les écrits

יש הבדל משמעותי בין דיבור לכתיבה. היידגר, ב"מכתב על ההומניזם", מדבר על חוסר האפשרות לבטא בכתיבה את הדברים שאפשר לומר בדיבור, או בשירה, ורומז, בעצם אומר, שחלקו השני של "היות וזמן" לא נכתב מפני שהוא הבין שאין אפשרות לכתוב את מה שהוא רוצה לומר, לא בשפה שהוא מכיר.

ויש את אופן ההתבטאות השלישי, ההקראה מן הכתב, הצרוף של הרע משני העולמות. לא רק שפעולת הכתיבה כבר מלכתחילה כבלה את הכותב לדברים שאפשר לומר בכתב והליטוש החוזר ונשנה של המסר במהלך הכתיבה (משהו שאני משתדל להימנע ממנו בכתיבת הבלוג, וככה זה נראה…) גרם לאיבוד כל שכבת המשמעות שקיימת בספונטניות של הדיבור, ההקראה מן הכתב גם הופכת את הדיבור לסוג של תשדורת שאצל רוב המקריאים נעדרת את שכבת המשמעות שההטעמות של הדיבור "הרגיל" מוסיפות לתוכן.

הקראה מן הכתב של טקסט שלא הקורא עצמו כתב, היא משימה עוד יותר קשה, שנדרשת מיומנות מיוחדת בעבורה, כמעט פעולת תרגום. מסוג המיומנות של שחקנים, או קריינים. אם מדובר בטקסט סבוך, בנושא ספציפי שבו הקורא לא בקיא, זה כמעט בלתי אפשרי.

היום, נכחתי בהקראה של קטעים מתוך "כתבים" של ז'אק לאקאן, שחלקם הראשון תורגם לעברית ויצא בהוצאת רסלינג. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם לאקאן השאיר משהו בכתב. ברוב הסמינרים שלו הוא דיבר ואני מניח הוא לא הקריא מן הכתב, שכן אז לא היינו מסתמכים כיום רק על רשימות התלמידים שנכחו בסמינרים. לאקאן היה כנראה גם הוא מאמין גדול בעליונות הדיבור. לא פלא כאשר מהות הטיפול הפסיכואנליטי מבוססת על הקשבת המטפל לדיבור הספונטני של המטופל.

ששת הקוראים היו כולם חלק מקבוצה שמכנה את עצמה "הקרטל", שעבדה יחד עם המתרגם על הוצאת הספר ועריכתו המדעית. אין ספק שתוכן הספר היה נהיר להם ולא הוא שהיווה מכשול לקריאתם ממנו.

אבל השפה העברית הייתה מכשול של ממש לשלושה מחברי הקרטל. הקריאה העילגת שלהם, של טקסט לא קל מלכתחילה, הפכה את הקטעים שהם קראו לכל כך סתומים עד שדי מהר נשענתי אחורה, והפכתי מנמען לאנליטיקאי (חובב). התחלתי לעסוק לא ב"ממשי": תוכן הדברים המוקראים, (שאותם אקרא כבר בעצמי) אלא ב"סימפטום": בסיבות שהביאו את הקבוצה הזו להחליט להקריא מתוך הספר במקום לדבר עליו, בסיבות לבחור דווקא את הטקסט הזה מתוך הספר, ולקרוא אותו דווקא בצורה כזו, שגם להם היה חייב להיות ברור שתקשה מאד על הבנת דבריהם. (אף שהם הודו, חלקם אפילו התגאה, שהם לא התכוננו כלל להקראה הזו)

לא היה כלל פסול בעיני שהסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית הקדיש את הפגישה הדו שבועית לספר הזה. לאקאן הוא הוגה שהשפעתו על המחשבה המערבית היא מכרעת, וסמינר פילוסופי היא מקום מצוין לדון בה. גם העיסוק בספר הספציפי הזה, קידום המכירות שלו, היה ראוי. הוצאת רסלינג ראויה לכל שבח על תרגום החלק הראשון, ואני מקווה שגם ישלימו את העבודה. בכלל, מגיע פרס ישראל לשני האנשים שמאחורי ההוצאה הזו, שהוציאה עד כה כמות אדירה של ספרים. יותר ויותר מדפים בארון הספרים שלי מכילים ספרים שלהם, שאת חלקם אפילו קראתי :-).

לגבי בחירת האנשים שיקראו מהספר, אין ספק שלתת לכל חברי "הקרטל" לקרוא היא דרך נוספת לתת להם קרדיט על עבודתם. אבל לכל דבר יש כמובן עוד רובד, וההתעלמות מקשיי הקריאה בעברית של מחצית מחברי הקרטל, נובעת אולי מאותו מקום שממנו נובעת הבחירה הכביכול הומוריסטית בשם שהם בחרו לתת לקבוצה שלהם – הקרטל.

תמהתי על הבחירה בקטע הספציפי שבחרו לקרוא, שעסק פחות או יותר במה שאפשר להגדיר כ"פני המקצוע לאן", וחלקו הראשון (עד כמה שהצלחתי לדלות מדברי אלו מהמקריאים שידעו עברית מספיק טוב) עסק בעיקר בהתנצחות עם זרמים אחרים בפסיכואנליזה, בעיקר בניגוח הגישות הביהביוריסטיות בארה"ב. משהו שאני מבין, מתוך שלל הפיצולים החוזרים ונשנים במוסדות של הפסיכואנליטיקאים, שהוא עיסוק החביב עליהם. לאקאן עצמו פרש פעמיים מהאגודות שבהן היה חבר, אחת מהן שהוא אפילו יזם את הקמתה. כיוון שרוב אנשי "הקרטל" הם מטפלים, הנושא הזה מן הסתם גם חביב עליהם, וקרוב לליבם.

קהל שומעיהם, ואני ביניהם, לא באמת יצא נשכר מהבחירה הזו, וזה ניכר בשלב השאלות והתשובות שהגיע כאשר החבורה המקריאה התחילה לשים לב לנשירה ההולכת ומתגברת בקרב קהל השומעים אל מחוץ לחדר, חלקם פיזית, וחלקם דרך מסכי הטלפונים.

היה בשלב זה ניסיון של יצחק בנימיני, עורך הוצאת רסלינג, לקשור בין הגינוי של לאקאן לראיית קהילת המטפלים האמריקאית את הטיפול כ "human engineering" לראיה הפילוסופית של מושג ה"נאורות", ניסיון שלא עלה יפה לדעתי, ושיקף בעיקר את החרדות מטכנולוגיה של הדובר – חרדות שבגללן הוצאת רסלינג כנראה לא מוציאה לאור ספרים בפורמט אלקטרוני, למרות שזה מה שמאד מתבקש כאשר מוציאים מהדורות כה קטנות כמוהם.

אבל הייתה הערה של העורך השני של הוצאת רסלינג, עידן צבעוני, שגם הוא השתתף בהקראה, שהאירה את ההקראה באור אחר – של מה שליוטאר (ב"מצב הפוסט-מודרני") היה מכנה "ידע סיפורי" (בניגוד ל"ידע מדעי" למשל). ההקראה החוזרת ונשנית של טקסטים, כתובים כמו ההגדה של פסח או הגמרא, או מסורות הנמסרות בעל פה בתרבויות "פרימיטיביות" היא משהו שיש לו פונקציה משל עצמו בגיבוש חברה או קהילה. במקרה של קהילת המטפלים, במיוחד אלו הלאקאניאנים, הלימוד והקריאה של כתבי לאקאן מהווים חלק משמעותי, אני חושד, בגיבוש הקהילה.

