כף רגלי לא תדרוך שם

הדרך היחידה שבה אפשר לבקר בסעודיה היא או להתאסלם ולנסוע כעולה רגל למכה או לבקר למטרות עסקים. סעודיה אינה מנפיקה אשרות לתיירים. הם לא צריכים את ההכנסות מתיירות ולא מעוניינים בהשפעות זרות. הם גם די מתייחסים לכל שטח המדינה כאדמת קודש, הרחבה של מכה ומדינה.

חשבתי שמצאתי פרצה שתתן לי תירוץ להוסיף את סעודיה לרשימת שישים ואחת המדינות בהן כבר ביקרתי, כששמעתי שהאיים טיראן וסנפיר שייכים בעצם לסעודיה. מסתבר ששני האיים האלו הנמצאים באמצע מיצרי טיראן הם, החל מ 1950, בעצם בהשאלה ארוכת שנים למצרים. סעודיה החליטה כעת שהיא רוצה אותם בחזרה. ממשלת מצרים כבר אישרה את ההחזרה, ישראל הסכימה לשנות את הסכם השלום עם מצרים שכלל סעיפים על האיים האלה, רק הפרלמנט המצרי מעכב את העניין.

בסופו של דבר, האיים כנראה יחזרו לסעודיה, וגשר יבנה מסעודיה דרך האיים אל חצי האי סיני, אבל לפני  שזה יקרה, רציתי לבקר שם באיים האלה, ההזדמנות האחרונה שלי כנראה "לבקר בסעודיה".

הייתי אמנם באיים האלה במהלך התקופה בה הם היו בשליטת ישראל ושירתתי בשארם אל שיך. לחיל הים היה שם בסיס קטן, ויצא לי להיות שם אז, בשנות השבעים. אבל אני לא יכול להחשיב את זה כביקור בסעודיה, בדיוק כמו שאני לא מונה את השירות הצבאי שלי בסיני במנין הימים בהם שהיתי במצרים (בגליון האלקטרוני שאני מתחזק לגבי כל שהות שלי בחו"ל). אני גם לא מחשיב כל יום בו אני ברמת הגולן במנין הימים בהם שהיתי בסוריה (0 עד כה..) גם שירות המילואים שלי בלבנון לא נחשב בעיני כ"ביקור בלבנון", לפחות לא בגליון האלקרוני דנן.

אבל עכשיו, בחלון הזמן בו ממשלות מצרים וישראל כבר מכירות בריבונות הסעודית על האיים, ורק הפרלמנט המצרי מעכב את זה, ביקור באיים נראה לי בסיס רחב דיו לביסוס טענה כאילו הייתי בסעודיה. אז למרות מזג האוויר הקר יחסית יצאתי בפורים לספארי צלילות במיצרי טיראן, שהיה גם אמור לאפשר למשלחת הצוללים לנחות לשהות קצרה לפחות באחד האיים, לפני שיחזרו לסעודיה.

לא התאפשר. עגנו אמנם בלגונות שבאיים האלה, וצללנו שלושה ימים, שלוש צלילות ביום בממוצע בארבעת הריפים שבין סיני לאי טיראן אבל משמר החופים המצרי לא איפשר לנחות לביקור על האי/ים. אני לא בטוח האם Thomas reef, Woodhouse reef, Gordon reef, Jackson reef, ארבעתם אתרי צלילה מצויינים, נחשבים חלק מהאי טיראן והאם גם הם הולכים לחזור לבעלות סעודית, אז לא יתאפשר יותר לצלול בהם.

השתדלתי לא לנגוע בריף ככל האפשר כדי שלא לגרום לנזק. בזכות הזרם החזק הריף שם כל כך עשיר בצמחיה ומניפות ענק (גורגוניות) שממש אין נקודה חשופה לאחוז בה. הזרם כל כך חזק שכמעט בלתי אפשרי לעצור ולהתעכב – בפעם היחידה שבה נאחזתי בסלע בכדי לאפשר לחברי קבוצת הצלילה שלי להדביק אותי, הם עברו על פני כל כך מהר ונעלמו שאת הצלילה ההיא סיימתי לבדי, מחכה לסירת הזודיאק שתמצא אותי – בלי בלון כתום לסמן את מקומי. למזלי הצוות המצרי היה מאד מיומן ומאד מסור ומצאו אותי כמעט מיד.

אז אני תוהה האם האחיזה ההיא, שתי דקות ו 22 מטרים מתחת לפני הים, בסלע הצמוד לאי השייך חוקית לממלכה הסעודית יכול להחשב כביקור בסעודיה? בפעם הקודמת בה הייתי על ריף השייך לסעודיה זה היה לפני ארבעים שנה, בחילוץ ספינה של חיל הים שעלתה על הריף ליד החוף הסעודי אלא שאז לא ירדתי לחוף, וידי אפילו לא אחזו בריף עצמו.

אם כבר בסעודיה מדובר, אזי רצועת החוף הדרומית של עקבה, לאורך המפרץ, היא כולה שטח סעודי לשעבר שנמסר לירדן כדי לאפשר לעיר עקבה קצת יותר חוף ים. כששהיתי שם עם בני לחופשת צלילות קודמת, חשבתי שהשטח הזה מוחכר לירדן ולכן אפשר למנות את החופשה ההיא כ"ביקור בסעודיה". אבל מתברר שהרצועה הזו עברה במסגרת חילופי שטחים והיא לכן "לא סעודיה".
חבל שבהסכמי השלום עם מצרים לא השכלנו לבצע חילופי שטחים דומים ולתת לאילת קצת יותר חוף.

מודעות פרסומת

רשומה לסוכות

הייתי הערב בהרצאה של האדריכלית וורד פלוק על המבנים הזמניים של Shigeru Ban, האדריכל היפני שהשנה זכה בפרס פריצקר (הפרס היותר יוקרתי של עולם האדריכלות). ההרצאה הייתה היחידה שלקחה את עצמה ברצינות, במסגרת ערב "רב תחומי"  בשם "קול קורא לנדוד" שהיה בסוכה הגדולה של "בית תפילה ישראלי" בנמל תל אביב. המבנים שלו (רובם מגלילי קרטון,) שמיתוכם ראיתי במו עיני רק את ה"מוזיאון הנודד" שלו, בניו-יורק ב 2005, הבנוי מכולות משומשות שיוחזרו לאחר מכן לשימוש, ואיך לא – גלילי נייר, גם מרהיבים ביופיים וגם אחראים לעילא מבחינה סביבתית.Nomadic_Museum_NY-1024x786

בנוסף הנכונות שלו להתנדב ולבנות מחסות זמניים לנפגעי מלחמות ואסונות טבע ראויה לכל שבח. בעזה, יש בהחלט מקום כרגע לבנות את סוג המבנים הזמניים ממכולות משומשות וגלילי קרטון שהוא מתכנן. החורף מתקרב ויש שם עשרות אלפי אנשים שצה"ל הרס את בתיהם.20-Shigeru-Ban-Paper-Shelter-Haiti-02

כל המבנים האלה, המשותף להם ולסוכות של חג סוכות הוא שהם מבנים זמניים, שנועדו מראש לפרק זמן מוגבל, גם אם לא ידוע מראש. מנחת הערב, שהרה בלאו, סיפרה שאחת הסברות על נדודי ישראל במדבר, ועל מגוריהם בסוכות, היא שהם לא באמת נדדו כל אותם ארבעים שנה, אלא שנאמר להם שהם צריכים לחיות (כעונש על פרשת עגל הזהב) כך שהם יצטרכו לעזוב בכל רגע, בהתראה קצרה, מצב שנפשית אולי יותר קשה מנדודים של ממש, כמו למשל מסע תרמילאים במזרח (כמו שאני עושה, לא מהסוג שבו מתנחלים במנלי ומעשנים סמים חצי שנה).

