לישון, לקום

היסתובבתי על צד ימין וההתרוממתי על המרפק להציץ דרך החלון. דרך רשת היתושים המאובקת יכולתי לראות את הנוף החוּם הרגיל: אנטנות, מחליפי חוֹם, שפת המכתש ומעליה השמיים, גם הם בחוּם. את רצף גווני החוּם שברו רק שלושה עורבים שחורים שישבו לפני האנטנות, מתעלמים בהפגנתיות משלטי ה"זהירות קרינה". טוב, עורבים הם יצורים חסונים.

לא ראיתי את השמש, אבל על פי הצללים היא כבר הייתה די נמוכה בשמיים. אולי אפילו כבר הגיע הזמן לקום להכין ארוחת ערב. אבל אז נזכרתי שאתמול היה תורי, אז היום אני יכול להשאר עוד קצת במיטה.

לא באמת היה לי בשביל מה לקום. למעשה לא היה לי בשביל מה לקום מהמיטה לעוד שנתיים וקצת. האנשים שרבצו סביבי על שאר מיטות הברזל שבחדר, גם להם לא היה בשביל מה לקום. ולהם נותר זמן יותר ארוך מאשר לי להעביר בבטלה בשרות המולדת.

במדינות אחרות, המתקן שהיה מגורי לשלוש שנים כלל לא היה מאויש. אחת לחודש היה עובר מישהו ובודק אם צריך אולי להוסיף מים במחליפי החום. אבל שלושת השנים שלי ושל שותפי לבניין לא נספרו על ידי אף אחד.

חוץ מריבקה.
כשהסתובבתי אל צד שמאל, ראיתי את הפרצוף שלה תקוע ממש מולי, העיניים החיזריות שלה נעוצות בי במבט ממזרי, אוזן אחת מושפלת. ידעתי מה הולך לקרות, אבל לפני שהספקתי לסגת, מצחה המאד נוקשה חבט בבסיס אפי. לא היתה לה סבלנות לחכות שאקום. היא הייתה צריכה מישהו לנגוח בו, עכשיו. אמנם עדיין לא מלאה לה שנה ועוד לא צמחו לה קרניים, אבל היא כבר החלה להתאמן. לעיזים יש מחויבות לעיזיות שלהן.

קמתי. עיני היו עדיין מלאות דמעות מהנגיחה הקודמת, אבל הצלחתי בכל זאת לראות את הנגיחה הבאה מגיעה, והזזתי את הרגל בזמן. "בום", מסגרת הברזל של המיטה רעדה כולה, אבל ריבקה לא התרשמה.

עברתי למטבח. ההכנות לארוחת הערב, האירוע המשמעותי ביומנו שם, כבר היו בעיצומן. יחד חתכנו ירקות, קטן קטן, כי קוביות עגבניה גדולות מחצי סנטימטר זכו לקיתונות של לעג. "סלט של פילים הכנתם לנו?". ריבקה עזרה גם היא, וחסכה לנו לזרוק לפח את קליפות המלפפונים, וגם את קופסאות הקוטג, עם העדפה קלה לפלסטיק.

כולנו שם התעסקנו בארוחת הערב בכוונה גדולה. הרי לא אחת קמנו מהמיטה רק בהזדמנות זו. ואם כבר קמנו, נשארנו לפעמים ליד השולחן למשחק קלפים, לא ארוך. ויסט אם אני זוכר נכון. אבל הבטלה מעייפת. כאשר אתה לא עושה כלום כל היום, ואין גם צורך שתעשה משהו, חיתוך עשרה מלפפונים וטיגון כמה חביתות הופך לפעולה שאחריה צריך לנוח כמה שעות. כמה? נאמר עשרים.

ככה זה היה בחדשים הראשונים להגעתי לשם, למתקן על שפת מכתש רמון. ריבקה, העז שאימצה אותי, עזרה לי להחלץ מחבורת הזומבים. תחילה, רק יצאנו יחד מהבניין, לחצר, לחפש לריבקה עוד קצת ירק לאכול, בעיקר משיחי העגבניות שגדלו במקום בו צינור הניקוז של המטבח זרם חופשי אל המדבר. אחרי כן, התחלנו לטייל יחד טיולי ערב לאורך שפת המכתש, כשהיא הולכת לצידי כמו כלב מסור, ומנסה את מזלה בנגיחת הברך שלי בכל פעם שהיא חשבה שיש לה זוית נוחה.