אולי כך הייתי צריך להבין את ההקראה הזו, כטקס, כפרפורמנס. אלא שלא בעבור הפרפורמנס הזה גררתי את עצמי ביום סוער במיוחד מחיפה לתל אביב. אז הלכתי להתנחם בתערוכתו של עידו בר-אל (אם אני כבר במוזיאון) , שבדרך כלל אני מאד אוהב את עבודותיו. אלא שכשרואים מסה כה גדולה מהן במקום אחד, אני לפחות, חשבתי שהרזון של העבודות הספציפיות לא עולה בקנה אחד עם השפע הכמותי של התערוכה.

ואז התבהרו קצת השמיים, וצעדתי בכיף אל תחנת הרכבת, וקשת בענן מרהיבה מלווה אותי לאורך כל הדרך, עד שחזר הגשם, ואתו הברד, ממש לפני התחנה והבריח אותי בריצה פנימה.

מודעות פרסומת

Latent images

עבדללה פתח היה צלם גלויות נוף לבנוני, שנהג לתעד בקפידה במחברתו כל צילום שצילם, במשפט קצר. משהו כמו: "אנשים יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה". הוא צילם מאות סרטי צילום, ותיעד כך אלפי תמונות, אלא שבעקבות מלחמת האזרחים בלבנון בין 1978-1991 (שגם לישראל היה בה חלק) הוא לא הצליח לפתח את סרטי הצילום האלה. כשהמצב התייצב בלבנון, הוא כבר היה מבוגר מדי, וכבר לא פיתח את הסרטים האלה. אולי אפילו השמיד אותם.

אבל המחברות שלו שרדו, ובביאנלה לאמנות בוונציה השנה, באולם ה Arena  שב Giardini, שלושה שחקנים, ישובים ליד שולחן, הפרידו בטקסיות, בסכין מכתבים, בין דפי המחברות, דף אחר דף, והקריאו לקהל את הפסקאות המתארות את הצילומים, אחת לכל דף, וכך "פיתחו" מדי יום כמה מסרטי הצילום האבודים האלה, בעזרת אלפי הדפים של המחברות ההן, שתורגמו לאנגלית, באירוע שנקרא Latent images.DSC09510

הקשבה רצופה לתיאורי התמונות האלה יכולה הייתה אולי לעצב אצל השומעים תמונה מנטלית חיה של החיים בביירות ובלבנון של פעם, לפני המלחמות, לפני חיזבללה, לפני סברה ושתילה אפילו, תיעוד של תקופה שנעלמה, אולי יותר מצפיה בתמונות (כנראה קיטשיות) שעל סרטי הצילום האלה, לו היה מפותחים.

כמובן, בתנאי שמישהו היה אכן טורח לשבת שם מספיק זמן. אבל רק הסדרנים נשארים שם באולם מספיק זמן. למבקרים אין אף פעם מספיק זמן – אירוע כמו הביאנלה דורש שבועות, לא ימים בכדי שאפשר יהיה לצפות צפייה קשובה בכל עבודות האמנות בו, כולל עבודות הווידאו.

עבדללה פתח הוא דמות בדיונית, פרי דמיונם של שני אמנים לבנוניים (שכבר לא גרים שם) בשם Joana Hadjithomas  ו  Khalil Joreige (יש להם אתר) שיזמו את המיצג הזה, וגם מייצב בחלק אחר של הביאנלה, ב"ארסנלה", שם יש גם לקהל המבקרים הזדמנות "לפתח" את הדימויים הנסתרים (latent) האלה, אחד אחד, בעזרת סכין מכתבים וקריאה בקול רם. שם גם מוצגים הספרים שכבר נקראו, שדפיהם הופרדו בסכין זה מזה, גבם אל הקיר, פתוחים לקהל. אלו שעדיין לא, מוצמדים ופניהם לקיר, גבם לקהל, מחכים לפיתוח/פתיחה.DSC09508זו אחת העבודות היותר מעוררות מחשבה בביאנלה, שלעניות דעתי (המנוגדת לזו של מבקרים "מוסמכים" רבים) הייתה מוצלחת. העבודה הזו היא לדעתי דוגמה מוצלחת לאמנות מושגית, וכמו אמנות מושגית בדרך כלל, קריאת הטקסט המלווה את העבודה, (על הקיר, בקטלוג, באתר האמנים) היא חלק בלתי נפרד מהעבודה.

"תמונה שווה אלף מילים" מצד אחד (וכמה עשרות מליוני פיקסלים), אבל אחת השאלות שהעבודה הזו שואלת היא האם מה שנשאר לנו בזכרון מרוב התמונות שאנו מצלמים או רואים, הוא הרבה יותר ממשפט אחד כגון "זה וזה יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה"? אם בכלל?

לחלקנו יש זכרון יותר צילומי, והם יכולים לראות בעיני רוחם חלק מהתמונות שהם צילמו או ראו. אבל זה יהיה אחוז ממש זניח מכלל האוכלוסיה וגם הם יזכרו רק אחוז זניח מכלל התמונות שראו. ויש את האנשים שלא יכולים כלל להעלות דימויים חזותיים בעיני רוחם. יש על זה כתבה ב"הארץ" היום וקוראים לזה "אפנטזיה". ויש את כל שאר העולם שבאמצע, והם, את רוב התמונות שראו לא זוכרים אפילו ברמה של משפט קצרצר אחד.

אפשר לטעון שאפילו כשאנו מסתכלים בפועל בתמונות, שבהן אנו כה מוצפים, אפילו טובעים, תשומת הלב שאנו מקדישים לרוב התמונות שקולה בערך למשפט בן שלוש מילים. ואולי זו עוד אמירה שיש בעבודה הזו, משהו על הזילות שיש בדימויים החזותיים שהיא פועל יוצא מהקלות שבה אפשר לייצר ולשתף אותם. נכון שהיום כבר אף אחד לא "מפתח" סרטים, אבל גם אף אחד כמעט כבר לא מדפיס תמונות על נייר, ומעטים טורחים לגבות את התמונות שהם מצלמים, עוד פחות לגבות אותן ברזולוציה מלאה. אני מכיר המון אנשים שמצלמים רק בטלפון, תמונות שיתכן שהן משמעותיות בשבילם, אבל הם לא יעתיקו אותן למקום אחר, ויקבלו את אבדנם במשיכת כתפיים, כשיקרה משהו לטלפון. הם כנראה יתעצבו יותר על המכשיר מאשר על תכולתו.

ואפשר גם לשאול, האם הטקסט היבשושי שכביכול "מתאר" כל "תמונה" הוא יותר סובייקטיבי מהתמונה עצמה, שלו הייתה מצולמת הייתה ייצוג כביכול אובייקטיבי של המציאות? או שכבר זנחנו מזמן את המחשבה שצילום הוא יצוג נאמן של מציאות כלשהי, אפילו בעולם ללא פוטושופ?

