סוּפִים

בשישי לאוגוסט 1984, למדתי לראשונה על קיומם של הסופים, כת מיסטית של האיסלם. אני יודע את התאריך לא בגלל שזה התאריך שבו ראיתי את האור והפכתי סופי, אלא בגלל סיבה הרבה הרבה פחות רוחנית. יש לי גיליון אלקטרוני בו אני רושם (כשאני זוכר) איפה הייתי בכל יום בו שהיתי מחוץ לציון (לא כולל שהייה בשטחים שהיו שייכים, או כבר חזרו להיות שייכים, למדינות השכנות).

זה התחיל מזה שממשלת ארה"ב רצתה לדעת פעם על כל תאריכי הכניסה והיציאה שלי מתחומה, ומשם זה התגלגל. חוץ מזה, בעידן של הצילום האנלוגי, אי אפשר היה להטמיע את תאריך הצילום בתוך התמונה אלא רק עליה, וזה די הורס צילומים, התאריך הזה באותיות רבועות בתחתיתן. אז רציתי לדעת מתי צילמתי כל תמונה. לא משנה, יש לי את הגיליון האלקטרוני הזה, וזהו. אני לא מתנצל.

בכל אופן, בביקור הראשון ההוא בטורקיה (הראשון מבין רבים, ועוד רבים שאני מקווה שיגיעו – אני מת על המדינה ההיא) שעל היציאה הדרמטית אליו מהארץ סיפרתי כאן, הגעתי עם זוגתי שתחייה ואחותי שתחייה גם היא, בנסיעת אוטובוס ארוכה לעיר Konya, שם קבור Jalal ad-Din Muhammad Rumi הידוע גם כ Rumi או בתואר הכבוד Mevlâna. (אדוננו).Molana

Mevlâna היה משורר, שופט, תאולוג ומיסטיקן סופי ממוצא פרסי שחי במאה ה 13. הנושא המרכזי של הגותו, שלה מאמינים רבים בכל רחבי אסיה, וגם במקומותינו מסתבר, הוא מושג התווחיד (אחדות), וההתאחדות עם האהוב (השורש) שממנו הוא נקרע והופרד, ורצונו ותשוקתו לאיחוד מחדש. עבור מערביים רבים, תורותיו הן ההקדמה הטובה ביותר לסופיות.1024px-Mausoleo_Mevlana

הקבר של Mevlâna הוא מבנה מרשים ביותר ובמוזיאון שלידו למדנו הרבה על הסופים ותרבותם, אלא שלראות אותם מחוללים לא יצא לנו. מסתבר שהשלטון החילוני (אז) דיכא ביד חזקה את כל הכתות המוסלמיות וגם על הסופים אסר לקיים את ריקוד הדרווישים שבו הם התפרסמו, אלא רק פעם בשנה, ביום פטירתו של Mevlâna החל בדצמבר. אז המשכנו הלאה, לקפדוקיה (שאותה אפשר לראות במלוא תפארתה ב"שנת חורף", הסרט הטורקי הארוך אך היפה שמוקרן פה כרגע), ומשם חצינו את נהר הפרת אל חַרַן, זו המוזכרת במקרא כמקום בו חנה אברהם אבינו בדרך הנה (ומאז המקום לא השתנה…).

אבל הבטחתי לעצמי לשוב באחד הימים ולראות את הדרווישים המחוללים. ובשנת 2000 ה Mevlâna עצמו זימן אותי – הוא זימן לעברי deal דרך הדקה התשעים: 59$ לטיסה הלוך ושוב לאנטליה, וארבעה לילות בחצי פנסיון במלון ארבעה כוכבים באנטליה העיר. עיסקה שלא רבים קפצו עליה בעיצומו של חורף – המטוס לא היה מלא ורוב הנוסעים האחרים היו עובדי סיעוד שסוף שבוע חורפי באנטליה במחיר שכזה היה בטווח האפשרויות שלהם.

המלון אכן לא היה משהו לכתוב עליו הביתה, או אפילו לבלוג, וכנ"ל האוכל בו, אבל שהינו בו רק בליל ההגעה ובליל העזיבה. למחרת, ה 13 לדצמבר, היום בו צויין יום מותו של ה Mevlâna,  ירדנו העירה ושכרנו לנו בסוכנות מקומית פיאט שאהין, הגרסה הטורקית של פיאט 131, מכונית שהיה לנו כמה שנים קודם בארץ, ומאד אהבנו. ועם המכונית עלינו במעלה הרי הטאורוס אל הרמה האנטולית ולקוניה שבמרכזה כדי לחוות בדרווישים המחוללים. הייתה נסיעה מרהיבה בנוף מושלג וצחיח, והגענו אפילו בזמן לפתיחת המשרד הממשלתי הממוקם במקום כל כך קשה לאיתור, שנדרשה דבקות עקשנית במשימה, או ב Mevlâna, בכדי למצוא את המקום.