נזכרתי בחג סוכות לפני 16 שנים, בו ביקרתי בעוד מקום בו חוגגים את חג סוכות – אפילו באותם הימים שבהם חל חג סוכות – בשלושת הימים שבהם הירח מלא בחודש אוקטובר. המקום הזה נמצא (כיום) במקום שממנו יצאו בני ישראל למדבר וגרו בסוכות – במצרים. ליתר דיוק, על גבול מצרים – לוב, עמוק בלב המדבר, בנאת המדבר Siwa.Travel-to-Siwa-Oasis-5-Days-Adventure-Tour-From-Cairo

תושבי המקום לא בדיוק מצרים, יותר בֶּרברים, ובזכות המרחק והבידוד (כביש לשם נסלל רק לראשונה רק בשנות השמונים)  משמרים מספר מסורות פרה-אסלמיות, כמו פסטיבל ה Siyah, זה שבגללו נסעתי לשםבמסגרתו הם יוצאים באוקטובר, בדיוק באותם הימים כמו חג הסוכות אצלנו, מנאת המדבר אל השטח המדברי למרגלות Jabal Dakrour הסמוך, שם הם מקימים סוכות ואוכלים ושותים במשך שלושה ימים (עם ההכנות – שבוע). בזמנו, זה הוצג כמסורת בֶרבֶרית החוגגת את גדיד התמרים, היבול העיקרי שם בשמורה.

היום, כדי להראות יותר מוסלמיים כנראה, פחות אנימיסטים, הם מציגים את זה יותר כחגיגות למלאך הפטרון של המקום, Sidi Sulayman. בכל מקרה, זהו חג הנחגג רק ב Siwa ולא בשום מקום אחר במצרים.

Siwa Siyaha Festival 2010 from dana smillie on Vimeo.

כשהייתי שם, בסוכות 1998, לא הפגינו לתושבי המקום יחס מיוחד, כזה או אחר, לישראלים. אבל כמה שנים אחרי כן, גילו את המקום כמה חברות תיירות מישראל והחלו להוציא לשם קבוצות, שלהם שווקו את החג הזה כ"המקור לחג סוכות" ואת תושבי המקום אולי כצאצאי העברים הקדמונים שלא יצאו ממצרים. אין בזה שמץ של דיוק הסטורי, אבל זו הייתה דרך טובה לשווק את הטיולים. מצד שני, זה הקפיץ את הפראנויה של המצרים, שהיו בטוחים שישראל מתכוונת לתקוע יתד שם, בגבולה המערבי, אזור מאד רגיש בטחונית באותם ימים שמצרים ולוב היו על סכינים. והם החלו לחשוב שתושבי SIwa, דוברי שפת ה Siwi, ניב ברברי שיש שמצאו בו כמה מילים המזכירות עברית, הולכים להיות גייס ישראלי חמישי. או שישראל, ש"נגמר לה מאגר העולים" על פי המצרים ולכן  אחרי שנגמר מלאי הפלאשים באתיופיה , היא לוטשת עין אל תושבי השמורה.

siwa_oasis4354

תושבי המקום החלו לנסות ולהוכיח ש"אין להם אחות" על ידי הכחשת האפשרות שיש יהודים כל שהם בנווה, או שיש שם השקעות של יהודים (כלומר – ישראלים). יש סרטון שתרגמו ב MEMRI שמספר את סיפור הפרשה ההזויה הזו. עצוב.

למזלי הספקתי לבקר שם לפני כל הבלגן,  – המקום פשוט מדהים. התמונות שיש לי משם הן עדיין בשקופיות שטרם הגעתי לסרוק. אז הנה כמה תמונות שמצאתי ברשת.Siwaoasis

זהו אחד מעותקי העיר, שנמסו בגשם. בכל שבעים שנה בערך יורד שם גשם, ובתי הבוץ של העיר פשוט נמסים להם. אז נוטשים התושבים את בתיהם המומסים, עוברים לאוהלים, ובונים עותק חדש של העיר ליד. אפשר היה לראות שם ארבעה עותקים של הישוב, מסודרים בריבוע. כך נראה ה"עותק" הנוכחי.1339858_orig

Farafra

AA_9463_A002-1

נאות המדבר במדבר המערבי של מצריים תמיד נראו לי מקומות קסומים, ועם השנים הייתי כמעט בכולן, ובאלה שלא הייתי, כנראה שגם כבר לא אהיה, לפחות לא בשנים הקרובות.

את התמונה מעלה, מנאת המדבר Farafra, צילמתי בפעם השנייה שהייתי בה, בסוף סיבוב גדול ששיאו, מבחינתי, היה מקום בשל Gilf Kebir, שבו מסתבר, לא ממוקמת העיר האגדית זרזורה.

Farafra היא מקום ששווה לבקר בו בפני עצמו. נווה המדבר הזה קרוב יחסית לקהיר, הוא ליד מקום די מדהים בשם "המדבר הלבן",AA_3132_A022

יש בו מעיינות חמים באמצע המדבר,AA_3132_A005

מטעי תמרים ענקיים, שלכל אחד מהם יש שער יותר יפה ממשנהו,AA_3132_A009

ואוסף מבנים הבנויים פשוט מבוץ, שצורותיהן העגלוליות, האורגניות, האופייניות לארכיטקטורת בוץ בכל העולם, מדבר אלי מאד.AAE21B~1-1

אם מצב העניינים היה יותר שפיר בינינו לבין המצרים, הייתי נוסע לשם אחת לשנה. כמו שזה עכשיו, נשאר לי רק להתגעגע. ומכאן הרשומה – סוג של חזרה למקום.AA_3132_A011

לא גרים ב Farafra הרבה אנשים. יש הגירה שלילית מהמקום, בעיקר לערים הגדולות. אין הרבה אופק כלכלי לגרים בנאות המדבר, שאורח חייהם מסורתי, שקט, ולא מלהיב במיוחד לבני הדור הצעיר. ברחובות רואים מעט מאד אנשים, רובם מבוגרים, ובלבוש מסורתי.AA_9463_A007-1

מבני הבוץ, כאשר לא מתחזקים אותם על בסיס קבוע, פשוט חוזרים אל האדמה ממנה באו. לא יורד שם הרבה גשם, אבל מספיקים שניים-שלושה אירועי גשם כדי שתישאר מבית בוץ רק תלולית נמוכה על הקרקע.AAEE07~1

ה"דור הצעיר" שגר שם בסוכה בתוך אחד המטעים, בוחן אותי במבט סקרן אך ידידותי, לימון בידו, בתמונה מטה:AA_3132_A010

וכשהם הולכים להסתפר, נופים אחרים מדברים אליהם, קצת כמו אצלנו.

AAEE03~1Farafra – כל כך קרוב גאוגרפית, כל כך רחוק תרבותית, כל כך יפה, ועכשיו גם מחוץ לתחום. חבל.Fullscreen capture 05082013 182905

Zerzura

אי שם במדבר המערבי של מצרים, ב"נאת המדבר של הצפרים הקטנות", מסתתרת לה העיר האגדית זרזורה. כולה לבנה, מלאה אוצרות, ובראשה מלך ומלכה הישנים שנת נצח. העיר שמורה על ידי ענקים שחורים, וכל המצליח לחצות את מדבר החולות האינסופי ולהגיע אליה, לא עוזב אותה לעולם.

האמיר של בנגאזי מספר שב 1481 הגיע נוהג גמלים בשם חמיד קאילה באפיסת כוחות אל בנגאזי וסיפר לאמיר את סיפור העיר ממנה הצליח להימלט ובאמתחתו טבעת יקרת ערך משובצת באבני חן שכנראה גנב מזרזורה. הסיפור ארוך ומפותל, והוא רק אחד מהרבה אגדות המסופרת על זרזורה.

