Pseudonymity, Autonymity, Anonymity

יש בנוכחות שלנו בעולם, הווירטואלי וגם הממשי, הרבה אפשרויות לבחור את השם שבו ניקרא.
בבלוג הזה למשל, מכל מני סיבות, אותן אני מסביר כאן, בחרתי לעצמי פסבדונים (גד השדה) שהוא לא שמי האמתי. חשבתי שזה ייתן בידי חופש להתבטא ביתר חופשיות. השימוש בפסבדונים (פסבדונימיות) משרת אנונימיות במקרה שלי, אבל יש גם דרכים להתבטא אנונימית בלי פסבדונים, ולפסבדונימיות יש גם שימושים אחרים. יש למשל סופרים המשתמשים במספר שמות עט כדי להפריד בין סוגי יצירה שונים שלהם.

מצד שני, אני שוב ושוב לא מבין איך ברשתות חברתיות אנשים –  תחת שמם האמתי(!), מתבטאים בצורה גזענית, הומופובית, מאחלים מוות, אונס, מחלות וייסורים קשים לאנשים שנמצאים במקום אחר מהם על קשת הדעות (תמיד משמאל להם, משום מה..) במדינה בה המשטרה הייתה עושה את עבודתה, הם היו הרי חשופים למעצר ומשפט. לא בישראל.

נכון שהמדיניות של פייסבוק, וגם גוגל+ היא ששם המשתמש יהיה השם האמתי, כפי שהוא מופיע בתעודות רשמיות. מפעם לפעם הם סוגרים חשבונות שלגביהם יש להם חשד שהחשבון הוא לא תחת השם האמתי של המשתמש. אבל עדיין, אין להם באמת דרך לבדוק את רוב החשבונות, ואני חושב שאם מישהו מתעקש לאחל לי מיני מיתות משונות, שלפחות יטרח לעשות זאת תחת שם בדוי, ולא יאפשר לי לדעת עליו דברים כמו איפה הוא גר, מי החברים שלו, מה הוא עושה בחיים, מה מקום העבודה שלו, איך נראה הקעקוע בצד הפנימי של הירך שלו, דברים כאלה…
אם הייתי מכיר עורך דין שמוכן לתבוע מישהו כזה בעבורי, pro bono, הייתי כבר הולך על זה.

מה שמביא אותי למונח Autonym, מונח בו נתקלתי ב"המצב הפוסטמודרני" של ליוטאר, שם הוא משמש *** לתאר שיח (בעיקר מדעי) שהלגיטימציה לו היא הוא עצמו. שהוא פונה אל עצמו בכדי לבסס את הלגיטימיות שלו עצמו. המונח גם משמש שם, אם הבנתי נכון את הדברים, גם כמאפיין של הדיאלקטיקה ההגליאנית, שבה התזה החדשה, תוצאת הסינתזה אחרי ה"שימה לעל" (Aufhebung) כוללת בתוכה משהו מן התזה הקודמת,  "ציטוט". משמע – מתבססת עליה ומתייחסת אליה.

השימוש הזה ב Autonym הוא שימוש מטפורי, המתייחס גם להגדרה המילונית של Autonym אבל בעיקר למשמעות המונח הזה בבלשנות, שם הוא משמש לציון משפט המצוטט בתוך משפט אחר, מסדר שני, המדבר על המשפט הראשון. לדוגמה: בשני המשפטים: "נתניהו יחלק את ירושלים" ו"המשפט 'נתניהו יחלק את ירושלים' מסתבר כנכון", החלק במשפט השני שזהה למשפט הראשון הוא Autonym של המשפט הראשון.

ההגדרה המילונית של Autonym ("שם עצמי"?) היא: השם בו קבוצה אתנית מכנה את עצמה, או את שפתה, או את קהילתה, או מקומות שבהם היא שוכנת. למשל: הפינים קוראים לפינלנד Suomi. Suomi הוא autonym של פינלנד.

מסתבר, שהזכות לקרוא לעצמך כפי שאתה מוצא לנכון, או כפי שהקבוצה האתנית שלך מוצאת לנכון, הפכה להיות חלק מזכויות היסוד של האדם. בהצהרה של האומות המאוחדות מ 1996, כחלק מההצהרה האוניברסלית על זכויות בלשניות (The Universal Declaration on Linguistic Rights) המצוטטת פה למטה*, יש לכל אחד זכות להשתמש בשם שלו, בשפה שלו. ויש לו אפילו זכות להכתיב את התעתיק המדויק ביותר (פונטית) של שמו  בשיטת כתיבה אחרת!

קראתי לאחרונה ב"שובל", בטאון התאחדות הבולאים, שמדינת ישראל לא אישרה לרשות הפלסטינית לכתוב "פלסטין" על הבולים שהדפיסה אחרי שישראל חדלה לספק שרותי דואר בשטחים בעקבות הסכם אוסלו. וגם לא להשתמש במטבע fills בכדי שלא ישתמע חס וחלילה שפלסטין היא המשך של פלסטינה המנדטורית. אז גם זו הפרה של הזכות ל Autonymity על פי הצהרת האו"ם. לא שזו ההפרה החמורה ביותר של זכויות העם הפלסטיני.

זה קשר אפשרי אחד בין Pseudonymity ל Autonymity. אפשר לפרש את ההצהרה מעלה בכך שלאדם יש זכות חוקית להשתמש בפסבדונים, למשל ברשתות חברתיות, אם הפסבדונים הזה תואם את ה"שם העצמי" שלו.

מצאתי גם קשר בין  Autonymity לאנונימיות: Autonymity זה כאשר אתה נוהג במכונית שחלונותיה כל כך מלוכלכים עד שאי אפשר לראות מבחוץ מי נוהג…Autonymity

חוץ מהזכות לאוטונימיות (הזכות להקרא כפי שתואם את תרבותך), יש מסתבר גם זכות לאנונימיות. בית המשפט העליון האמריקאי פסק שהזכות להתבטא באנונימיות נובעת מהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, זה המבטיח את חופש הביטוי. **

אבל זה לא עושה רושם על פייסבוק. הם סגרו למשל את הדף של הסופר סלמאן רושדי, כי שמו בדרכון הוא אחמד סלמאן רושדי. זה שהעולם מכיר אותו כסלמאן רושדי לא עשה עליהם רושם. בסופו של דבר, הם נכנעו, כי הוא מפורסם, וגם לכלך עליהם בטוויטר בארסיות רבה:"האם הם ישנו את החשבון של J. Edgar Hoover ל John Hoover?" שאל.

גם להרבה אנשים בקהילת ה LGBTQ פייסבוק עושים צרות, במיוחד לטרנסים הרואים את עצמם כבני המין השני, לא זה הרשום בתעודות שלהם, ודורשים להיקרא בשם שתואם את הזהות המינית שלהם, כפי שהם רואים אותה. מעניין באם מגילת הזכויות של האו"ם, שהתכוונה בעיקר לדאוג לזכויות האוכלוסיות הילידיות, ולשימור תרבותם ושפתם, מכסה גם את הזכות להיקרא על פי המין שלו אתה מרגיש שייך, לאו דווקא זה הרשום ברשומות.

