איך לא יסדתי בית ספר במרוקו

עשרות אלפי תיירים תקועים בימים אלו במרוקו (ואני למזלי לא ביניהם) לאחר שהגבולות נסגרו, הטיסות והמעבורות בוטלו ומעברי הגבול היבשתיים נחתמו (אולי אפשר לעבור בשיירת גמלים דרומה למאוריטניה…). גם טיסתי מ Fez למרסיי בוטלה, שבוע אחרי שטיסת ההמשך ממרסי לארץ כבר בוטלה. למזלי, בזמן הביטול כבר לא בניתי לא על הטיסה הראשונה וגם לא על השניה, כי החלטתי לא לנסוע לייסד בית ספר במרוקו, לא בזמנים אלה. (נדרש הסבר אני יודע, סבלנות)

כל זה התחיל מפוסט בפייסבוק של ידידתי י. שסיפרה שהיא נוסעת (מקנדה, שם היא מתגוררת בימים אלה) למרוקו, לחנוך בית ספר לילדי הברברים (מיעוט אתני, אולי בעצם רוב, במרוקו) בכפר בשם Aït Jaber ליד העיר Fez, שנבנה מתרומות שלה ושל עוד תורמים, שהנחתי שהם מקנדה. לא חשבתי הרבה, נראה לי מעניין, ומיד שאלתי אם אני יכול להצטרף. הדברים התחילו להתגלגל ותוך כמה ימים רכשנו כרטיסי טיסה לשם וחזרה, אני מישראל וי. מקנדה. ומוחמד, ידידה המרוקאי של י. שמסתבר שבית הספר אמור להחנך בכפר בו הוא גדל (ושבו אין עדיין בית ספר יסודי כלל) ארגן לנו תכנית לשבועים במרוקו, ודרך סוכן נסיעות הזמין מלונות, מדריכים בשני ערים בהם אנו אמורים להיות, וכמובן, לקראת סוף המסלול, ביקור בכפר דנן בבית הספר שאמור לקום.

בסופו של דבר לא נסעתי. קורונה. הייתי אמור לטוס יום לאחר הבחירות, אלא שהייתי בבידוד כפוי אחרי שחזרתי שבוע קודם מחמישה שבועות באיטליה (וגם זה שווה פוסט, ויתכן שההסגר בו אנו שרויים כולנו יחזיר אותי לכתוב קצת יותר). וכיוון שלא נסעתי, גם לא נתקעתי במרוקו. ידידתי י. נסעה, אבל כאשה לבדה לא הרגישה נוח לטייל שם ולכן קיצרה את שהותה, לביקור בכפר, לראות את בית הספר לו תרמה ולעזוב. ואני, טיילתי שם דרך עיניה, והתעדכנתי בווטסאפ בקורות אותה. היה מרתק. אפשר לעשות מזה סרט.

ואיפה היה אותו מוחמד, שמסתבר שבית הספר אמור להיות מבוסס על בית הוריו בכפר, הבית בו גדל ואותו אמר שתרם למטרה זו? הוא נעלם (ממסך הטלפון) ביום בו י. נחתה במרוקו. וחזר והפציע במלונה של י. רק שבוע מאוחר יותר, כבר בבוקר הטיסה שלה ממרוקו החוצה, בנסיון לבקש ממנה לא להגיש נגדו תלונה במשטרה. זה רק אחרי שגילה שמשטרת מרוקו מחפשת אותו אחרי שי. הגישה תלונה נגדו, והיא הגישה תלונה נגד מוחמד רק אחרי שביקרה בכפר המדובר ורק אחרי שגילתה שם שבית ספר בכפר ההוא, עדיין אין. וגם לא יהיה בעתיד הקרוב. שהכספים שהיא ואחרים תרמו שימשו להפיכת בית נעוריו של מוחמד לבית מגורים מפואר, מוקף חומה גבוהה. שהאיש נוכל. שם גם סיפרו לה שהאיש שסיפר בזמנו שהוא חולה בסרטן, נוטה למות, ולכן מוכן לתרום את ביתו בכפר, לאחר מותו, כדי שיהיה לכפר בית ספר, (התרומות היו רק כדי להסב את בית המגורים לבית ספר, לכאורה) הוא כבר הרבה זמן "שכיב מרע" אך איכשהו, מצליח לא למות.

חבל. חבל שידידתי י. נפלה קורבן לנוכל. חבל שלא התממש הטיול במרוקו, ארץ כנראה מרתקת (אבל אני מקווה שעוד יצא, עכשיו שיש לי שם מסלול מתוכנן שנראה די מוצלח). חבל שלא אראה אגורה בחזרה מהכסף ששולם במלואו מראש (בטפשות, אני יודע, אבל בנסיעה זו החלטתי לשם שינוי שאני זורם עם הדברים ולא מנסה לשלוט ולנהל את העניינים כפי שאני עושה בדרך כלל) על כל המסע לסוכן הנסיעות במרוקו ולכרטיסי הטיסה. אבל כל זה מתגמד ביחס לזה שהעולם כולו במצב בו הוא נמצא כרגע. יש צרות הרבה יותר גדולות.