היו שני מקומות עיקריים שבהם חשבו במהלך השנים שהעיר נמצאת. האחד הוא בג'בל Uweinat, "הר המכשפות"  – הר בודד העומד במפגש הגבולות של מצרים, לוב וסודן.uweinat

זהו גוש גרניט הדומה קצת להר הגבוה של סיני, ובו מעינות נסתרים, זן נדיר של איל מדברי ותת מינים של צמחיה האנדמים להר הזה בלבד. העליה אל ראש ההר מתפתלת סביב ההר ועוברת במצרים, סודן, לוב ובחזרה למצריים. ההר מופה על ידי R.A. Bagnold ב1931 (המפה שלו מטה) והעיר זרזורה לא התגלתה שם.

bagnold_mapמאד רציתי לעלות אל הפסגה אך כאשר הייתי בסביבה, בדרכי למקום השני בו זרזורה הייתה אמורה להיות – Gilf Kebir, דיונה שזזה וכסתה במאות טונות של חול את מאגר חביות הסולר שהוכנו מראש לתדלוק הרכבים שלנו לא אפשרה לנו לעשות את הסטייה הזו מהמסלול וחבל. מאז נחטפו על ידי שבטי ברברים שתי קבוצות של מטפסים שסיירו בהר, והוחזקו כמה שנים בתנאים קשים עד ששוחררו תמורת כופר, כך שאני לא נוסע לשם בשלב זה. זהו אזור שלא נשלט בפועל על ידי אף אחת משלושת המדינות הנפגשות שם, גם בימים כתיקונם בהם סודן לא עסוקה בהרג הנוצרים בדרומה, לוב לא במהומה אחרי הפלת קדאפי ומצרים שבה יש שלטון יציב. אין שום נקודת ישוב או בסיס צבאי ברדיוס של כמעט אלפיים ק"מ משם כך שהמבריחים ושבטי הברברים עוסקים שם בענייניהם ללא הפרעה. כך נראה ההר מהחלל:Country or Geographic Name: SUDAN Features: MT. UWEINAT, WIND STREAKS

המקום השני הוא Gilf Kebir, אזור מוגבה באמצע המדבר שקיר של צוקים גבוהים באורך של כמה מאות קילומטרים מקיף אותו. האגדות סיפרו שאי שם בתוך הגוש המוגבה הזה, שוכנת העיר זרזורה, ועד שב 1932 הצליחו  László (Ladislaus) Almásy (זה שהסרט "הפצוע האנגלי" נעשתה על פי דמותו) ו Patrick Clayton להקים מסלול נחיתה זמני ומאגר דלק באמצע הדרך מהחוף, לטוס מעל גוש ההרים הזה ולהיווכח שאין שם כלום, המשיכו חוקרים אירופאים לנסות ולחדור את תוך הגוש הבלתי חדיר הזה בניסיון להגיע אל זרזורה. בתצלום מטה, מאגר פחי הדלק שלהם, שגם סימן את הגישה למסלול הנחיתה, שנבלע בחולות מאז. במדבר הזה, ברזל לא מחליד…AAE503~1

ב 2004 הצלחתי סוף סוף להגיע לשם. הצטרפתי למשלחת של חבורת גאולוגים ישראלים  שהתארגנה לביקור במקום, עם רכבים שארגן הבעלים המצרי של מועדון אקווה-סאן בנואייבה, שבו לצערי כבר לא הייתי הרבה זמן. הם רצו לנצל את ההזדמנות החד פעמית שדיונה ענקית נדדה ונצמדה לקיר Gilf Kebir ויצרה מישור של חול שנהגי שטח מנוסים ברכבי שטח משודרגים יכולים לעלות דרכו אל ראש המצוק AA_3125_A018

יצאנו מנואייבה, עברנו בקהיר ובנאות המדבר המערבי של Baharyia  –  Farafra – Dakhla , עברנו ליד ג'אבל Uweinat, צפונה ל Gilf Kebir,gilf map

ומשם עוד צפונה ואחרי כן מזרחה דרך ים החולות הגדול חזרה ל Farafra.  יותר משבועיים של נהיגה במדבר, כמעט 2000 קילומטרים מכל מקום בו יש מים, דלק או אוכל.AA_3125_A021

או צמיגים. כל רכב נסע עם שלושה צמיגים חלופיים – כי האבנים החדות העשירות בברזל במדבר משספות בקלות גם צמיגי משאית. זה היה בעיקר מבצע לוגיסטי רציני, שנגמר בטוב הודות לתושייה הרבה של המכונאים המצרים שנסעו אתנו (אנחנו נהגנו).

אז הגעתי את תוך Gilf Kebir ואכן, זרזורה לא הייתה שם, אבל היה נוף לא רע מלמעלה.AA_3125_A030

המדבר הוא האוצר האמתי בסיפור הזה. שם הנופים היותר מרהיבים שראיתי בחיי, כולל דיונות הגבוהות מהר הכרמל. אני מקווה שאפשר יהיה עוד לחזור לשם בעתיד.AAEC03~1

המהנדס

כאשר שמעתי שנשיא מצריים החדש, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי הוא מהנדס, נרגעתי. וכשלמדתי שהוא לא רק מהנדס בהכשרתו אלא אף בעיסוקו, וכנראה גם מהנדס מוצלח שעבד בעבר בנאס"א, נרגעתי יותר. ידעתי שיהיה בסדר אתו. מהנדסים הם אחרי הכל אנשים שקולים, יש להם ראיה מערכתית, הם באים מצד הפתרונות, לא מצד הבעיות. מהנדסים גומרים מלפתור בעיות, לא מלעשות בלאגנים.

ומאז, הנשיא שנבחר, באופן דמוקרטי, מוחמד מורסי (בחדשות ערוץ 2 הוא עדיין נקרא "מנהיג האחים המוסלמים"  בטעות מכוונת – הוא אף פעם לא היה מנהיג האחים המוסלמים, אבל הוא כן מנהיג כל המצרים) מוכיח את זה. הוא עושה במצריים סדר, נכון ברודנות מסוימת אבל לדעתי אין לו ברירה. הוא מרגיע את המתלהמים, מנהל את העניינים בנחת אבל בתחכום – לא קל בסיר הלחץ שמצריים היא כרגע. אפילו עזר לנו לרדת מהעץ שעליו טיפסנו במבצע "עמוד ענן". נכון שהוא לא ממש נופל על צווארנו, אבל מצד שני, גם אני במקומו לא הייתי נופל על צווארנו, בייחוד כשהצוואר הזה הוא ביברמן.

הממסד הבטחוניסטי המולך בכיפה בארצנו ובעיקר צה"ל והשב"כ, טורחים להקנות משמעות שלילית למושג "המהנדס". בראש כל רשימות החיסול שלנו תמיד מככבים כמה "מהנדסים", מין בקושי טכנאים שיודעים מה שכל חבלן מתחיל יודע, להרכיב מטען חבלה. אולי זה מאפשר לנו להעצים את תחושת ההישג כאשר ידנו משיגה מישהו שהרכיב פצצה, מה שפעם נקרא בעברית חבלן, והפך להיות מחבל כאשר מדובר בלא יהודי. לא סתם חבלן/מחבל, מהנדס!

יש מדינות, נגיד הודו, שבהן  דבר ראשון שואלים אותך: "what is your profession". הם רוצים לדעת מי אתה, והמקצוע שלך מבחינתם מגדיר אותך בדיוק די טוב. ואם הם שומעים "מהנדס", הם מבסוטים. אצלם, מהנדס זה טוב. זה איש הגון, לא עושה בעיות, זה מקצוע מכובד, לא בתחתית שרשרת המזון -מתחת לעורכי דין, רואי חשבון, בנקאים, רופאי שיניים ורופאים בכלל, כמו במקומותינו. ואני מסכים אתם. יש הרבה מהנדסים חארות, רבים לא מצטיינים ביחסי אנוש משופרים, אבל בכולם יש יסוד חיובי, קשה למצוא חלאות של ממש ביניהם. לרובם אולי לא יהיה יותר מדי סבלנות להטות לך אוזן קשבת, אבל זה בגלל שהמוח שלהם כבר רץ קדימה בחיפוש אחרי דרכים לפתור לך מה שהם רואים כבעיה האמתית שלך, גם אם הבעיה האמתית שלך היא בסך בכל שאתה צריך אוזן קשבת.

סבא שלי לודוויג, שגדל תחת הקיסר פרנץ-יוזף הראשון, היה בן הדור שעבורו מהנדס היה מקצוע מאד מכובד. וכשהתחלתי ללמוד בטכניון הנדסת חשמל, לא היה מאושר ממנו. אני ואחותי היינו הראשונים במשפחתנו מזה כמה דורות שזכו להשכלה אקדמית, ונראה לו אוטופיה שיהיה לו נכד מהנדס. לצערי הוא נפטר לפני שסיימתי את התואר הראשון והפכתי "מהנדס".