ומה לגבי אנונימיות? לא בהכרח נדרשת פסבדונימיות בכדי להבטיח אנונימיות. מחקר מעניין הראה לאחרונה שאיכות החומר המוכנס לויקיפדיה על ידי כותבים אנונימיים (שפשוט לא טרחו להירשם), כאלה הכותבים או מתקנים ערכים באופן לא סדיר – סתם כאשר הם רואים משהו לא תקין, לא פחותה ואף עולה על איכות החומר הנכתב על ידי כותבים רשומים ומזוהים. האיכות אגב, נמדדת על פי משך הזמן שנדרש עד שמישהו אחר, או אחד העורכים, תיקן או שינה משהו בחומר. מפתיע, אבל אותם "השומרונים הטובים" האנונימיים, מייצרים לויקיפדיה חומר איכותי לפחות כמו הכותבים המסורים והקבועים.

כנראה שגם בלוגים שנכתבים על ידי כותבים אנונימיים יכולים להיות אמינים, כפי שמעיד של עיסתו הנחתום החותם כאן.

Excerpts on autonymity from United Nations declarations*:

"This Declaration considers the following to be inalienable personal rights which may be exercised in any situation: … the right to the use of one's own name;" (The Universal Declaration on Linguistic Rights, 1996, Preliminary, Article 3, Section 1)

"Everyone has the right to the use of his/her own name in his/her own language in all spheres, as well as the right, only when necessary, to the most accurate possible phonetic transcription of his/her name in another writing system." (The Universal Declaration on Linguistic Rights, 1996, Title 2, Section 3, Article 34)

"Indigenous people have the right to … designate and retain their own names for communities, places and persons." (The United Nations Declaration on the Rights of Indigenous Peoples, 2007, Article 13, Section 1)

** Pseudonymity means using a pseudonym instead of one's "real" name. Examples include pen names of authors such as Mark Twain or Cecil Adams, as well as stage names of performers such as Woody Allen or Ice T. Usernames used online, if not connected to a person's legal identity, are examples of pseudonyms.

Pseudonyms are typically assumed to be the same person (or collective working as one entity) over time. Most websites have login controls so that a registered username must be unique, and that whoever is posting under that username must know the password or have access to the email address controlling the account.

The Supreme Court has ruled repeatedly that the right to anonymous free speech is protected by the First Amendment.

***  knowledge is only worthy of that name to the extent that it reduplicates itself ("lifts itself up,"hebt sich auf; is sublated) by citing its own statements in a second-level discourse (autonymy) that functions to legitimate them.

Bildung

כנער, קראתי את "הר הקסמים" של תומאס מאן תוך כמה ימים, ויש לי זיכרון עמום שהוא עשה עלי רושם אדיר. ומאז, אני מנסה שוב ושוב לחזור אליו ולקרוא אותו עד סופו, ללא הצלחה עד כה. אני בערך בשליש חלק ב.

עמיהוד גלעד, כיום כבר אמריטוס, לימד סמינר בחוג לפילוסופיה על "ספרות ופילוסופיה" שאת רובו הוא הקדיש ל"הר הקסמים", פרשתי מהסמינר בעיקר כי הוא התעקש שהמשתתפים ישלמו כולם שכר לימוד, (לשומעים חפשיים הוא כלל לא זניח – המדיניות שלי גורסת שאני משלם רק עבור קורסים שיסגרו אם לא יהיו מספיק שומעים רשומים, ולא חסרים כאלה.)

חוץ מזה, לא התלהבתי מהמרצה, על אף העברית המשובחת שלו והיות זו ההזדמנות האחרונה ללמוד אצלו לפני פרישתו. גם לא חשבתי שריאלי לקרוא את כל 750 עמודי הספר במהלך כמה שבועות תוך כדי הסמינר, כפי שהמרצה ציפה ואף הניח – ציפייה שלדעתי לא התמלאה אפילו לא אצל אחד מהמשתתפים, אבל בלי לקרוא את החומר , סמינר כזה הוא ממילא די עקר, והמרצה הניח קריאה של כעשרה ספרים עבי כרס במהלך הסמינר (שהיה שנתי, לפחות).

בגיל 17, אז הייתי מן הסתם גם גומר את הספר ביומיים, וגם זוכר כל מילה.  לא היום.

גם מהעברית של תרגום הספר, אני לא מתלהב בקריאה הנוכחית. הספר ממש זקוק לתרגום מחודש, שיציל אותו עבור הקורא העברי. אבל אני יכול לנחש מה גרם לספר לתפוס חלק כה גדול מהסמינר ההוא – בדיוק הקטע שקשה לי לצלוח כרגע: החלק של הספר בו גיבור הספר, הנס קסטורפ, מאזין בשקיקה לוויכוח הסוער בין ליאו נפטא, היהודי המומר, כומר ישועי חולה שחפת, וסטמבריני, "הומניסטן" איטלקי (חולה שחפת כמובן, זה מה שמביא את כולם לדאבוס), דו שיח שדרכו מנסה הסופר לדברר את דבר הקידמה והנאורות, כשהוא מציב כנגד הדובר שלה סטמבריני, את נפטא, כ"איש קש" עם טיעונים מגוחכים לגמרי הלקוחים ישירות מהחלקים החשוכים ביותר של הנצרות בימי הביניים.

יש בי אי נחת גובר והולך מהתפקיד של הנס קסטורפ, שהקטע הזה בספר אמור לתאר את תהליך ה"בילדונג" שלו, "חניכה" נדמה לי שהוא תרגום אפשרי.

מוויקיפדיה: בילדונג (בגרמנית: Bildung) הוא מושג בשפה ותרבות הגרמנית שמשמעו עיצוב עצמי בעזרת חינוך ותרבות גבוהה. מושג הבילדונג היה מרכזי בקרב הבורגנות והאינטליגנציה הגרמנים במשך שנים רבות. תפיסה זאת רואה בחינוך לא רק שינון ולמידה אלא עיצוב האישיות של האדם בעזרת המטען התרבותי והספרותי שמונחל לו על ידי הדורות הקודמים.

לאורך כל החלק הזה בספר, שבו הנס כביכול עובר "בילדונג", הנס קסטורפ מוצג שוב ושוב באור מגוחך, בכל פעם שהוא מנסה להתערב בוויכוח בין הישועי להומניסטן. בכל פעם שהוא פותח את הפה, (ומדבר באמת שטויות…), שני אלו פחות או יותר מחליפים ביניהם מבט מלגלג, משתיקים אותו או מתעלמים ממנו, וממשיכים הלאה בוויכוח ביניהם. שהוא בעצם וויכוח עקר  – הם מדברים בשתי "שפות" שונות לגמרי.

