיה שמעל? האם בבחירה מה לעשות באותן מספר גדל והולך של טרנזיסטורים, המכפיל עצמו מדי שנתיים, בא לידי ביטוי התודעה של החברה? ובכן – יש 2 דרכים שבהן אפשר לשפר את הטכנולוגיה: להריץ יותר מהר יישומים קיימים, ולהריץ יותר מהר יישומים עתידיים.

ב "יישומים קיימים" הכוונה לסט של אמות מידה (benchmark) שאמורים לייצג את היישומים שבהם הלקוחות, המייצגים את החלק הרלוונטי של החברה האנושית, משתמשים. כך שבמובן מסוים זה, השימוש שהחברה עושה בטכנולוגיה בפועל, שהוא לרוב לאו דווקא זה שמפתחי הטכנולוגיה חזו מראש, כן מניע את פיתוח הדור הבא של הטכנולוגיה.

אבל אם בוחנים את אמות המידה האלה לעומק, אזי רואים שרוב היישומים בהן הם או כאלה שכבר מזמן לא מייצגים שום דבר בעולם האמתי אך אי אפשר שלא להראות שמשתפרים בהם מדור לדור, או מייצגים יישומים שאין באמת צורך או משמעות לשיפורי מהירות בהם. כאלה שאיש לא יבחין בשיפור של ממש אם הדור הבא של המעבדים יבצע אותם 20% או אפילו 100% יותר מהר. כך ששיפורי טכנולוגיה ביישומים קיימים לא באמת נדחפים על ידי "משיכה" מצד החברה האנושית ותודעתה המתפתחת, אלא על ידי "דחיפה" מצד הטכנולוגיה, על ידי אותה הכמות הכפולה של טרנזיסטורים המחפשים תכלית לקיומם.

יתכן בהחלט שאותם השיפורים שנגזרו ממדידת יישומים הקיימים יתבטאו עם הזמן ביישומים חדשים ומסעירים, אבל זה מתברר רק לאחר מעשה, אחרי שהטכנולוגיה כבר בידי המשתמשים. לא התודעה של ציבור המשתמשים במחשבים היא זו שממנה הם נגזרו.

ומה לגבי יישומים חדשים, "עתידיים"? כאלה שדור המחשבים הנוכחי איטי מכדי לבצע, ורק קפיצה משמעותית בביצועים תגרום להם "לקרות" בעולם? לא פעם ניסינו לנבא את השימושים העתידיים במחשבים. היה לנו אפילו פעם "כוח משימה" לעניין, ונתנו לזה את השם DFU.

כמו שיש DFT, design for testing כך מכרנו למנהלינו את בשורת ה Design For User experience. ואף גייסנו לצורך העניין את צוות האנתרופולוגים המנתח את האופן בו המחשב משתלב בחברות שונות, בדרך כלל כאלה השונות מאד משלנו.

ובעזרת סט של טכניקות העשויות לדבר, ניתחנו את צרכי האנשים, שחלקם לא משתמש כלל במחשבים, וניסינו לראות איזה טכנולוגיה אנו יכולים להמציא כדי לעזור להם ולתרום לשיפור חייהם. שיפור שיהיה גדול דיו עד שהם ירוצו ויקנו את המחשב העתידי, שבקרביו יהיה מותקן המעבד העתידי, שבו נשלב את ה"טכנולוגיה" שנפתח, שבדרך כלל הייתה בסך הכל תוספת של כמה פקודות מכונה, וכמובן חומרה שתבצע אותן.

ברור שה"תודעה" שלנו, המהנדסים, שיחקה תפקיד לא קטן כאן, אולי יותר מהתודעה המדומיינת של אותם לקוחות פוטנציאליים: מוסטפה השרברב המרוקני, אניטה, הנערה מאיפנימה (טוב, סתם מברזיל…) ועוד כמה טיפוסים, שהאנתרופולוגים תיארו לנו יום טיפוסי בחייהם.

