Mani time

אחת משלושת ה"אצבעות"  של חצי האי פלופונז, החלק היבשתי הדרומי של יוון, מסתיימת בכף Tenero, המתהדר בתואר המקום הדרומי ביותר באירופה, זה שאינו אי. יש שם  מגדלור, ובמשיכתי הבלתי מוסברת לקצוות של יבשה, כמובן שהלכתי שמה.

העניין העיקרי באזור הזה, הנראה פשוט The Mani, הוא "בתי המגדל". קצת כמו ב San Gimignano אשר באיטליה, כל משפחה מורחבת שם באיזור בנתה לעצמה מגדל מבוצר משלה, שאליו יכלה לסגת במקרה של סכסוך עם אחת המשפחות השכנות.
כנראה שהיו הרבה סכסוכים כאלה. אנשים עצבניים גרו, ועדיין גרים שם.

כל כך עצבניים, שוחרי ריב ומדון, שכל משפחה היה לה כפר קטן משלה, נפרד מהאחרים. במקרים הבודדים בהם יש כפר שבו גרה יותר ממשפחה אחת, עקב סיבה היסטורית כזו או אחרת, אין לכפר כיכר מרכזית או כנסיה משותפת. לכל משפחה יש כנסיה קטנה משלה.

כביש הגישה לכפר לא מגיע אל מרכזו, כי אין כזה. הוא מקיף סביב סביב את הכפר, ויש ממנו כניסה נפרדת למתחם של כל משפחה. לא ברור איפה רווקים יכלו למצוא בני זוג שלא מתוך המשפחה.

לא במקרה החל המרד של היוונים בטורקים, שהוביל לעצמאות יוון, שם. מנהיג המרד היה מאחד הכפרים שם. בניו בתורם רצחו את ראש הממשללה הראשון של יוון העצמאית. משהו לא מצא חן בעיניהם.

יש לחצי האי הזה שני צדדים ורכס הרים גבוה מפריד ביניהם. אין כביש החוצה את הרכס הזה ולכן בכדי לבקר שם כדאי לרדת לאורך הצד המזרחי של חצי האי עד לסופו ואז לחזור לאורך הכביש המערבי צפונה. יש סימונים כחולים על הכביש, חיצים במקום בו מציעים לך לסטות מהכביש בכדי לראות כפרים ו X על הכביש במקום בו לא כדאי שתיסע. אנחנו לנו במקום בשם Porto Cagio, כפרון קטן על החוף ובו 3 טברנות ו 4 בתים, ומפרץ מצויין לעגינת יכטות, אבל יש לא מעט אפשרויות לינה בכפרים גם בקצה וגם בדרך לקצה. 

יש אפשרויות לינה גם בבתי המגדל שחלק מהם הפכו למלונות "בוטיק", יקרים יחסית. אלא שבמגדלים המקוריים כמעט ולא היו חלונות והם ברובם  לא ממוקמים על החוף  אלא על מדרונות מאד תלולים, כאלה שיותר קל להגן עליהם. אז וויתרנו על הכבוד והעדפנו מקום על החוף.

היה להם הרבה יותר חשוב להתגונן מאשר להיות קרובים לחוף הים או לאדמה חקלאית שאפשר לעבד, שגם ממנה אין הרבה שם. למעשה, לא ברור ממה הם חיו. יש מטעי עצי זית פה ושם, והיום יש תיירות, אבל גם זה במידה מאד מצומצמת. האזור מאד "בתולי" מבחינה תיירותית. חלק מהקסם שלו בעיני.

כן רואים פה ושם גם "בתי מגדל" חדשים, או משופצים. גם באלה וגם באלה אנשים שם נוטים לסיים את קומת הגג של המגדל בקו שבור, סינטטי לגמרי, סימולציה של מגדל חרב למחצה. אינדיקציה שלא לעולם חוסן, ושווה להקדים לבקר בחבל הארץ הזה לפני שכולו יהפוך פרק שעשועים מלאכותי. היום זה עדיין לא כך.