באחד הימים האחרונים, נפל לי האסימון (דיסקת מתכת עגולה עם חור באמצעה, אמצעי תשלום לטלפונים ציבוריים (היה פעם מוסד כזה) המחוברים לחוט (היו פעם כאלה)).  הבנתי למה החלק הזה בספר טורד את מנוחתי: כי בעצם, אני הנס קסטורפ, ואני לא אוהב את המראה המוצבת לפניי

אני הנס קסטורפ: אינגיינר, דילטנט, מדבר שטויות, פורש מהחיים. אני קורא בספר את תיאורי השיחות מהן הנס קסטורפ מנסה להיות חלק, ומדמיין לעצמי איך אני נשמע, למשל על ידי הקהילה הדוברת את "שיח הפילוסופיה", כשאני פותח את הפה ושואל שאלה או מגיב, בסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית (כיום במוזיאון תל אביב). אל תבינו אותי נכון, כולם שם נחמדים, ואת המבטים המלגלגים הם מצניעים לא רע, ועדיין, כשאני שומע משתתף אחר שם, נקרא לו ק., מישהו שאפילו יותר "קסטורפ" ממני, וגם שואל יותר, אני יכול לדמיין איך "הם" שומעים אותי.

לא שזה עוצר אותי מלפתוח את הפה פה ושם. ולראיה, הבלוג הזה, שבו אני כותב על המון דברים שבהם אני נשמע לגמרי "קסטורפ" למי ש"מבפנים" (לדוגמה: הקטע מ"המצב הפוסטמודרני" של ליוטאר, בו אני הולך לעסוק מיד) אבל עם הזמן, שם בסמינר אני יותר ויותר יושב בשקט, יותר מאזין ופחות מדבר. ויותר ויותר שם לב עד כמה אנשי הקהילה, הדוברים הרהוטים של השיח, מעדיפים לתת את רשות הדיבור לאנשי הקהילה האחרים. אני בהחלט מבין אותם.

לא ברור בספר אם הנס קסטורפ נמצא שם על ההר בגלל שהוא באמת חולה (הוא הגיע רק כדי לבקר את בן דודו) או כי סוג החיים הזה מתאים לו: לא לעבוד, לנשום אוויר צח, לאכול טוב, לנוח הרבה, ולרכוש אוסף אקראי ולא מסודר של ידיעות שיקנו לו "בילדונג" – לרכוש ידע שיהפוך אותו למישהו "יותר טוב". היום היו קוראים לזה אולי "רכישת הון סימבולי".

כמוהו כמוני. גם אני לא עובד, לא ברור האם בגלל שאני לא "יכול" לעבוד (אין בהייטק כמעט אנשים בגילי) או בגלל שאני פשוט יכול להרשות זאת לעצמי. בניגוד אליו, הייתי "אינג'ינר" מספיק שנים ונמאס לי. עוד בניגוד אליו, אני גם לא נושם אוויר צח – אני גר בחיפה ולא בדאבוס.  כמוהו, אני אוכל טוב, טבעוני אפילו. כמוהו, אני גם נח, פחות ממנו, אבל שנת צהריים של 40 דקות אני מפרגן לעצמי.

וכמו הנס קסטורפ, אני עסוק ב"בילדונג". כבר חמש שנים אני "מרחיב דעת" ב"מדעי" הרוח (Humanities נשמע לי הרבה יותר טוב), בצורה לגמרי אקראית ולא שיטתית. בעיקר כשומע "חפשי" בהרצאות באוניברסיטאות השונות. הרבה פחות מדי, בקריאה עצמית (צריך לזה הרבה יותר משמעת) שזו צורת לימוד הרבה יותר יעילה, וכתיבה – צורת לימוד עוד יותר יעילה.

אבל בניגוד להנס קסטורפ, אני לא חושב שרכישת הידע חשובה לעיצוב רוחי או אישיותי. גם בגלל שבגילי כבר מאוחר מדי לכך, וגם בגלל שכנראה הפנמתי את "המצב הפוסטמודרני". או כמו שליוטאר אומר את זה (הבטחתי, ולכן אקיים..) כשהוא מדבר על אופי הידע במה שהוא מכנה "חברות ממוחשבות", בפרק הראשון של הספר דנן:ליוטאר-003

אכן, המחשבה שרכישת הידע היא חלק משמעותי ב"עיצוב הרוח" (כפי ש"בילדונג" תורגם כאן), או עיצוב האישיות, המחשבה הזו היא כבר לגמרי "פאסה".

מצד שני, לא השתכנעתי שליוטאר רואה את העתיד נכוחה (מסוף שנות השבעים), שהידע מיוצר ויווצר על מנת להימכר. בתפנית שאיש לא צפה מראש (עד כמה שאני יודע), החברות הרב לאומיות הגדולות ביותר, כמו גוגל או פייסבוק, וגם Apple במידה רבה, עושות את כספן לא מיצור ידע, אלא מהנגשת הידע שמייצרים אחרים ,לרוב לגמרי בלי תמורה.

כמו למשל הבלוג הזה, אם אפשר לקרוא למה שנכתב כאן "ידע".

וגם לא השתכנעתי שהחברות הרב לאומיות, כפי שצופה ליוטאר, ירוקנו ממשמעות את מדינות הלאום. נכון ששלדון האדלסון ויצחק תשובה מנהלים את נתניהו, אבל עדיין, נותר הרבה (יותר מדי לטעמי) "לאום", במדינות הלאום. כן, דופקים אותנו כלכלית מכל צד, גונבים את משאבי הארץ ומרעילים לנו הן את האוויר והן את האווירה, אבל להגיד שהחברות הרב לאומיות נטרלו את הלאומיות/לאומנות? נו.

מים זורמים על מאדים

הבוקר למדתי שעיתוי ההודעה הדרמטית של נאסא על גילוי מים זורמים על המאדים היה מתואם עם מסע הפרסום לסרט The Martian היוצא כעת להקרנות, שביים רידלי סקוט (לו שמורה פינה חמה בלבי בזכות Blade Runner  המופתי, ועל אף הזבל שהוא ביים אחרי כן).

נאסא מנסה לרכב על גל הבאזז שהוליווד מייצרת סביב הסרט (שדי בטוח שאלך לראות, הפרומו כבר שכנע אותי..) בתקווה לשכנע את הקונגרס לתקצב שליחת בני אדם למאדים (בכוון אחד?) בסכום "זניח" של 80-100 מיליארד דולר (מצד שני – פחות מ 5% ממה שעלתה לארה"ב ההסתבכות  בעירק עד כה).

במסגרת שיתוף הפעולה הזה, בין מה שליוטאר כינה "הידע המדעי" ו"הידע הסיפורי", מדעני נאסא שיתפו פעולה עם יוצרי הסרט, בכדי להקנות לו "אמינות מדעית" כלשהי, פרט המוזכר בפרסומת לסרט, שמהווה בהזדמנות זו גם פרסומת לנאסא.

מזכיר לי את שיתוף הפעולה בין הכנימות (האסטרונאוטים), לנמלים (אמצעי התקשורת) המעלות אותן על עלי העצים (מאדים) ונהנות אחרי כן מהצוף (רייטינג) שהכנימות מפיקות אחרי שהן מוצצות את לשד העלים (תקציבי המחקר למדע בסיסי של ארה"ב, לכמה עשורים) ולפעמים הורגות את העץ.