אז הנה אחד הדברים ש"מצאנו": כולנו שם בחדר, עובדים בחברה רב לאומית, היינו מנוסים כולנו בשיחות וועידה אל תוך הלילה, ומוקדם בבוקר, עם אזורי זמן שונים משלנו. ספרתי בעבר בישיבה אחת אנשים משבעה אזורי זמן שונים. רוב השיחות האלה היו בטלפון, ומיעוטן, בשיחות וועידה בווידאו. והיה ברור לכולנו שיש מרחק רב בטיב האינטראקציה בין פגישות שכאלה ופגישות פנים אל פנים, גם כאשר המשתתפים כבר מיומנים בניהול פגישות כאלה. שיפור התפקוד של שיחות וועידה היה ללא ספק יכול לתרום לנו, למהנדסים שהשתתפו בסיעור המוחות הזה.

אבל גם לאנשים אינספור ברחבי העולם. כמו למשל מרווין, המטפל של אבא שלי, שהותיר את ילדיו מאחור בכפר קטן בפיליפינים. הוא מדבר איתם בסקייפ, אבל זו חוויה שלא קרובה אפילו למפגש פנים אל פנים, גם כשיש חיבור טוב בשני צידי השיחה.

קראנו לזה Telepresence, נוכחות מרחוק. יש כמה חברות שמספקות כבר היום מערכות כאלה, הדורשות חיבור נתונים ישיר בקצב גבוה, חדר מיוחד בכל צד של השיחה ומערכת יקרה של מצלמות ומסכים, בעיקר לחברות גדולות הפרוסות על פני העולם, השוכרות אנשים בכל מקום בו "יחסי הייצור" עובדים לטובתן. cisco-telepresence (1)רצינו לפתח טכנולוגיה שתאפשר לכל אחד עם מחשב נייד  לקיים מפגש איכותי, קרוב ככל האפשר למפגש פנים אל פנים, עם כל אדם אחר בעולם. אבל כמובן שצריך שיהיה זה מחשב נייד שבו יהיה מותקן המעבד שאותו תכננו. היו לנו כל מיני בעיות במצב הקיים שאיתרנו ושרצינו לפתור, שחלקן כן קשורות לתודעה האנושית.

למשל: מפריע לאנשים אם אתה מדבר אתם, אבל לא מסתכל להם בעיניים. והטכנולוגיה הנוכחית של שיחות וועידה סובלת מהבעיה הזו. כי המצלמה מותקנת בראש המסך, אבל המשתתף בשיחה, מסתכל על המסך, לא על המצלמה. המצלמה מצלמת את ראשו כאילו מלמעלה. התוצאה – בן השיח שלך נראה כאילו הוא בוחן את מבושיך. לא בדיוק מבנה אמון בין אנשים. לא פעם מתחשק לך להגיד:"'סתכל לי בעיניים, ראבק!"

איך פתרנו את הבעיה? אלו פרטים שאני לא יכול למסור בלי להסגיר סודות מסחריים של מעסיקי דאז, מה שאני לא מעוניין לעשות. אבל אני חושב שזה היה ניסיון מעניין בכל מקרה, לפתח טכנולוגיה הנדחפת על ידי צרכי החברה. לבטל את "קדימות הטכנולוגיה", ההוויה החומרית, על התודעה.

אבל אם נודה על האמת, רוב השינויים מדור אחד של מעבד לדור הבא הם עדיין מהסוג המובן מאליו, זה המוגדר כמעט לחלוטין על ידי הטכנולוגיה, כמו:

  • מספר גדל והולך של ליבות בכל מעבד
  • מספר גדל והולך של פריטי מידע המעובדים אל ידי כל פקודה (פקודות ווקטוריות ההולכות ומתרחבות באופן, לדעתי, בלתי נשלט כמעט)
  • מספר גדל והולך של פקודות המבוצעות יחד בכל מחזור שעון
  • מספר גדל והולך של מחזורי שעון בשניה (תדר המעבד)
  • הגדלה מתמדת של פונקציות במעבד, כמו למשל זיכרון מטמון.

