יש הבדל משמעותי בין דיבור לכתיבה. היידגר, ב"מכתב על ההומניזם", מדבר על חוסר האפשרות לבטא בכתיבה את הדברים שאפשר לומר בדיבור, או בשירה, ורומז, בעצם אומר, שחלקו השני של "היות וזמן" לא נכתב מפני שהוא הבין שאין אפשרות לכתוב את מה שהוא רוצה לומר, לא בשפה שהוא מכיר.
ויש את אופן ההתבטאות השלישי, ההקראה מן הכתב, הצרוף של הרע משני העולמות. לא רק שפעולת הכתיבה כבר מלכתחילה כבלה את הכותב לדברים שאפשר לומר בכתב והליטוש החוזר ונשנה של המסר במהלך הכתיבה (משהו שאני משתדל להימנע ממנו בכתיבת הבלוג, וככה זה נראה…) גרם לאיבוד כל שכבת המשמעות שקיימת בספונטניות של הדיבור, ההקראה מן הכתב גם הופכת את הדיבור לסוג של תשדורת שאצל רוב המקריאים נעדרת את שכבת המשמעות שההטעמות של הדיבור "הרגיל" מוסיפות לתוכן.
הקראה מן הכתב של טקסט שלא הקורא עצמו כתב, היא משימה עוד יותר קשה, שנדרשת מיומנות מיוחדת בעבורה, כמעט פעולת תרגום. מסוג המיומנות של שחקנים, או קריינים. אם מדובר בטקסט סבוך, בנושא ספציפי שבו הקורא לא בקיא, זה כמעט בלתי אפשרי.
היום, נכחתי בהקראה של קטעים מתוך "כתבים" של ז'אק לאקאן, שחלקם הראשון תורגם לעברית ויצא בהוצאת רסלינג. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם לאקאן השאיר משהו בכתב. ברוב הסמינרים שלו הוא דיבר ואני מניח הוא לא הקריא מן הכתב, שכן אז לא היינו מסתמכים כיום רק על רשימות התלמידים שנכחו בסמינרים. לאקאן היה כנראה גם הוא מאמין גדול בעליונות הדיבור. לא פלא כאשר מהות הטיפול הפסיכואנליטי מבוססת על הקשבת המטפל לדיבור הספונטני של המטופל.
ששת הקוראים היו כולם חלק מקבוצה שמכנה את עצמה "הקרטל", שעבדה יחד עם המתרגם על הוצאת הספר ועריכתו המדעית. אין ספק שתוכן הספר היה נהיר להם ולא הוא שהיווה מכשול לקריאתם ממנו.
אבל השפה העברית הייתה מכשול של ממש לשלושה מחברי הקרטל. הקריאה העילגת שלהם, של טקסט לא קל מלכתחילה, הפכה את הקטעים שהם קראו לכל כך סתומים עד שדי מהר נשענתי אחורה, והפכתי מנמען לאנליטיקאי (חובב). התחלתי לעסוק לא ב"ממשי": תוכן הדברים המוקראים, (שאותם אקרא כבר בעצמי) אלא ב"סימפטום": בסיבות שהביאו את הקבוצה הזו להחליט להקריא מתוך הספר במקום לדבר עליו, בסיבות לבחור דווקא את הטקסט הזה מתוך הספר, ולקרוא אותו דווקא בצורה כזו, שגם להם היה חייב להיות ברור שתקשה מאד על הבנת דבריהם. (אף שהם הודו, חלקם אפילו התגאה, שהם לא התכוננו כלל להקראה הזו)
לא היה כלל פסול בעיני שהסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית הקדיש את הפגישה הדו שבועית לספר הזה. לאקאן הוא הוגה שהשפעתו על המחשבה המערבית היא מכרעת, וסמינר פילוסופי היא מקום מצוין לדון בה. גם העיסוק בספר הספציפי הזה, קידום המכירות שלו, היה ראוי. הוצאת רסלינג ראויה לכל שבח על תרגום החלק הראשון, ואני מקווה שגם ישלימו את העבודה. בכלל, מגיע פרס ישראל לשני האנשים שמאחורי ההוצאה הזו, שהוציאה עד כה כמות אדירה של ספרים. יותר ויותר מדפים בארון הספרים שלי מכילים ספרים שלהם, שאת חלקם אפילו קראתי :-).
