פחד

נתבקשתי לכתוב תרגיל כתיבה על "פחד" – לכתוב רשימה של עשרה דברים שמהם אני מפחד, ולבחור אחד מהם לכתוב עליו יותר בהרחבה, אבל בלי להזכיר את המילה פחד או מילים נרדפות לה.

לא אחלוק אתכם את כל הרשימה, אבל הפחד שעליו בחרתי לכתוב היה אחד שחשבתי שהוא משעשע:  "פחד שלא אספיק להגיע לבורובודור, וטימבוקטו". נשמע היתולי, אבל לא לגמרי. אז הנה התרגיל:

אני במירוץ נגד האסלאם הרדיקלי, הלאומנות היהודית  והמוות.

יותר ויותר מקומות שתמיד חלמתי להיות בהם הופכים לא נגישים מבחינתי.  רובם בגלל האסלאם הרדיקלי. בדיוק השבוע דיברתי עם דניאל שלומד אתי פילוסופיה וגם "עושה פרוייקטים" במערב אפריקה, בין היתר במאלי. לבמקו הבירה הוא חושב שאפשר להגיע בשלב זה, אבל לא לטימבוקטו. מסוכן מדי עם כל הכנופיות המוסלמיות שירדו דרומה מלוב אחרי מות קדאפי, ומאלזיר. גם לטגהזה שבמאלי, עיר המלח שבספרו של אלברט קאמי, כנראה שלא אעז להגיע בשלב זה. מקווה שהצרפתים יחזירו שם את הסדר על כנו בעשר השנים הקרובות. אחרי כן, כנראה שכבר לא יהיה רלוונטי מבחינתי.

ומה עם קזבלנקה, מרוקו?  וג'רבה, טוניס? בשני מקומות אלו אפשר עדיין לבקר, בשלב זה. שני דברים יכולים לקטוע את האפשרות הזו – התחזקות האסלאם שם, או התחזקות הלאומנות היהודית כאן, שיגרמו לסגירת השערים בפני ישראלים לשתי מדינות אלה, ואפילו בצדק. כנ"ל לאינדונזיה.

לאינדונזיה עדיין לא התפשט האיסלאם הרדיקלי, עד כמה שאני יודע. ולכן הפירמידה הבודהיסטית הגדולה בבורובודור עדיין עומדת על תילה, ואם מחר הייתי קם ונוסע, הייתי יכול לראות את פלא היצירה האנושית הזה עוד בחיי. אבל אם אחכה עוד כמה שנים, כתם הצרעת של האיסלם הפונדמנטלי יגיע גם לשם, או שהם ינתקו את יחסיהם אתנו וכבר לא אוכל להגיע.

ויתכן שהפירמידה ששרדה אלפי שנים, תושמד. כמו פסלי הבודהה הענקיים בבמיאן, שבאפגניסטן, שפוצצו על ידי הטליבאן. משהו שהיה וכבר לא יחזור. לפני שלושים שנה, יכולתי. עוד הפסד במירוץ שלי אל המוות שאני מנהל עם האסלאם.

היו גם דתות אחרות שמחקו חלקים ניכרים של המורשת האנושית לפני שהספקתי לראות אותם. המאואיזם למשל והחורבן באתרים שהמהפכה התרבותית חוללה בסין. אבל כרגע,  האסלאם ואני במרוץ נגד הזמן. והאסלאם לא נסוג, הוא רק הופך יותר ויותר מדינות לסגורות בפני. תימן למשל. העיר צנעה היא אתר מורשת עולמי, ותימן בכלל מדינה מדהימה. צריך לקרות נס כדי שאוכל לבקר בה בחיים האלה.

האם זה ישנה משהו אם ראיתי מקום זה או אחר לפני שאתפגר? לא בקנה מידה קוסמי, אבל משום מה, לי זה חשוב. והאסלאם עומד בדרכי. אי אפשר לבקש שיחכו עם השטויות שלהם עד שבריאותי לא תאפשר לי כבר לנסוע?

מה אחרי? רשימת האתרים שלי לא ממש מזיזה לצאצאי. אסתפק הזה שאאחל להם שכדור הארץ ישרוד, כמקום ניסבל בעבורם לחיות בו. שיוכלו למצוא מקומות שאינם נגועים על ידי דת פנאטית כזו או אחרת. לא הרבה לבקש, לא?

Taghaza, Mali

גיבור "המומר", סיפורו הבורחסי משהו של אלבר קאמי, נודד דרומה את תוך המדבר, כדי להגיע אל "עיר המלח",  Taghaza ולהמיר לנצרות את תושביה. בסיפור, זה לא נגמר טוב, אפילו רע מאד. אבל סקרנותי התעוררה כשהתברר לי שאכן יש מקום כזה, בשם Taghaza, במאלי של היום, קצת דרומה מהגבול האלג'ירי. המקום היה חלק מאימפריית Songhai המוסלמית, ננטש מ 1591, ואכן היה בנוי כולו מגושי אבן מלח. קאמי מסתמך כנראה בתיאורו של המקום על הנוסע ממרוקו איבן-בטוטה, שלא נהנה מביקורו שם ב 1352, ותיאר את מי השתייה במקום כמלוחים (brackish), ואת המקום עצמו כמלא זבובים.