המצעד הזה של הטכנולוגיה ייעצר בסופו של דבר, כי הוא כבר לא באמת מביא ערך לחברה. לאנשים חשובים יותר דברים אחרים, כגון ניידות וצריכת הפסק מאד נמוכה, ולכן הם קונים טלפונים חכמים, וטאבלטים, והשיפורים במחשבים ניידים כבר לא מאד מזיזים להם. השיפורים במחשבים הנייחים, שם ב"ענן", לא נראים בעין לרוב החברה, ואף כי יש שם עדיין שוק גדול למעבדים, זה כבר לא זה. יש האטה, וההאטה תהפוך לזחילה. בדיוק כמו ששיפורים בבניית חומות הפסיקו להיות משמעותיים עם המצאת אבק השריפה. כמו שאף אחד גם לא רושם יותר פטנטים על שיפורים במנועי קיטור. ולא בגלל שאין מה לשפר ולשכלל שם.

אני חושב שמרקס טעה רק קצת. כי 95% מהטכנולוגיות אכן מתפתחות עצמאית, במין תהליך של אבולוציה המתגלגל מעצמו (בעזרת כמה אלפי מהנדסים ומיליארדי דולרים) ולא כתוצר של התודעה האנושית. 5%, הייתי רוצה לקוות, אולי כן.

או שאולי צריך לראות את זה הפוך: התודעה האנושית לא מניעה פיתוח טכנולוגיות. זה קורה לבד, משיקולים כלכליים ועל גבי האגו של מהנדסים. אבל התודעה האנושית היא כן זו שבולמת ולבסוף עוצרת את ההתקדמות האוטומטית הזו. היא זו שמבחינה שההתקדמות לא תורמת יותר, מאבדת עניין, אומרת "זה מספיק טוב כבר עכשיו" ושומטת את הקרקע, ואת הבסיס הכלכלי, מהמשך ההתקדמות בכיוון הנוכחי.

רשומה לאחד במאי

מטריד אותי שהוגי דעות רבים, כמו למשל קרל מרכס, מרגישים צורך להשתית את כל התאוריה הפילוסופית שלהם על בסיס של שונות מהותית בין בני האדם לבעלי החיים האחרים. נראה לי שכל תאוריה שמתחילה מביסוס נתק מהותי בין בני האדם ושאר עולם החי, פגומה ביסודה. כל אותן דיכוטומיות של תרבות-טבע, אדם-חיה מפשטות לדעתי פישוט יתר את העולם. כי העולם הוא רציף, ורק אנחנו אלו שזקוקים כל כך לחלוקות האלו.

לגבי בעלי החיים, האם הם זקוקים לחלוקות שכאלה, או שזו "תכונה אנושית"? אני לא יודע. אבל העובדה שבעלי חיים מתקשרים, שיש להם שפה, מרמזת שגם הם אולי נזקקים ל"מילים", לקטגוריות שיאפשרו את המילים.

מרקס כותב, ב"כתבי יד כלכליים-פילוסופיים", כך:

"החיה מזוהה לחלוטין עם פעילות החיים שלה. אין היא נבדלת מפעילותה. היא היא פעילות החיים שלה. האדם הופך את פעילות החיים שלו  למושא של רצונו ושל תודעתו. פעילות החיים שלו היא מודעת. אין היא מה שמגדיר אותו ואין היא הופכת לאחת עימו"

ואני שואל את עצמי, איך הוא יודע? האם קרל מרכס חוטא פה בסוגנות? איך הוא יודע שאין בעלי חיים שאצלם פעילות החיים היא כן מושא של תודעתם? לא ברור לי למה צריך, כחלק מביסוס של פילוסופיה מטאריאליסטית לבסס קודם כל את עליונות האדם על כל מיני בעלי החיים האחרים, למקם אותו בספירה אחרת. להגדיר אותו על פי שונותו ממינים אחרים.

יתכן שאני מדבר פה שטויות איומות. אבל להבנתי, מרכס מבסס את קדימות המעשה על התודעה בעזרת החשיבות הגדולה שהוא נותן לעבודה, ולתוצריה – הסחורה. כי בתוך המעגל האינסופי הזה, (עליו כבר כתבתי כאן) שבו ההוויה החברתית מייצרת את התודעה, וזו בתורה מייצרת את המעשים המייצרים את ההוויה החברתית, במעגל הזה, מרכס ממקם את "הבסיס" במעשים ואת "מבנה העל" שלדעתו נגזר ממנו, החברה, הוא ממקם בדרגת חשיבות פחותה, כמשהו שהוא פונקציה של הבסיס.