כשהתקרר קצת התחלנו לצאת כבר בבוקר, ועד הערב הספקנו להגיע למעלה מחמל, לרדת למכתש, לצאת ממנו עשרים קילומטרים יותר מאוחר, ולחזור לבסיס בדיוק לארוחת הערב. ריבקה הגיעה הרבה לפני, כי היא לא הבינה מה הטעם לצאת מהמכתש לאורך הכביש העולה אל מצפה רמון, במקום לעלות בקו ישר במעלה הצוק, כמו היעלים. פעם פעמיים היא הסכימה לעלות אתי בכביש, אחרי כן ניסתה לדחוף אותי לכוון המצוק, ובסופו של דבר נפרדנו והלכנו איש בדרכו.

כשריבקה בגרה ונאלצה לחזור לבדואי שהפקיד אותה בידי, נפרדנו סופית. אבל אז בדיוק החל המחזור הראשון של האוניברסיטה הפתוחה, ולמיטת הברזל חזרתי רק בשעות הלילה. היה לי שקט ללמוד – שאר חברי לצוות המשיכו לישון. גם ביום. אני מקווה שהם התעוררו ליום השחרור.

עוד סיפורים כאן

אל מעבר לאופק, הטרופו

ב 1967 כבשנו את חצי האי סיני. ב 1969 הקים צה"ל עורק רדיו-טלפון אל שארם אל-שייך שסיפק 300 ערוצי טלפון דרך ערוץ תקשורת הפועל בשיטת ה Tropo-scatter. הערוץ התחיל בצריפין, עבר בתחנת ממסר על שפת מכתש רמון ליד מצפה רמון, ומשם התפצל לעורק ראשי אל שארם אל שייך, ליד "חוף השאפות" ועורק משני, אל בקעת הירח שליד אילת, מעל בסיס חיל האוויר "עציון" שכבר לא בידינו.

ב 1974 התגייסתי לצה"ל, הוכשרתי כ"טכנאי טרופו", ואת רוב שרותי הצבאי, ארבע שנים, עשיתי בתחנות ערוץ התקשורת הזה. ב 1981 קראו לי למילואים, כדי לפרק את הציוד לפני החזרת שארם אל שיך למצרים. ששת האנטנות בתחנת הממסר על שפת מכתש רמון עוד עמדו שם כמה שנים ללא שימוש עד שיום אחד עברתי שם, והן כבר לא היו.

הקשר בשיטת ה"זרוי הטרופוספרי" הוא טכנולוגיה המטרימה את עידן הלוויינים (אח, כמה רציתי להשתמש במילה בהקשר טכני…). היא מאפשרת קשר למרחקים גדולים, אל מעבר לקו האופק, במקומות שאין קו ראיה בין משדר לקולט. זה היה למשל אמצעי הקשר העיקרי בזמנו בין אוקינוואה ליפן.

בשיטה זו, "מפציצים" נפח מסוים של הטרופוספירה (שכבת האטמוספריה הנמוכה, עד גובה 12 ק"מ לערך) בקרינת רדיו בהספק גבוה מאד, ומהצד השני מכוונים אנטנות מאוד כיווניות לכיוון אותו נפח אויר, ובעזרת מגברים רגישים מאד קולטים את קרני הרדיו שחלקיקי האטמוספרה שבתוך הנפח הזה מפזרים לכל עבר. נדרשים מגברים רבי עוצמה בצד המשדר, 10KW במקרה של הערוץ ממצפה רמון לשארם, אנטנות שידור וקליטה ענקיות בעלות "שבח אנטנה" גדול מאוד, ומגברים בעלי ספרת רעש נמוכה מאד, המסוגלים להפריד את הסיגנל החלש הנקלט מרעש הרקע והרעש שלהם עצמם. בנוסף, השידור הוא בשני תדרים שונים במקביל (frequency diversity) ושתי אנטנות במקביל (spatial diversity). ארבעה מקלטים בצד הקולט קולטים שני תדרים שונים בשתי אנטנות הממוקמות זו ליד זו במרחק מה, ובכל רגע נתון נבחר האות מהמגבר הקולט טוב יותר.

זה ציוד יקר ומסובך עד מאד, שסופק על ידי חברת Philco האמריקאית, כן אותה חברה שייצרה את מקלט הטלויזיה הראשון של משפחתנו, עם מסך ה"black magic"  שבעצם היה סתם לוח פלסטיק שחור ושקוף לפני שפופרת המסך. אבל הציוד הזה, כל כך אמין שברוב מדינות העולם הוא עובד במתקנים לא מאוישים, במקומות מאד לא נגישים, ונדרש רק ביקור מפעם לפעם לטיפולים שוטפים. לא כך בצבאנו – שם כוח האדם הוא חינם, ולכן בנה הקבלן האמריקאי בכל מתקן "וילה" ממוזגת ומצוידת היטב למגורי הצוות: ארבעה טכנאים, איש גנרטורים ונהג. וב"וילות" האלה העברתי חלק גדול משרותי הצבאי.