בכלל, שווה לבקר בפלופונז. לפחות שבוע, יותר אם מתכננים שם הליכות, ויש שם רשת עניפה של שבילים מסומנים. זה אזור מאד יפה, ביחוד באביב כשהכל פורח. הים כחול, המים צלולים, ירוק מאד – ירוק ים תיכוני כזה שבו שולטים עצי הזית אבל גם פריחת אחירותם החורש. יש עתיקות, יש ערים ציוריות, ויש כמה איים נפלאים ממש קרובים לחוף ולא מתויירים כמעט. כמו למשל קיתרה.

וזה ששווה לבקר ביוון, על זה בכלל חבל על הזמן לדבר.

מודעות פרסומת

על מרפסות אתונה

לפני 11,895 ימים, בביקור הראשון שלנו באתונה, רק עברנו שם בדרך לנפאל. הגענו בטיסה לאתונה רק כדי לאסוף במשרד נסיעות ליד כיכר סינטגמה את "כרטיסי המלחים החוזרים לספינתם" לבומביי, דרך קהיר, בחברת התעופה המצרית. ה"קומבינה" הזו שארגנו באיסתא בזמנו –  $230 לכל החבילה: טיסות דרך אתונה, קהיר, בומביי ודלהי  אל קטמנדו, היא שגרמה לנו לנסוע מזרחה, במקום לחכות עוד כמה חדשים ולנסוע ל"טיול הגדול" לאירופה. אז, ב 1981, הודו עוד לא הייתה באופק של המטיילים הישראלים, ואפילו אי אפשר היה לקבל אשרת כניסה, לא באופן חוקי.

לקחנו את הכרטיסים, ונשארו לנו כשש שעות לטייל באתונה. מה שאני זוכר מאז היה שהתרשמנו מאתונה, ראינו פחות או יותר את כל אתרי העתיקות המרכזיים, ואמרנו לעצמנו שצריכים לחזור. מה שאני עוד זוכר, הוא שלא הערכנו (אז) עד כמה צעירים (ויפים…) היינו.

מאז, היינו עוד כמה פעמים ביוון, (לא מספיק) ובחלק מהפעמים גם באתונה. גם הפעם, אחרי השיט בין האיים, הוספתי עוד שלושה ימים באתונה, הפעם בלי זוגתי שתחייה. הפעם, לקחנו ("סשנקה" אתו הפלגתי ואני) דירה בשכונת מגורים בשם Pangrati, כשני קילומטרים מהמרכז. לא היה מאד נוח, אבל ראינו את אתונה כפי שרואים אותה תושביה, ויש מה ללמוד מהם.

זהו לא הלקח שהאדריכלית עינת קליש-רותם רוצה שנלמד משכונת הפלאקה באתונה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בשרלטנות אצל זו השואפת לנהל את עירנו. אני לא יודע מתי היא הייתה שם לאחרונה, אבל הפלאקה הפכה להיות מלכודת תיירים מגעילה, שכולה חנויות של מזכרות נחותות (העתק של הפרתנון משיש פלסטי…) ומסעדות תיירים יקרות וגרועות להחריד. (לכו לאכול ברחוב nikis אם אתם בסביבה הזו).

בדירה אותה שכרנו, דירה עם חדר שינה אחד, בקומה החמישית, היו שלוש מרפסות, ואף אחת מהם לא הייתה סגורה. למעשה, לא ראיתי אפילו מרפסת אחת סגורה בכל שיטוטינו באתונה. אבל ראינו המון צמחיה על כל המרפסות, וסוככים כנגד השמש, וכסאות נוח, ושולחנות.

