השלטונות

ביום שישי האחרון, ה-26.12, התקיימה במסגרת הסמינר: פילוסופיה ואלימות, הרצאתו של פרופ' עדי אופיר:"אלימות והתגלות" (תקציר בסוף הרשומה)

החלק היותר מעניין של הסמינר, היה בסופו, שבו כנהוג בסמינר, המרצה החליף דעות בעיקר עם חבריו (אני כבר לא טורח לנסות ולשתף שם). שם התבהרה לי השאלה, שאולי התכוון המרצה שנבין מתוך דבריו בעצמו (או אולי מספרו העוסק בנושא). וזו השאלה: מה עושים מול משטר אלים? כיצד נוהגים?

נקודה משמעותית בעיצוב המשטר המודרני, על פי המרצה הוא הנקודה בה הפסקנו לייחס אסונות לאלים/אלוהים. זו הנקודה בה אולי לקחנו את גורלנו בידנו, שבו החילון והמודרנה החלו יחד. בנקודה זו ואילך, מקור האלימות והסמכות הפך להיות המדינה, והיא גם זו המחוללת את האסונות המתרחשים על ראשנו, שרק מיעוטם הוא משל הטבע, וגם אלו שמשל הטבע,  נזקם יכול להיות קטן בהרבה, אם המדינה הייתה עושה את שלה – למשל נזקי הוריקן קתרינה בניו-אורליאנס.

אז זאת השאלה שאני שואל: האם אי אפשר לעבור לשלב הבא? לא להתייחס יותר למדינה בכוח אלוהי שאין לנו שליטה במעשה ידיו, שמחולל עלינו אסונות? האם ללכת להצביע במועד שמתאים לאיל הימורים אמריקאי אחד הוא דרך אפקטיבית לשלוט בגורלנו? האם אין זו פשוט משת"פיות עם השיטה?

האם התנהלות זו בכלל מוסרית? במה היא שונה בכלל מהתנהלות ועד היהודים של גטו טרזין מול הגרמנים? ראיתי רק חלק קטן מהראיון שערך קלוד לנצמן עם יעקוב מורמלשטיין, "זקן היהודים" השלישי והאחרון של טרזין (שם הייתה משפחת אמי) וקראתי את "אדלשטיין נגד הזמן" של רות בונדי, על זקן היהודים הראשון של הגטו (שנרצח ב 1944) ואני לא יודע מה לחשוב עליהם. לבטח שאני לא מצליח לגנות אותם באופן קטגורי. ממש לא.טרזין 1-001

אחרי הסמינר הלכתי עם בטן מלאה (בחומוס/פול משל  "בית לחם" מרחוב פלורנטין) לראות בסינמטק את הסרט התיעודי "רגינה", על רגינה יונאס, האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית, בברלין של שנות העשרים. אשה שקהילה יהודית אחת אפילו הסכימה להעסיק אותה כרבה, אחרי שכל הרבנים הגברים "נשלחו מזרחה". דמות מרשימה מאד, שרק צילום אחד ויחיד נשאר ממנה, אבל הייתה כנראה אשת רוח משכמה ומעלה, שגם היא כמו אנשי רוח יהודים רבים, משכמם ומעלה גם הם, נרצחו.  אבל לפני שנשלחה לאושוויץ, במשך שנתיים היא סיפקה סעד רוחני בגטו טרזין, יחד עם ויקטור פראנקל, שמסתבר שגם הוא היה בעיקר בטרזין, אף שמספרו "האדם מחפש משמעות" זוכרים בעיקר את שהותו באושוויץ. (בויקיפדיה כתוב: במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים.)