ועוד אפשר לחשוב מה ההשלכות של המשלב הסימבולי (אצל לאקאן, זה המתבטא בעיקר במילים) כאשר הוא בא כאן במקום המשלב הדימיוני (שוב לאקאן, פה יהיו אלו הצילומים, המדומיינים). איך הטראומה של (המשלב) הממשי (שוב לאקאן), לבנון השסועה והמדממת, מופיע כסימפטום בדמיוני, כתמונות שתוקות, שאי אפשר אפילו לפתח, או לראות, במקום כשתיקות, מקום שבו אין אפשרות לדבר, בסימבולי. פה, השתיקה החזותית מוחלפת בפטפוט ריק בסימבולי.

ואולי יש בעבודה הזו אמירה על הספרות, על המילים בעולם כל כך חזותי ורווי דימויים כמו זה שלנו?

 

לאקאן והרצל מתהפכים בקבריהם

הציונות שלפני הקמת מדינת ישראל, כמו תינוק לפני שנולד, לפני שאפילו הפך עובר, כבר נמצאה במישלב הסימלי של העם היהודי. בעצם גם של העולם שבתוכו שכן העם היהודי, לא ממש בבטחה. היה לה שם לציונות, היא הייתה מושג. כשדיברו עליה, אנשים כאלה ואחרים ידעו על מה מדברים. היא כבר כונננה במשלב הסמלי בדיוק כמו התינוק, זה שעוד לפני שהוריו קיימו בכלל יחסי מין, עוד לפני שהכירו, כבר אפשר היה להגיד עליו כל מיני דברים. למשל – שם משפחתו כבר היה ידוע.

כשאני מדבר על "מישלב", אני מתכוון למישלבים על פי לאקאן, שאת פירושם אפשר למצוא בדף הויקיפדיה הקרוב.

ואז קמה מדינה ישראל, והתינוק נולד. הציונות עברה למשלב הדימיוני. היא קיבלה גוף, ולגוף הזה היו קווי מתאר, קראו להם גבולות 48. והתינוק הזה שנולד ב 1948, החל לגדול, ובשלב כלשהו בשנותיו הראשונות, עבר את מה שלאקאן כינה "שלב המראה" – הוא פיתח אגו. מדינות אחרות הכירו בו ושיקפו לו את עצמו, וקראו לו בשמו ואז הוא החל לחשוב שהוא "יודע" מיהו. כמו התינוק בשלב המראה, זו הייתה די אשליה בשלב ההוא, שבו המדינה בקושי "ידעה ללכת", ויכולותיה לא תאמו את דימוי הגוף שהיה לה, והיא אכן חשדה שכך הם הדברים. כמו כולנו. אנחנו כולנו חושדים עמוק בפנים (אומר לאקאן) שהדמות השלמה שאנחנו רואים משתקפת בראי, באחרים, בעולם, היא לא שלמה באמת, שהיא חלשה יותר, מפורקת יותר.

אבל אז קרה לילד משהו לא טוב. במהלך שישה ימים בלבד הוא היכה מכה ניצחת את כל הילדים השכנים. ובסוף הקטטה, הוא פתאום מצא עצמו נשוי, והוא עוד בקושי נער. ההיסטוריה הערימה עליו.

האגו שלו, התנפח לממדים לא בריאים, כי כשהסתכל בראי, הואראה שגופו גדל מאד, אבל הוא לא הצליח להבין איפה עובר הקו המפריד בין גופו לבין מה שאינו גופו. קוי המתאר הפכו להיות עמומים ומטושטשים, וככל שעבר יותר זמן, הם היו אפילו עוד פחות ברורים.

דברים לא טובים החלו לחלחל לתוך האגו שלו, והוא החל להתמוסס. הן במשלב הדימיוני, בו איש כבר לא ידע בדיוק איך היא נראית, המדינה הציונית, והן במשלב הסמלי, שבו כבר איש לא ידע יותר לומר מהי בדיוק הציונות, מהו תפקידה ההיסטורי, מיהו ומהו ציוני, ומי לא.

מי שחושב על ההיסטוריה כמו הֶגֶל (גיאורג וילהלם פרידריך) היה עשוי לחשוב שהציונות הולכת ל"פח האשפה של ההיסטוריה".

אז מה השלב הבא בהתבגרות של הציונות? האם היא הולכת להכיר בכך שהיא נשואה ל"אחר" שלה ולממש את הזיווג הזה בביאה? או שהנישואין הולכים לקראת גירושין, תוך ויתור על מחצית הרכוש המשותף?

כמו שהדברים נראים כעת, יחסיה של הציונות עם האחר שלה, עם הערבי שמקיומו התעלמה כשהקימה מדינה ל"אנשים ללא ארץ" ב "ארץ ללא אנשים", הולכים לקראת חיי נישואין אומללים, נישואין שבהם החתן, הבעל המכה, רואה לנגד עיניו את הנדוניה (השטח) אך לא סופר את הכלה שהביאה את הנדוניה דנן.

האם הנישואין האלה, ימומשו ויהפכו עם הזמן יותר ויותר שוויוניים? היתכן שבני הזוג יתחילו לכבד זה את זה? אולי אפילו לאהוב? אפילו טיפוס אופטימי ללא תקנה כמוני מתקשה לראות את זה.

מצד שני, אולי חוקי בלע כמו חוק היסוד המוצע בימים אלה (חוק הלעומתיות? חוק העליהום?) הם דווקא סיבה לאופטימיות. כי הם הרי סימפטום המציץ החוצה מהמישלב הממשי, בו שוכנת הטראומה של אותם נישואי אונס, טראומה שהציונות עוד לא התחילה לעבד.

איך הציונות צריכה לעבד את הטראומה? לאקאן יגיד שעל ידי דיבור. הפיכת הטראומה, זו שאי אפשר לדבר עליה, לנרטיב, למשהו שאפשר לדבר עליו, מעביר את האירוע הטראומטי מהמישור הממשי למישור הסימלי, והופך את האירוע לחלק מהממשות שלנו, זו השוכנת בסימלי, (וגם בדמיוני). וזה מה שאני מנסה לעשות ברשומה הזו, להתחיל לדברר את הטראומה הזו.

יעזור גם אם הציונות תוכל לגבש את עצמה במישלב הדימיוני, ולעצב לעצמה אגו בריא. אבל לכך נדרשים גבולות ברורים ומוכרים, כדי שגוף הציונות יוכל להביט בבבואתו המשתקפת במראה – במדינות העולם, והן ישקפו לו איפה עוברים קוי המתאר של גופו, ויהי זה מהים עד הירדן במדינת כל אזרחיה, או גבולות על בסיס 1967 שבהם רוב יהודי שיהיו מוכרים ומוסכמים. בלי הכרה והסכמה לא תהיה השתקפות. לא השתקפות ברורה מספיק שתאפשר גיבוש אגו לכיד. ובלי אגו לכיד אין לציונות וגם לא תהיה, תחושת זהות. לא משנה כמה חוקי לאום יחוקקו פה.

אז אולי כבר לא יקראו לזה ציונות, אבל ליהודים תהייה מדינה. יתכן שהיא לא תהייה רק שלהם, או בעיקר שלהם, אבל אולי זו תהיה מדינה בוגרת, בטוחה בעצמה ובזהותה, שבה יהיו חיי היהודים בטוחים.