יש מיתוס נפוץ על מהנדסים, המנסה להציג אותם כרובוטים חסרי נשמה, שעל פיו כשנותנים למהנדס לתכנן משאבה שתעביר 20 קוב דם בשעה, הוא לא יעצור וישאל: "למה?". קשקוש. רוב המהנדסים ממש לא כאלה. אבל נכון ששיטת ההכשרה של מהנדסים בארץ לא ממש תורמת להכשרת מהנדסים שיהיו גם רחבי אופקים. כנראה עדיף למעסיקים שלמהנדסים שהם מעסיקים יהיה רק תחום עניין אחד בחיים, והוא עבודתם. אך למהנדסים היו יכולים להיות חיים הרבה יותר עשירים ומעניינים אם מערכת החינוך הייתה מספקת דרך לתואר דו חוגי המשלב לימודים מדויקים / הנדסיים יחד עם בסיס מסוים במדעי החברה והרוח. קצת סוציולוגיה  וקצת ספרות. קצת פסיכולוגיה וקצת פילוסופיה. כדי שיצאו אנשים יותר שלמים, יותר "מעוגלים". בארה"ב יש לא מעט אנשים העושים תואר "כללי" לפני שהם פונים ללימודי הנדסה, רפואה או עריכת דין למשל. ובאנגליה אני חושב שזהו פשוט המסלול השגור. אצלנו, אחרי שלוש שנים ויותר של צבא, אנשים מתחילים לדהור אל תואר שימקסם את אפשרויות התעסוקה שלהם. וזה מחיר שאנחנו כחברה משלמים בלי אפילו להיות מודעים לו.

נאג' חמדי

הגעתי ליום הראשון של כנס תאולוגיה ביקורתית באוניברסיטת תל אביב, לא בגלל שאני מתעניין בתאולוגיה, אלא בשל ה "ביקורתית"  שבכותרת, והעובדה שרוב הנוכחים והדוברים  הם בעצם פילוסופים. היה מעניין.

לא הבאתי איתי מחשב אישי ולכן לא יכולתי לבדוק בזמן אמתי את משמעותם של מושגים רבים שהדוברים השתמשו בהם מתוך הנחה (מוטעית לגבי) שאין צורך להסביר במה מדובר. אבל רשמתי לי כמה מהם ובדקתי לאחר מכן. למשל, צמד המילים נאג' חמאדי.

היה לי מוזר לשמוע את מה שזכרתי כשם של מקום במצרים עילית כמושג מתחום התאולוגיה הנוצרית הקדומה, וספציפית בהקשר של גנוציזם, עוד מושג שהיה חדש לי. זכרתי את נאג' חמאדי בהקשר של מלחמת ההתשה, כשם של מקום עליו פשטו צנחני צה"ל בעומק מצריים.

וכמובן כשם של להקת רוק  המורכבת מעיתונאים כמו כתב מעריב אראל סג"ל – בגיטרת באס, כתב החברה הסמולני בגלובס דרור פויר על המיקרופון, מערוץ 10 אור הלר – בגיטרה חשמלית, הכתב לענייני גאדג'טים בערוץ השני דרור גלוברמן בקלידים ועורך הגרפיקה של החינמון של אדלסון – טל לזר בתופים.

הנה מה שמצאתי על נאג' חמאדי בקצרמר בויקיפדיה:

נַגְע חַמָּאדִי (נכתב לעתים נאג חמאדי; מערבית: نجع حمادي) היא עיר במצרים השוכנת על הגדה המערבית של הנילוס, מרחק של כ-80 ק"מ מלוקסור. כיום מתגוררים בעיר כ-30,000 תושבים, רובם חקלאים. העיר הוקמה על ידי מוחמד פאשה חמאדי, על מנת לשכן את תושבי העיר הסמוכה סוהאג שנאלצו לעזוב עקב השלטון הבריטי במצרים, ונקראת על שמו.

ב-31 באוקטובר 1968 פשטו כוחות צנחנים של צה"ל, מוטסים במסוקי "סופר פרלון", על יעדים באזור נגע חמאדי, במסגרת"מבצע הלם". (אז זכרתי נכון…)

ספריית נגע חמאדי

העיר מפורסמת בעיקר בזכות אוסף הפפירוסים של נגע חמאדי שנמצאו במקום בשנת 1945. מסמכים אלו מרחיבים על ההיסטוריה הידועה של ראשית הנצרות וכוללים את הבשורה על פי תומאס וכן כתבים  גנוסטיים. בספרו של דן בראון "צופן דה וינצ'י" הוזכרו הפפירוסים ותוכנם. (אז אולי אני זוכר את השם משם, קראתי את הספר ויש לי נטייה לאגור טריוויה טיפשית – בלי לרצות בכך)

העניין של הגנוסטיציזם גם הוא נושא מרתק.אלו "זרמים תאולוגיים מיסטיים שרווחו בעיקר במאות הראשונות לספירה. אף שהכתות הגנוסטיות נבדלו זו מזו בתפיסותיהן והתנהגותן, משותפת להן האמונה בדואליזם תפיסתי ודתי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע, והשאיפה לגאולה רוחנית שתתרחש באמצעות ידיעה מיסטית, ולא בשל מעשים טובים. תפיסות אלו, שהיו בעלות כוח משיכה חזק, איימו הן על היהדות והן על הנצרות הקדומה. אף שהגנוסטיקנים לא הצליחו לתפוס את מקומם הקנוני, הם שרדו כזרמים חתרניים בתפיסות בזרמים שונים." (מויקיפדיה)

מצאתי מרתק את עניין האלוהות כמאבק בין אל טוב ואל רע. לא יותר אידיוטי מאמונה באל כלשהו, יחיד או מרובה פנים.  לפי תפיסה זו "האל הטוב הוא אל טרנסדנטי שמבטא את השלמות האידאלית בה הוא מתגלה, כאלוהי הרוחות והנשמות. ומולו 'אל הרע', המכונה 'דמיורגוס', המקביל לדמות השטן. האל הטוב מבטא את עולם האידיאות, עולם הרוח. לעומת זאת האל הרע הוא ביטויו של עולם החומר, הגוף, הבשר: הגשמיות."  (מויקיפדיה)

המושג  'דמיורגוס' גם הוא מושג מרתק בו אני נתקל בלא מעט טקסטים, כולל בכאלו העוסקים בתאוריה של אמנות, ומשמש הרבה פעמים כמושג ל'אומן" או 'יוצר'. אפלטון השתמש בו עוד לפני הגנוסטים, אך על זה בפעם אחרת.

נזירים

אחרי  ביקורים לא מעטים במנזרי אתוס ברפובליקת ההר הקדוש, במנזרי המדבר הקופטיים במצרים וברשות הפלסטינית, ובמנזרים טיבטיים בלדאק שבהודו, לא יכולתי שלא לשים לב שיש לי עניין רב מהממוצע במנזרים ונזירים. והתחלתי לחשוב – מה הקטע? מהו פשר הקסם המוזר שתופעת הנזירות מהלכת עלי?

ראשית ישנו הצד האסתטי. למשל – הארכיטקטורה. ברור שאם להתבודד, אז רצוי במקום מבודד, רחוק מהסחות דעת, ועדיף  בנוף מרהיב. איכשהו, מנזרים במקומות מבודדים, ונישאים, יוצרים ארכיטקטורה מרהיבה. בעיני לפחות. גם האמצעים הכספיים המצומצמים יחסית, וזה שהבניה היא בהרבה מקרים לא "במכה אחת" אלא בצמיחה אורגנית על פני הזמן, ובריסון, יוצרת סוג של בניה שנראה לי יותר נכון, יותר יפה. יש הרבה פעמים משהו "נשגב" במבנה של מנזרים, וזה לאו דווקא בגלל הרגש הדתי המפעם בלב הנזירים.

והלבוש? מעצבי אופנה יכולים רק להתקנא בפשטות וההידור של גלימות הזעפרן של הנזירים בבורמה ותאילנד, גלימות הארגמן של הנזירים הטיבטים, ואפילו אחידות השחור של נזירי הנצרות. מקרה מובהק שבו פחות הוא יותר.

