ה[צ/ס]תה

הייתה פה פרצה שקראה לגנב, והגנבים הגיעו בריצה. לאור היום.

חברות הביטוח עומדות להרוויח מאות מליוני שקלים מהכרזת גל השרפות האחרון כפעולה מלחמתית. מצד שני, אזרחים רבים ששילמו פרמיות שנים רבות לאותן חברות הולכים להיפגע – לא בגלל שהם "יצאו פרייארים" ושלמו על ביטוח אלא בגלל שהכיסוי הממשלתי לנזקי תכולת הבית של מס רכוש מוגבל ל 100,000 ש"ח ולרבים הנזק גדול בהרבה, וכן, היה להם כיסוי מוגדל שעליו הם שלמו. חברות הביטוח לא צריכות לשלם כלום במקרה שהשרפה מוגדרת כפעולה מלחמתית, אפילו לא את ההפרש בין הכיסוי הממשלתי לפרטי.

בינתיים שמעתי את סגן שר האוצר יוצא לרדיו ומספר בהתרגשות שחברות הביטוח, ברוב טובן,  לפנים משורת הדין, יסכימו לכסות אצל מבוטחיהם את הפער בין הכיסוי לנזקי תכולה של המדינה לזה הפרטי, גם כשהשרפות יוכרו כפעולה מלחמתית. בסך הכל עשו אתם עסקה: עשרות מליונים במקום מאות מליונים.

כשבצד אחד של המשוואה מישהו עומד לצאת ברווח כל כך גדול ומצדה השני של המשוואה כל פוליטיקאי דרדס יכול בדיבור בעלמה, ללא צורך בשום ביסוס עובדתי, להפוך אסון טבע לפעולה מלחמתית, אין לי כלל ספק שהלופ הולך להסגר בדרך כזו או אחרת, שהמשוואה תאוזן גם כספית. גם אותם פוליטיקאים יצאו נשכרים, כספית, מאותה הכרזה. זו שחיתות שפשוט אי אפשר למנוע.

וכשפוליטיקאים גזענים, כמו למשל נפתלי בנט ("רק מי שהארץ לא שלו מסוגל לשרוף אותה"), גלעד ארדן ( "טרור הצתות") מירי רגב ("פרעות תשע"ז") ובנימין נתניהו יכולים באותה הזדמנות לגזור גם קופון גזעני מהכרזות שכאלה, ולהסית עוד ועוד את האוכלוסיה היהודית בזו הערבית, להסית אנשים בשכניהם לרחוב, לעיר, למדינה, לאזור, אז קל להם אפילו עוד יותר לצאת בססמאות דמגוגיות ומופרכות כמו "אינתיפדת האש", לא משנה כמה זה הולך לעלות לאוצר המדינה. כיסם האישי לא הולך להיפגע, להפך.15181564_1247471958660988_44948239581551173_n

אפשר גם להניח שציבור הלא מבוטחים בממוצע יותר ימני מציבור המבוטחים (אני מוכן להתערב על זה), כך שאותם פוליטיקאים מהימין יכולים גם להראות כמיטיבים עם העם, וגם לדאוג יותר לבסיס התמיכה שלהם.

לבי לבי עם אותם אנשים שבתיהם נשרפו ולא היה להם כיסוי ביטוחי. אני חושב שהמדינה כן צריכה לעזור במקרים כאלה, כשזה כוח עליון, לא רק פעולה מלחמתית. צריכה להיות קרן לכיסוי נזקי טבע שכאלה, לא רק לחקלאים. ואופן הפיצוי צריך להיות כזה שיבטיח כיסוי מינימלי לכל אחד, ויאפשר לאנשים לרכוש לעצמם כיסוי מוגדל. כמו שיש פוליסות בריאות פרטיות שרק משלימות את הכיסוי של קופות החולים. כי האקלים משתנה, ישראל הופכת יותר יותר צחיחה, והשרפות הולכות להיות יותר ויותר שכיחות.