העיר צפופה, ולא באמת יפה. רובעי המגורים כולם בנינים בני 5-6 קומות, וברובם קומת הקרקע היא מסחרית: חנויות מזון, מספרות, מסעדות, בגדים, נעליים, הרבה פדיקור…. שילוב מוצלח ונכון של מגורים ובתי עסק המספקים את צרכי הדרים בבתים האלה, בלי שיצטרכו לנסוע ברכב אל מרכז קניות בפרברים או מחוץ לעיר.

הבתים קרובים זה לזה, אין רווח בין בית לבית סמוך לאורך הרחוב, וחלק מהמרפסות הן לא יותר מאשר חיץ בין הדירה לחלל אוורור בין המרפסת לקיר הבית הסמוך. אבל המרפסת העיקרית פונה אל הרחוב, ומעקה המרפסת, בניגוד למעקות הזכוכית השקופים שפושים פה, דווקא בנויים, ומספקים פרטיות ליושבים בהם. ואת הפרטיות משלימים העצים והשיחים השתולים בעציצי הענק, שהמרפסות מן הסתם תוכננו לשאת. בדירה בה גרנו, מחשב השקיה ויסת את ההשקיה לעציצים, והם נראו טוב. המרפסת כולה הייתה מקום מאד מזמין ונחמד לשבת בו, גם אם לא ראו ממנה הרבה יותר מאשר הבתים מעבר לכביש.

גם בניה חדשה באתונה מרבה מרפסות, כמו הבית בתמונה מטה. היה משתלב היטב במראה "העיר הלבנה" המדומיין של תל אביב..20150622_110441

אז למי שמעצב את תכנית בניין עיר אצלנו הייתי מציע לנסוע לאתונה, וללמוד. יש מה ללמוד – גם איך לחיות (ולצבור חובות…) וגם למשל ש"סינטגמה" (אוסף המשפטים החוקי על פי כללי שפה נתונה, בניגוד ל"פרדיגמה" שהוא משמעותם המשתנה היסטורית של אותם המשפטים [כך מלמדים בחוג לתקשורת..]) מבטאים במילעיל (הטעמה על סינטגמה). כך למדתי מהכרוז ברכבת התחתית של אתונה, שהיא עוד משהו שכדאי שנחקה מיוון. ברכבת התחתית של תל אביב אני בספק אם עוד אזכה לנסוע.

שטחה של יוון הרבה יותר גדול משטח ישראל, אבל מספר תושביה, 14 מליון, לא הרבה יותר גדול מזה של תושבי השטח עליו בפועל שולטת ישראל – כ 11 מליון, והתוצר המקומי הגלמי לנפש בישראל הוא פי 1.5 מזה של יוון (נכון, לא סופרים את כל ה 11 מליון).
אז למה יש להם כמה קוי מטרו באתונה, ובגוש דן יש קדחת?

ולמה היה מתתיהו, הקנאי היהודי החשוך הזה, צריך למרוד ביוון של אפלטון וסוקרטס, אריסטו והומרוס, הרקליטוס ופרמנידס, אאוקלידס ואריסטופנס? מה היה רע אם היינו כיום חלק מיוון גדולה אחת? התיוונות עכשיו!

מצד שני, יוון של היום היא לא יוון של פעם. הנשים כבר נחשבות יצורי אנוש ולא רכוש הבעל, אבל מצד שני, יש סתימת פיות של מחזאים. והנה ההוכחה:DSC08880

הים אותו הים

לא פלא שהמשט לעזה מתעכב לצאת מיוון. אלו לא רק "החבלות המיסתוריות"  בספינות. פשוט – הים התיכון שם, בין איי יוון, הרבה יותר נקי ויפה מאשר בצד הזה של הים התיכון.

בעיקרון, הייתי כבר "אמור" להיות "סקיפר" – זה הרי חלק מהמסלול הקבוע של "פורשי הייטק": לעשות רישיון שמאפשר לך להשיט יאכטה, ואז לבלות את שארית ימיך בהפלגות הדוניסטיות מכאן לשם. אבל איכשהו היאכטה לא הייתה ברשימה המאד ארוכה של הדברים שתקופה זו בחיי אמורה להיות זו שבה הם יוגשמו. סטיתי פה ושם מהמסלול הקבוע, וגם על יאכטה לא דרכה רגלי עד לאחרונה.