ומה לגבי הנזירים עצמם? מצד אחד, הם הדבר הכי קרוב לחייזר שאני יכול לפגוש בלי להיתקל בצלחת מעופפת. הרגש הדתי הוא משהו שכל כך זר לי, שכל אדם מאמין, בעל רגש דתי חזק נראה לי כמו חידה שאין לי אפשרות לפתור. מבחינתי אדם שאין לו אלוהים הוא כמו דג שאין לו אופניים. אבל אדם המקדיש את כל חייו לדת, ש"מתחתן" עם אלוהים, או עם בנו? ממש חייזר. אבל חייזרים שלא הולכים לחטוף אותי אל כוכבם המרוחק וחסר החמצן, ושאני יכול לתקשר עימם, וללמוד עליהם ועל מנהגיהם – לפחות ברמה השטחית.

מעבר לרמה השטחית לא באמת הצלחתי להבין למה הם שם, מה גרם להם לפרוש מן העולם ולהסתגר במנזר, איך הם יכלו לוותר על החיים ה"רגילים" ולבחור באלטרנטיבה הרדיקאלית הזו. ולא שלא ניסיתי להבין. יתכן שהעדר כל עצם דתית בגופי מהווה מחסום בלתי עביר להבנה. אבל אני חושד שמניעים פסיכולוגיים מהווים חלק לא פחות קטן ממניעים דתיים בבחירה בחיי פרישות.

הנזירים בהר הקדוש, שבחרו לא לראות נשים כלל, מפסידים אינטראקציה עם החצי היותר מעניין של האנושות. רק לוותר על יחסי מין נראה לי כבר פסיכוטי. לוותר על חברת נשים לחלוטין? פשוט טמטום. אבל בפועל, הרבה חברות בעצם מוותרות על חברת נשים. כל אותם חברות בה הגברים מסדרים את הדברים כך שהם יהיו כמעט רק בחברת גברים אחרים. למשל ישיבה תורנית, צבא, אוהדי כדורגל, חברות ערביות מסורתיות, ציבור מעשני הנרגילה…

גם במנזרים האורתודוקסיים באתוס, ובמנזרים הקופטים במצרים, מצאתי שחשוב להם להדגיש את המספר הגדול של אקדמאים, רופאים, דוקטורים ופרופסורים שהצטרפו למנזר. מעבר לכך שזה מראה שגם הם מעריכים ומתפארים בהשכלה חילונית לא פחות מדבקות דתית, זה מראה שמה שהמנזר מציע למצטרפים אליו אטרקטיבי לאנשים מרקעים סוציו-אקונומיים מגוונים, גם בימינו. זה כבר לא רק מקום לאפסן בו את הבן השני והשלישי של משפחות אצולה..

המנזרים הטיבטים כבר לא מכילים את שליש אוכלוסיית הגברים כמו לפני כמה מאות שנים, אך לא חסרים להם נזירים, כולל פרחי נזירים רבים. בכל אחד מהמנזרים הקופטים של מצרים יש בין 100 ל 200 נזירים והם כמעט בתפוסה מלאה. אין להם קשיי גיוס. להפך – הם מערימים קשיים רציניים על המבקשים להצטרף, כולל תקופת חניכות על תנאי.

אני משער שהמשטר הקשוח, סדר היום הקבוע, שאין בו רגע זמן פנוי, שבו אתה מתפלל חלק גדול מהיום – כולל בזמן שאתה אוכל. בו  ישן מעט ועובד קשה, בדרך כלל פיזית,  יש בו משהו תרפויטי . אורח חיים זה יכול להיות מאוד מרגיע, מאד יעיל למיסוך מחשבות לא רצויות. אני יכול לראות איך נזירות יכולה להיות תחליף לטיפול פסיכולוגי. זה בערך כמו סדנת ויפסנה, הנמשכת כל החיים. יש משהו דומה בעבודה ב high-tech: השעות הארוכות, העבודה הקשה, ההתמסרות הטוטלית, החברותה, סדר היום הקבוע – דרך מצוינת להימנע מלחשוב על החיים.

ויש בסגפנות ובהסתפקות הזו במועט משהו שמדבר גם אלי. בנסיבות חיים אחרות הייתי יכול למצוא את עצמי נזיר.

ואין כמו טיולי תרמילאות ארוכים, עם התכלבות מסיבית, כדי ללמד אותך שרוב הדברים להם אתה "זקוק" בחיי היום יום שלך, הם בעצם אופציונליים. ההנאה שלי מסוג טיול זה, שבו כל עולמי כלול בתרמיל של 35 ליטר, יש בה מן ההתענגות הנזירית.

קופטים

הארועים האחרונים במצרים, במהלכם התנגשו קופטים עם המשטרה (21:3 לטובת המשטרה  – בהרוגים) הזכיר לי שעוד לא סיפרתי כאן על הביקור שלי במנזרים הקופטיים בואדי נטרון ובמדבר המזרחי  של מצרים, ביולי השנה.

הקופטים הם נוצרים "קדמונים". הם שארית האוכלוסיה המצרית הפרעונית שקיבלה על עצמה את הנצרות, עשרת האחוזים  שלא המירו את דתם לאיסלם יותר מאוחר. הם כותבים את כתבי הקודש שלהם בשפה פרעונית הכתובה במקום בהירוגליפים ("כתב חרטומים"), באלף-בית פונטי היחודי להם. הם גם מתפללים ושרים בשפה הזו. קופטים משמעותו פשוט "מצרים" ביוונית עתיקה.

ידעתי על ארבעת המנזרים הקופטים במדבר המערבי של מצרים ושני המנזרים במדבר המזרחי מזה הרבה שנים. לאלו שבמדבר המזרחי הייתי כבר בדרך ב 1994, כשטיילתי לאורך מפרץ סואץ ותעלת סואץ, מהורגדה בדרום על לפורט סעיד בקצה הצפוני של התעלה. אז, התייבשתי שעות על הכביש אל המנזרים האלה בנסיון לתפוס טרמפ, עד שהתייאשתי, ויתרתי, וחזרתי מיובש לגמרי אל כביש החוף. בזעפרנה.  גם אל המנזרים בואדי נטרון התכוונתי להגיע ב 1998 , בדרך חזרה מנאת המדבר סיווה, בה נסעתי לבקר באחד מחגי הסוכות (שלנו) בו הם יוצאים למדבר ובונים סוכות (גם הם!) כדי לחגוג את גדיד התמרים. אבל תפסתי משם טרמפ מאד אטרקטיבי לנאת מדבר אחרת, וויתרתי על ואדי נטרון.

אז הפעם, עשיתי את המאמץ. העדפתי  לטוס לקניה בחברת התעופה המצרית כדי שאוכל לעצור בדרך חזרה במצרים  ולבקר אחת ולתמיד במנזרים האלה כל עוד המצרים עדיין נותנים לנו להכנס. (החברה המצרית היתה גם יותר זולה..). אבל הפעם, בגלל המצב המתוח עשיתי את זה "חפוז", והחלטתי לשכור מכונית עם נהג ולהגיע לבדי אל המנזרים. יום אחד לארבעת המערביים, ויום אחד לשני המזרחיים.

טוב – זה לא היה פשוט. לאחר התמקחויות אין ספור, סגרתי עם מכונית ונהג, אך כשהתקשרתי אליו בבוקר, התברר לי שהוא אמנם "בדרך אלי", אך לא ממש הולך להגיע. התרגזתי ויצאתי לרחוב, תפסתי מונית "שחורה-לבנה" מהסוג המסיע אותך בתוך קהיר, וסגרתי עם הנהג על מחיר ליום שלם, לואדי נטרון.