גל השרפות, שאני מקווה שנגמר, לווה בשימוש נרחב במילים "הסתה" ו"הצתה". נכון לשעת כתיבת הרשומה הזו, אין אף מקרה מוכח של הצתה בתוך גבולות הקו הירוק, אבל יש מקרים רבים של הסתה. לא הסתה להצתה (בה הואשם בטעות עיתונאי פלסטיני-ישראלי שדווקא כתב כתבה סטירית כנגד השמחה לאיד של פלסטינים על השרפות), הסתה של פוליטיקאים ימנים נגד האזרחים הערבים, הסתה שאפילו פוליטיקאים מהשמאל נסחפו בה.

אני מוכן להמר שגם בהמשך לא יוכח אף מקרה של הצתה בתוך גבולות הקו הירוק. נכון לעכשיו, אפילו המשטרה, בראשות המפכ"ל הדתי-משיחי אלשיך, זה שנתניהו מנופף מעל לאפו מינוי עתידי לראשות השב"כ, יוצאת נגד ההכרזות האלה, ומודיעה שלא נמצאה עדות להצתה אפילו לא באחת מ 1773 השרפות שהיו בגל השרפות הזה. אבל נמצאו עדויות להסתה בכל 1773 השרפות, של הממשלה.

אישית, החמצנו את כל ההתרגשות סביב השרפה בחיפה. יצאנו ביום רביעי בבוקר לירושלים, להתקין את העבודה של זוגתי בביאנלה לרישום (שווה לבקר), ותכננו ממילא לשהות בירושלים ותל אביב עד הפתיחה במוצאי שבת. השרפה החלה ביום חמישי, ודי הוציאה אותי מהריכוז במהלך השיעור על הרצאות האסתטיקה של הגל, אבל זו בערך הייתה ההשפעה. זה והיובש בשפתיים מהרוח המזרחית הזו.

ניסיתי מאד לעקוב מרחוק אחרי התפשטות האש, אבל זה לא היה פשוט. המידע לא סופק בצורה אמינה, לא על ידי העיריה (שהזדרזה לפנות עשרות אלפי תושבים ולהבטיח ל"לוחמי" האש שולי ביטחון רחבים ואולי מוצדקים) ולא על ידי רשות הכיבוי. אבל עד כמה שהצלחתי לעקוב, האש התפשטה ממזרח העיר למערבה, מדלגת בעזרת הרוח המזרחית מחורש אחד לשני, עד שנעצרה בשטח החשוף שמעל חוף הכרמל. לא נראה לי שהיו מוקדי הצתה בו זמניים. גם קשה לי לקבל את הטיעון שההצתה הראשונה, ליד גשר פז ותחנת כיבוי האש הראשית של חיפה, נועדה לנטרל את שרותי הכיבוי, ולראיה השרפה הזו כובתה חיש קל על ידי שרותי הכיבוי שלא היו צריכים לנסוע הרבה, אבל לא לפני שגיצים בוערים ממנה הועפו בקו ישר מערבה משם, אל החורש סביב רמות ספיר ואחרי כן לרוממה, אחוזה, רמת אשכול וכל הדרך למטה לרמת פרס.

הנה למשל הסרטונים האלה של חיפה שצולמו ברחפן אחרי השרפה כדי להבין את קו ההתפשטות.

אפשר לראות עד כמה חיפה הייתה ירוקה ולא צפופה לפני השרפה ואלו שטחים אדירים של חורש נשרפו. חיפה עדיין מאד לא צפופה ועדיין ירוקה מאד. מצד שני, הסיכון משרפות עדיין גדול.

אני יכול אולי להאמין שהשרפה סביב ההתנחלויות נווה צוף וחלמיש נבעה מהצתה, למרות שמאות שרפות בכל רחבי המזרח התיכון, כולל רבות בישובים ערביים, קרו בו זמנית. למשל ראו את המפה מטה, של אירועי שרפה במהלך 24 שעות בלבד.cydgf41wqaaggj0

למה אני יכול להאמין שבשטח הכבוש היו הצתות? כי זו שיגרה שם. המתנחלים, כשהם לא מציתים בתי משפחות ערביות (דוואבשה, לא דראושה, לידיעת רינו צרור) או נערים ירושלמים (אבו חדיר), מציתים שדות ומטעי זיתים של פלסטינים כמעט מעשה יום ביומו וצריך להיות צדיק יותר מהאפיפיור שלא ליזום גם הצתות בכוון השני. גם האיום של שר הפנים דרעי בשלילת אזרחות היא איום די ריק על אנשים שישראל שוללת מהם אזרחות כבר חמישים שנה. לאור זה, אפשר אולי להבין את אמירתו של נפתלי בנט: "רק מי שהארץ לא שלו מסוגל לשרוף אותה" אם מבינים ש"מי" הם המתנחלים ו"הארץ" היא הגדה המערבית, זו שהיא לא שלהם, זו שאותה הם שורפים.

