הבריחה מאסיה

בסמינר למחשבה קונטיננטלית השבוע, למדתי הרבה דברים מעניינים על התקופה בה יפן החליטה "להפתח" אל המערב ולסיים את שלטון הסמוראים בן שבע מאות השנים. זאת אחרי שספינות התותחים האמריקאיות של  Commodore Matthew C. Perry שביקרו בנמלם, עם דרישה לאפשר למלחים אמריקאים לעגון בנמלי יפן בלי להשחט בחרבות הסמוראים, הבהירו להם שאפילו חרב הקטאנה האגדית ביותר לא מהווה משקל נגד לתותחים.

גם האופן בו הבריטים הכניעו את סין במלחמת האופיום, הבהיר ליפנים שכדאי להם לאמץ לפחות את הטכנולוגיה המערבית, תוך כדי נסיון לשמור על זהות לאומית יפנית עצמאית. אלא שגם המושג הזה, "זהות לאומית", גם הוא מושג שחדר לצורת החשיבה היפנית יחד עם אימוץ ה"מודרנה" המערבית. לפני תקופה הזו, שבה הורד השוגון מהשלטון והוחזר הקיסר (Meiji Restoration) כדמות המאחדת את כל היפנים, אנשים לא הזדהו כ"יפנים" אלא יותר על פי הכפר או השבט. הסינים הם אלו שהשתמשו במונח "יפנים" כדי לתאר את אלו, שראו נחותים מהם, שם באיים.

מה שעוד חדר לצורת המחשבה היפנית, יחד עם ה"קידמה" המערבית היה תודעה של גזע. היפנים הפכו גזענים בעקבות ההשפעה המערבית, מסתבר. המערביים ראו את עצמם בראש פירמידת הגזעים, עובדה, הם היו כל כך מוצלחים ופתחו כלי נשק יותר מתקדמים. היפנים בתורם, ניסו להתמקם כמה שיותר גבוה בהיררכית הגזעים, והדרך לעשות זאת הייתה לפתח תחושה של עליונות מעל כל העמים האחרים של אסיה. במובן מנטלי, האיים היפנים הרימו עוגן והחלו להפליג מזרחה באוקינוס השקט. מנטלית, הם ראו עצמם יותר קרובים לחופי ארה"ב מאשר לסין. כמו שישראל רואה עצמה לא חלק מאסיה, אלא מאירופה, כך גם יפן. התנתקה מאסיה.

גם תודעת הגוף היפני השתנתה, למדתי. ביפן שלפני, הגוף העירום לא היה מקושר למין. נשים בכפרים עבדו כשפלג גופן העליון עירום. גברים ונשים התרחצו יחד בעירום. עם הטכנולוגיה, הגיעה אליהם גם הבושה בגופם העירום. והם גם התחילו להתבייש בנומך קומתם. הקיסר נאלץ לכפות על עצמו לאכול בשר, בפרהסיה, כי המחשבה הייתה שתזונתם הצמחית ברובה, היא אחראית לכך שהגבר היפני דאז, קומתו הייתה 153 ס"מ בממוצע. הם פשוט הרגישו שעליונות האדם הלבן מושתתת חלקית לפחות על קומתו הגבוהה יותר. זה לא כל כך עזר להם, ורק בשנות השישים של המאה העשרים החלו היפנים לגבוה, והוסיפו לגבהם הממוצע 13 ס"מ. כנראה פשוט עקב תזונה יותר עשירה ומגוונת, לא בהכרח רק בשר.

מה שהיפנים עוד "רכשו" מהמערב הוא את האפשרות והצורך להיות קולוניאליסטים. היפנים רכשו את היכולת לבנות ספינות ברזל עם מנועי קיטור תוך זמן קצר, וארבעים שנה בלבד מהיום שהם החליטו לאמץ את מה שיש למערב להציע, החלו כבר לייצא ספינות כאלה. וכיוון שכך, ראו עצמם זכאים להיות שותפים ב"משא האדם הלבן", קרי: ה"חובה" לכבוש עמים אחרים, "נחשלים" יותר ולהביא גם אליהם את כל הטוב הזה. הם יצאו למסע כיבושים רחב ידיים וכבשו את רוב סין, קוריאה והודו סין, ועד לסינגפור הגיעו.