לגבי בחירת האנשים שיקראו מהספר, אין ספק שלתת לכל חברי "הקרטל" לקרוא היא דרך נוספת לתת להם קרדיט על עבודתם. אבל לכל דבר יש כמובן עוד רובד, וההתעלמות מקשיי הקריאה בעברית של מחצית מחברי הקרטל, נובעת אולי מאותו מקום שממנו נובעת הבחירה הכביכול הומוריסטית בשם שהם בחרו לתת לקבוצה שלהם – הקרטל.
תמהתי על הבחירה בקטע הספציפי שבחרו לקרוא, שעסק פחות או יותר במה שאפשר להגדיר כ"פני המקצוע לאן", וחלקו הראשון (עד כמה שהצלחתי לדלות מדברי אלו מהמקריאים שידעו עברית מספיק טוב) עסק בעיקר בהתנצחות עם זרמים אחרים בפסיכואנליזה, בעיקר בניגוח הגישות הביהביוריסטיות בארה"ב. משהו שאני מבין, מתוך שלל הפיצולים החוזרים ונשנים במוסדות של הפסיכואנליטיקאים, שהוא עיסוק החביב עליהם. לאקאן עצמו פרש פעמיים מהאגודות שבהן היה חבר, אחת מהן שהוא אפילו יזם את הקמתה. כיוון שרוב אנשי "הקרטל" הם מטפלים, הנושא הזה מן הסתם גם חביב עליהם, וקרוב לליבם.
קהל שומעיהם, ואני ביניהם, לא באמת יצא נשכר מהבחירה הזו, וזה ניכר בשלב השאלות והתשובות שהגיע כאשר החבורה המקריאה התחילה לשים לב לנשירה ההולכת ומתגברת בקרב קהל השומעים אל מחוץ לחדר, חלקם פיזית, וחלקם דרך מסכי הטלפונים.
היה בשלב זה ניסיון של יצחק בנימיני, עורך הוצאת רסלינג, לקשור בין הגינוי של לאקאן לראיית קהילת המטפלים האמריקאית את הטיפול כ "human engineering" לראיה הפילוסופית של מושג ה"נאורות", ניסיון שלא עלה יפה לדעתי, ושיקף בעיקר את החרדות מטכנולוגיה של הדובר – חרדות שבגללן הוצאת רסלינג כנראה לא מוציאה לאור ספרים בפורמט אלקטרוני, למרות שזה מה שמאד מתבקש כאשר מוציאים מהדורות כה קטנות כמוהם.
אבל הייתה הערה של העורך השני של הוצאת רסלינג, עידן צבעוני, שגם הוא השתתף בהקראה, שהאירה את ההקראה באור אחר – של מה שליוטאר (ב"מצב הפוסט-מודרני") היה מכנה "ידע סיפורי" (בניגוד ל"ידע מדעי" למשל). ההקראה החוזרת ונשנית של טקסטים, כתובים כמו ההגדה של פסח או הגמרא, או מסורות הנמסרות בעל פה בתרבויות "פרימיטיביות" היא משהו שיש לו פונקציה משל עצמו בגיבוש חברה או קהילה. במקרה של קהילת המטפלים, במיוחד אלו הלאקאניאנים, הלימוד והקריאה של כתבי לאקאן מהווים חלק משמעותי, אני חושד, בגיבוש הקהילה.
אולי כך הייתי צריך להבין את ההקראה הזו, כטקס, כפרפורמנס. אלא שלא בעבור הפרפורמנס הזה גררתי את עצמי ביום סוער במיוחד מחיפה לתל אביב. אז הלכתי להתנחם בתערוכתו של עידו בר-אל (אם אני כבר במוזיאון) , שבדרך כלל אני מאד אוהב את עבודותיו. אלא שכשרואים מסה כה גדולה מהן במקום אחד, אני לפחות, חשבתי שהרזון של העבודות הספציפיות לא עולה בקנה אחד עם השפע הכמותי של התערוכה.
ואז התבהרו קצת השמיים, וצעדתי בכיף אל תחנת הרכבת, וקשת בענן מרהיבה מלווה אותי לאורך כל הדרך, עד שחזר הגשם, ואתו הברד, ממש לפני התחנה והבריח אותי בריצה פנימה.
דרכי עצים 