 

מודעות פרסומת

עין סעדה

כל חיי אני חי בחיפה, וכל אותו הזמן, אני מודע איכשהו שיש אנשים הגרים בתוך הסבך שליד צומת הצ'ק פוסט.

היום, כאשר יש גשר מעל הצומת, אפשר הרבה יותר בקלות לא לשים לב, אבל כאשר הצומת היה יותר איטי, מפעם לפעם אפשר היה לראות בעלי חיים וסימני מחיה כאלה ואחרים מהכביש, שם בין העצים. וידעתי במעומעם שיש שם גם מעיין.DSC09146

ידעתי גם שהיו אנשים שגרו על צלע הגבעה מעל הצומת, וזכרתי שהם סולקו משם כאשר נחפרו מנהרות הכרמל.

מרתקים אותי הקצוות הפרומים האלה של העיר, ויש לא מעט כאלה. למשל – כשיורדים מהכרמל, בנחל גלים, ומתקרבים לטירת הכרמל, נתקלים במעין חווה ובה בעלי חיים, בספר הישוב, זה הפונה אל ההר. מין סוג של מקום, שעדיין לא מושטר סופית על ידי הרשות העירונית, טיפונת של אנרכיה עירונית.

יש עוד מקומות כאלה: במחצבה הנטושה של נשר, קצת (עדיין) באפיק ואדי רושמיה, בפתח נחל שיח, ובאזור הצ'ק פוסט, באזור שפעם נקרא סעאדה, על שם המעיין הנובע שם, עין סעאדה.wpid-20150726_135845.jpg

שבוע שעבר, עשיתי סוף סוף מעשה, והלכתי לברר מי גר שם, מטרים ספורים מהמקום שבו עברתי אלפי פעמים. יצאתי מהבית לאנשהו (להרצאה של קשישונים במרכז ההנצחה של טבעון, על גרוזיה – השתכנעתי ששווה ביקור…) שעה מוקדם יותר, ואחרי שצפיתי מלמעלה על האזור מעצירה שיש בירידה של רחוב דורי ולא ראיתי שם כלום בתוך הסבך, מצאתי שאפשר לעצור בדרך אל מרכז הבקרה של מנהרות הכרמל ומשם ללכת ברגל אל אותו המקום שבו חשדתי שגרים אנשים.DSC09148

מסתבר שאכן גרים. בעבר גרו שם שלושה בתי אב, אבל כרגע נותר רק אחד. סלאח אבו שקאר בן ה 78, אשתו, ובתו פגועת המוחין. יש  להם כביש גישה קטן, רק שלהם, ממש מהכביש המוביל מצומת הצ'ק פוסט אל חיפה. כל ילדיהם הבריאים גרים בחיפה ובשפרעם, ורק הם נותרו שם, עד שהעירייה תצליח לפנות אותם.DSC09153

הם גרים שם כבר 55 שנה, והאדמה שייכת להם – רשומה בטאבו על שמם. סלאח קנה אותה בכדי לגדל עליה בקר, בשותפות עם "רומני אחד" מחיפה, ואז גם עבר לגור שם, משכונת חליסה. היום הוא כבר לא מגדל כלום, ומצבו הבריאותי לא מזהיר. אבל בינו לבין הכניסה למנהרת הכרמל יש מישהו המחזיק שם דיר של כבשים, ואלו יוצאות לרעות בשטח המאד ירוק ומאד מושקה המשתרע לאורך כל הרצועה מהצ'ק פוסט ועד מפעל "הזרע". שטח שעירית חיפה מתכננת להפוך לפרק עירוני מתי שהוא, אבל היא קודם תסלק משם את כל התושבים, ואחר כך תחשוב.