אה, למה לאקאן מתהפך בקברו? בגלל הסלט שעשיתי פה מהגותו, מהדרך בה אני מכופף אותה לצרכי הטיעון שלי. אבל אני לא היחיד. ולראיה, ההרצאה הזו בכנס לפילוסופיה קונטיננטלית.

והרצל? למה הוא מתהפך לו בקברו?  בגלל מה שקורה פה. הרצל היה כבר מזמן חותך חזרה לוינה.הרצל

דמיון משפחתי

סוף סוף קראתי את "היסטוריה קטנה של הצילום", ספרון כחוש בהוצאת בבל ובו מאמר של וולטר בנימין ומאמר של אריאלה אזולאי על המאמר של וולטר בנימין. ספרון שקניתי מזמן אבל עד כה, ללא הלחץ של פגישת קבוצת הקריאה, "טרם הספיקותי לעיין בו".

אפילו קראתי אותו פעמיים, כי את הכתיבה הסתומה במתכוון של בנימין (ועוד בתרגום ממש גרוע) אי אפשר לצלוח בפעם אחת, וגם לא כדאי. בהשוואה אליו, הטקסט של אזולאי, שגם היא כותבת "קשה" לא פעם, היה שיא הבהירות.חוץ מזה, דורון (הבן) שהנחה הפעם את הפגישה של קבוצת הקריאה שלנו (של טקסטים הקשורים לאמנות, שבה יש גם את "דורון הבת") לקח את העסק מאד ברצינות, אז לבטח שלא יכולתי לחפף.

רציתי לכתוב על שלושת השילושים שאריאלה אזולאי מוצאת אצל בנימין בכתביו השונים, על "הדמיון המשפחתי" ביניהם, ולבדוק האם יש גם דמיון לשילושים אחרים, דווקא לא דתיים, המספר שלוש הוא קצת מוזר לבסס עליו המשגות, אבל העובדה שגם בדת ההינדית וגם בנוצרית יש שילוש מראה שמשהו במספר הזה "משדר איזון". בכל זאת, משולש הוא המצולע הפשוט ביותר שיכול "לתפוס שטח" ולכן יש לו בסיס.

אז מהם השילושים שאזולאי מזכירה: הראשון, בהקשר של "היסטוריה קטנה של.." הוא השילוש בין התצלום, הטקסט שמלווה אותו (שמקרה של צילום עיתונאי יכול להיות כתבה שלמה) ואקט המסירה של  "מה שהיה שם" באותו המקום ובאותו הזמן שבו התרחש אקט "הצילום", שבנימין מפריד מושגית בינו לבין "התצלום". אז זה שילוש אחד: תצלום, טקסט, מסירה.

השילוש השני מקורו ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מסה אחרת של בנימין שאותה כבר קראנו בעבר בקבוצת הקריאה, ושאולי יש מקום לחזור ולקרוא אותה (בעצם כמעט כמו כל טקסט שכבר קראנו). השילוש שם הוא היצירה ה"חד פעמית", למשל ציור, היצירה הניתנת לשעתוק, כמו למשל הצילום, אבל בעצם גם תחריט, ו"המסורת" כשהמסורת אצל בנימין היא לא מה שהיה אלא מה שנמסר מדור לדור על פני ההיסטוריה. המסורת היא אקט נשנה ונמשך של מסירה. מה שבנימין אומר בין היתר הוא שהצילום הוא כן חלק ממסורת, מסורת של אמנות שכן ניתנת לשעתוק.

והשילוש השלישי מקורו בטקסט של בנימין בשם "משימתו של המתרגם" שבעברית נמצא בספרון בשם "נפתולי בבל", יחד עם הטקסט של דרידה ה"מפרק" את זה של בנימין וטקסט של מיכל בן נפתלי הכותבת על שניהם (מדהים איך ברסלינג יודעים לעשות ספר ממאמר אחד קצר, או שניים.). שם, השילוש הוא הטקסט בשפת המקור, הטקסט המתורגם לשפה אחרת וה"לשון האידאלית", שתרגומים חוזרים ונשנים לשפות שונות יחוללו, אי שם בסוף הימים. זו הלשון האידאלית שבה לא יהיו אי הבנות בין דובר לשומע שדרידה לוקח לימים שלפני הרס מגדל בבל, אבל בנימין לא רואה בעבר, אלא אי שם בעתיד. שפה שאפשר רק להתקרב אליה אסימפטוטית. כמטפורה, הלשון האידאלית היא אותו כד קדמון שנשבר, שטקסט ספציפי ותרגומו הם אך שני שברים קטנטנים שלו, וכל תרגום נוסף חושף עוד שבר עד שפעם בעתיד, אפשר יהיה להדביק בחזרה את הכד. אבל הכד הוא לא קדמוני, הוא לא ישוחזר הכד, על פי בנימין, מיוצר. בלשון העתידית המדומיינת של בנימין כבר לא יהיה לא Différance ולא Le Différend, שני מושגים שלהבדל ביניהם התייחסתי כאן.

בדומה, על פי אותה מטפורה, התצלום והטקסט המלווה אותו, גם הם שני שברים של כד, חלקים של "המסירה", של פעולת ההעברה של מה שהיה שלם בזמן הצילום. אצל אזולאי, החלק השלישי, המסירה, הוא לא "מה שהיה שם" אלא דווקא "מה שלא נמסר", מה שנפל ונשמט ברווח בין המקור, התצלום והטקסט. וברור גם למה היא לוקחת את זה לשם. כי משם אפשר להמשיך לתמה שבה היא עוסקת – בחובתו האתית של הצופה להתאמץ ולהשלים את החלקים החסרים בפעולת המסירה, להבין מה היה שם "באמת" כאשר צולם למשל התצלום מטה.אייזנר

חלק מהקסם בכתיבתו של בנימין הוא האופן המעורפל של כתיבתו, המאפשר להרבה מאד אנשים "לקחת את זה" לאן שהם רוצים, לייחס לבנימין, ענק אינטלקטואלי, את המקור של מה שהם רוצים להגיד. מאפשר לאנשים "לשבת על כתפי ענקים", גם אם ענקים אלה לא היו תורמים את כתפיהם לעניין. אז כך אעשה גם אני. לדעתי התצלום והטקסט, יחד עם כל סוג אחר של meta-data שאנו צוברים על אקט הצילום (גם זמן, מיקום גיאוגרפי, זמן חשיפה, צמצם, ISO, דברים טכניים שכאלה, רלוונטיים) הם אכן שברים שהדבקתם יחד תשאף לשחזר את הרגע ההוא. היש השלישי לדעתי הוא לא לשון החוסר אלא הדבר עצמו, שאליו ניתן לשאוף אך אסימפטוטית (קרי – להיפגש עמו באינסוף).

כתבתי בעבר על מושג "העולם" כפי שהוא מופיע במספר סוגי שיח שונים, בשדות סמוכים ומשיקים כמו פסיכואנליזה, פילוסופיה, סוציולוגיה ועוד. אחד המגיבים שלח אותי לחקור מושגים דומים אצל וויטגנשטיין , וכך יצא שדיברתי עם ידידתי רחל ש"קצת מבינה בוויטגנשטיין" (כמו: סיימה דוקטורט עליו וכתבה ספר) והיא האירה את עיני שב"וויטגנשטיינית", השיחים השונים בדיסציפלינות השונות מתמפים למה שהוא היה קורא "משחקי לשון", ושלדמיון המושגי הניכר בין מונחים מהדיסציפלינות השונות הוא היה משתמש במונח "דמיון משפחתי".