אני יכול להעיד שהציוד היה אכן מאד אמין, ובאמת שלא היה מה לעשות שם. התקלות היחידות נגרמו כתוצאה מטיפולי סרק, שנהלים שנכתבו על ידי אנשים שלא היה להם מושג, כפו עלינו לעשות לציוד, עד שהבנו את זה, והתחלנו להתעלם מהנהלים.

לקח לי זמן להגיע אל המנוחה והנחלה של תחנות הטרופו הנייחות. את כל החיפאים שבמחזור שלי  ציוותו "קרוב לבית" בצריפין, לאייש את עורקי הטרופו הניידים, שאותם יצאנו מפעם לפעם להקים בראשי גבעות נישאות. להקים ערוץ כזה זה עבודה קשה, אך קלה לעומת תורנויות המטבח וחדר האוכל בגדוד פעמיים בשבוע – מצד החמה ועד צאת הנשמה. לא התלהבתי, ולאחר שהפגנתי את חוסר התלהבותי מספיק פעמים, והיו לי כבר פסקי מאסר על תנאי תלויים ועומדים כנגדי כמעט על כל סעיף בספר החוקים הצה"לי, הצלחתי לעבור לתחנה הצפונית של הטרופו, זו שהייתה בצריפין, ליד "שער ראשון". זה היה לא רע, אך עדיין קרוב מדי למפקדת הגדוד ועיניה הפקוחות, והמשכתי לחתור דרומה.

על ראש האנטנה ה"קטנה". השידור, בהספק 1KW, מכובה..

בסופו של דבר, העברתי את רוב שרותי הצבאי בתחנת מצפה רמון, פרט לעשרה חודשים בתחנת שארם אל-שיך (רובם מתחת למים, בריף האלמוגים שליד המתקן, ולאורך החוץ מדהב ועד חמאם מוסא), וכשמונה חדשים בתחנה שבבקעת הירח (בעיקר בלילות, בימים בעיקר בנואייבה. אח, נואייבה..).

במצפה רמון, לא היו חופים, אך היה "קומנדקר", (שנקרא גם נ.נ. משום מה), רכב בעל עבירות לא רעה, אם כי לא בקליבר של ההאמר. לא היה מחסור בתלושי דלק, והיו כל הנופים המדהימים של הנגב וסיני לטייל בהם. מה שהיה עוד יותר מדהים, שאת רוב אנשי הצוות שם, זה לא עניין. הם העדיפו לבלות את ימיהם בשינה. בחיי לא ראיתי אנשים שישנים כל כך הרבה שעות. קמים, אוכלים, חוזרים לישון. מדהים. ממש לא היה לי עם מי לטייל, עד שגיליתי את החיילות ששרתו במתקן חיל האוויר הסמוך והתגוררו במצפה רמון.

ובין טיול לטיול, היה לי זמן לקרוא בערך את כל הספרים בספריה הציבורית המצוינת של מצפה רמון, ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לשמוע קורסים כשומע חפשי באוניברסיטת באר שבע, לצאת לשטח עם פקח רשות שמורות הטבע, למצוא את הצוערים מבה"ד 1 שהלכו לאיבוד במסעי נווט (ידעתי כבר בדיוק איפה הם הולכים ללכת לאיבוד), לעשות עוד מליון דברים אחרים, וגם להיות שבוע בחודש בבית. זה היה בית הבראה ממש לא רע, ובשנה האחרונה והרביעית זה אפילו היה בשכר – במשכורת לא רעה כלל של צבא קבע.

די הצטערתי כשזה נגמר והייתי צריך להשתחרר, אבל הרגשתי שאני צריך להמשיך הלאה, לחיים האמתיים. לא הייתי בטוח שאצליח לשמור על רמה סבירה של פעילות לאורך זמן. פחדתי לשקוע בשינה כמו רוב חברי הצוות שלי. ויצאתי. היה טוב, וטוב שהיה. היום אין דברים כאלה – אני מקווה, אלה ככלות הכל כספי המסים שלי (ושל משלם המסים האמריקאי) שמממנים את זה.