אלא שמתי שהוא ב 1941, ברוב היבריס, הם החליטו לתקוף את ארצות הברית וזה היה סוף האימפריה שלהם. הייתה להם עליונות צבאית מוחצת בנושאות מטוסים שאפשרה להם לתקוף בהוואי, בפרל הרבור. לא ברור מה הם תכננו הלאה. לכבוש את ארצות הברית עצמה?

הסיפור היפני משיק בהרבה נקודות לסיפור הציוני. שניהם מבוססים על עירוב אתוסים של קידמה ולאומנות. הגזענות היפנית כלפי עמי מזרח אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפיהם מקבילה לחלוטין לגזענות הישראלית כלפי עמי מערב אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפי היהודים. הדחף הקולוניאלי של היפנים המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היפני, מקביל לדחף הקולוניאלי של היהודים הישראלים (יש גם לא-יהודים ישראלים, והם לא חולקים את הדחף הזה) המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היהודי. גזע, לא לאום – חוק השבות הוא חוק מבוסס גזע.

תחושתם של היפנים, שהם אי (הם באמת אי) שלא באמת שייך לאסיה מקבילה לגמרי לתחושת ה"וילה בג'ונגל" של הישראלים, הרואים את מדינתם כאי בתוך ים של ברברים אסיאתים, שהיו שמחים גם הם להרים עוגן, ולשוט מערבה, אל אירופה, כמו שיפנים רבים מחפשים את מדינתם במפה קרוב לחופי ארה"ב. עד היום. לא לשכוח גם שאומת הסטארט-אפ הישראלית, לפחות בדימוי שלה, הוא חיקוי חיוור לאופן בו יפן הפכה מובילה טכנולוגית בכל כך הרבה תחומים, בזמן כל כך קצר, במיקום גיאוגרפי אפילו יותר מנותק ממרכזי הקידמה הטכנולוגיים.

רשומה לסוכות

הייתי הערב בהרצאה של האדריכלית וורד פלוק על המבנים הזמניים של Shigeru Ban, האדריכל היפני שהשנה זכה בפרס פריצקר (הפרס היותר יוקרתי של עולם האדריכלות). ההרצאה הייתה היחידה שלקחה את עצמה ברצינות, במסגרת ערב "רב תחומי"  בשם "קול קורא לנדוד" שהיה בסוכה הגדולה של "בית תפילה ישראלי" בנמל תל אביב. המבנים שלו (רובם מגלילי קרטון,) שמיתוכם ראיתי במו עיני רק את ה"מוזיאון הנודד" שלו, בניו-יורק ב 2005, הבנוי מכולות משומשות שיוחזרו לאחר מכן לשימוש, ואיך לא – גלילי נייר, גם מרהיבים ביופיים וגם אחראים לעילא מבחינה סביבתית.

בנוסף הנכונות שלו להתנדב ולבנות מחסות זמניים לנפגעי מלחמות ואסונות טבע ראויה לכל שבח. בעזה, יש בהחלט מקום כרגע לבנות את סוג המבנים הזמניים ממכולות משומשות וגלילי קרטון שהוא מתכנן. החורף מתקרב ויש שם עשרות אלפי אנשים שצה"ל הרס את בתיהם.

כל המבנים האלה, המשותף להם ולסוכות של חג סוכות הוא שהם מבנים זמניים, שנועדו מראש לפרק זמן מוגבל, גם אם לא ידוע מראש. מנחת הערב, שהרה בלאו, סיפרה שאחת הסברות על נדודי ישראל במדבר, ועל מגוריהם בסוכות, היא שהם לא באמת נדדו כל אותם ארבעים שנה, אלא שנאמר להם שהם צריכים לחיות (כעונש על פרשת עגל הזהב) כך שהם יצטרכו לעזוב בכל רגע, בהתראה קצרה, מצב שנפשית אולי יותר קשה מנדודים של ממש, כמו למשל מסע תרמילאים במזרח (כמו שאני עושה, לא מהסוג שבו מתנחלים במנלי ומעשנים סמים חצי שנה).