ואם כך הם הדברים, מי מייצג יותר טוב את ה"בסיס", מי עולמו הוא יותר מעשים ופחות דיבורים מהנמלים, או הדבורים? שאגב, כן מתקשרות ויש להן שפה, גם אם היא לא מילולית וקשה לנו להבין אותה. הטיעון של מרכס אגב, לשוני ה"מהותי" בין האדם לשאר היצורים מזכיר את נושא השפה לא אחת.

ועוד אומר מרכס: "…הדבורה ממש מביישת אדריכלים רבים בבניין תאי הכוורת שלה. אך הגרוע שבאדריכלים שונה מהטובה בדבורים בכך שהוא בונה את הבניין שלו בדמיונו לפני שהוא מציב אותו במציאות".

פסיקות כה פסקניות. ולא ברור לי על מה הם מבוססות. האם הוא יודע מה עובר בדמיונה של דבורה? היום אנו מודעים שיצורים עם מספר זעום ביותר של תאי מוח מסוגלים לפעולות "חשיבה" פנטסטיות במורכבותן.  ולמה הוא חושב שאופן העבודה של בנאי אנושי נעלה על בנאי לא אנושי ושזה מקנה למין האנושי קדימות מוסרית על כל מין אחר?

גם אם מורכבות חשיבותו של האדם גדולה משל חתול, נניח, או של פרה, האם זה מה שהופך אכילת בני אדם לתועבה ואכילת פרות למובן מאליו? האם זה מה שהופך את האדם ל"משהו שונה לגמרי" ונותן לו זכות לנצל את כל משאבי כדור הארץ לעצמו בלבד, ולהפוך את כל היצורים האחרים או למשאב או למועמד לרשימת הכליה?941192_637826522898820_1262039280_n

יש התבטאות אחת של מרכס, שממנה אפשר להסיק אולי על אהדה מסויימת לזכויות בעלי החיים. ב"על השאלה היהודית" מצטט מרכס לחיוב מדברי Thomas Münzer ממנהיגי מרד האיכרים הגרמני של תחילת המאה ה 16, שאומר כך (בתרגום שלי): "כל היצורים הפכו לרכוש, הדגים במים, הציפורים באוויר והצמחים על האדמה, היצורים גם הם, חייבים להיות חופשיים"

אבל פרט להתבטאות זו, רוב הפרשנים של מרקס תמימי דעים שדעתו של מרכס על מינים לא אנושיים הייתה שלילית, והוא ראה אותם נחותים מהותית מבני האדם. והציטוטים מעלה מראים זאת די בברור. יש גם החושבים אחרת, למשל כאן

ואני אומר, שבאחד במאי הזה, כדאי שגם "המדוכאים הרשמיים", למשל וועד פועלי נמל אשדוד (עליהם מגינה ההסתדרות בחרוף נפש),  יפתחו שמץ חשיבה ביקורתית, ולפני שהם שולפים את המנגל, שיחשבו על המדוכאים מהם.

וכדאי גם להפנים שאותה השיטה הכלכלית השוללת מבני האדם את הקיום האנושי שלהם, היא גם זו ששוללת מבעלי החיים את הקיום החייתי שלהם. אותם "יחסי היצור" ששמים את הרווח קצר הטווח מעל כל שיקול אחר.

הגבינה של אינטל

ערמות הספרים בביתנו הלכו וגבהו. כל אותם ספרים שאני או-טו-טו הולך לקרוא נערמו על כל משטח פנוי והפכו מטרד של ממש. הגענו למסקנה הבלתי נמנעת שצריך לעשות סדר, ואז, בפרץ נדיר ביותר (אצלי) של "היטהרות" התחלנו לזרוק ספרים על ימין ועל שמאל כדי לפנות מקום בספריה, הממש לא קטנה שלנו.