מה השתנה? אייל, שהגשים חלום והפך סקיפר גם בלי לפרוש מהייטק, אסף שישה גברים להפלגה משותפת בין איי יוון, והשישי בחבורה התחרט וביטל. אז בלי לחשוב פעמיים, קפצתי על העניין, הקרבתי אפילו שבוע של לימודים (האמת, כבר די התנפח לי המוח מעוצם לימודי הפילוסופיה הסמסטר), וב 12 ליוני טסנו יחד ליוון ויצאנו לשוט בין האיים האיוניים.

מה אני אגיד לכם? פשוט חלום. יוון כל כך יפה, והים כל כך כחול ונקי, והמפרצים כל כך ציוריים, והכל כל כך הרבה פחות צפוף ולוהט ממקומותינו, שהיה פשוט כיף צרוף.

הייתה לי תמיד משיכה לקצות היבשת, לכפים ולשונות יבשה, למגדלורים ולחופים ובכל טיול יבשתי ניסיתי להגיע אליהם מצד היבשה. הרבה מקומות קסומים מצאתי כך, למשל Semáforo de Bares אשר בספרד

כשמפליגים, נמצאים כל הזמן ממול לקצוות היבשת, ורואים אותם מן הצד השני. זו חוויה אחרת לגמרי, הפוכה כמעט, מזו של עמידה על קצה היבשה אל מול הים. וגם זו חוויה נהדרת.

גם ההפלגה בספינה שבה אתה יכול לשלוט, בניגוד למעבורות העוברות בין האיים, היא מסע מסוג אחר לגמרי. האפשרות להטיל עוגן מול מפרץ מבודד, שבו אין על היבשה אף אחד (לרוב) וזו רק הספינה שלך (ועוד אולי מספר חד ספרתי של ספינות) המתנדנדות מול החוף, בתוך אמבט של מי ים בצבע טורקיז היא הפלגה אחרת לגמרי. וכך בעצם העברנו את ימינו: בלילות עגנו במעגנה בדרך כלל, קשורים אל המזח של אחד הכפרים ובבקרים יצאנו לעגון ולשחות במפרץ מבודד אחד, או שניים, או שלושה, ובערב שוב למעגן אחר, בדרך כלל באי אחר.

ולא התרשמתי שבאיים האלה מתעסקים יותר מדי בסוגיות גוש היורו…

בדקתי ב google earth את המקומות בהם היינו, וגם בצילום מהחלל רואים שבכל מפרץ מבודד חונה תמיד יאכטה אחת או יותר, כמו למשל במפרץ הזה מטה בו עגנו לטבילה באחד הימים, באי הלא נושב Atokos:Fullscreen capture 27062015 111013

יש הרבה עשייה מדומה בהפלגה כזו, ההתעסקות במפרשים, בעוגן ובמנגנוני הספינה השונים נותנת לך תחושה (מבורכת) שאתה עושה משהו, בעוד אתה בעצם מתבטל בטלה נפלאה: קם, שוחה, אוכל, שוחה, אוכל, שוחה, אוכל, ישן וחוזר חלילה. ובכל פעם במקום טיפה שונה, שבו הבתים שבכפר מפוזרים על גבעות האי בצורה מעט שונה. זהו סוג של השתהות, חוסר עשיה שהיידגר היה אומר שפותח לך עתיד, שבו אתה יכול להיחשף לאפשרויות העומדות לפניה, לעתידים האפשריים, רק בלי השעמום או החרדה שעליהם היידגר "ממליץ". (קראתי את "להיות בעולם" [הקצת מאכזב]  של בעז נוימן בזמן ההפלגה…).