אפשר גם לטעון שבין שלושת סוגי השילוש שאזולאי מתארת אצל בנימין יש דמיון משפחתי, אבל הדמיון בין זה של "השעתוק הטכני" ו"היסטוריה קטנה של הצילום" הוא די מאולץ, ויש בו בעצם רק את הקשר המושגי בין "מסורת", היש השלישי ב "השעתוק הטכני" ו"המסירה" היש השלישי ב"היסטוריה קטנה של הצילום. גם זה שבין הצילום לתרגום, כושל לדעתי בפער שבין שאיפת התרגום אל לשון העתיד ושאיפת הצילום אל לכידת העבר.

ומצד שני כן מצאתי דמיון משפחתי בין השילוש של "היסטוריה קטנה של הצילום" לשלושת המדרגים של ז'אק לאקאן, עוד הוגה שהערפול הוא חלק משמעותי וחשוב ב"כתיבתו" (בעצם בעיקר בכתיבת תלמידיו שרשמו מפיו את דבריו בסמינרים השונים). אפשר לטעון שמה שהיה שם "באמת" במקום ובזמן של פעולת הצילום מתמפה למשלב "הממשי" אצל לאקאן, הטקסט המלווה את התצלום ממוקם במשלב "הסימבולי" בעוד התצלום עצמו שוכן חלקו במשלב "המדומיין" (הדברים החשובים אך החמקמקים שבו) והן במשלב "הסימבולי" ("השפה הצילומית", וגם מוסכמות חזותיות הנובעות חלקן מאילוצים טכניים של תהליך הצילום).

ובהערת אגב (שאולי תתפתח לרשומה משל עצמה), סוגי צילום כמו אותן מצלמות האבטחה המצלמות כל הזמן, וכמעט מכל זווית מקום מסוים, מנסות לשלול מתהליך הצילום את הפן של "הרגע הספציפי" , שמעלים מתהליך "המסירה" את הזמנים האחרים שלא צולמו. (לא שאי אפשר, אם מאד רוצים, להתעלם ממה שמצולם – עובדה שאת רצח שני הנערים בביתוניה "לא הצליחו" לפענח)  ומצלמה כמו זו של Lytro, בטכנולוגיה של light field, מנסה לשלול מתהליך המסירה את בחירת המיקוד הספציפי ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו מה חשוב שיהיה בפוקוס בתמונה ומה לא. האם זה משנה מהותית את מה שבנימין אומר? לא באמת, כי לא משנה עד כמה תתקדם הטכנולוגיה, הפער, החֶסֶר, האובייקט הקטן a בלשונו של לאקאן, תמיד יישאר שם. הוא מהותית בלתי ניתן להעלמה.

מה שמחזיר אותי ללשון האידאלית של בנימין במסתו על התרגום. הלשון האידאלית שבה כבר לא יהיו פערי הבנה. בנימין לא באמת רואה עתיד שבו לא יהיו פערי שפה, רק עתיד שבו הם יקטנו אט אט עד שכמעט ייעלמו. אלא שכפי שליוטאר מסביר לנו כל עוד יש פערי כוח, יש פערי הבנה.

יש לדעתי דמיון משפחתי בין השילוש של בנימין של: מקור, תרגום ולשון אידאלית לשילוש ההגליאני של: תזה, אנטי תזה וסינתזה. אמנם בנימין, בניגוד להֶגֶל לא חושב שהלשון האידאלית, הסינתזה של סך הטקסטים המקוריים ואוסף תרגומיהם האינסופי, תגיע בימיו או בזמן ספציפי כלשהו. הֶגֶל בניגוד אליו באמת חשב שבימיו הגיעה ההיסטוריה אל סופה, שהתהליך של תזה, אנטי-תזה המוצבת כנגדה, ותהליך הסינתזה שיוצר משניהם את התזה הבאה, הסתיים בימיו (הו, כמה היבריס, כל אלו המבשרים על קץ זה ומות זה. למה עכשיו דווקא, במטותא?)

אבל, תרגום ראוי על פי בנימין הוא לא כזה המנסה לשכפל את הטקסט המתורגם אלא כזה המנסה "להרוס" אותו, כדי לסלול דרך ההריסות דרכים. לאן יובילו דרכים אלו? אל "הלשון האידאלית". ותרגום חוזר ינסה להרוס את סכום טקסט המקור והתרגומים הקודמים בכדי להביא תרומה חדשה, כדי "לשמר" את יצירת האמנות (אם מדובר בתרגום של פרוזה או שירה) בניסוח של היידגר ב"מקורה של יצירת האמנות", כדי להוסיף עוד שבר חרס לטובת ייצור הכד העתידי, השלם, שלא יהיו חסרות בו חתיכות.

ואם רואים את התרגום כאקט הרסני, אז בהחלט אפשר לראות איך אפשר לחשוב על הטקסט בשפת המקור כ"התזה", הגרסה המוסמכת של היצירה, התרגום בראייה הבנימינית כאנטי-תזה, והסינתזה ביניהם ההופכת את סכום שניהם, עם הזמן, לתזה החדשה שתרגום נוסף, או לאותה השפה, או לשפה אחרת, עם עולם מושגים משלה, ינסה בתורו לקרקר ובכך לשדרג אל התזה הבאה. עד שבקץ הימים תתקרב התזה עד מאד אל הלשון האידאלית, שבה אי הבנה אינה אפשרית. אלא שבלשון ההיא, כבר לא יהיה לי מעניין לכתוב…

nataraj

לשילוש ההגליאני, יש דווקא דמיון מושגי לשילוש ההינדי שבו ווישנו יוצר את העולם, התזה, טקסט המקור, שיווה רוקד (בדימוי מעלה) כדי להרוס אותו, האנטי-תזה, התרגום, בכדי שברהמה יוכל לברוא אותו מחדש, סינתזה, וחוזר חלילה….

ואם מישהו תוהה מה עושה תמונתה של (הדוגמנית והשחקנית) Carrie-Anne Moss בראש הרשומה, חוץ מזה ששם דמותה בטרילוגיית המטריקס הוא טריניטי (שילוש..), אזי (אני לא הראשון ששם לב ש…) גם טרילוגיית המטריקס יש בה דמיון משפחתי מובהק הן לשילוש ההגליאני והן לזה ההינדי. אם בסרט הראשון התזה היא המטריקס וניאו מופיע כאנטי-תזה, בחלק השלישי, בו ניאו מתמזג עם הסוכן סמית, נוצרת סינטזה, וזו הופכת לתזה הבאה, שאותה האחים וכובסקי לא באמת מתארים. במחשבה לאחור, החלק השני של הטרילוגיה נראה די מבוזבז, כמו מחצית של חלק ב שיצא ארוך מדי ופוצל לשניים (ואכן reloaded  ו revolutions יצאו בהפרש של שישה חדשים בלבד) ומה שחסר בסדרה הזו, הוא חלק שלישי "אמיתי" שיבוא אחרי revolutions ויתאר את התזה החדשה שנוצרה אחרי ההיתוך של ניאו והסוכן סמית.