לא שהוא ידע איפה זה. אמנם הדרך  לשם ממש פשוטה, אך מוחמד (כמובן שמוחמד..) הנהג לא היה רגיל לצאת עם מכוניתו מהעיר, והדרך שלו לברר את הדרך הייתה  להצמד כדי מילימטרים לצידן של מכוניות אחרות הנוסעות כמאה קמ"ש על אוטוסטרדת המדבר לאלכסנדריה ולצרוח בקולי קולות "ואדי נטרון?". היה לי ברור לנסיעה הארוכה יותר ביום למחרת, אל המדבר המזרחי,  אזדקק אמצעי תחבורה אחר…

בסופו של דבר, הגענו. הקושי היחידי בהגעה הוא שיש אוטוסטרדה בין קהיר לאלכסנדריה, אך המחלפים עדיין לא גמורים, ולכן פניות מתבצעות דרך פרצות לא רשמיות בגדר ההפרדה בין המסלולים, כולל פניות U  על האוטוסטרדה.  חוויה מסמרת שיער…במיוחד שיש קטעים שבהם הכביש אדום כדם. אך זה, הסתבר לי מאוחר יותר, תוצאה מהעמסת יתר של משאיות בארגזי עגבניות…

ולגבי המנזרים: הייתה לי ציפייה למשהו כמו המנזרים במדבר יהודה: סנט ג'ורג ומר-סבא. מהסוג המעורסל בתוך מצוק, מוגן בחסדי הטופוגרפיה. אך הטופוגרפיה בואדי נאטרון שונה לגמרי. ה"ואדי" לא צר ותלול כפי שדימיינתי, אלא רחב מאוד ושטוח. כן יש בו מעיינות, שלידם הוקמו המנזרים, הרבה לפני אלו שבמדבר יהודה, במאה הרביעית לספירה. גם מנזרים אלו מוגנים, בחומה עבה ועם מצודה פנימית אליה אפשר לסגת דרך גשר תלוי. במצודה הפנימית היו מאגרי מים ואוכל שאפשרו לנזירים לעמוד במצור של חודשים רבים, וכמובן קפלה, בה יכלו להתפלל להסתלקות הבדואים שאחת לכמה שנים ניסו להרוג את כולם.

כל אחד מהמנזרים האלו מוקף במבני עזר רבים, יותר מודרניים ופחות יפים ממבנה המנזר עצמו. אלו משרתים את קהילת הקופטים המרבה לבקר במנזרים ואף לבוא ולשהות באכסניות הצמודות אליהם. יש גם כנסיה אליה באים בני הקהילה לטכסים דתיים.

בכל מנזר יש תמיד אח אחד הדובר שפות, שתפקידו לקבל את פני התיירים, להראות להם את המנזר ולספר להם על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו הנזירים. במנזר הראשון אליו הגענו, Amba Bishoi, היה זה אבונה (האב) יואכים, בתמונה מטה עם הנהג מוחמד.הסיור עם האבות המסבירים האלה יכול להיות מייגע, אך סיפורי הניסים משעשעים. מהאב יואכים אפילו קיבלתי תפוח, מגינת עצי הפרי שלו אשר בחצר המנזר, והחלפנו דעות על זני התפוחים הזקוקים למנות קור מועטות. כל אחד מהנזירים המסבירים גם נותן לך את כרטיס הביקור שלו, עם כתובת האימייל. פייסבוק עדיין אין להם והם עדייו לא מצייצים בצויצר. אבל הם משתדלים להנעים את זמנם של המבקרים, אפילו עד כדי הדגמה של שירה ערבה של תפילות בקופטית, של אבונה מרקוריו, האב המדריך במנזר על שם מקריוס הקדוש.

אבונה מרקוריו  גם לא היסס ל"הסתלבט" על חשבון מוחמד, נהג המונית שלי, בציינו שבוודאי מבלבל אותו לראות כל כך הרבה נשים עם שיער גלוי. במצרים כבר לא רואים ברחוב שיער של נשים – אולי אחת מאלף (עדיין) לא מכסה את שערה. וכיוון ש 10% מהנשים הן נוצריות, אני מסיק מזה שהן נתקלות ביחס עויין אם הן בשיער חשוף. מצחיק שדווקא המנזר הוא המקום בו הן יכולות ללכת ללא כיסוי ראש ובתלבושות מערביות יחסית.
אני לא זוכר את כיסוי הכל כך מוחלט  של שיער הנשים מביקורים קודמים שלי במצרים. היתה אמנם עליה קלה בשיעור הכיסוי מביקור לביקור, אך בשנים האחרונות חלה לדעתי הקצנה רצינית בנושא. רק אצל הנשים אגב. אין עליה ניכרת לעין במספר הגברים הנראים "איסלמיים".

ולגבי המנזרים עצמם? החלק העתיק שלהן בנוי מלבני בוץ וסוג הבניה הזה, על קוויה המעוגלים, אפילו חושניים, מקסים אותי שוב ושוב.  הארכיטקט המצרי חסן פתחי ניסה לחדש את הסגנון הזה, ובביקור עתידי אנסה לעשות סיור במבנים שהוא בנה, כמו למשל באל-גורנה, למרות שצביון הכפר כמעט ולא נשמר.

המנזרים במדבר המזרחי לא שונים כל כך מאלו בואדי נטרון, אך לשם כבר נסעתי ברוב טקס במיניבוס חדיש בן 11 מושבים, לבדי עם נהג ושומר ראש חמוש, שסופק על ידי משטרת התיירות.המאבטח טען שרק ישראלים ואמריקאים זוכים לליווי צמוד שכזה, ושהוא נשלח כדי לשמור עלי, לא כדי לעקוב אחרי. לפחות כך ענה כששאלתי אותו "דוגרי". במבט לאחור, אחרי מה שקרה בשגרירות שלנו, אולי לא מופרך לחשוב שאכן הייתי זקוק לליווי הזה.

 עוד תמונות מהמנזרים בואדי נטרון כאן, ובמדבר המזרחי כאן.

המקום בו מכים גמלים

לפני יותר מעשרים שנה ביקרתי בכנסיה קופטית בשכונה של קהיר בשם אימבבה امبابه, וראיתי שם מגרש גדול ועליו הרבה גמלים. לא התעניינתי אז מה בדיוק קורה שם, וכך פיספסתי את שוק הגמלים הידוע של אימבבה.

מאז עבר שוק הגמלים אל מחוץ לקהיר, למקום בשם בירקש (מבוטא ביר-עייש), כ 35 ק"מ מצפון לקהיר. הפעם הזו במצריים, לפני כחודש, החלטתי שלא לפספס את המקום.

השוק אמנם עבר, כי הנדל"ן בקהיר יקר מדי, אך כל הקונים והמוכרים עדיין מתייצבים מוקדם בבוקר במיקום הקודם של השוק, ומשם יוצאים ב"מיקרו-בוס" אל המקום החדש. תחנת היציאה היא במיקום מפוקפק למדי, ומוניות לא מסכימות להגיע לשם בשום מחיר. נדרש שילוב של מונית, חציית פסי רכבת ו"ריקשה" (תלת אופנוע) כדי להגיע אל מקום יציאת המיקרובוס.

המיקרובוס עצמו, מלא בטיפוסים אותנטיים של ממש. רובם לא סוחרים, אלא אנשים העובדים בשוק עצמו, ואפשר לתקשר איתם רק בחיוכים.

יצאנו לדרך, אחרי שהם העבירו אותי ממקום ליד הדלת אל מקום יותר פנימי ברכב. בפניה הראשונה ימינה, הבנתי למה. הדלת נפתחה לרווחה החוצה, ורק מקל הרועים של זה שישב ליד בדלת, והיה מוכן לכך, הציל אותו מלטוס החוצה אל מחוץ לרכב.

ולאחר כל אלה, עדיין הגעתי לשוק לפני שבע בבוקר. עשיתי טעות של מתחילים בהגעה, וירדתי בכניסה לשוק במקום בעומק החצר, מה שאפשר ל"בוס" של המקום למכור לי כרטיס כניסה לתיירים בסך 35 לירות מצריות (כ 20 שקל) השוק מסתבר הוא עסק פרטי, והבעלים גובה תשלום גם מהמוכרים וגם מהקונים. (וגם מהתיירים, אבל באותו היום הייתי התייר היחיד שם).

שוק הגמלים הוא גם חברה שלמה בעלת חוקים נוקשים ומעמדות מוגדרים. יש בה תפקידים מאד מוגדרים, ומנגנונים מוסכמים וידועים של התנהלות. וזהו גם מקום בו מתייחסים לגמלים באופן מחפיר ממש.

בשבע בבוקר עדיין לא התחיל המקח והממכר. הגמלים למכירה עדיין מרוכזים במכלאות אותן שוכרים המוכרים, ושאליהן הביאו את הגמלים יום קודם. חלק מהגמלים הגיעו ברגל, כל הדרך מסודן ומסומליה. חלק הגיעו באוניה מסעודיה אל חוף ים סוף של מצריים ומשם דרך המדבר המזרחי ברגל.