התוצאה היא פייחת – עצים שחורים ודביקים. שיתוף הפעולה הסימביוטי הזה כבר עלה לי בחיי עץ צפצפה אדיר ממדים אחד ששתלתי לפני עשור כשתיל זעיר. מצד שני, החצר מלאה צופיות ("יונק דבש") הנהנות גם הן מהצוף שמפרישות הכנימות, מצד שלישי, אני צריך אחת לכמה זמן להציל צופית מפי אחת מחתולותינו, ולא תמיד אני מספיק לעשות את זה בזמן,
מצד רביעי, האם זו לא המחשה מעולה של "המצב הפוסטמודרני"?

שיתוף הפעולה הזה בין הקהילה המדעית לקולנוע ולאמצעי התקשורת, שממנו כל צד יוצא נשכר במידה כזאת או אחרת, משמש את ליוטאר, בפרק השמיני: "הפונקציה הסיפורית והלגיטימציה של הידע" של ספרו "המצב הפוסטמודרני" להמחיש את האופן שבו משחק הלשון של הידע המדעי לא באמת עומד בפני עצמו. הוא מביא כדוגמה גם את הדיאלוגים הסוקראטיים של אפלטון, הכתובים היטב, במתכונת סיפורית מרתקת בפני עצמה (ותרגומו של יוסף ליבס עדיין חי ועדיין טוב).ליוטאר-002

הוא מביא כהוכחה את האופן שבו מדענים מתראיינים באמצעיםי התקשורת בעקבות איזו "תגלית". הם מספרים סיפור "אפי", אפוס של מדע שהוא בעצם כלל וכלל לא אפי. הם ממלאים אחרי כללי המשחק של מקומות כמו תכניות הבוקר ממוססות השכל של ערוץ 2 או "לונדון וקירשנבאום", שליוטאר גורס שיש להן תוקף רב לא רק אצל קהל צרכני התקשורת אלא גם "בחצר הפנימית של המדענים".

ליוטאר כותב על הצורך בהסכמה הציבורית הדרושה למקבלי ההחלטות בכדי שהמדינה תוכל להוציא סכומים גדולים כך ש"המדע יוכל לייצג את עצמו כסיפור אפי". כך היה בזמנו עם המירוץ האמריקאי מול  ברית המועצות אל הירח, וכך מנסים לעשות כעת עם המשלחת למרס. ואם חושבים על זה, לשלוח אדם, במקום חללית רובוטית, זה ממש רק כדי ש"המדע יוכל לייצג את עצמו כסיפור אפי". כי העלות היא פי אלף ומעלה, והתועלת המדעית הישירה הנוספת שאפשר להפיק מזה היא בערך אפס. יהיו אולי תועלות שוליות, תוצרי לוואי לא מתוכננים של המחקר והפיתוח, אבל זה לא משהו שאפשר לכמת.
אז נשאר הסיפור.

הכבוד והיקר המדומים המורעפים על המדענים המוזמנים לטלוויזיה, כפוף לזה שידעו לדבר בקיצור, יאפשרו למנחה להראות כמה הוא (ירון לונדון…) יודע, ויעטפו את המדע באריזה סיפורית מתקתקה, עדיף עם הסממנים הרגילים של "התגברות על המכשולים כנגד כל הסיכויים" וכמובן "לתפארת מדינת ישראל". "כבוד" זה, יחד עם החשיפה לקהלים גדולים בשישה סדרי גודל מכפי שהם היו רגילים לו, סחררו אפילו  איש חכם כמו דן שכטמן וגרמו לו לחשוב שיש לו סיכוי להיבחר לכהונת נשיא המדינה.

הלקח מפרשת המרוץ לנשיאות של שכטמן הוא שהידע המדעי זקוק לזה הסיפורי הרבה יותר מאשר זה הסיפורי זקוק למדעי. הידע המדעי באמצעי התקשורת ממלא בערך את הפונקציה שהייתה לעמוד האמצע של ידיעות אחרונות בזמנו, של "ניסים ונפלאות בעולם הרחב" או איך שלא קראו לזה אז.

בארה"ב, הידע המדעי, כמו למשל עניין שינוי האקלים מעשה ידי אדם, מתנגש חזיתית עם ה"ידע" הסיפורי שמספרים לעצמם הרפובליקאים, שם אף לא אחד מעשרות המועמדים שלהם לנשיאות מוכן להודות שהאמריקאים לא יכולים לבזבז בלי גבול את משאבי כדור הארץ, שיש השלכות למעשי האדם על כדור הארץ. עכשיו, אפילו משחק הלשון הדתי-מוסרי שהביא אתו האפיפיור בביקורו מתחיל להתנגש בסיפור שהם מסרבים להכיר שכבר אי אפשר להמשיך ולספר.

אולי את מימון משלחת למאדים יתאים לרפובליקאים  לממן, כי זה לא קשור לכלום שקורה כאן, התקציב הזה אמנם יבוא על חשבון העניים (למשל) אבל למי אכפת מהם? והעיקר – איפה שהוא זה יכול לגרום לאנשים לחשוב שלא נורא אם נחסל את משאבי כוכב הלכת הזה ולא נשאיר כלום אחרינו.
צאצאינו יוכלו להמשיך הלאה, לעולמות אחרים, אולי, שם הרי "יש מים זורמים".

משחקי הלשון

ליוטאר-001

אז מוטי קירשנבאום ז"ל.

הטקסט מעלה, של ז'אן פרנסואה ליוטאר  לקוח מתוך  "טבעה של ההתאגדות החברתית – הפרספקטיבה הפוסטמודרנית", פרק 5 של "המצב הפוסט מודרני", טקסט שעליו אני צריך "להנחות" את הפגישה הבאה של קבוצת הקריאה שלנו, בעוד שבועיים.

ונזכרתי בקטע הזה, כשניסיתי להבין איך מוטי קירשנבאום, זה שיצר את "ניקוי ראש" ותמך בשידור "חירבת חיזעה", שרד כל השנים בערוצי השידור ה"ממלכתיים",  בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ 10. אני חושב שהקטע מעלה מסביר את זה מצוין.

הוא שרד כי המערכת חייבת קירשנבויימים שכאלה, "ייצרני תזוזות" שכמוהו, בכדי להיאבק באנטרופיה שלה עצמה. תזוזות מתונות, במידה, כאלה שלא יהפכו את הסירה אלא רק יתנו לשטים תחושה שזה הדבר האמתי, שיש גלים, ויש התקדמות. תזוזות שיביאו את המערכת לנקודת עבודה יותר אופטימלית בעבורה, שימצאו את המינימה הלוקלית הקרובה, אבל לא יותר.

תזוזותיו של העצמי, קירשנבאום במקרה הזה, הן חלק מהוויסותים והתיקונים שהמערכת מתקנת את עצמה בכדי לשפר אינקרמנטלית את ביצועיה. כולנו, אומר ליוטאר, נמצאים ב"צמתים" של מעגלי תקשורת, ולו זעירים. מוטי קירשנבאום היה הרבה יותר מרובנו בצמתים של מעגלי תקשורת, וממש לא זעירים, אם כי אין להשוות את תכניתו בשש (בה לא צפיתי) ל"פריים טיים" של חדשות שמונה (שגם בהן אני לא צופה). אבל גם הוא היה חלק מהתזוזות שהמערכת צריכה ולכן גם מעודדת. לא כדי לשנות את המערכת מן היסוד ("קירשנבאום היה ישראלי גאה" אמרו עליו כולם) אלא כדי לייעל אותה.