ל לא לאק לאקא לאקאן מפריז

לא צמתי בצום גדליה השנה, והרגשתי רע עם זה.

למחרת יום הצום, כאשר ניגשתי למדף לקחת את הסמינר העשרים של ז'אק לאקאן, הפסיכיאטר הצרפתי שלהגותו יש לי הערכה רבה, נפל ממנו פתק, וכך היה כתוב בפתק:

מאוד היה קשה לי לרדת אליך
תלמידי היקר, להגיד לך כי נהנתי
מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי
מיין פייערל וועט טליען ביז
משיח וועט קומען חזק ואמץ
בעבודתך
ל לא לאק לאקא לאקאן מפריז
ובזה אגלה לך סוד והוא:
מלא וגדיש מקו לקו (פצפציה
ובחיזוק עבודה תבינהו וסמן
ד' בתשרי יאמרו שאינך מתענה

מאד התרגשתי לקבל את המסר הזה מז'אק לאקאן עצמו, 34 שנים לאחר מותו ועוד ביום השנה למותו! במיוחד זה שהוא טורח לנחם אותי על זה שלא צמתי בצום גדליה.  וגם למדתי שהוא ידע אידיש. מעניין.

נוסח הפתק היה לי מוכר. הוא הזכיר לי את נוסח הפתק שקיבל בשנת 1921 "סבא", הרב דוב ישראל אודסר, הידוע יותר כ"בעל הפתק", פתק ועליו מכתב המופנה אליו וחתום בידי רבי נחמן מברסלב, שנפטר כמאה ועשר שנים קודם לכן. המכתב כלל את הססמה "נ נח נחמ נחמן מאומן".

הרב אודסר האמין שרבי נחמן שלח לו את הפתק משמיים. אחרים טענו שתלמיד בישיבה שלמד בה אז הרב אודסר חמד איתו לצון ושם את הפתק בתוך ספריו.

הרב אודסר שמר במשך שנים בסוד את קיום הפתק וסיפר עליו רק לילדיו. רק כעבור ארבעים וארבע שנה, בהיותו כבן שמונים, סיפר על כך ברבים. סיפורו זה הביא להתקבצות חסידים נוספים סביבו וליצירת קבוצה אשר חבריה מכונים "נ-נחים". תלמידים אלה החלו להפיץ את הסיסמה ואת סיפור הפתק ומאז רואים בכל מקום בארץ את הססמה הכתובה על כל קיר. נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מְאוּמַן

בניגוד לרב אודסר החלטתי לחשוף לפניהם, קהל קוראי הנאמנים, את דבר הפתק כבר כיום, עשרה ימים בלבד לאחר ההתגלות. אני חושב שאני מבין אולי למה התכוון לאקאן בפתק אלי. זה מן הסתם קשור ל"חֶסֶר". למה שהוא קרא Objet petit a, האובייקט הבלתי מושג (תמיד) של התשוקה. ואני חושב שאני רואה איך זה מתקשר להגותו של מוהר"ן, רבינו נחמן.

נושא חשוב בהגות הברסלבית הוא שמותר להיות חסר, שאין צורך להעמיד פנים של מושלם. ומותר גם לדבר על הנפילות וההתמודדויות. נכון שבמקרים רבים מדובר בעיקר על שפיכת זרע לריק, אם בגלל קרי לילה או חמור יותר, "פגם הברית", כלומר אוננות, אבל מה שחשוב פה הוא העיקרון, שרבי נחמן עלה עליו יותר ממאה שנים לפני לאקאן, שהחסר הוא חלק משמעותי מההוויה שלנו, ולהכיר בקיומו, להכיר שהסימבולי לעולם לא יכסה את הממשי, שתמיד יהיה חסר משהו, והחסר הזה מגדיר לא מעט את מי שאנחנו (למרות הפתק – אני בטוח שאני עושה פה סלט ממשנתו של לאקאן…)

ובשבחי מוהר"ן כתוב: "היה קשה וכבד עליו מאד מאד להתחיל להיכנס בעבודת השם לקבל עליו על עבודתו יתברך. והיה רגיל להתחיל איזה ימים בעבודת השם ואחר כך נפל מזה וחזר להתחיל וחזר ונפל". וזה בסדר בחסידות ברסלב, ליפול בכדי לקום מחדש. כמו במשנתו של לאקאן – החסר הוא זה שמייצר את התשוקה הנותנת טעם לחיינו.

אלא אם כן התשוקה היא תשוקה מינית. עם זה קשה לרבי נחמן וחסידיו. קראתי שלא מעט מהמבקרים באומן באים כדי שהרֶבֶּה יעזור להם בעניין זה. הדיכוי המיני הוא כה גדול שאנשים מתהלכים אכולי מוסר כליות על קרי לילה תמים, או אוננות תמימה לא פחות. אנשים מציינים כנס של ממש את זה ש"בזכות הביקור אצל הרֶבֶּה" הם הצליחו להימנע מלאונן שלוש שנים תמימות. פשוט חולני.

ויש גם רבנים האומרים שאם מביאים את הבנים לאומן לפני גיל שבע, זו סגולה לכך שלא יקרה להם בחייהם קֵרִי לילה. אף פעם! זו גם סגולה לריבוי הנוסעים בחברות הנסיעות של אותם הרבנים ממש, מן הסתם.

פה אני חושב שרבי לאקאן היה חולק אל רבי נחמן.

אצל רבי נחמן, מיד אחרי אמירת "תיקון הכללי", אותם ה"עשרה קאפיטל תהילים" שבחר הרֶבֶּה, ישנה תפילה מיוחדת למקרה שנשפכו לך כמה טיפות של זרע שלא היפרו אף אחת (תהייה קטנה – קיום יחסי מין עם נשים שאחרי גיל הפריון, האם גם הוא שפיכת זרע לריק ולכן חטא?). וכך זה הולך:

:ובזכות הצדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה, רבנו נחמן בין פיגא, זכותו יגן עלינו, אשר גילה ותקן לומר אלו העשרה קאפיטֶל תהילים בשביל תיקון הברית (אוננות)… תזכני ותחנני, שאזכה ברחמיך הגדולים להוציא את כל הטיפות קרי שיצאו ממני לבטלה……הנני לפניך מלא בושה וכלימה, מלא טינופים ולכלוכים…."

"טינופים ולכלוכים"? בגלל כמה טיפות זרע? כל האובססיה הזאת עם הזרע, כל דיכוי היצר המיני, כל ההתנזרות הזו, מה זה בדיוק משרת? הרי זו מלחמה אבודה מראש. זה משהו כמו החטא הקדמון של הנוצרים. בבסיסו זה אותו מכניזם – דרך לגרום לקהל המאמינים להרגיש אשמים תמיד וכך לשלוט בהם.

כל הדיבורים היפים האלה שמותר ליפול, שבסדר לא להיות מושלם, הם ממש לא  התובנה של לאקאן לגבי החסר. כי אצל חסידי ברסלב זה בסדר ליפול בתנאי שקמים אחרי כן וממשיכים לשאוף לשלמות בלתי אפשרית, לנורמות לא סבירות ודכאניות. לשליטה מוחלטת של מעטים ברבים.