נזכרתי בחג סוכות לפני 16 שנים, בו ביקרתי בעוד מקום בו חוגגים את חג סוכות – אפילו באותם הימים שבהם חל חג סוכות – בשלושת הימים שבהם הירח מלא בחודש אוקטובר. המקום הזה נמצא (כיום) במקום שממנו יצאו בני ישראל למדבר וגרו בסוכות – במצרים. ליתר דיוק, על גבול מצרים – לוב, עמוק בלב המדבר, בנאת המדבר Siwa.

תושבי המקום לא בדיוק מצרים, יותר בֶּרברים, ובזכות המרחק והבידוד (כביש לשם נסלל רק לראשונה רק בשנות השמונים)  משמרים מספר מסורות פרה-אסלמיות, כמו פסטיבל ה Siyah, זה שבגללו נסעתי לשם. במסגרתו הם יוצאים באוקטובר, בדיוק באותם הימים כמו חג הסוכות אצלנו, מנאת המדבר אל השטח המדברי למרגלות Jabal Dakrour הסמוך, שם הם מקימים סוכות ואוכלים ושותים במשך שלושה ימים (עם ההכנות – שבוע). בזמנו, זה הוצג כמסורת בֶרבֶרית החוגגת את גדיד התמרים, היבול העיקרי שם בשמורה.

היום, כדי להראות יותר מוסלמיים כנראה, פחות אנימיסטים, הם מציגים את זה יותר כחגיגות למלאך הפטרון של המקום, Sidi Sulayman. בכל מקרה, זהו חג הנחגג רק ב Siwa ולא בשום מקום אחר במצרים.

Siwa Siyaha Festival 2010 from dana smillie on Vimeo.

כשהייתי שם, בסוכות 1998, לא הפגינו לתושבי המקום יחס מיוחד, כזה או אחר, לישראלים. אבל כמה שנים אחרי כן, גילו את המקום כמה חברות תיירות מישראל והחלו להוציא לשם קבוצות, שלהם שווקו את החג הזה כ"המקור לחג סוכות" ואת תושבי המקום אולי כצאצאי העברים הקדמונים שלא יצאו ממצרים. אין בזה שמץ של דיוק הסטורי, אבל זו הייתה דרך טובה לשווק את הטיולים. מצד שני, זה הקפיץ את הפראנויה של המצרים, שהיו בטוחים שישראל מתכוונת לתקוע יתד שם, בגבולה המערבי, אזור מאד רגיש בטחונית באותם ימים שמצרים ולוב היו על סכינים. והם החלו לחשוב שתושבי SIwa, דוברי שפת ה Siwi, ניב ברברי שיש שמצאו בו כמה מילים המזכירות עברית, הולכים להיות גייס ישראלי חמישי. או שישראל, ש"נגמר לה מאגר העולים" על פי המצרים ולכן  אחרי שנגמר מלאי הפלאשים באתיופיה , היא לוטשת עין אל תושבי השמורה.

תושבי המקום החלו לנסות ולהוכיח ש"אין להם אחות" על ידי הכחשת האפשרות שיש יהודים כל שהם בנווה, או שיש שם השקעות של יהודים (כלומר – ישראלים). יש סרטון שתרגמו ב MEMRI שמספר את סיפור הפרשה ההזויה הזו. עצוב.

למזלי הספקתי לבקר שם לפני כל הבלגן,  – המקום פשוט מדהים. התמונות שיש לי משם הן עדיין בשקופיות שטרם הגעתי לסרוק. אז הנה כמה תמונות שמצאתי ברשת.

זהו אחד מעותקי העיר, שנמסו בגשם. בכל שבעים שנה בערך יורד שם גשם, ובתי הבוץ של העיר פשוט נמסים להם. אז נוטשים התושבים את בתיהם המומסים, עוברים לאוהלים, ובונים עותק חדש של העיר ליד. אפשר היה לראות שם ארבעה עותקים של הישוב, מסודרים בריבוע. כך נראה ה"עותק" הנוכחי.