כך גם בגלי צה"ל, שיותר ויותר קשה לי להקשיב להם, כי גם הם, כמו הצבא, עברו הדתה ושברו חזק ימינה. ועדיין, בתכניות הצהריים, בין נעירות הלינור וצחצוחי הלשון הימניים בח' וע' מזוייפים של אברי גלעד, נותנים מפעם לפעם ליוסי שריד פתחון פה.

המערכת צריכה את זה.

דמיון משפחתי

סוף סוף קראתי את "היסטוריה קטנה של הצילום", ספרון כחוש בהוצאת בבל ובו מאמר של וולטר בנימין ומאמר של אריאלה אזולאי על המאמר של וולטר בנימין. ספרון שקניתי מזמן אבל עד כה, ללא הלחץ של פגישת קבוצת הקריאה, "טרם הספיקותי לעיין בו".

אפילו קראתי אותו פעמיים, כי את הכתיבה הסתומה במתכוון של בנימין (ועוד בתרגום ממש גרוע) אי אפשר לצלוח בפעם אחת, וגם לא כדאי. בהשוואה אליו, הטקסט של אזולאי, שגם היא כותבת "קשה" לא פעם, היה שיא הבהירות.חוץ מזה, דורון (הבן) שהנחה הפעם את הפגישה של קבוצת הקריאה שלנו (של טקסטים הקשורים לאמנות, שבה יש גם את "דורון הבת") לקח את העסק מאד ברצינות, אז לבטח שלא יכולתי לחפף.

רציתי לכתוב על שלושת השילושים שאריאלה אזולאי מוצאת אצל בנימין בכתביו השונים, על "הדמיון המשפחתי" ביניהם, ולבדוק האם יש גם דמיון לשילושים אחרים, דווקא לא דתיים, המספר שלוש הוא קצת מוזר לבסס עליו המשגות, אבל העובדה שגם בדת ההינדית וגם בנוצרית יש שילוש מראה שמשהו במספר הזה "משדר איזון". בכל זאת, משולש הוא המצולע הפשוט ביותר שיכול "לתפוס שטח" ולכן יש לו בסיס.

אז מהם השילושים שאזולאי מזכירה: הראשון, בהקשר של "היסטוריה קטנה של.." הוא השילוש בין התצלום, הטקסט שמלווה אותו (שמקרה של צילום עיתונאי יכול להיות כתבה שלמה) ואקט המסירה של  "מה שהיה שם" באותו המקום ובאותו הזמן שבו התרחש אקט "הצילום", שבנימין מפריד מושגית בינו לבין "התצלום". אז זה שילוש אחד: תצלום, טקסט, מסירה.

השילוש השני מקורו ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מסה אחרת של בנימין שאותה כבר קראנו בעבר בקבוצת הקריאה, ושאולי יש מקום לחזור ולקרוא אותה (בעצם כמעט כמו כל טקסט שכבר קראנו). השילוש שם הוא היצירה ה"חד פעמית", למשל ציור, היצירה הניתנת לשעתוק, כמו למשל הצילום, אבל בעצם גם תחריט, ו"המסורת" כשהמסורת אצל בנימין היא לא מה שהיה אלא מה שנמסר מדור לדור על פני ההיסטוריה. המסורת היא אקט נשנה ונמשך של מסירה. מה שבנימין אומר בין היתר הוא שהצילום הוא כן חלק ממסורת, מסורת של אמנות שכן ניתנת לשעתוק.

והשילוש השלישי מקורו בטקסט של בנימין בשם "משימתו של המתרגם" שבעברית נמצא בספרון בשם "נפתולי בבל", יחד עם הטקסט של דרידה ה"מפרק" את זה של בנימין וטקסט של מיכל בן נפתלי הכותבת על שניהם (מדהים איך ברסלינג יודעים לעשות ספר ממאמר אחד קצר, או שניים.). שם, השילוש הוא הטקסט בשפת המקור, הטקסט המתורגם לשפה אחרת וה"לשון האידאלית", שתרגומים חוזרים ונשנים לשפות שונות יחוללו, אי שם בסוף הימים. זו הלשון האידאלית שבה לא יהיו אי הבנות בין דובר לשומע שדרידה לוקח לימים שלפני הרס מגדל בבל, אבל בנימין לא רואה בעבר, אלא אי שם בעתיד. שפה שאפשר רק להתקרב אליה אסימפטוטית. כמטפורה, הלשון האידאלית היא אותו כד קדמון שנשבר, שטקסט ספציפי ותרגומו הם אך שני שברים קטנטנים שלו, וכל תרגום נוסף חושף עוד שבר עד שפעם בעתיד, אפשר יהיה להדביק בחזרה את הכד. אבל הכד הוא לא קדמוני, הוא לא ישוחזר הכד, על פי בנימין, מיוצר. בלשון העתידית המדומיינת של בנימין כבר לא יהיה לא Différance ולא Le Différend, שני מושגים שלהבדל ביניהם התייחסתי כאן.

בדומה, על פי אותה מטפורה, התצלום והטקסט המלווה אותו, גם הם שני שברים של כד, חלקים של "המסירה", של פעולת ההעברה של מה שהיה שלם בזמן הצילום. אצל אזולאי, החלק השלישי, המסירה, הוא לא "מה שהיה שם" אלא דווקא "מה שלא נמסר", מה שנפל ונשמט ברווח בין המקור, התצלום והטקסט. וברור גם למה היא לוקחת את זה לשם. כי משם אפשר להמשיך לתמה שבה היא עוסקת – בחובתו האתית של הצופה להתאמץ ולהשלים את החלקים החסרים בפעולת המסירה, להבין מה היה שם "באמת" כאשר צולם למשל התצלום מטה.אייזנר

חלק מהקסם בכתיבתו של בנימין הוא האופן המעורפל של כתיבתו, המאפשר להרבה מאד אנשים "לקחת את זה" לאן שהם רוצים, לייחס לבנימין, ענק אינטלקטואלי, את המקור של מה שהם רוצים להגיד. מאפשר לאנשים "לשבת על כתפי ענקים", גם אם ענקים אלה לא היו תורמים את כתפיהם לעניין. אז כך אעשה גם אני. לדעתי התצלום והטקסט, יחד עם כל סוג אחר של meta-data שאנו צוברים על אקט הצילום (גם זמן, מיקום גיאוגרפי, זמן חשיפה, צמצם, ISO, דברים טכניים שכאלה, רלוונטיים) הם אכן שברים שהדבקתם יחד תשאף לשחזר את הרגע ההוא. היש השלישי לדעתי הוא לא לשון החוסר אלא הדבר עצמו, שאליו ניתן לשאוף אך אסימפטוטית (קרי – להיפגש עמו באינסוף).