לא זה הדרך.

התובנה שאין שלמות, שאי השלמות היא החלק היותר משמעותי בנו, שאפשר וצריך להיות ביקורתי אבל מתוך הבנה שיכולתנו לראות את הדברים מוגבלת וסופית באופן מהותי, לא כמעידה רגעית שעליה צריך לכפר. זו הדרך שהתווה לנו לאקאן. ולכן, אל תתפלאו אם תראו מהיום על כל קיר חשוף, את הססמה:

לַ לַא לַאק לַאקַא לַאקַאן מפריז

כי קיבלתי את הפתק. ומפה אין דרך חזרה.

עוד רשומות על אומן…

אינטרפלציה

מה זה אינטרפלציה (Interpellation)? זה מונח בו נתקלתי לא מעט בקריאה לאחרונה וחשבתי שהגיע הזמן להרחיב קצת את הבנתי בעניין.  כי זה מושג שימושי למדי. שימושי במיוחד לדיכוי אגו מנופח, למי שיש כזה כמובן.

אין בויקיפדיה ערך בעברית למונח הזה, וגם הערך באנגלית דליל מאד, ולכן כל ההסברים מטה, הכתובים כך שברור שמי שכתב אותם, גם מבין על מה הוא מדבר, הם ציטוטים מתוך "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה", חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור בפילוסופיה" של אייל דותן. הדוקטורט, שכרגע אני בערך בשליש הראשון של קריאתו, זמין בבלוג של אייל.

לפני שאני עובר לניסוחים המלוטשים יותר, אגיד שאינטרפלציה, להבנתי, משמעה האופן שבו האידאולוגיה השלטת מעצבת אותך. אתה (המכונה בספרות המקצועית "הסובייקט") מי שאתה, במידה רבה (מאד יש שיאמרו) תוצר של החברה בה אתה חי, ובמיוחד- של האידאולוגיה השלטת בחברה בה אתה נמצא. נשמע רדיקלי, אבל תחשבו טוב אם זה לא באמת ככה.

המושג הזה שייך לתחום של החשיבה הפוסט-מודרנית,בצרפת שאפשר לקרוא לו "פסיכו-מארקסיזם", המושפע הן מהמרכסיזם והן מפסיכואנליזה, ביחוד זו של ז'אק לאקאן. טבע אותו לואי אלתוסר, שאת "אידיאולוגיה ומנגנונים מדינתיים אידיאולוגיים" מאמר מכונן שלו מ 1969, קראתי בעבר. ומצאתי מרתק.

ציטוט מהמאמר:

אידיאולוגיה "פועלת" או "מתפקדת" כ"מגייסת" סובייקטים מבין האינדיבידואלים (היא מגייסת את כולם) או שהיא "הופכת" את האינדיבידואלים לסובייקטים (היא הופכת את כולם) באמצעות הפעולה שכינינו אינטרפלציה, שאנחנו יכולים להציגה כאותו טיפוס של האינטרפלציה המשטרתית הבנלית יותר (או לא) והיומיומית: "היי, אתה שם!". אם הסצנה התאורטית שאני מדמיין כאן הייתה מתרחשת ברחוב, האינדיבידואל הנקרא היה מסתובב. בסיבוב פיסי פשוט זה של 180 מעלות הוא נהיה סובייקט. מדוע? משום שהוא הכיר שהאינטרפלציה הייתה "אכן" מופנית אליו, ושזה "אכן הוא שנקרא" (לא מישהו אחר)

(אינטרפלציה משטרתית פירושה פשוט "תשאול", חקירת חשוד בכדי לגרום לו להודות או למסור מידע). 

כמה ציטוטים (עם קיצורים) מ "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה":

מודל האינטרפלציה פותח על-ידי תיאורטיקנים מארקסיסטיים ופסיכואנליטיים בשלושים השנה אחרונות, כדי לענות על אחת השאלות החשובות ביותר בחקר התרבות: 'כיצד אידיאולוגיה מייצרת סובייקטים?'.

דרך ארוכה עשה מושג 'הסובייקט', מתקופת הנאורות שתפסה אותו, לפחות פונטנציאלית, כאדון מוחלט על עצמו, ועד 'מותו' בגרסאות הפוסט-סטרוקטורליסטיות של סוף המאה העשרים.

מודל האינטרפלציה מנסה לחשוב בצורה משוכללת את הזיקה הקיימת בין מבנים נפשיים למנגנונים חברתיים, ללא רדוקציה של האחד למונחי השני, ומאפשר התבוננות, ברזולוציה גבוהה, באופנים הסמויים והגלויים שבהם נתין של סדר קיים מתומרן להאמין שהוא אדון הסדר הקיים.

אלתוסר הציע לתפוס את האידיאולוגיה כמי שתומכת בשכפול הסדר הקיים, באמצעות הפעלה מבוקרת ורחבת-היקף של מנגנון ההזדהות האימז'ינרית. ליתר דיוק טען אלתוסר, כי הסובייקט נפגש במהלך חייו עם אינספור 'קריאות' המופנות לכיוונו, והמציעות לו לקבל על עצמו דימוי/מסמן או עמדת-סובייקט מסוימת.

אינטרפלציה היא מעין חליפין, בדרך כלל סמוי, שבו מוענקת לסובייקט זהות עצמית או חברתית כלשהי על-ידי נציג של האידיאולוגיה, ובתמורה מושגת כפיפותו ונאמנותו לסדר הקיים.

האפקט המרכזי והמשמעותי ביותר של החליפין הזה הוא ייצור נתין המאמין וחושב שהוא אדון, אינדיבידואל סינגולרי מדומיין, שזהותו העצמית מובנת מאליה, בשבילו ובשביל אחרים, המדחיק את התלות הנרחבת שלו באחר.

————– סוף ציטוט ————————-

למרות שאלתוסר טבע את המונח, אפשר לראות את שורש הרעיון, כמו את שורשם של רעיונות רבים, אצל ה dasein של היידגר, ומצד הפסיכואנליזה, ב"שלב המראה" שתיאר ז'אק לאקאן, שלב שבו התינוק מבחין לראשונה שהוא והעולם, לא חד הם. אם הוא רואה את דמותו המשתקפת במראה, אזי הוא שם לב שיש לדמותו קו מתאר, ושהוא עצם הנפרד מן העולם. זה השלב שבו נוצר "האגו", שבשלב זו הוא די פריך, כי בגיל בו קורה שלב המראה, כשישה חדשים, התינוק/ת עדיין לא עומד/ת.