יש גם הרבה אינטראקציה אנושית בהפלגה כזו  (לא עם היוונים). הספינה היא חלל קטן, ודבוקת המפליגים אכן דבוקה זו לזו גם בספינה וגם על החוף. אודה שחששתי מאספקט זה של ההפלגה, בהינתן שהכרתי רק את אחד מהמפליגים (וגם אותו, רק 34 שנים..) אבל היה בסדר אחרי הכל, התנסות מעניינת. ולמרות הצפיפות והדוחק, תמיד אפשר לקפוץ למים, או לשבת על החרטום ליד העוגן, בסך הכל, הסקיפר היה זה שאמר לנו לאן מפליגים וגם קבע איך, כך שמשחקי אגו לא יכלו להיות, לא בהקשר זה. בדיעבד תהיתי אם בהפלגה כזו אופי האינטראקציה היה שונה מהותית לו הייתה זו קבוצה של נשים, או זוגות, אני מניח שזה תלוי יותר באינדיבידואלים המרכיבים את הקבוצה, יותר מאשר במגדר שלהם.  אבל אולי אני טועה.

זו קבוצת האיים בה הפלגנו:

כדי שאזכור ואזכיר לשותפי להפלגה (היי חברה…) איפה היינו ואיפה שחינו, איפה עגנו ואיפה  אכלנו, הנה הרשימה (עם תמונות):

13.6: אחרי יום וחצי של נסיעה מאתונה דרך ההרים, חצינו בנהיגה את הדייק אל האי Lefkada ושם, מנמל Lefkas הפלגנו דרך התעלה אל צידו השני של האי, אל העיירה Nydri, שם עגנו במפרץ מול העיירה.DSC08670

14.6: מ Nydry הפלגנו אל האי הפרטי של אריסטוטלס אונאסיס (בו הוא קבור)  Skorpios, אלא ששורה של מצופים אדומים חסמה את דרכנו אל המפרץ של האי ולכן לא יכולנו לשכשך במים תחת עצמותיה המלכותיות של ז'קלין קנדי. המשכנו אל מפרץ חסר שם על האי Meganisi מרובה המפרצים, בו עגנו גם שכשכנו. משם המשכנו לעיר Vathi שבצידו השני של האי, שם ישנו קשורים בבטחה לרציף.

בקטע הפלגה זה שמתי לראשונה לב לבתים המבודדים הפזורים על ראשי גבעות ולחופי מפרצים מבודדים, וכל הנסיעה תהינו איך זה שבתים מבודדים אלו מחוברים לתשתיות כמו מים וחשמל. ואיך מגיעים אליהם. יתכן שבתים אלו הם בתי יוונים עשירים, שעבורם התשתיות האלו לא יקרות, או שמביאים מים במכלית אל הבתים (כמו ליכטות…) והחשמל הוא מגנרטור. (טלפון קוי כבר מיותר ולביוב יש בורות ספיגה). חלק מהתשובה הוא שהאיים מרושתים ברשת כבישים שלא תמיד נראית מהים, כבישים צרים המאפשרים להגיע לחלק גדול מאותם מפרצים מבודדים גם בלי יאכטה, ברכב שכור או אפילו ברגל, רק שתדעו….

ונשאלת השאלה – האם הייתי רוצה שיהיה בבעלות בית נופש שכזה? והתשובה היא לא, לא הייתי רוצה לבלות את כל חופשותי במקום אחד, גם אם קסום שכזה. תשובה מנחמת, כי ממילא לא הייתי יכול לרכוש אחד כזה, אפילו לא את זה ששמי כבר משולב לתוך השער הקדמי שלו..DSC08701