נדמה לי שהזמנתי מהארץ כרטיסים בטלפון, אבל בכל מקרה, זה היה ברגע האחרון, ומקומותינו היו רחוקים מהזירה בה עמדו הדרווישים לחולל, באולם כדורסל אפרורי בפרברי העיר. אבל היו לנו  כמה שעות שבהם יכולנו למצוא מלון וללכת לנוח קצת כדי שנגיע להופעה לא עייפים אחרי הנסיעה הארוכה מאנטליה.

אלא שאז התחילה האדמה לרעוד. זה היה שלושה שבועות אחרי רעידת האדמה הגדולה באזור מערב טורקיה בה ניספו כמה אלפים. כוחות הצלה מישראל היו עדיין שם על הקרקע ועדיין חיפשו אנשים שאולי קבורים תחת ההריסות. זה היה בחדשות כל ערב. אז פלא ש"עפנו" החוצה מהמלון ולא העזנו לחזור גם כשהרעידות נרגעו? ממילא כבר לא היינו מסוגלים לישון, אז הלכנו אל אולם הכדורסל, ושם, רצוצים מעייפות, צפינו מאחת השורות האחרונות באולם בטקס.

שהיה יפה, ומרשים, אבל היה יותר מרשים אם היינו רואים אותו מקרוב, ולא המומים מעייפות ומודאגים מרעידות האדמה. קצת התפספסה הנסיעה ההיא, אבל לפחות הצלחנו בהזדמנות זו לקנות עוד שטיח קילים מופלא מאלו שעושים בכפר Nuzumla שליד קוניה. וגם גילינו את נפלאות מולסת הרימונים שאותה מכרו הכפריים לאורך הכבישים העולים לרמה.

יתכן שהיום, כשהמשטר בטורקיה כנראה קצת פחות רודני ודכאני, (וגם קצת פחות אוהב אותנו), הטקס כבר מתרחש באופן יותר ידידותי ויותר חגיגי. אבל כנראה שרצה ה Mevlâna שהטקס יגיע אלי, פה לחיפה – עד לבית הגפן בו למדתי כמה שנים, עד לא מזמן, ערבית מדוברת מדי שבוע.

על פי המסורת הסופית יום המוות של ה Mevlâna הינו יום האיחוד ועל כן נקרא יום הנישואין. "עמותת בוסתן בני אברהם", בשיתוף עם "בית הגפן" התאחדו כדי להפיק לראשונה בארץ את טקס ה SEMA. טקס אשר מעולם לא נפתח בישראל לקהל הרחב.

שם באולם הגדול בקומה השניה, התקיים הטקס, שבו מזכירים למשתתפים את האל, במין טקס רב-דתי רב-תרבותי שכזה. שם יצא לי לראות מקרוב שישה רקדנים רוקדים את ריקוד הסחרור, שהסיבוב המחזורי שלו כנראה שמכניס את הרוקדים בו לסוג של טראנס.

התכנסו שם כמה מטובי הנגנים בארץ, כמו למשל מארק אליהו ואמיר שהסאר, וניגנו. ושר שם בקול ערב מאד האימאם הראשי של מסגד אל-אקצה, והערב כולו היה חוויה מחממת לב של אחווה המתעלה מעל לדת כזו או אחרת, ומוזיקה משובחת, ואת הריקוד ראיתי לשם שינוי כשאני יושב ממש לרגלי הרקדנים. היה חוויה מתקנת לזו שב Konya, ארבע עשרה שנים קודם.