ולאן נעלם מוחמד בכל הזמן הזה? האם ניסה להתחמק מפגישה בידיעה שהתרמית תתגלה? בגרסה אחת שלו הוא אושפז בבית חולים (ולא היה עמו הטלפון). בגרסה הבאה הוא לא היה בבית חולים אלא בכלא. גרסה זו כנראה קרובה יותר למציאות, אם כי הנסיבות בהן ישב בכלא שונות מאלו שעליהן הוא סיפר. כנראה נוכלויות אינטרנט. נוכל מסוג זה לא בטוח בעצמו כבר מה אמת ומה בידיון – כנראה שנוכלים צריכים להאמין בעצמם בסיפור שהם מוכרים כדי להיות יותר משכנעים. אבל הי, היה מעניין, גם מרחוק. חכו לסרט..

פחד

נתבקשתי לכתוב תרגיל כתיבה על "פחד" – לכתוב רשימה של עשרה דברים שמהם אני מפחד, ולבחור אחד מהם לכתוב עליו יותר בהרחבה, אבל בלי להזכיר את המילה פחד או מילים נרדפות לה.

לא אחלוק אתכם את כל הרשימה, אבל הפחד שעליו בחרתי לכתוב היה אחד שחשבתי שהוא משעשע:  "פחד שלא אספיק להגיע לבורובודור, וטימבוקטו". נשמע היתולי, אבל לא לגמרי. אז הנה התרגיל:

אני במירוץ נגד האסלאם הרדיקלי, הלאומנות היהודית  והמוות.

יותר ויותר מקומות שתמיד חלמתי להיות בהם הופכים לא נגישים מבחינתי.  רובם בגלל האסלאם הרדיקלי. בדיוק השבוע דיברתי עם דניאל שלומד אתי פילוסופיה וגם "עושה פרוייקטים" במערב אפריקה, בין היתר במאלי. לבמקו הבירה הוא חושב שאפשר להגיע בשלב זה, אבל לא לטימבוקטו. מסוכן מדי עם כל הכנופיות המוסלמיות שירדו דרומה מלוב אחרי מות קדאפי, ומאלזיר. גם לטגהזה שבמאלי, עיר המלח שבספרו של אלברט קאמי, כנראה שלא אעז להגיע בשלב זה. מקווה שהצרפתים יחזירו שם את הסדר על כנו בעשר השנים הקרובות. אחרי כן, כנראה שכבר לא יהיה רלוונטי מבחינתי.

ומה עם קזבלנקה, מרוקו?  וג'רבה, טוניס? בשני מקומות אלו אפשר עדיין לבקר, בשלב זה. שני דברים יכולים לקטוע את האפשרות הזו – התחזקות האסלאם שם, או התחזקות הלאומנות היהודית כאן, שיגרמו לסגירת השערים בפני ישראלים לשתי מדינות אלה, ואפילו בצדק. כנ"ל לאינדונזיה.

לאינדונזיה עדיין לא התפשט האיסלאם הרדיקלי, עד כמה שאני יודע. ולכן הפירמידה הבודהיסטית הגדולה בבורובודור עדיין עומדת על תילה, ואם מחר הייתי קם ונוסע, הייתי יכול לראות את פלא היצירה האנושית הזה עוד בחיי. אבל אם אחכה עוד כמה שנים, כתם הצרעת של האיסלם הפונדמנטלי יגיע גם לשם, או שהם ינתקו את יחסיהם אתנו וכבר לא אוכל להגיע.

ויתכן שהפירמידה ששרדה אלפי שנים, תושמד. כמו פסלי הבודהה הענקיים בבמיאן, שבאפגניסטן, שפוצצו על ידי הטליבאן. משהו שהיה וכבר לא יחזור. לפני שלושים שנה, יכולתי. עוד הפסד במירוץ שלי אל המוות שאני מנהל עם האסלאם.

היו גם דתות אחרות שמחקו חלקים ניכרים של המורשת האנושית לפני שהספקתי לראות אותם. המאואיזם למשל והחורבן באתרים שהמהפכה התרבותית חוללה בסין. אבל כרגע,  האסלאם ואני במרוץ נגד הזמן. והאסלאם לא נסוג, הוא רק הופך יותר ויותר מדינות לסגורות בפני. תימן למשל. העיר צנעה היא אתר מורשת עולמי, ותימן בכלל מדינה מדהימה. צריך לקרות נס כדי שאוכל לבקר בה בחיים האלה.

האם זה ישנה משהו אם ראיתי מקום זה או אחר לפני שאתפגר? לא בקנה מידה קוסמי, אבל משום מה, לי זה חשוב. והאסלאם עומד בדרכי. אי אפשר לבקש שיחכו עם השטויות שלהם עד שבריאותי לא תאפשר לי כבר לנסוע?

מה אחרי? רשימת האתרים שלי לא ממש מזיזה לצאצאי. אסתפק הזה שאאחל להם שכדור הארץ ישרוד, כמקום ניסבל בעבורם לחיות בו. שיוכלו למצוא מקומות שאינם נגועים על ידי דת פנאטית כזו או אחרת. לא הרבה לבקש, לא?