 15:6: מ Vathi ל Vathi. משום מה, כך קוראים גם לעיר באי Ithaka, כן כן, זה האי שממנו יצא אודיסאוס למסעו, ואליו שב אחרי 28 שנים אל אשתו הנאמנה פנלופי, זו האורגת. אז נכון שאין ביסוס ארכאולוגי כלשהו לסיפורי האודיסאה, אבל גם לדוד ושלמה המלך אין שום ביסוס ארכאולוגי, מה שלא מפריע לעמישראל  "לבסס" את זכותו ההיסטורית על ארצישראל. בכל אופן, למרות שיש אתרים אחרים באיים הסמוכים הטוענים לכתר סיפור האודיסאה, העיר Vathi היא מקום קטן ולא יומרני, כלל לא תיירותי, עם כיכר עיר נחמדה בה ילדים יווניים נוסעים באופניים מתחת לפרוטומה של הומרוס.DSC08754

אבל לא לשכוח את האי המתוקוס Atokos  בו עצרנו בין Vathi אחד למשנהו. זהו אי שעליו לא גרים, אבל יש בו מפרץ שבו שתי כנסיות זעירות וחביבות, באר מים אחת, חוף נפלא זרוע חלוקי נחל (אין חול באיים, ורוב החופים כה סלעיים שכדאי לשחות אליהם בסנדלים) ושפע מערות לשחות לתוכן. לפה באמת אי אפשר להגיע אלא מהים, אלא שאפשר לשכור ליום סירת מנוע קטנה מאי סמוך, לא ממש חייבים יאכטה.DSC08726

16:6: מ Vathi, Ithaka לאי Kefalonia שהעיר Fiskardo שעליו אמורה להיות היפה שבערים באיים האיוניים. לא מצאתי אף תצלום שצילמתי שם, כך שאולי לא התרשמתי עד כדי כך. אבל המקום פופולרי, כה פופולרי שנאלצנו להטיל עוגן ולהקשר עם חבל ארוך אל החוף, חבל שנדרשה שחיה במים עכורים אל החוף כדי לקשור. מה שאני זוכר טוב מהעיר הזו, זה שסירת הגומי בה שטנו לחוף ברחה מתחתי כשניסיתי להכנס אליה ושקיות הקניות (אוכל) בידי. צנחתי לתוך המים בבגדי, עם ארנק וטלפון בכיסי. מביך, אבל יצאתי מספיק מהר, לפני שהמים עברו את הבד של הכיס – הטלפון (מרכז עולמי הדיגיטלי…) נשאר יבש. הארנק גם, תודה ששאלתם…Fullscreen capture 27062015 093229

17:6: (אתם עוד פה?) מ Fiskardo בחרנו (בהצבעה) לא לשכור רכב כמקובל ולטייל באי אלא להפליג אל צידו השני, אל מקום בשם Asos שם יש מבצר על ראש גבעה הבולטת לים, המגן על מפרץ קטן וקסום (די כבר עם התואר הזה, אבל מה לעשות?). כל התיירים עושים בדיוק את זה, ומגרש החנייה בכניסה לכפר אכן מלא מכוניות שכורות. במפרץ, עגנו רוב הזמן רק אנו.DSC08762

אולי זה כך בגלל שההפלגה בצד זה של האי קצת יותר סוערת – זהו ים פתוח עד איטליה במערב. אבל ההפלגה הייתה נינוחה ביותר, והמקום שווה ביקור, מאד. אפילו במכונית. יש טיסות ישירות וזולות מאד לאי הזה, אם אתם גרים בלונדון (לא מאצלנו לצערי). ומשם הפלגנו חזרה לאי Lefkada זה שממנו יצאנו, לעיירה יפה בשם Sivota.

18.6: Sivota (Lefkas ), Arkoudi , Kalamos: גשם שוטף החל את הבוקר שלנו, מעין שבר ענן, כבר חשבנו שנאלץ להשאר תקועים בנמל, אבל התבהר, והפלגנו אל האי הזעיר Arkoudi וממנו אל העיירה הזעירה Kalamos באי בעל אותו השם. שם יש מעגן זעיר עם שובר גלים, בהעדר מפרץ טבעי, ושם נקשרות הספינות זו לזו בסיועו של בעל המסעדה הנמרץ ג'ורג, שבעלי הספינות אסירי התודה מכוונים ישירות אל מסעדתו בהמשך. מסעדה שהוא מיקם באנרגיה רבה, ממש על קטע מהים אותו מילא באבנים. אין ספק, מקרה מובהק של "לימונדה מלימונים". הכפר עצמו, תלול, אותנטי, נעדר לחלוטין חדרי ארוח.