ושם למדתי שיש ביפו פעילות של קבוצה בשם בוסתן בני אברהם, המקיימת מפגשים שבועיים ללימוד המחול הסופי מהצעד הראשון, בימי רביעי, 20:30 – 22:00, ועל פי רמת הרקדנים, הרוקדים שם כבר שנים, זה משהו שעושה להם טוב, ומביא אותם למיומנות ממש גבוהה. נסו אתם להסתחרר סביב סביב עשרים דקות בלי ליפול, ולעצור במקום מדויק בבת אחת. ממש לא פשוט. ניסיתי את זה, בחלק הערב בו הנגנים ניגנו והקהל הצטרף לריקוד

את הערב הנחו שני בני זוג:  איהאב ואורה בלחה. תהיתי מי הם, ומצאתי את התשובה באתר העמותה:
את העמותה מוביל איהאב בלחה יליד יפו. פעיל שלום ומחנך. בעל ניסיון של למעלה מ- 15 שנים בתחום של דו קיום וגישור בין בני אדם. איש דת איסלאם וחוקר התנועה הסופית – המיסטיקה של האיסלאם. מקדש ערכים של שלום ואהבה מהאיסלאם המהווים כלים רבי עוצמה המסייעים לגישור וקירוב לבבות בין אנשים.
במסגרת עמותת בוסתן בני אברהם, אורה בלחה מנהלת את גני הילדים האנתרופוסופיים הדו-לשוניים ביפו. רקדנית ומורה מוסמכת לתנועה ומחול בסגנונות שונים. מנחה מפגשים בנושא תנועה וריפוי ומעבירה סדנאות בנושא פיוס ודו קיום. אורה מורה מוסמכת ללימודי המחול הסופי והתרבות הסופית המסורתית. הוכשרה וקיבלה את ברכתו של שייח' ג'לאל א-דין לוראס, ראש המסדר המוולווי בקוניה (טורקיה).

עוד על התרבות הסופית אפשר ללמוד ממבחר ספרים שתורגמו לעברית שאפשר למצוא ב"עולם קטן", חנות לספרות מיסטית והוליסטית בירושלים (עמק רפאים 54, מאחורי יוסף הדייג). שווה לראות גם את סרטו של רפיק חלבי על הסופים בישראל.

ושווה לחוות בהזדמנות באופן אישי את טקס הזיכר. נפלא. וכל כך נדיר, כאשר כל סימן של דו-קיום נרדף ומושחת.

מודעות פרסומת

1984: הבריחה מחיפה

נמלטנו מהארץ בערב יום רביעי, ה 26 ליולי, 1984.

ישבנו על סיפון האנייה, יחד עם המוני הפליטים שהצליחו למלט את עצמם בזמן, וגדשו, דחוסים וצפופים, כל פינה אפשרית של הסיפון. וכולנו יחד צפינו באורות של חיפה מתרחקים ובהר הכרמל קטן והולך, נמוג אל החשכה. ונשמנו לרווחה. הצלחנו! יצאנו בזמן.

זו הייתה שנת ההיפר-אינפלציה, השנה בה עלה המדד ב 444.88%.  יומיים קודם היו הבחירות לכנסת ה-11 שבעקבותיהן עתידה לקום ממשלת אחדות לאומית ברוטציה בין שמעון פרס ויצחק שמיר. (שנתמכה על ידי 97 חברי כנסת – יותר מממשלת נתניהו-מופז)

זו הייתה גם השנה בה סיימתי את השנה הראשונה של לימודי התואר השני, ובה, בחופשת הקיץ, תכננו טיול לטורקיה – אני, זוגתי ואחותי.

תכננו לצאת מהארץ כמה ימים אחרי הבחירות, (שהיו ביום שני ה 23.7.1984), כדי שנוכל למלא את חובתנו האזרחית, אז עוד חשבנו שאולי גם נצליח להוריד את הליכוד מהשלטון. (מישהו זוכר את ה"כלכלה הנכונה" של ארידור? את שמחה ארליך?). הזמנו כרטיסי סיפון באוניה שעמדה להפליג מחיפה דרך קפריסין לרודוס, ביום ראשון ה 31.7, ומשם תכננו לחצות במעבורת למרמריס אשר בטורקיה.

טורקיה ממש לא הייתה אז על מפת התיירות של ישראלים. "החברה הגאוגרפית" ז"ל לבדה הוציאה "טיולי הרפתקה" לטורקיה, ובעזרת הפרסומים שלהם תכננו מסלול שמיזג את טיולי מזרח טורקיה שלהם עם טיולי מערב טורקיה, מסלול של כחמישה שבועות.