ראשונים מתחילים לעבוד נהגי הגמלים. למותניהם צרור של רצועות בד ארוגות

הם מתחילים בקשירת אחת מרגליו הקדמיות של הגמל סביב הברך, ברצועה בד ארוגה העשויה לדבר. מטרת הקשירה – לאפשר לגמל ללכת רק על שלוש רגליים וכך להאט אותו.

הגמלים לא מתלהבים מהעניין, ומביעים את חוסר התלהבותם בצניפות, נחירות ויריקות. רוב העובדים מכים את הגמלים במקלות עץ כדי להכניע אותם. אם אתה עוצם את עיניך, כל מה שאתה שומע הוא את מקלות העץ מכים בכוח (רב) בצלעות הגמלים.

חלק, היותר מנוסים אני חושב, פשוט יודע איך לגשת לגמל ולקשור לו את הרגל בלי לעצבן אותו. ואם יש גמל שמתמרד, עוזבים אותו וחוזרים אליו אחרי כן, אחרי שהוא רואה שכל הגמלים האחרים כבר קשורים, ואז הוא מקבל את גורלו בהכנעה. כך נוהג למשל הבחור הזה

בשלב זה אפשר לראות את הקונים עוברים בין הגמלים ומנסים לזהות את מה כדאי לקנות. הם מאד מקפידים לא להראות מתעניינים בגמל ספציפי, מסתכלים הרבה מזוית העין, ושומרים על פרצוף פוקר. אך לא קשה למתבונן מהצד לראות לאן הם מכוונים.

לקראת השעה תשע בבוקר, מתחיל המסחר באמת. יש שני סוגי מסחר:

הגמלים השווים יותר מובאים אל הרחבה שמחוץ למכלאה, ומוערכים על ידי מעריך מומחה. זה קובע להם מחיר התחלתי אחרי מבט חטוף ביותר בגמל. המוכר יכול להסכים עם מחיר זה או לדרוש להעלותו.

ברוב המקרים המוכר מסכים עם המחיר ההתחלתי – יתכן שמחיר זה סוכם מראש. למעריך יש מחברת שבה רשומים פרטי הגמל והמחיר הסופי, ואולי גם מחיר ההתחלה. בשלב זה מתחיל משא ומתן של כחמש דקות עד למכירת או אי מכירת הגמל. מה שנרשם במחברת הוא סופי ולא יתן לערעור.

בתמונה מעלה, אחד מנהגי הגמלים לוחש משהו על אוזנו של  אחמד, המעריך.  ליד המעריך, בזקן עבות וגלביה צחורה במיוחד, ידו מורמת מעלה, עומד המוכר בעל הגמלים, סודני רגוע בשם עבדאללה, שהגיע עם הגמלים ברגל כל הדרך מדרום סודן.

גמלים "שווים" נמכרים במחירים של בין 9000 ל 15000 לירות מצריות. (לירה היא כ 60 אגורות). רוב המוכרים הם סודנים או סעודים. רוב הקונים – מצרים.

גמלים שווים פחות, בעיקר כאלו שסבלו בדרך אני מניח ורבים מהם נראו ממש רע, (כמו למשל זה) נמכרים במכירה פומבית מאד קצרה. כעשרים שניות לגמל. יש כרוז המכריז את הצעות הקונים עד שמפסיקות להגיע הצעות גבוהות יותר. טווח המחירים נע בין 4000 ל 6000 לירות מצריות. וגמלים אלו ישחטו לבשר, רובם עוד באותו יום.

בקשת התפקידים של השוק, יש תפקיד של "מסמן". לכל קונה יש "מסמן" משלו, שבידו קופסת צבע או ספוג טבול בצבע, ותפקידו לסמן את הגמל שהמוכר קנה בסימנים המיוחדים למוכר. על גמלים לא מעטים אפשר לראות שהם החליפו לא מעט ידיים בתקופה לא ארוכה ויש עליהם היסטוריה שלמה של סמלים שונים.

ויש את אלו שתפקידם לפנות את צואת הגמלים. משאיות שלמות ממנו הנמכרות למשתלות באיזור, שלפי כמותן, יש הרבה יותר גינות נוי בקהיר מכפי שאפשר להתרשם מביקור חטוף.

ויש את אלו שמקיימים שרשרת הספקה של עשב ירוק לגמלים. לפחות בשוק, גם גמלים שיסיימו את חייהם באותו השוק, זוכים לארוחה ראויה, ארוחתו האחרונה של הנידון למוות…

לאחר סיום שלב המכירה, מגיע שלב העמסת הגמלים. רוב הקונים באים בטנדרים, עליהם הם מעמיסים שניים עד שלשה גמלים. האחרים מגיעים במשאיות. יש דרכים רבות להעמיס גמל על משאית, וכולן ברוטליות. יש הגוררים את הגמל הקשור אל המשאית מהרצפה. יש המעלים אותו על רמפה מבטון, ואז ממעידים את הגמל הצידה בדחיפה, כך שהוא נופל על צידו מרמפת הבטון אל המשאית. רוב הגמלים מועמסים בלי נסיון למנוע מהם נזק, כנראה בגלל שהם ישחטו באותו היום ממילא. או שפשוט יש לגמלים עצמות חזקות…

איך להעמיס גמל על טנדר בשישה שלבים "קלים", אפשר לראות כאן.

יש משהו אצילי בגמל. בגובהו ופרופורציות שלו. אני אישית אוהב גמלים כמעט כמו עזים. ויש כמובן את כל המיתוסים של "ספינת המדבר", ואת הידיעה עד כמה האדם במדבר תלוי ומייחס חשיבות לגמלים. אבל האנשים בשוק הגמלים לא שמעו על זה. מבחינתם הגמלים הם מטרד מעצבן שצריך להכניע ולשנע במהירות הרבה ביותר ועם מינימום טרחה. אין חמלה ואין שום כבוד לחיה המאוד מרשימה הזו.

תהיתי, לגבי אותם אנשים הקונים את הגמלים היותר יקרים, אלו שלא לשחיטה. לשם מה הם קונים אותם? ולמה זה לא גורם להם להתייחס לבעל החיים אותו הם רוכשים? היתכן שהם מוכרים אותם הלאה, במקומות בהם אנשים כן משתמשים בגמלים? ושם הגמלים כן יקבלו יחס ראוי?

אני מקווה.

עוד תמונות מהשוק

לקרוא היידגר באלכסנדריה

בדרך חזרה מקניה עצרתי לשבוע במצרים. היו כמה דברים שעוד לא הספקתי לראות בעשרת הביקורים הקודמים שלי במצריים, וגם הפעם, לא הייתי מוכן להיכנע למסע ההפחדות ששוטפים אותנו בו, ושבעזרתו למעשה מסכלים את רצון רוב הישראלים לבקר במצרים. לא רק המצרים אשמים בטמפרטורה הנמוכה של השלום אתם.

התמקמתי בשכונת מגורים שקטה בקהיר, ומשם יצאתי למספר day trips, אחד מהם לאלכסנדריה. הייתי שם כבר בעבר, אך בינתיים נבנתה שם ספריה מרהיבה, במקום בו עמדה בעבר הספריה המפורסמת של אלכסנדריה העתיקה, מרכז הידע של העולם התרבותי – עד שנשרפה..וגם רציתי לנסוע ברכבת לשם. בניגוד לאוטובוסים, הנוסעים דרך אוטוסטרדת המדבר, הרכבת עוברת דרך נוף יפיפה של שדות ותעלות הדלתא של הנילוס

הספריה, בתכנון משרד אדריכלים נורווגי בשם Snøhetta, באמת מרהיבה. אני מקווה ביום שישי זה גם לראות את בית האופרה של אוסלו. מהתמונות עושה רושם שגם הוא מבנה מרהיב.P1070234

המבנה מדהים ביופיו. בפנים יש אולם קריאה מאד גדול, וגם קצת ספרים.P1070273 נראה לי שרוב הקוראים באים ליהנות מהמיזוג והרשת האלחוטית החינמית. רוב הקוראים, קוראים במסכי המחשבים הניידים שלהם, אבל מצאתי אחת שכן קוראת בספר.

על מדפי הספרים יש מקום פנוי לעוד הרבה ספרים עתידיים. יש גם קטלוג ממוחשב, וכיוון שהיה לי הרבה זמן פנוי, הלכתי לבדוק אם יש להם את "היות וזמן", Sein und Zeit  במקור, של מרטין היידגר.