כתבתי בעבר על מושג "העולם" כפי שהוא מופיע במספר סוגי שיח שונים, בשדות סמוכים ומשיקים כמו פסיכואנליזה, פילוסופיה, סוציולוגיה ועוד. אחד המגיבים שלח אותי לחקור מושגים דומים אצל וויטגנשטיין , וכך יצא שדיברתי עם ידידתי רחל ש"קצת מבינה בוויטגנשטיין" (כמו: סיימה דוקטורט עליו וכתבה ספר) והיא האירה את עיני שב"וויטגנשטיינית", השיחים השונים בדיסציפלינות השונות מתמפים למה שהוא היה קורא "משחקי לשון", ושלדמיון המושגי הניכר בין מונחים מהדיסציפלינות השונות הוא היה משתמש במונח "דמיון משפחתי".

אפשר גם לטעון שבין שלושת סוגי השילוש שאזולאי מתארת אצל בנימין יש דמיון משפחתי, אבל הדמיון בין זה של "השעתוק הטכני" ו"היסטוריה קטנה של הצילום" הוא די מאולץ, ויש בו בעצם רק את הקשר המושגי בין "מסורת", היש השלישי ב "השעתוק הטכני" ו"המסירה" היש השלישי ב"היסטוריה קטנה של הצילום. גם זה שבין הצילום לתרגום, כושל לדעתי בפער שבין שאיפת התרגום אל לשון העתיד ושאיפת הצילום אל לכידת העבר.

ומצד שני כן מצאתי דמיון משפחתי בין השילוש של "היסטוריה קטנה של הצילום" לשלושת המדרגים של ז'אק לאקאן, עוד הוגה שהערפול הוא חלק משמעותי וחשוב ב"כתיבתו" (בעצם בעיקר בכתיבת תלמידיו שרשמו מפיו את דבריו בסמינרים השונים). אפשר לטעון שמה שהיה שם "באמת" במקום ובזמן של פעולת הצילום מתמפה למשלב "הממשי" אצל לאקאן, הטקסט המלווה את התצלום ממוקם במשלב "הסימבולי" בעוד התצלום עצמו שוכן חלקו במשלב "המדומיין" (הדברים החשובים אך החמקמקים שבו) והן במשלב "הסימבולי" ("השפה הצילומית", וגם מוסכמות חזותיות הנובעות חלקן מאילוצים טכניים של תהליך הצילום).

ובהערת אגב (שאולי תתפתח לרשומה משל עצמה), סוגי צילום כמו אותן מצלמות האבטחה המצלמות כל הזמן, וכמעט מכל זווית מקום מסוים, מנסות לשלול מתהליך הצילום את הפן של "הרגע הספציפי" , שמעלים מתהליך "המסירה" את הזמנים האחרים שלא צולמו. (לא שאי אפשר, אם מאד רוצים, להתעלם ממה שמצולם – עובדה שאת רצח שני הנערים בביתוניה "לא הצליחו" לפענח)  ומצלמה כמו זו של Lytro, בטכנולוגיה של light field, מנסה לשלול מתהליך המסירה את בחירת המיקוד הספציפי ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו מה חשוב שיהיה בפוקוס בתמונה ומה לא. האם זה משנה מהותית את מה שבנימין אומר? לא באמת, כי לא משנה עד כמה תתקדם הטכנולוגיה, הפער, החֶסֶר, האובייקט הקטן a בלשונו של לאקאן, תמיד יישאר שם. הוא מהותית בלתי ניתן להעלמה.

מה שמחזיר אותי ללשון האידאלית של בנימין במסתו על התרגום. הלשון האידאלית שבה כבר לא יהיו פערי הבנה. בנימין לא באמת רואה עתיד שבו לא יהיו פערי שפה, רק עתיד שבו הם יקטנו אט אט עד שכמעט ייעלמו. אלא שכפי שליוטאר מסביר לנו כל עוד יש פערי כוח, יש פערי הבנה.

יש לדעתי דמיון משפחתי בין השילוש של בנימין של: מקור, תרגום ולשון אידאלית לשילוש ההגליאני של: תזה, אנטי תזה וסינתזה. אמנם בנימין, בניגוד להֶגֶל לא חושב שהלשון האידאלית, הסינתזה של סך הטקסטים המקוריים ואוסף תרגומיהם האינסופי, תגיע בימיו או בזמן ספציפי כלשהו. הֶגֶל בניגוד אליו באמת חשב שבימיו הגיעה ההיסטוריה אל סופה, שהתהליך של תזה, אנטי-תזה המוצבת כנגדה, ותהליך הסינתזה שיוצר משניהם את התזה הבאה, הסתיים בימיו (הו, כמה היבריס, כל אלו המבשרים על קץ זה ומות זה. למה עכשיו דווקא, במטותא?)

אבל, תרגום ראוי על פי בנימין הוא לא כזה המנסה לשכפל את הטקסט המתורגם אלא כזה המנסה "להרוס" אותו, כדי לסלול דרך ההריסות דרכים. לאן יובילו דרכים אלו? אל "הלשון האידאלית". ותרגום חוזר ינסה להרוס את סכום טקסט המקור והתרגומים הקודמים בכדי להביא תרומה חדשה, כדי "לשמר" את יצירת האמנות (אם מדובר בתרגום של פרוזה או שירה) בניסוח של היידגר ב"מקורה של יצירת האמנות", כדי להוסיף עוד שבר חרס לטובת ייצור הכד העתידי, השלם, שלא יהיו חסרות בו חתיכות.

ואם רואים את התרגום כאקט הרסני, אז בהחלט אפשר לראות איך אפשר לחשוב על הטקסט בשפת המקור כ"התזה", הגרסה המוסמכת של היצירה, התרגום בראייה הבנימינית כאנטי-תזה, והסינתזה ביניהם ההופכת את סכום שניהם, עם הזמן, לתזה החדשה שתרגום נוסף, או לאותה השפה, או לשפה אחרת, עם עולם מושגים משלה, ינסה בתורו לקרקר ובכך לשדרג אל התזה הבאה. עד שבקץ הימים תתקרב התזה עד מאד אל הלשון האידאלית, שבה אי הבנה אינה אפשרית. אלא שבלשון ההיא, כבר לא יהיה לי מעניין לכתוב…

nataraj

לשילוש ההגליאני, יש דווקא דמיון מושגי לשילוש ההינדי שבו ווישנו יוצר את העולם, התזה, טקסט המקור, שיווה רוקד (בדימוי מעלה) כדי להרוס אותו, האנטי-תזה, התרגום, בכדי שברהמה יוכל לברוא אותו מחדש, סינתזה, וחוזר חלילה….