הייתה לטיול מוטיבציה נוספת: תכננו נסיעה של שנה שלמה ל"מזרח", עם סיום התואר השני שנה מאוחר יותר, וכיוון שהייתה אז הקצבת מטבע זר של 2000$ לאדם לכל נסיעה, תכננו לקנות את מלא ההקצבה לשלושתנו בנסיעה זו, ולשמור את יתרת מה שלא נוציא בטורקיה, לנסיעה "הגדולה". לישראל לא היו אז כלל יתרות של מטבע זר, וכיוון שהשקל קרס ונפל מדי שבוע וכולם רצו אז רק מטבע זר, המדינה התנהלה בדולרים, השוק השחור פרח, והיה הבדל ניכר בין השער הרשמי לשער השחור. בקיצור, ההבדל בין שער השוק השחור והשער הרשמי על 6000$ (ההקצבה לשלושה אנשים) כמעט ומימן לנו את כל הטיול בטורקיה.

תכנון מדוקדק, תודו. אבל דבר אחד לא לקחנו בחשבון: למרות אי הבהירות בתוצאות הבחירות, פעל משרד האוצר של הממשלה היוצאת במהירות ובנחישות, ולמחרת יום הבחירות פרסם שורה של גזירות כלכליות, לא ברור תחת איזה מנדט בדיוק. בין היתר, צומצמה ההקצבה ליוצאים ל 1000$ לאדם. מי שכבר קנה, ויצא מהארץ עד יום שישי באותו שבוע, יוכל לצאת אם מה שכבר רכש, מי שיצא מאוחר יותר, כפי שאנחנו היינו אמורים לעשות, יצטרך להחזיר את כל מה שרכש מעל ההקצבה החדשה והמוקטנת.  נדמה לי שגם הוגדל "היטל הנסיעות", היטל על כל יציאה לחו"ל (עוד משהו לו אני לא מתגעגע..).

מה עושים? היינו בפניקה.  בערב יום שלישי, למחרת הבחירות, הודיעו על הגזרות ובבוקר יום רביעי ירדתי לרחוב העצמאות, למשרדי חברת הספנות. התברר לי שיש להם ספינה המפליגה עוד באותו הערב, לא לרודוס אלא לכרתים, דרך קפריסין. כרתים לא קרובה לטורקיה, אבל הם הסכימו לפצל את הכרטיס שלנו לרודוס להפלגה באותו הערב לקפריסין, ומשם, שלושה ימים מאוחר יותר, באוניה בה היינו אמורים לצאת מהארץ ביום ראשון, לרודוס. נשמע לא רע, והרווחנו עוד שלושה ימי טיול בקפריסין.

אבל היו לזה כמה חסרונות: ראשית, לא היינו היחידים שנקלענו למצוקה עקב גזרות הערב הקודם. היה ברור מהעומס במשרד שהולך להיות צפוף על האנייה. אבל אנייה זה לא מטוס. תמיד אפשר להעמיס עוד כמה. מקסימום, לא יהיה מקום לפרוש שקי שנה על הסיפון, ומדובר הרי רק בלילה אחד.

יותר משמעותי: איך מתארגנים ליציאה תוך שלוש שעות, כשאחותי מלמדת בבית ספר בירושלים וזוגתי בעבודה (בחיפה, באלביט). ולא זו בלבד, אלא שזוגתי לא ממש אוהבת "הקפצות". לא תליתי תקוות רבות בעניין, אך ניסיתי, ולמרבה ההפתעה, נעניתי בחיוב.

וכך, יצאה אחותי עם חתולתה דנה לדרך מירושלים, הפקידה אותה אצל ידיד, השאירה את המכונית בהרצליה אצל הורי זוגתי, ואלו הסיעו אותה אל חיפה, אל הנמל. כל זה, ואריזה לחודש וחצי, בשלוש שעות. זוגתי, באלביט בחוף שמן, הפילה את המקלדת מהיד, יצאה בדהרה, יתכן שאף הספיקה לעבור בבית והגענו כולנו, מתנשפים ועם הלשון בחוץ, לנמל חיפה.

היינו  יכולים קצת פחות למהר – האנייה לא הפליגה בזמן. עוד ועוד בורחים זרמו אליה, כולם שמחים ועליזים על שהצליחו להימלט מרוע הגזרות. האנייה, פחון מתפורר מחלודה כבן חמישים שנה, חישבה לשקוע תחת העומס, ואנחנו הרגשנו כמי שמממשים שחזור היסטורי של ספינת מעפילים. לא "יציאת אירופה" אלא "יציאת ציון".

בשלב מסוים נחלש זרם הבורחים, הרמנו עוגן, ויצאנו לדרך. אל החוויה של יציאה ראשונה מהארץ בדרך הים, ועוד מחיפה עיר הולדתי, התווסף הנופך המתוק של הניצחון על המערכת. אורות חיפה נמוגו לאיטם, רכס הכרמל נבלע בחושך, והיינו בלב ים, בדרך.