אני רק מקווה שגורל השטח המקסים הזה, שופע הצמחיה, לא יהיה בגורל הגבעה הצחיחה מוקפת הכבישים לא רחוק משם, שהייתה פעם המזבלה העירונית, והפכה גן עירוני נטול צמחיה שאיש אינו יכול להגיע אליו בכלל.DSC09142

פגשתי גם את אותו האחד המחזיק את הכבשים שם בדיר (זה שעליו הברדלס בתמונה מעלה שומר) , ומסתבר שהוא  גר בעבר באחד הבתים שפונו מעל הצומת, במקום בו מנהרות הכרמל חודרות אל תוך ההר. בבית הזה הוא מספר, גר אביו עם 24 ילדיו, ושתי נשותיו. 8 בנים ו 4 בנות מאשה אחת, 8 בנות ו 4 בנים מהשנייה. סימטרי. שתי צדדים ושתי כניסות היו לבית, אחת לכל אישה. היום, הם גרים קצת יותר גבוה על ההר, בשכונת עין גנים, ממש מעל רחוב דורי.

DSC09156

אבל הוא מתגעגע לחייו כרועה צאן. פעם היו למשפחתו פרות, שרעו סביב מעגן הקישון ושאותן אמו הייתה יוצאת יום יום לחלוב, ברגל, וחוזרת עם כד חלב גדול על ראשה. אבל את הפרות העירייה העמיסה יום אחד על משאית והחרימה. עכשיו יש לו את הכבשים. לא שאלתי מה הוא עושה אתן, אבל אני מתרשם שזה יותר תחביב מבחינתו.

בכל אופן, האיזור הביצתי הזה המושקה על ידי עין סעאדה, כקילומטר אורכו וכ 100 מטרים רוחבו, מימיו כבר לא צלולים. ביוב ממנהרות הכרמל ומהקיוסקים בצומת זורם אליו. זו פיסת טבע נדירה ששרדה "בטעות", עם מעין הנובע כל השנה, מלאה עצי דקל וצמחיית ביצה. מקום שחייבים לשמר, אבל לא בהכרח חייבים לפתוח לקהל. אולי רק איזה שביל עץ (ממוחזר) צר לאורכה, עם כמה שלטי הסבר.

זהו מקום בקצה הפרום של חיפה, שניצל בשלב זה מעודף משטור ומשמוע, מאדריכלות נוף שתלטנית, אבל לא לעוד הרבה זמן, אני חושש….wpid-20150726_135833.jpg wpid-20150726_135528.jpg wpid-20150726_135901.jpg

 

 

סייד קשוע – בוא לחיפה!

לא הבנתי עד כמה מיוחד ושונה המצב בחיפה, עד כמה דו-הקיום פה אמיתי, עד אשר המלצתי למשפחה מאשקלון שבאה אלינו (בתווך העירייה) להירגע קצת מהאזעקות,  לרדת למושבה הגרמנית. מה שנראה לנו ברור ומובן מאליו, נראה להם תמוה ומוזר. ללכת לבלות במוקדי הבילוי של האוכלוסייה הערבית? זה לא מסוכן? אתם באמת יורדים לשם?

כן, אנחנו "יורדים" לשם. לא יורדים ברמה. יורדים בהר. גם בערבית אגב, נסיעה מנצרת לחיפה למשל תתואר בפועל נ.ז.ל – לרדת. יורדים כדי ללמוד  ערבית בבית הגפן, יורדים כדי לראות אמנות בואדי, וגם להציג. יורדים כדי לאכול, כדי לקנות, כדי לשמוע קונצרטים של מוזיקה כנסייתית בכנסיות שם, כי זה חלק אינטגרלי  של חיפה.

ולכן, כשסייד קשוע מספר שהוא נוסע לשיקגו, כי הוא כבר לא יכול להיות בירושלים, או בטירה, אז תחילה התעצבתי, ואחרי כן חשבתי שחיפה הייתה יכולה להיות מקום טוב לו ולמשפחתו. אין פה אמנם כל כך הרבה "חומר" לכתוב עליו טור שבועי למוסף הארץ כמו בירושלים, אבל אני רואה שהוא מצליח למצוא זווית מעניינת לכל דבר. אז כן, הוא היה יכול להרגיש פה בנוח.

