אני, מרקסיסט

על פי קארל מרקס, הסוציאליזם תלוי בראש ובראשונה בקיצור יום העבודה. רק כך יהיה "השגשוג השופע של המימוש העצמי זמין לכל". בלשונו: "קיצור יום העבודה הוא התנאי המוקדם היסודי למימושה (של החירות)" (מתוך "הקפיטל").

את האספקט הזה של תורת מרקס, אימצתי בתחילת 2011, אז קיצרתי את יום העבודה שלי. לכמה שעות קיצרתי? לאפס. אך אם ממצעים 25 שנות עבודה של יום עבודה בן 10-12 שעות עם 11 שנות אי-עבודה (עד גיל הפרישה הרשמי) של אפס שעות ליום, מגיעים לקצת פחות משמונה שעות עבודה בממוצע ליום, יותר מיום עבודה של שבע שעות כפי שחזה הרצל למדינת היהודים, אך בסך הכל די סביר. הבעיה שגם את שכר השעה צריך להתאים באותו אופן. אבל עדיין, אין לי סיבה להתלונן.

האם "השגשוג השופע של המימוש העצמי" זמין לי? אפשר להגיד שכן. אז אני מרקסיסט?

מצחיק שדווקא עבודה בחברה רב-לאומית, מונופוליסטית, כמעט התגלמות הקפיטליזם, היא זו שאפשרה לי לממש בגופי ובחיי את עקרונות המרקסיזם. לא משהו שמרקס כנראה צפה.

בחברה האוטופית על פי מארקס, הקומוניסטית כפי שהוא דמיין אותה, "אין לכל אחד תחום פעילות בלעדי וכל אחד יכול להתמחות בכל ענף שיחשוק בו", באנלוגיה של מארקס, אתה יכול לצוד בבוקר, לדוג אחר הצהריים ולרעות בקר בערב בלי להפוך לצייד, דייג או בוקר.

אמנם קצת מוזר לי שכל העיסוקים שהוא מזכיר עוסקים בהרג או ניצול של בעלי חיים, משהו שאני רואה כפסול מוסרית, אבל טוב, המין האנושי מתפתח לאט. בזמנו של מארקס היו עדיין עבדים ונשים לא יכלו להצביע, אז פלא שזכויות בעלי חיים לא היו אפילו באופק התודעתי שלו?

אבל עיקרון הגיוון בהחלט מדבר אלי. אני יכול לעבוד לסירוגין בגננות, בנגרות, לבשל, ללמוד פילוסופיה וכל דבר אחר בלי להיות גנן, נגר, טבח או פילוסוף או כל דבר אחר. אני לא חייב להיות מוגדר על פי משלח ידי.

נכון שבעצם אי אפשר בפועל להתפרס על כל כך הרבה תחומים ולהצטיין בכל אחד מהם, אבל אפשר לחשוב שההתמקדות בתחום יחיד, כמו אצל רובנו, תמיד מביאה להצטיינות באותו התחום. בחברה שמארקס מדמיין, יתכן שזו בעיה – כי למרות שלא כולם צריכים להצטיין, עדיין רצוי שלפחות כמה כן. אבל גם בחברה שלו, יש לאנשים תמיד את האופציה לא להתפרס על הרבה תחומים וכן למצות את כל כישרונם וזמנם בתחום צר כרצונם. לכל איש על פי נטיותיו וכישרונותיו. כל אחד על פי מה שעובד בשבילו.

מארקס רואה ב"חלוקת העבודה", קרי ההתמחות במקצוע או עיסוק מסוים, גורם מרכזי בניכור האדם. אם אתה חלק ממערכת יצור גדולה, ואתה אחראי רק לחלק קטן מהמוצר הסופי, בניגוד למשל לנגר-אומן היוצר רהיט שלם במו ידיו, אזי אתה חש ניכור כי אין לך יותר תחושה של יצירה. המוצר הסופי לא יותר מתחת ידיך במובן הפשוט והישיר. ולכו, אתה חש ניכור.