יחד עם פראנקל, רגינה יונס פעלה בעיקר בכדי לשכך את ההלם הראשוני של המגיעים החדשים לגטו ולמנוע התאבדויות. רבים מהמגיעים לגטו היו אנשים מבוגרים, שכן הגטו יועד בתחילה לזקני היהודים של גרמניה ואוסטריה, ואלו קנו בכל רכושם מקום במה שהם חשבו שהוא בית אבות מהודר בעיירת מרפא שיועדה ליהודים וכשהגיעו אל טרזין וראו לאן נפלו, התאבדו בהמוניהם. המסר של פראנקל ויונאס היה שעצם ההישרדות היא צורת ההתנגדות האפקטיבית ביותר, ומצבו הנפשי של האדם מהווה מרכיב משמעותי ביכולת ההישרדות שלו מול משטר עוין. (כתבתי כאן על ה"אטיטיוד" של סבא שלי שם, שבזכותו הם כנראה שרדו).

אז התאבדות היא לא הפתרון. הישרדות היא מנגנון התנגדות אחד לשלטון אלים (וכל שלטון אלים) ודכאני. הגירה או בריחה היא פתרון אחר – בעולם אידאלי אנו יכולים לבחור את השלטון המתאים להשקפתנו על ידי הגירה (ספרו את זה לפליטים הכלואים ללא משפט בכלא סהרונים או ליהודים הנודדים  מנמל לנמל בזמן מלחמת העולם השנייה על האוניה סנט לואיס). התנגדות מבפנים, מחאה גם הם דרכים לגיטימיות. לגבי האפקטיביות שלהן, השאלה היא מה אתה רוצה להשיג. להחליף את השלטון? למה? זה באמת ישנה משהו? לא.

אם יוצאים מהנחה שהשלטון לא יעלם, אז השאלה הופכת להיות: איך חיים עם השלטון?

חיים ליד? אולי פשוט צריך לטמון את הראש בחול, לעשות מעשים טובים פה ושם כדי להרגיע את המצפון ולדקלם לעצמך אחת ביום שאתה לא שותף, שהעוולות האלה שהמדינה מחוללת, הילדים בני החמש האלה שהיא הורגת, הם לא באשמתך. שזה שלא לקחת את הרגליים ונסעת מכאן (כמו שעדי אופיר כבר עשה) לא היה משנה את הדברים. שהמחסומים, והמעצרים, והסיכולים הלא ממוקדים וגזל הקרקעות, והניצול, והדיכוי וההרג ימשיכו אם תישאר ואם תלך, אם תשתף פעולה עם השיטה ואם לא, אם תפעל חברתית או שתסתתר לפני הטלויזיה ותסמס ל"כוכב הבא".

יאוש? כן. או שזו פשוט שיטת ההתנגדות היחידה.

זה תקציר ההרצאה של עדי אופיר: 

על פי הדיווח במקרא, אלוהים, ריבונו של עולם, נהג להתגלות ליחידי סגולה בקול ובמראה וחיזיון, אבל להמונים הוא התגלה בעיקר באמצעות הנס והאסון. כמעט תמיד היתה התגלותו להמונים כרוכה בשינוי סדרי עולם, כמעט תמיד הביאה התערבותו גאולה לנבחרים וחורבן לאחרים. בעולם המקראי אלימות האל היתה חותם שלטונו ואחת מצורות ההופעה הבולטות שלו. האם אלימות – זאת שמתפרצת וזאת שמרחפת ומאיימת להתפרץ – איננה צורת ההתגלות המובהקת של השלטון גם במדינת הלאום המודרנית? עד כמה שונה השלטון המודרני מדגמי השלטון האלוהי המתוארים במקרא? מהו בעצם שלטון בלי מופעי האלימות שלו, מה מקיים אותו בין מופע אחד של אלימות למשנהו, והאם האמונה בקיומו בין מופע למופע רציונלית יותר מן האמונה באלוהים? והאם השלטון הוא באמת המקור לאלימות שמבעדה הוא מופיע או שמא האלימות היא זו שאחראית לעצם קיומו של המערך הזה המכונה שלטון? האם אין טעם לחשוב שהאלימות שבה מתגלה השלטון היא גם זאת שממציאה ומקיימת אותו?

מודעות פרסומת