בסופו של דבר, מצאנו מקום לפרוס שקי שינה על הסיפור. ירדנו בקפריסין למחרת, טיילנו בה שלושה ימים, הפלגנו הלאה לרודוס וטיילנו גם שם, משם הפלגנו לטורקיה, והיה טיול נפלא.

טורקיה ארץ פשוט מדהימה וחבל שאנשים מענישים את עצמם כשהם נמנעים בביקור בה. מאז היינו בה עוד מספר פעמים לא קטן, חודשים לא מעטים במצטבר, ועוד לא מיצינו. אבל מאז לא יצאנו מהארץ כמו בנסיעה הזו.

güle güle

אני מת על טורקיה. אני לא מת על ליברמן. אבל אני גם לא מתלהב ממכתבי ההתנצלות הפרטיים לטורקיה שרבים ממכרי וידידי מכינים ומפיצים.

טורקיה היא לדעתי מספר שניים ברשימת הארצות שאדם חייב לבקר בהן. הראשונה היא כמובן הודו. משנות השבעים ועד היום צברתי  לא מעט חודשים וביקורים בטורקיה, וזו פשוט ארץ מדהימה מכל בחינה. אני גם מאד אוהב את האנשים, והמטבח הטורקי נפלא בעיני.

אבל – לפעמים אין מה לעשות, וצריך להגיד להתראות – güle güle בטורקית. המפלגה שעלתה שם לשלטון היא איסלמית, ולמרות שהאינטרסים של טורקיה נשכרים מהיחסים עם ישראל, הם מחויבים לאידאולוגיה שלהם. עד כה הם שמרו על איפוק כאשר התקווה להצטרף לאיחוד האירופי עוד לא אבדה, אך כיום ברור לכולם, גם לטורקים, שלאיחוד האירופי יש כבר היום יותר מדי מדינות עניות הנסמכות על שולחנו מכדי שיהיה סיכוי כלשהו שהם ירצו לצרף גם את טורקיה.

אני לא מנסה לנקות מאשמה את הפירומן הראשי – ליברמן, וסגנו לענייני תבערה – נתניהו. אך התגובה המופרזת של ארדואן מלמדת אותי שהטורקים לא באמת היו מעוניינים בהתנצלות ישראלית. הם היו ממשיכים ומבקשים ניסוחים יותר ויותר קשים לנו עד שהיינו נאלצים לא להסכים ומגיעים למקום בו אנו נמצאים כעת.

אני גם לא מתרגש מזה שהם יפסיקו לקנות מאיתנו נשק. נתחיל בזה שהיה עדיף בעייני אם כלכלתנו לא הייתה מבוססת במידה כה רבה על דרכים להרוג בני אדם. גם מסיבות מוסריות וגם כי הקונגלומרט התעשייתי-בטחוני פועל כבר שנים בעזרת שלוחו – אהוד ברק, לנטרל כל ניסיון להקטין את נתח הביטחון בעוגת התקציב. נמשיך בזה שאנחנו מוכרים נשק מתקדם למדינה מוסלמית בלי שום דרך אמתית לוודא שנשק זה לא יופנה נגדנו בהמשך, או על ידי טורקיה, או על ידי מי שהיא תעביר לו את הנשק הזה. שיקולי הרווח גורמים לסוחרי הנשק הישראלים עיוורון לבי הסיכון הזה.

לגבי המסחר הלא בטחוני עם טורקיה: אנחנו מייצאים לשם 500 מליון דולר פחות ממה שאנחנו מייבאים. לא חסרות מדינות בעולם שירצו למכור לנו דבלים, מקררים סוג ב' ומכוניות. גם חלבה לא רעה יש בארץ, גם אם לא מגיעה לקרסולי זו הטורקית.

ולגבי אבדן האפשרות לתייר בטורקיה: חופשות בטן גב "הכל כלול" לא היו אף פעם כוס התה שלי. את האתרים העיקריים של טורקיה כבר ראיתי.

מי שעד כה לא טרח וביקר בטורקיה – הפסיד. אבל כנראה שניתוק מוחלט של יחסים לא יהיה. במקרה הגרוע יהיה שלום קר כמו עם מצרים או ירדן. סוג יחסים שכזה מניא את רוב הישראלים מביקורים תיירותיים. אותי לא.