ואם מישהו תוהה מה עושה תמונתה של (הדוגמנית והשחקנית) Carrie-Anne Moss בראש הרשומה, חוץ מזה ששם דמותה בטרילוגיית המטריקס הוא טריניטי (שילוש..), אזי (אני לא הראשון ששם לב ש…) גם טרילוגיית המטריקס יש בה דמיון משפחתי מובהק הן לשילוש ההגליאני והן לזה ההינדי. אם בסרט הראשון התזה היא המטריקס וניאו מופיע כאנטי-תזה, בחלק השלישי, בו ניאו מתמזג עם הסוכן סמית, נוצרת סינטזה, וזו הופכת לתזה הבאה, שאותה האחים וכובסקי לא באמת מתארים. במחשבה לאחור, החלק השני של הטרילוגיה נראה די מבוזבז, כמו מחצית של חלק ב שיצא ארוך מדי ופוצל לשניים (ואכן reloaded  ו revolutions יצאו בהפרש של שישה חדשים בלבד) ומה שחסר בסדרה הזו, הוא חלק שלישי "אמיתי" שיבוא אחרי revolutions ויתאר את התזה החדשה שנוצרה אחרי ההיתוך של ניאו והסוכן סמית.

בין Différance ל Le Différend

את הרשומה הזו אני מתכנן לכתוב מינואר, בתקווה שהכתיבה תצליח להחדיר לקדקודי אחת ולתמיד את משמעותם של שני מושגים חשובים בפילוסופיה צרפתית עכשווית, שני מונחים המבוססים שניהם על המילה difference, (ובצרפתית, עם צ'ופצ'יק – différence).

מה שדרבן אותי להוציא את הרשומה הזו מתוך סל הטיוטות של וורדפרס הוא דו-שיח החרשים המתנהל ממש כעת ביו ישראל לחמאס, בין השמאל לימין, וספציפית, ביני לבין כמה מחברי מהימין, דו-שיח של חרשים המתנהל רובו בפייסבוק,המהווה הדגמה נפלאה של מונח מהפילוסופיה של הלשון שיש לו השתמעויות אתיות נרחבות. מונח שטבע JEAN-FRANÇOIS LYOTARD בספרו  The Differend: Phrases in Dispute. מונח לו הוא קרא בצרפתית Le Différend.

אם אנסה לתמצת ולפשט (כנראה פישוט יתר) את משמעות המושג,  Le Différend הוא ההבדל בין טענות צד אחד לבין האופן בו הן נשמעות על ידי צד שני שלא חולק את אותה מערכת חוקים או ערכים של הצד הראשון. ליוטאר משתמש במונח "קורבן" בניגוד ל"תובע" כדי לתאר מישהו שקובלנתו אין לה "ערכאה" בה היא יכולה להידון במונחי הצד הפוגע, ולכן הקובלנה למעשה מושתקת, בניגוד ל"תובע" שזכות שמורה לו להתלונן בבית משפט, כי שני הצדדים, הנפגע/תובע והפוגע/נתבע חיים באותו עולם של מוסכמות/ערכים/חוקים ולכן בית המשפט משמש ערכאה מוסכמת על שניהם שבה יכולים להתברר סכסוכים. ה"קורבן" יכול אולי לדבר, אבל אין לו דרך לבטא את הפגיעה בו בשיח השיפוט של הצד הפוגע, ולכן הוא יהיה בדרך כלל מוכרז לא כשיר נפשית, או סתם משוגע, או חסר זכות עמידה לפני בית המשפט. הוא לא יוכל להגיע לבירור הפגיעה בו כי אין לו דרך לבטא את הפגיעה בשפה/שיח בה משתמש הפוגע.

דוגמה שליוטאר מביא הן טענות לזכויות קדמוניות על קרקע של שבטים ילידיים הנידונות בבתי משפט שבהם הקריטריון היחידי לבעלות הוא רישום בטאבו, שיש כמובן  רק למתיישבים, הלבנים בדרך כלל. לבית המשפט אין אפשרות לדון בטענות על קרקע שמבוססות על מערכת אחרת של חוקים או מנהגים מזו הכתובה בספר החוקים על פיו הוא פועל. לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סוג כזה של  Différend כאן – זה מה שקורה בין מדינת ישראל וחוקיה לבדואים בנגב כרגע, סביב מה שמכונה "מתווה פרוור". אנחנו פשוט לא מבינים מה הם רוצים, אנחנו הרי רק רוצים את טובתם, לא? (טוב, זהו שלא, זהו מאבק על אדמות ליהודים, אבל נניח שכן). ובכן, גם אם לא היה מניע קולוניאלי מובהק ביחס לאדמות הבדואים, העובדה שמישהו אומר שכבר סבא שלו רעה צאן על האדמות האלו, ואין לו שום פיסת נייר רשמית להוכיח את זה, אומרת שהוא יכול לטעון רק אל הרוח.

כדי להבהיר, המקרים בהם יש Différend הם בדרך כלל חמקמקים ובדרך כלל נסתרים מעין. לא מדובר על שימוש במילים שונות משני צידי קונפליקט מסוים  כדי לסמן את אותו הדבר, כמו למשל השימוש הישראלי במונח "מחבלים" או "מרצחים" כמסמן לחיילי הכוח הסדיר של החמאס, בעוד שברצועה יקראו להם מן הסתם "חיילים",  "לוחמים" או "גיבורים". פה ברור לכולם שבחירת המונחים היא מודעת ומכוונת. לא כך הוא במקרים שבהם יש Différend.

עוד דוגמה, תוך שימוש במטפורה שמהנדסי חשמל מבינים, היא קובלנת פליטי 1948 הפלסטינים, הרוצים לחזור למקומות מגוריהם ומגורי הוריהם בתוך גבולות הקו הירוק. קובלנה כזו נמצאת בבחינה מבנית מחוץ לתחום התדרים שהאוזן הישראלית מסוגלת לשמוע. כי האוזן הישראלית מורכבת על אזרחי מדינה שבה מובן מאליו שלא יתכן שלא יהיה בה רוב יהודי. ולכן, מבנית, אין לפליטי 1948 קובלנה שאנו יכולים בכלל לשמוע.

או אותו מרצה למשפטים בבר אילן, שכתב לסטודנטים שלו שהוא מקווה שההודעה: "מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה". הסטודנטים שלו, וחבריו לסגל, נפגעו מעצם האזכור של פגיעה בחיי לא-יהודים. השדר הזה היה בתחום התדרים של השמיעה שלהם, אבל הוא היה רעש צורם, מטריד, שיש להשתיק. ולכן, משתיקים אותו.

גם בסבב העימות הנוכחי בינינו לבין החמאס, חלק גדול מטיעוני "הם התחילו" של שני הצדדים הוא הדגמה של  Différend, כזה הנובע מההבדלים בשיח בין שני הצדדים לגבי מה מהווה פגיעה, מה מהווה עילה לפעולה, מה חשוב ומה משמעותי. אבל כבר כתבתי כבר די והותר רשימות של אקטואליה בזמן האחרון, אז אחזור לפילוסופיה, ולמונח השני והיותר מסובך שאותו רציתי להסביר, (בעיקר לעצמי אבל אם מישהו קורא את זה וגם אפילו מבין, סבבה.) המונח הזה,  Différance הוא של Jacques Derrida.