אבל חוץ מהדמות הנשקפת במראה, יש את השיקוף שעושים לך תחילה הוריך, אחרי כן משפחתך ויותר מאוחר החברה. כאשר הם ממענים אותך בשמך, הם אומרים לך מי אתה. אפילו עוד קודם, כבר כאשר נולדת, עם שם משפחה מסוים, כבר הוגדרת באורח שונה – אם זה לבקוביץ (אשכנזי הגמוני) או ביטון (מזרחי מקופח). לאקאן קורא לזה "שם האב" (Nom-du-père בצרפתית)

ובניסוח של אייל דותן:

סטרוקטורת השכפול וההזדהות שעליה מדבר אלתוסר נשענת באופן מסוים על התיאוריה
הלאקאניאנית של שלב המראה, השלב האימז'ינרי (Lacan 1977: 1-8). לפי לאקאן, בין חצי שנה
לשמונה עשר חודשים מפתח התינוק יכולת לראות גשטלטים, כלומר דימויים מובחנים זה מזה –
ובעיקר את הדימוי של גופו. תהליך קוגניטיבי זה מתממש בצורה המובהקת ביותר כאשר התינוק
מביט במראה, רואה את השתקפותו, ומזהה את עצמו בה (זו איננה חייבת להיות מראה של ממש – גם ההורה הוא בבחינת מראה).

ההשתקפות הקוהרנטית והאחדותית הזאת שהוא מזהה כדימויו העצמי עומדת בסתירה לתחושותיו הגופניות חסרות המיקוד והאחדות. זהו דימוי אידיאלי ולכן נחשק, והתינוק מגלה כלפיו שמחה רבה. אבל בהיות הדימוי בעת ובעונה אחת מסולף שכן התינוק מכיר עצמו רק באמצעות דימוי פיקטיבי חיצוני אשר את מאפייניו הוא חש כי הוא לא חולק, הוא גם חווה כלפי הדימוי האידיאלי ניכור וזעם. יחס זה של משיכה ודחייה, של שיקוף וסילוף, ממשיך בעצם לפי לאקאן גם בחיינו הבוגרים. בעיני לאקאן, ואלתוסר, העולם החיצוני הוא עבור הסובייקט עולם של מראות; הוא כל הזמן משדר לו דימויים של עצמו. והצורך של הסובייקט להכיר את עצמו שוב ושוב באמצעות המראות האלו, לאשש את דימוייו האידיאליים, הוא משום שהם אף פעם לא מתאימים ממש, כמו כפפה ליד, עם מה שהוא "באמת" (מה שמכונה אצל לאקאן, בעקבות היידגר, ה-Being שלו). בפשטות אפשר לומר כי האני של הדימוי איננו חופף אף פעם לאני שמביט בדימוי.

מה שאלתוסר הוסיף על העיקרון הזה הוא לזהות את עולם המראות הזה כאידיאולוגיה.

שלב המראה II ™

"את תהליך יצירת האגו הסביר ז'אק לאקאן בעזרת מטפורה הנקראת "שלב המראה"

כשתינוק אנושי נולד, אין לו עדיין תחושה של נבדלות מהסביבה, או של אחדות פנימית. הוא אינו מסוגל לשלוט באבריו או בתנועותיו ואין לו ארגון-על המאחד את מצביו המנטליים השונים. התינוק האנושי, שלא כמו יונקים אחרים המסוגלים לעמוד על רגליהם מייד לאחר היוולדם, נולד טרם זמנו.
התחושה של התינוק היא כאוטית, מפורקת, בלתי אחידה. היא בליל של תחושות שאין להן עדיין הגדרה. אין לו קביעות, יציבות רגשית, זהות, אבל הוא מצוי בזרימה פנימית מתמדת. החוויה שלו מקוטעת, לא המשכית, ודינמית. התבוננו בתינוק: הוא יכול לבכות ומיד אחר כך לצחוק ומיד שוב לבכות. עם זאת, חוסר הזהות ואי האחידות, העדר ההגדרה העצמית, גורמים לו למצוקה.
על פי המטפורה של לאקאן, בשלב מסוים, בין גיל 6 ל-18 חודשים, התינוק מביט במראה ומוצא שם את הפיתרון. מהמראה משתקפת אליו בבואה, דמות מתואמת, אחידה, ושלמה. הוא מתבונן בה ושואל "האם זה אני?", וההורים מאשרים לו שזה אכן הוא. הוא מרים את ידו וגם הבבואה מרימה את ידה, והוא מבין שהוא יכול לשלוט בה באמצעות תנועותיו ומחוותיו. כעת הוא מזהה את עצמו כאותה בבואה, כפיל, שההורים אישרו לו שזה אמנם הוא. הבבואה שבה הוא יכול לשלוט היא גירסה מואדרת של עצמו.
המראה מסמלת את השיקוף  של דמות אחודה היוצר את תחושת הזהות אותה אנו מגדירים כ"אני", שמשקפים אלינו, בתחילה הורינו ואחר כך גם אחרים. אנו מזדהים עם השתקפויות אלו ובאמצעותן מגדירים את עצמנו כ"אני", שיש לו  תכונות מסוימות, וקווי מתאר ברורים. לדימוי זה אנו קוראים  אישיות, ורואים בו דבר קבוע ומגובש"

עד כאן מתוך כתבה במעריב

אבל אני חושב שלאקאן, ואחרים, פיספסו את שלב המראה II™ .

בשלב זה, שאותו אנחנו עוברים מתישהו בין גיל 40 ל 50, אנחנו מפסיקים להזדהות עם הדמות הנשקפת מולנו בראי. הופך להיות לנו ברור שהדמות הנשקפת מולנו בראי היא לא אנחנו.

הרי אנחנו הרבה יותר צעירים, מאותה דמות הנשקפת ממול. וגם – אין מצב שבאמת יש לנו כל כך הרבה שיער לבן. והכרס הזו, די ברור ששלנו הרבה יותר צנועה מזו שמולנו במראה. וגם קמטים יש לנו הרבה פחות מלדמות הזו מעברו השני של הראי.

מה עושה שלב המראה השני לאגו שלנו? כמו ששלב המראה הראשון מבנה את האגו שלנו, שלב המראה השני מפרק אותו. בשלב הראשון הבבואה נראית שלמה ואנחנו הם החסרים, אחר כך אנחנו מגדילים יכולות ומשתווים לתדמית שלנו, ובשלב המראה השני די ברור שהבבואה פגומה, יותר פגומה מאיתנו, לבטח.

אבל לא רק המראה היא זו שמפסיקה לשקף לנו את עצמנו האמתי. גם האחרים מפסיקים לעשות זאת. הבחורות הצעירות ברחוב שמתחילות להסתכל דרכך, האנשים שפונים אליך ב"אדוני", ונותנים לך יד ללחיצה במקום כפה.

וגם ההורים שלנו, שוב בניגוד מובהק לשלב המראה הראשון, כבר לא שם לקבל אותנו ללא תנאי ולאשר לנו, כן, אלו אתם. במקרים רבים הם כבר לא בין החיים, או מבוגרים ושוליים מידי בחיינו מכדי שדעתם תהיה משמעותית בעיצוב האישיות שלנו. וגם אם הם כן שם, ומשמעותיים מספיק, הם זוכרים אותך כמות שהיית, לא כמו שאתה משתקף בראי כיום.

שלב המראה II מספק מוטיבציה חזקה לקשר זוגי ארוך ימים. כשאתה חי עם אותו אדם הרבה שנים, גם הוא נוטה לראות אותך קרוב יותר לאופן שבו אתה רואה את עצמך, ולאיך שנראית בעבר, מאשר לאיך שהמראה, ואחרים, רואים אותך כיום. בהחלט עוזר לתחזק  את האגו ההולך ומתרופף ככל שאתה יותר מצדו האחר של שלב המראה II ™.