19:6: היום האחרון להפלגה. מ Kalamos  לאי הזעיר Kastos שלידו, מקום שבמפתיע נמצא על מסלול ההפלגות המאורגנות בין האיים, למשל בספינת עץ טורקית (Galette), ויש בו לכן מספר מסעדות תיירותיות אך יפיפיות, כולל אחת בתחנת רוח משופצת.DSC08816

ומשם לטבילה אחרונה בעוד מפרץ יפיפה באי  Meganisi, ומשם בהפלגה בשיירה ארוכה של ספינות, דרך התעלה אל נמל המוצא בעיר Lefkas שבאי Lefkada. כל ההשכרות הן כנראה שבת עד שבת, אלא שמקובל לחזור כבר בערב של יום שישי, לתדלק, לישון בספינה ולהחזיר אותה למחרת בבוקר. בערב, יוצאים כולם לעיר Lefkas שלה רובע עתיק ונחמד, מלא מסעדות תיירותיות לגמרי.

זהו. למחרת החזרנו את המפתחות, וחזרנו בנסיעה לאתונה. נשארתי שם עוד יומיים, וגם על זה יש לי מה לספר, אבל הרשומה הזו ממילא כבר אמל"ק.

נזירים

אחרי  ביקורים לא מעטים במנזרי אתוס ברפובליקת ההר הקדוש, במנזרי המדבר הקופטיים במצרים וברשות הפלסטינית, ובמנזרים טיבטיים בלדאק שבהודו, לא יכולתי שלא לשים לב שיש לי עניין רב מהממוצע במנזרים ונזירים. והתחלתי לחשוב – מה הקטע? מהו פשר הקסם המוזר שתופעת הנזירות מהלכת עלי?

ראשית ישנו הצד האסתטי. למשל – הארכיטקטורה. ברור שאם להתבודד, אז רצוי במקום מבודד, רחוק מהסחות דעת, ועדיף  בנוף מרהיב. איכשהו, מנזרים במקומות מבודדים, ונישאים, יוצרים ארכיטקטורה מרהיבה. בעיני לפחות. גם האמצעים הכספיים המצומצמים יחסית, וזה שהבניה היא בהרבה מקרים לא "במכה אחת" אלא בצמיחה אורגנית על פני הזמן, ובריסון, יוצרת סוג של בניה שנראה לי יותר נכון, יותר יפה. יש הרבה פעמים משהו "נשגב" במבנה של מנזרים, וזה לאו דווקא בגלל הרגש הדתי המפעם בלב הנזירים.

והלבוש? מעצבי אופנה יכולים רק להתקנא בפשטות וההידור של גלימות הזעפרן של הנזירים בבורמה ותאילנד, גלימות הארגמן של הנזירים הטיבטים, ואפילו אחידות השחור של נזירי הנצרות. מקרה מובהק שבו פחות הוא יותר.

ומה לגבי הנזירים עצמם? מצד אחד, הם הדבר הכי קרוב לחייזר שאני יכול לפגוש בלי להיתקל בצלחת מעופפת. הרגש הדתי הוא משהו שכל כך זר לי, שכל אדם מאמין, בעל רגש דתי חזק נראה לי כמו חידה שאין לי אפשרות לפתור. מבחינתי אדם שאין לו אלוהים הוא כמו דג שאין לו אופניים. אבל אדם המקדיש את כל חייו לדת, ש"מתחתן" עם אלוהים, או עם בנו? ממש חייזר. אבל חייזרים שלא הולכים לחטוף אותי אל כוכבם המרוחק וחסר החמצן, ושאני יכול לתקשר עימם, וללמוד עליהם ועל מנהגיהם – לפחות ברמה השטחית.