דרידה גורס ש Différance אינו מושג ואינו מילה אלא משהו שהוא קורא לו neographism (עוד נאולוגיזם משל דרידה) ובא לבטא "רעיון ספרותי".  אבל אני אנסה למרות זאת להסביר את זה כ"מושג", כי אין לי מושג איך מסבירים neographism-ים. כדי לחזק תזה אחרת שלו שהדיבור והכתיבה לא חד הם, דרידה יוצר את ה neographism הזה על ידי החלפת ה e ב Différence ב a, כך שאפשר יהיה להבחין בין Différence ל  Différance רק בקריאה. שתי המילים נשמעות אותו הדבר.

דרידה משחק על כפל המשמעות בשורש המילה: différer שיכול להביע גם "לדחות"  או "להשהות"(בזמן, to defer) וגם "לבדל" או "להבחין" (במרחב, to differ). בהקשר של כתיבה (או ארכי-כתיבה, מונח שלו הבא לסמן כל טקסט כתוב, לאו דווקא פעולת הכתיבה על נייר). הוא אומר שמשמעות כל מסמן (כמו למשל המילה "לחם") לא ניתנת להבנה מוחלטת משתי סיבות:

הראשונה, כי כל מסמן מוגדר בתורו על ידי מסמנים אחרים  הנבדלים (differ) ממנו ("שולחן הוא רהיט בעל ארבע רגליים", אבל מה בדיוק זה "רהיט" ומה זה "רגל"?) וכל אחד מהמסמנים האלה גם הוא בתורו מוגדר על ידי מסמנים נוספים, וכך ברגרסיה עד אינסוף  – זה לעולם לא מתכנס. יש הקוראים לזה "נסיגת המשמעות". אז יש פה מרכיב של דחיה של הבנת המסמן בזמן, בעוד אנחנו חוזרים שוב ושוב ל"מילון" כדי לברר את משמעותם של עוד ועוד מסמנים אחרים שכולם נבדלים זה מזה.

גורם נוסף שאינו מאפשר לטקסט להיות בעל משמעות מובחנת וסופית היא פער הזמן בין הכתיבה לקריאה. הנמען של הכתיבה לא נוכח בדרך כלל בזמן פעולת הכתיבה. אנחנו כותבים או כדי שנזכור, ואז כשנקרא כבר לא נהיה בדיוק אותו האדם, הושפענו ומשמעות של מסמנים יכולה בעקבות כך להשתנות, ואכן משתנה, גם אם בדרכים דקות מכדי שנוכל באורח מודע להבחין בו. או שאנו כותבים לאדם אחר, שיקרא את זה מאוחר יותר, ואז יש לא רק פער משמעות הנובע מפער הזמן, אלא גם פער הנובע מההבדלים בין עולם התובנות של הקורא לזה של זה שכתב. שוב, יש כאן שילוב של "דחיה" בזמן ו"בידול" ביו הקורא והכותב.

ויש עוד גורמים שבגללם המסמנים הכתובים אינם בעלי משמעות מובחנת. כי באיזו נקודה בדיוק אפסיק להשתמש במסמן "צהוב" ואתחיל להשתמש ב"כתום"? ב"לרוץ" במקום "ללכת"? אין פה קריטריון אחיד (אני יודע שבספורט, הליכה מוגדרת כהתקדמות כשרגל אחת תמיד נוגעת בקרקע,  אבל בשימוש יום יומי אנחנו לא מדקדקים בשכאלה). כשאני אומר "בית", יש לי תמונה מנטלית בראש השונה מכל אחד אחר בעצם, לבטח ממישהו שנאמר גר באוהל. וכשאני אומר "לחם", יש לי בראש פרוסה דקה של פומפרניקל, ולא נאמר באגט כמו לצרפתי הממוצע.

אין אף פעם רגע שבו המשמעות  של מסמן היא שלמה וכללית. זו הרוח של "הלא מונח" שלו קרא דרידה Différance. שמתם לב עד כמה הלא מונח הזה מדגים את משמעותם החמקמקה של מסמנים? דרידה היה אלוף בהתחמקויות מסוג זה.

העירו לי שיש דמיון מה בין ה Différance של דרידה וה"הבדל האונטולוגי" של היידגר (שרבים רואים בדרידה את ממשיכו "האמיתי"). ההבדל ההיידגריאני מדבר על הבלבול שאנו (אבל לא הוא) נוטים לעשות בין ה"הוויה" (באנגלית Being ובגרמנית Sein) לבין הישים (הדברים שישנם) שבעולם (באנגלית beings ובגרמנית seinen). ההוויה היא משהו שאי אפשר לדבר עליו במשפטי חיווי. אי אפשר להגיד שהוויה היא ככה או כזו. אבל על ישים אפשר ואפשר. ועדיין, סך כל הישים הוא לא ההוויה. כלומר, שכל הצורות השונות שבהם אנשים מסבירים את הסיבות ל Différance, כמו "נסיגת המשמעות", או פער הזמנים, הדחייה, או הקושי של מסמן בדיד המנסה לתאר תופעות רציפות, אנלוגיות (כתבתי על זה ב"דיגיטלי בעולם אנלוגי"), כל אלו הם דרכים לומר שהשפה, היכולה לדבר על ישים, תמיד תיכשל בתיאור "ההוויה", אבל דרידה יאמר גם שהיא נכשלת בתאור סופי ומוחלט של ישים. וגם כאן, אני מוצא "דמיון משפחתי" להבדל בין "המשלב הסמבולי" וה"משלב הממשי" של לאקאן (גם על זה כתבתי בנסיוני לחקור את הדרכים השונות שבהם הוגים שונים מדברים על "העולם")

את שני המושגים, ה Différence של ליוטאר וה Différance של דרידה שווה להשאיר בחלק האחורי של מוחנו בכל רגע, ולזכור את הקושי האובייקטיבי שמגבלות השפה האנושית הכתובה וגם המדוברת מציבות בפני ערוצי התקשורת עם אחרים, וככל שהאחרים יותר אחרים, כך יש יותר סיבות לחשוד שיש אי הבנה, שיש השתקה של הצד החלש יותר, שערוץ התקשורת לא אידאלי.

ומה ההבדל בין המושגים, זה שבו הבטחתי לעסוק? קשה לדבר על "הבדל", שני המונחים פשוט שייכים לשדות שיח אחרים. זה של ליוטאר לשיח האתיקה, זה של דרידה לשיח הספרות, לדקונסטרוקציה. שניהם שימושיים, כל אחד לתחומו.  לידיעת שניהם יש עבור על אחד מאתנו השתמעויות אתיות ומעשיות.

אשמח להערות ותיקונים. גם כי קשה לתמצת (הרשומה גם כך ארוכה, 1253 מילה), וגם כי Différance שימש את דרידה לאורך השנים בטקסטים שונים, לא תמיד בדיוק באותו האופן, כך שיכול להיות שהסברי לא תואמים לחלוטין את מחשבתו של דרידה בחלק מהשנים. גם דרידה עצמו, בציטוט מטה, אומר שאפשר לקבץ את השימושים השונים שלו עצמו במהלך השנים למילה Différance לאלומה, לא לשיבולת אחת. אלומה של שיבולים הקרובות זו לזו, אך לא זהות.