ואכן היה. בגרמנית היה להם רק חלק ראשון מתוך שניים. בצרפתית את הכל. לא היה באנגלית, ערבית או עברית (הם לא מנויים של רסלינג כנראה :-). והעותק שהיה, היה במדור השמורים. הלכתי לבדוק…

ואכן היה. ולא סתם עותק, אלא עותק מ 1935! העותק הוא מעיזבונו על ידי פילוסוף אקזיסטנציאליסט מצרי בשם  Abdel Rahman Badawi, שכונה גם "foremost master of Arab existentialism".

הספר נדפס שנתיים אחרי שהיידגר הצטרף למפלגה הנאצית .ושנה אחרי שהתפטר מתפקיד הרקטור של האוניברסיטה. במהדורה זו, עדיין מופיעה ההקדשה של הספר למורו ורבו, פילוסוף דגול בפניה עצמו, מאבות הפנומנולוגיה, אדמונד הוסרל. יהודי ממורביה, הקדשה אותה הסיר בלחץ המו"ל במהדורה הבאה שהופיעה ב 1941 (היא חזרה במהדורות שהודפסו אחרי נפילת הנאציזם).

אז ישבתי לי שם בשקט ושלווה, במיזוג וביופי של הספריה, וקראתי, בגרמנית! חמישה עמודים שלמים.

ואז הלכתי לים, שמעבר לכביש. סוער, מלוכלך, ומפחיד. עוד על זה, כאן:

ועוד דבר: יש להם שם בספריה מין מכונה כזו, שיכולה תוך דקות להדפיס ולכרוך כל ספר שהוא. הם קוראים לה "אספרסו" כי לוקח לה פחות זמן להפיק ספר משלוקח להכין אספרסו.  כך בכל אופן סיפרו לנו במהלך הסיור המודרך בבנין הספריה, ואף הראו לנו את המכונה, הנמצאת בקובית זכוכית בלובי.

אז ביקשתי שידפיסו לי עותק של   Zein und Zeit.

מסתבר שהדברים לא כל כך פשוטים. קודם כל, אמרו לי שהם "עדיין" לא הגיעו להסדרים לגבי זכויות יוצרים לגבי רוב הספרים. שאלתי לגבי כמה ספרים יש להם כבר הסכם, והתשובה היתה: 1600.

נו טוב. אבל אז נזכרתי שהספר אותו אני מבקש יצא ב 1927, ובוודאי שכבר אינו מוגן בזכויות יוצרים. בסוגיה זו דווקא הסכימו איתי, אבל הסבירו לי שהאדם שמפעיל את המכונה לא נמצא היום, וגם נגמר להם הדיו למדפסת…

בקיצור – יש להם פסל סביביתי נאה שם בקוביית הזכוכית, שעלה לתורמים כמה מליונים, וגם סיפור טוב. חבל שהסיפור בדיוני. זה היה יכול להיות מגניב.

עוד תמונות מהמבנה המרהיב הזה.

עוד רשומות העוסקות בהיידגר ומשנתו

רוטשילד מול תחריר

אתמול ביקרתי סוף סוף במאהל בשדרות רוטשילד, אחרי שלפני שלושה שבועות הייתי בקהיר, בכיכר תחריר.

אז מה שונה ומה דומה?

בישראל, ובשדרות רוטשילד בפרט, המאהלים לא ממוקמים בשטח נפרד משלו, הם משולבים בתוך המרקם העירוני. רוב האוהלים הם אוהלי מטיילים בעלי שלד פיברגלס, שברובם אנשים ישנים בלילה.

בקהיר, יש מספר אוהלי ענק, בעצם יריעות בד גדולות, באמצע כיכר ענקית. האוהלים תופסים רק שטח קטן, ומוקפים בגדר תיל תלתלית ("קונצרטינה") המקיפה שטח רחב בהרבה. האוהלים הם יותר "דוכני הסברה", . ואף אחד לא ישן שם בלילה. כדי להגיע אליהם (מה שלא עשיתי) צריך לעבור בדיקה גופנית בידי כמה טיפוסים חסונים לבושים אזרחית, בעלי פרצוף מפזר הפגנות, באחד משני פתחים שיש בגדר התיל.

המחאה בישראל מחפשת את ה"דגל" שלה. יש אפילו תחרות פייסבוק לעצב דגל כזה. נוכחות דגל הלאום במאהל לא בולטת. לא עשיתי חיפוש מדוקדק, אבל אני לא זוכר שראיתי דגלים.

בקהיר המחאה היא אולטרה פטריוטית. הרחובות סביב הכיכר מלאים במוכרי דגלים המוכרים דגלי מצרים מכל הגדלים והמינים.

בישראל המחאה היא שאנטי. מופת של אי-אלימות, של הקשבה לזולת, של כיבוד צרכי האחר (טוב- חוץ מהפלסטינים).

במצריים, המפגינים פשוט שרפו את משרדי הממשלה בתור התחלה, והם רוצים לראות את מובארק מתנדנד על חבל בכיכר העיר. וכמה שיותר מהר.

בישראל הנושא שהחל את המחאה הוא מחירי הדיור, אך כיום זה די ברור שהמחאה משקפת אי נחת נרחבת מהכיוון אליו המדינה הולכת. אנשים רבים לא מרגישים ב"בית" במדינה המשקיעה את משאביה בטיפוח דורות של תלמידי חכמים שאינם עובדים, במנגנוני בטחון בזבזניים, בישובים מחוץ לגבולותיה שנצטרך למסור או להרוס. ולעומת זאת לא משקיעה את מאמציה בטיפוח ההון האנושי שלה, והפיכתו ליצרני ומאושר. כולו – כך שלא רק יהודים חילונים יצטרכו ליצר את  רוב התל"ג.

במצריים, הם רוצים שהמצב פשוט ישתפר, ומיד. אין להם סבלנות לחכות שתבוא ממשלה חדשה ותשנה דברים. הם "אכלו חרא" מספיק שנים, ומצפים לשיפור מיידי ומוחשי. זה בולט בשיחות עם כמעט כל אחד, לא משנה מצבו הכלכלי (פרט אולי למקורבים לשלטון, אתם לא יצא לי להיפגש)

דוגמה קטנה: בא לי סברס. יש ברחוב עגלות, ועליהן סברס משובחים. ניגשתי לאחד, וביקשתי סברס. אפילו לא שאלתי כמה זה. לא מטריד אותי לשלם יותר ממקומי. אני יכול להרשות את זה לעצמי, וגם אז, אחרי שייקחו ממני פי 20, זה עדיין יהיה עשירית מהמחיר בישראל, אז למה להתרגש על שטויות?

המוכר ראה זר מגיע, ואמר לעצמו: אהה – זה היום שלי. הוא התחיל לקלף ולהכניס לשקית סברסים אחד אחרי השני, בקצב מטורף. לא משנה כמה פעמים הראיתי לו אצבע זקורה אחת ואמרתי לו "ואחד". רק אחרי שצדתי ברחוב מצרי דובר אנגלית (יש מעט מאד כאלה, גם בשכונת מגורים של המעמד הבינוני העליון כמו A Gouza) הצלחתי לעצור אותו. הוא הספיק לקלף ולהכניס לשקית ב"אטרף" מעל 25 סברסים, אותם הוא ציפה שאקנה בלירה מצרית האחד.

טוב, לא קניתי את כולם – רק חמישה. והם היו באמת מצוינים. אבל אכזבתי את תקוותו להתעשר מיד. והוא גם ננזף על ידי אותו מצרי שתרגם. אבל ציפייתו שאקנה ממנו 25 סברסים הייתה לא ראלית בדיוק כמו תקוות המצרים רובם לשיפור "אינסטנט" במצב.

ואצלנו? האם גם אנו מפתחים ציפיות לא רייאליות?  האם נתניהו באמת יחליף דיסקט? וגם אם יעשה זאת, עד כמה אפשר לעשות את השינוי הנדרש תחת ההרכב הנוכחי של הממשלה והכנסת? עד כמה אפשר לעשות את השינוי תחת האקלים הכלכלי בעולם? האם אפשר להסיט את הספינה בכלל בפחות מ 20 שנה?