אומר מארקס: "העבודה המנוכרת מנכרת את האדם מהטבע ומנכרת את האדם מעצמו, מתפקודו, מפעילותו החיונית". אבל רוב העובדים הפנימו את חלוקת העבודה, ושמחים להיות ממוקדים בתחום מוגדר של חייהם. האם זו "תודעה כוזבת"? לא, אני חושב שאנשים פשוט מפיקים הנאה מלהיות טובים במשהו, והתמחות היא דרך יעילה להפוך טוב יותר במשהו.

האמת, שגם מארקס חושב שניכור שכזה הוא בעצם חלק ממהותו של האדם. הניכור כרוך ביכולתו של האדם להפוך ל"אובייקט" את טבעו שלו, להתנתק ולהתבונן בו מהצד, לעשות "הזרה". ויכולת זו היא שורשה של חירותנו, גורס מארקס.8456572,5544755,highRes,2571609

ואיפה אני בכל זה? כאשר הייתי מהנדס חומרה, ארכיטקט של מעבדים, מיקרו-פרוססורים בלע"ז, היו עוד כמה מאות עד אלפי אנשים שותפים איתי בתכנון ויצור המעבד. היה גם בדרך כלל פרק זמן של 5-7 שנים בין עבודתי ועד הופעת המעבד בשוק, מה שהרחיק אותו ממני עוד יותר ומטבע הדברים הגביר את הניכור. הוסיפו לזה שלא כל מה שחלמתי ותכננתי הגיע אל קו הסיום, ואת מה שכן הגיע לקו הסיום היה צריך מיקרוסקופ כדי לראות – אוסף של טרנזיסטורים שממדיהם נמדדים בננומטרים, שזורים בתוך ביליוני טרנזיסטורים אחרים, בתוך רכיב הטמון עמוק בקרבי מחשבים, שגם הם רובם רחוקים מן העין – בחוות שרתים ענקיות במקומות נידחים. זה היה כל מה שהיווה עדות חומרית לעמלי. ואני עוד עסקתי בחומרה. מי שפרי עמלו הוא שורות קוד בתוך תכנת ענק כלשהי מרגיש מן הסתם אף יותר מנוכר.

הייתי בשליחות מעסיקי שנה וחצי בארה"ב. בימים עבדתי על מנגנון משוכלל לניבוי הכיוון שאליו יפנו תכניות הרצות על המעבד שעליו עבדתי, הפנטיום 4. ובלילות למדתי נגרות רהיטים ב Oregon college of Art and Craft . מעבד הפנטיום 4 כבר מזמן לא קיים, ואפילו כבר אין לו גרסאות המשך. על השולחן מעץ המייפל שבניתי באותם השיעורים, אני עדיין אוכל כל יום. אליו, אני ממש לא מנוכר.

היום אני כבר לא חלק מ"חלוקת העבודה", פשוט – כי אני לא עובד. מטבע הדברים, אני מנוכר לניכור. העבודה שאני עושה בעבור עבודות האמנות של זוגתי, היא אמנם הצד המשני של תהליך היצירה, אבל עדיין אני יכול להצביע ולהראות את מה שעשיתי. ויש מספר חד ספרתי של אנשים שהיו מעורבים. העצים והצמחים בהם אני מטפל עומדים פה מולי, ומחזירים לי מטובם, בפרי, בצל, בפריחה. שום ניכור ביני לבין האשכולית כשאני קם בבוקר, קוטף אותה מהעץ ואוכל אותה. כשאני מבשל, או כותב, או אופה, או מנגר, התוצרים הם שלי ישירות. ואין שום ניכור ביני לבין העוגייה שאפיתי, על פי המתכון שכאן. בייחוד כאשר אני אוכל אותה לתיאבון…

השילוב של קיצור יום העבודה, זמינות "השגשוג השופע של המימוש העצמי", מגוון העיסוקים והעדר הניכור מתוצרי עמלי, אומרים לי שאני מיישם כנראה בחיי את משנתו של מארקס.

מסתמן שאני מרקסיסט…Marxism-marx-brothers-9268845-2050-2560לבטח כזה…

מודעות פרסומת