מעבר לרמה השטחית לא באמת הצלחתי להבין למה הם שם, מה גרם להם לפרוש מן העולם ולהסתגר במנזר, איך הם יכלו לוותר על החיים ה"רגילים" ולבחור באלטרנטיבה הרדיקאלית הזו. ולא שלא ניסיתי להבין. יתכן שהעדר כל עצם דתית בגופי מהווה מחסום בלתי עביר להבנה. אבל אני חושד שמניעים פסיכולוגיים מהווים חלק לא פחות קטן ממניעים דתיים בבחירה בחיי פרישות.

הנזירים בהר הקדוש, שבחרו לא לראות נשים כלל, מפסידים אינטראקציה עם החצי היותר מעניין של האנושות. רק לוותר על יחסי מין נראה לי כבר פסיכוטי. לוותר על חברת נשים לחלוטין? פשוט טמטום. אבל בפועל, הרבה חברות בעצם מוותרות על חברת נשים. כל אותם חברות בה הגברים מסדרים את הדברים כך שהם יהיו כמעט רק בחברת גברים אחרים. למשל ישיבה תורנית, צבא, אוהדי כדורגל, חברות ערביות מסורתיות, ציבור מעשני הנרגילה…

גם במנזרים האורתודוקסיים באתוס, ובמנזרים הקופטים במצרים, מצאתי שחשוב להם להדגיש את המספר הגדול של אקדמאים, רופאים, דוקטורים ופרופסורים שהצטרפו למנזר. מעבר לכך שזה מראה שגם הם מעריכים ומתפארים בהשכלה חילונית לא פחות מדבקות דתית, זה מראה שמה שהמנזר מציע למצטרפים אליו אטרקטיבי לאנשים מרקעים סוציו-אקונומיים מגוונים, גם בימינו. זה כבר לא רק מקום לאפסן בו את הבן השני והשלישי של משפחות אצולה..

המנזרים הטיבטים כבר לא מכילים את שליש אוכלוסיית הגברים כמו לפני כמה מאות שנים, אך לא חסרים להם נזירים, כולל פרחי נזירים רבים. בכל אחד מהמנזרים הקופטים של מצרים יש בין 100 ל 200 נזירים והם כמעט בתפוסה מלאה. אין להם קשיי גיוס. להפך – הם מערימים קשיים רציניים על המבקשים להצטרף, כולל תקופת חניכות על תנאי.

אני משער שהמשטר הקשוח, סדר היום הקבוע, שאין בו רגע זמן פנוי, שבו אתה מתפלל חלק גדול מהיום – כולל בזמן שאתה אוכל. בו  ישן מעט ועובד קשה, בדרך כלל פיזית,  יש בו משהו תרפויטי . אורח חיים זה יכול להיות מאוד מרגיע, מאד יעיל למיסוך מחשבות לא רצויות. אני יכול לראות איך נזירות יכולה להיות תחליף לטיפול פסיכולוגי. זה בערך כמו סדנת ויפסנה, הנמשכת כל החיים. יש משהו דומה בעבודה ב high-tech: השעות הארוכות, העבודה הקשה, ההתמסרות הטוטלית, החברותה, סדר היום הקבוע – דרך מצוינת להימנע מלחשוב על החיים.

ויש בסגפנות ובהסתפקות הזו במועט משהו שמדבר גם אלי. בנסיבות חיים אחרות הייתי יכול למצוא את עצמי נזיר.

ואין כמו טיולי תרמילאות ארוכים, עם התכלבות מסיבית, כדי ללמד אותך שרוב הדברים להם אתה "זקוק" בחיי היום יום שלך, הם בעצם אופציונליים. ההנאה שלי מסוג טיול זה, שבו כל עולמי כלול בתרמיל של 35 ליטר, יש בה מן ההתענגות הנזירית.