בעיקר עפו הרבה ספרי reference, מהסוג שפעם, בתקופות קדומות, היית פותח כדי לברר דבר כזה או אחר, במקום לפתוח דפדפן אינטרנט. נשמע הזוי, לא?P1040963

ועפו כל מיני ספרים שכבר קראנו ולא נקרא שוב או כאלה שלא קראנו ולעולם גם לא נקרא.  ובין היתר, גילינו שיש לנו שני עותקים של ספר עצות אמריקאי טיפוסי מהסוג היותר ירוד בשם: "מי הזיז את הגבינה שלי", שאין לי שום מושג איך הם הגיעו אלינו. אז זרקנו את שניהם. את "איך לרכוש ידידים והשפעה בחברה" של דייל קרנגי דווקא השארתי, מתוך נוסטלגיה. כנער לקחתי אותו ברצינות, אך כיוון שלא "רכשתי ידידים והשפעה בחברה" כפי שהספר הבטיח, אז או שלא יישמתי נכון את הטכניקות הפשוטות שהוא מציע, או שהחיים קצת יותר מסובכים מכפי שהספרים מסוג זה היו רוצים שתחשוב.

לא כל כך קל להיפטר מספרים. אף אחד לא באמת רוצה לקנות אותם ממך. אם תתאמץ ותסחב ארגזים של ספרים אל חנות הספרים המשומשים, כפי שניסיתי לעשות, אז אולי יעשו לך טובה ויתנו לך זיכוי של חמישה שקלים לספר כנגד רכישת ספרים אחרים, אבל רק על חלק קטן מהספרים. את הרוב יגידו לך לקחת חזרה. חלק מהספרים מסרתי ל"סיפור חוזר", שזו באמת יוזמה יפה וברוכה, אלא שאין להם סניף בעירנו הנאווה, והם לוקחים רק ספרים "קלים", רבי מכר מהזמן האחרון. אז מסרתי להם כמה עשרות ספרים, וקיבלתי כמה תלושים של 5 שקלים כנגד קניית ספר אחר במידה ואזדמן לבית קפה שבו מוכרים את הספרים שלהם, וארצה לקנות מי מהספרים שם. קשה.

אבל אני לא רוצה זיכוי כנגד קניית ספרים. אני רוצה קודם לקרוא את עשרות הספרים שריכזנו על המדפים של הספרים לקריאה עתידית (כ 2 מטרים של מדפים..) לפני שאני קונה עוד. אז לא תודה, אני לא מעוניין בזיכוי. וכך, זרקתי למכלי מחזור הנייר לא מעט ספרים, ו"נטשתי" בכל מני מקומות ספרים בתקווה שמישהו יאסוף אותם, וגם, לקחתי אתי לרכבת את אחד מהעותקים של "מי הזיז את הגבינה שלי" מתוך כוונה לנטוש אותו בקרון כדי שמישהו אולי יאמץ אותו, ו"ישנה את חייו בעקבות הספר" (זה באמת קורה?).

אבל כיוון שהספר כבר היה אתי, אז במקום לקרוא את הביביתון המחולק חינם בכניסה לתחנה, קראתי את כל הספר, קריאה יסודית אפילו, במהלך הזמן שלקח לרכבת להגיע מחיפה חוף הכרמל לבנימינה. כ-20 דקות. ויש לי אפילו כמה תובנות ממנו שרציתי לחלוק כאן. וכן, נטשתי אותו על המדף שבין המושבים, ואני מקווה שמישהו "גאל" אותו מייסוריו.

תקציר הספר: הספר מספר על שני עכברונים ושני "זעירונים" המחפשים גבינה במבוך, ומוצאים. הזעירונים מתמקמים ליד הגבינה ו"מתבייתים" בעוד העכברונים ממשיכים להתרוצץ, וכך כאשר נעלמת הגבינה, העכברונים רצים ומוצאים גבינה במקום אחר, בעוד לזעירונים יש קשיי הסתגלות. אחד מהם, "חיבוט" מסתגל בעוד השני "ליבוט" לא מסתגל ונשאר מאחור, אולי גווע ברעב. מסקנה – חשוב להסתגל לשינויים. ולשים לב שהם קורים.