יש לי משיכה עזה לערים מסתוריות במדבר, לעיר האגדית Zerzura אפילו נסעתי, כדי להוכיח לעצמי שהיא אכן לא שם, בלב Gilf Kebir. אבל Taghaza הולכת להיות אתגר יותר רציני. מאלי היא מזמן אחד מהמקומות ברשימה שלי, של מקומות אותם אני מקווה לבקר לפני שאתפגר. לטימבוקטו שבמאלי (787 דרומה מ Taghaza) אני משתוקק להגיע עוד מילדותי, אבל גם Bamaco מתהדרת במסגדי בוץ מפוארים שכמוהם הייתי מאד רוצה לראות.

אלו מבנים שצריך כל הזמן לחדש, במיוחד אחרי אירוע נדיר של גשם. גיבור "המומר" מייחל לגשם שישטוף את העיר וימיס אותה עד הקרקע. זה לא קורה בסיפור, אבל זה כן קורה במקומות (בהם הייתי) כמו נאת המדבר Siwa בגבול לוב-מצריים. אפשר לראות שם, ואכן גם ראיתי, ארבעה "עותקים" של היישוב – אחרי כל אירוע כזה של גשם חזק, אחת לכמה מאות שנים, נוטשים התושבים את העיר המומסת ובונים לידה עותק חדש של העיר.

אבל כאשר הגשם לא עד כדי כך חזק, נדרש רק תהליך שנקרא re-mudding כדי לחדש את המבנה. כשעושים את זה, כך זה נראה:

ועכשיו נוספה לרשימה שלי Taghaza. כמעט ולא מצאתי צילומים של המקום, אולי כי מעט מאד אנשים מגיעים לשם,  העיר, אכן עיר של מכרות מלח בעברה, ננטשה. האזור כולו מסוכן מאד לביקור כרגע, ונתון לשליטתן של מיליציות אסלאמיות שהן שילוב בין פלג המאגרב של אל-קעידה, לוחמי טוארג מוסלמים ("האנשים הכחולים" – כנראה האנשים עליהם חשב קאמי כאשר כתב את תיאורי תושבי "עיר המלח") ומיליציות אסלאמיות מלוב, שנדדו דרומה לשטח ההפקר של צפון מאלי, במשולש שבין גבולות אלג'יר ומאוריטניה (המדינה המוסלמית המערבית ביותר בעולם, הידעתם?) כאשר חוסל קדאפי פטרונם.

בסוף סיפור "המומר", מגיע חיל מצב צרפתי לעיר, ומגיעים להסכמה עם התושבים על הצבת 20 חיילים מחוץ לחומה. כמה שנים יותר מאוחר, בינואר 2013 נדרשו 4000 חיילי קומנדו צרפתיים, יחד עם עוד כ-7500 חיילים מכוח רב לאומי שרובו מהמדינות השכנות, וכן כמה יחידות מצבא מאלי, כדי לחזור ולשלוט, חלקית, בצפון מאלי. חלקית בלבד, כי בנובמבר האחרון, נחטפו ונרצחו שם שני עיתונאים צרפתיים.

המורדים האסלמיים הספיקו לגרום נזק עצום לאוצרות התרבות של טימבוקטו, כמו למשל למסגד הזה:Sankore Mosque - TIMBUKTU Photos (6)יתכן ש-Taghaza לא ניזוקה, אולי בגלל ששכחו על קיומה, או אולי בגלל שהיא כבר הרוסה… זה הולך להיות אתגר להגיע לשם, אבל בניגוד לגיבור סיפורו של קאמי, אני לא מתכוון לשלם למורה הדרך מראש, ואין לי כוונה להמיר אף אחד על דתו (קרניזם זה לא דת, סתם אידאולוגיה).

כך נראה האזור בו הפיקו את המלח, שם ב Taghaza

מצאתי גם תמונה של מכרות המלח עליהן מספר גיבורו של קאמי

מה דעתי על הסיפור של קאמי? נראה לי שהוא מושפע מ"החורבות המעגליות" של בורחס, אבל לבורחס יש רעיונות יותר מעניינים ופילוסופיה יותר מעמיקה מאשר לקאמי. יש בסיפור קצת פורנוגרפיה של מין פגאני והתעללות, הבאים כנראה מתוך איזו ראיה יורו-צנטרית מובהקת של קאמי, הרואה כנראה כל אלוהות שאינה יודו-נוצרית כאלוהות של רוע מוחלט, במקום אלוהות ה"חסד" הנוצרית.

התיאורים של החום הלוהט והשמש הקופחת כברזל מלובן בסיפור גם הם קצת חוזרים על עצמם, אבל זהו מוטיב חוזר בסיפורי קאמי, החל מהשמש הקופחת על ראש גיבור "הזר" וה"כופה" אותו לרצוח את הערבי שם בסיפור. אני מתחיל לקבל את הרושם שאף שנולד באלג'יר, מזג האוויר בצרפת התאים לקאמי יותר…