קודם כל, אפשר בעיקר ללמוד מהספר דבר אחד או שניים על האמריקאים:
– עסק, עסק, עסק: מהות החיים זה "לעשות עסקים". הכל ממופה לעשיית כסף. בלי בושה.
– שטחיות כמובן. התובנות שאפשר להפיק מסיפור ילדים על שני עכברים ושני "זעירונים" במבוך, והדרך בה הסיפור מסופר הם, מתחרים ב Salar de Uyuni בשטחיות.

uyuni-mirror

– איש לעצמו. בשלב מסויים, "חיבוט", אחד הזעירונים, מתעשת ויוצא לחפש גבינה חדשה, ומוצא אותה. אבל מחליט להשאיר את חברו ליבוט מאחור, ולא לחזור להציל אותו. מין גישה דרוויניסטית שהמפלגה הרפובליקנית מגלמת באדיקות.

הספר אגב, ממחזר רעיונות ללא בושה. במיוחד של קרל מרכס, שתיאר כבר במאה ה 19 כיצד אמצעי היצור משתנים מתחת לפני השטח בלי שאנשים שמים לב. ואז "הגבינה נעלמת". אצל מרקס, יש מהפכה. בספר, יש "מהפכה מחשבתית", אבל בתוך המרחב הקפיטליסטי. בקיצור – הספר מוכר את מרקס לקפיטליסטים באריזה אינפנטילית של גבינה.

ובהערת אגב, הצגת ה"גבינה" כמושא התשוקה של שוכני המבוך מראה עד כמה התזונה שלנו היא חלק מהתת-מודע שלנו, לבטח כפי שהוא בא לידי ביטוי בשפה. נכון שזה רעיון שיש בו "בשר"? אני הייתי מציע רעיון שיש בו "ירק", ושם במבוך אולי נתח סייטן…

אבל איך כל זה קשור לחברת אינטל? איך אפשר להגיד על חברה שמרוויחה  13.5 מיליארד דולר ברבעון ש"הזיזו לה את הגבינה"? אבל כן, הזיזו לה. אינטל, המעסיק האחרון שלי, שולטת ללא מצרים בשוק המעבדים למחשבים אישיים, ושרתים. אבל יותר ויותר אנשים עושים על טלפונים חכמים וטאבלטים דברים שקודם הם נהגו לעשות על מחשבים אישיים, בעיקר ניידים. ואת הגבינה שם, המעבדים לטלפונים וטאבלטים, אוכלת חברה בשם ARM, ואינטל, למרות מאמציה הלא מבוטלים, לא מצליחה להגיע אל ה"גבינה" הזו, לעבור לחלק הזה של המבוך.

נכון, הכתובת נמצאת על הקיר כבר לא מעט שנים. אבל כאשר אתה מרוויח דולרים על כל יחידה, קשה לך לעשות את המעבר למקום בו אתה מרוויח סנטים ליחידה. מעבר מגבינת מסקרפונה (42% שומן) לריקוטה דלת שומן הוא דרך טובה לעשות דיאטה, וזה משהו שאינטל (ואני) מוצאת שקשה לה לעשות. אני בכל אופן, תרמתי את תרומתי לדיאטה של אינטל – פרשתי.

אז אולי יש בכל זאת משהו במשל הזה על "הזזת הגבינה". אבל כמו שהמקרה של אינטל מוכיח, הדברים לא כה פשוטים. זה שגבינה כחושה מופיעה בחלק אחר של המבוך לא מספיק כדי לנטוש את הגבינה השמנה שבחלק הזה של המבוך. אבל זה אולי כן אומר שכדאי להמיר חלקים מהגבינה למזונות הנשמרים לזמן יותר ארוך.

לי היה ברור בשנים האחרונות שאין יותר חפץ בדברים עליהם הייתי אמון – בהוספת עוד ועוד תכונות למעבדים שינצלו את המספר הגדל והולך של הטרנזיסטורים שאפשר לשלב בכל מעבד. ובלי לקרוא את הספר האינפנטילי הזה, היה לי ברור שאני צריך להמיר גבינה בקטניות ודגנים, ולאגור אותם, כדי שאוכל לפרוש, ולהתחיל לבלבל לאנשים את המוח עם ההגיגים האלה שלי, כאן.