נכון, לא הכל מושלם. יש מעט מאד שכונות או רחובות אפילו, שהם מעורבים לחלוטין. בעיקר הדר הכרמל, ובמעלה שדרות או"ם (שבצעד אומלל הפכה לשדרות "הציונות" – אולי כדי לעצבן את האוכלוסייה הלא יהודית הגרה לאורכה.) אבל חברים טובים שלי גרים בבית דירות בו מיוצגות כל ארבעת הדתות (גם הבהאים).

אני חייב גם להודות שאין בין חברי הקרובים ממש, ערבים. אני לא יכול להגיד "אחדים מחברי הקרובים ביותר …". אבל אני מכיר לא מעט ערבים מהאזור, עבדתי עם לא מעטים מהם (אינטל היא אחד ממקומות העבודה הלא ביטחוניים הבודדים באזורנו), המורה שלי לערבית היא ערבייה, כמו האדריכל שתכנן את ביתנו, בעל המוסך המתקן את מכוניתנו, כמו עוזרת הבית שלנו, כמו לא מעטים מעמיתי לספסל הלימודים היום. חברים קרובים זה פשוט משהו שהייתי שמח אם היו לי יותר, אבל "לארגן" אחד שיהיה ערבי הוא לא לעניין, אפילו מבזה. אז לא, רק אם יצא.

לאורחים שלנו מאשקלון, שכבר חזרו (אחרי שגם פה הייתה אזעקה בלילה), כל זה נראה לא טבעי. לא בגלל שהם גזענים חלילה. פשוט, אין להם שום הזדמנות כנראה לחיים משותפים עם לא יהודים.
בחיפה, לא רק שדו-הקיום הזה הוא משהו שאפילו לא חושבים עליו, זה משהו שאני מתרשם שלעירייה, ולראש העיר, זה אפילו חשוב.Scan-001

חיפה פרסמה למשל מודעת צבע על עמוד שלם במוסף עיתון הארץ המוקדש לוועידת השלום שהייתה כאן לאחרונה, מודעה המשבחת ומפארת את דו הקיום בחיפה. נכון, יונה יהב לא סולד מיחסי ציבור ופרסומת עצמית, אבל פה הוא לא משבח משהו ממיפעלותיו.  פה הוא טורח להזכיר שחיפה היא אחרת. ועצם הרצון להזכיר את זה, כבר ראוי לשבח.

אז סייד קשוע, שאת האימייל שלך אין לי, בוא לחיפה. תאמין לי, יותר נעים פה מאשר בשיקגו. הייתי פה והייתי שם, ואין מה להשוות. לא תיהנה שם. אפילו הילדים שלך כבר מבוגרים מכדי שאי פעם ירגישו באמריקה בבית אם לא תחזור. בוא לחיפה, ובעוד כמה שנים תוכל אפילו להשתתף ב"סיפור חיפאי", שכותבים ערבים ויהודים מספרים בו את הסיפור החיפאי.

וכל זה, עוד לפני שדיברנו על חוף הים, והכרמל, והנוף, והוואדיות המוריקים המפלשים את העיר. ומחירי הנדל"ן הסבירים. יצאתי פטריוט חיפאי? כן, עובדה שנולדתי כאן ומעולם לא עזבתי ליותר משנה-שנה וחצי.

החוף השקט

רק אחרי שצילמתי את התצלום שלמעלה, שמתי לב שבעצם נולדתי כמאה מטרים מהחוף השקט. ולא זו בלבד, אלא שבבניין הישן של בית חולים רמב"ם (השמאלי בגוש הבניינים מעלה) שתוכנן על ידי אריך מנדלסון, בתקופה שבה חי בפלסטינה-א"י ושנחנך 16 שנים לפני שנולדתי על ידי הנציב הבריטי העליון דאז, סר הרולד מקמילן.

כיום הבניין כמעט ונבלע בתוך המסה של  הבניינים שנבנו בהמשך. חבל, אבל היום אפשר להבחין בו כמעט רק מכוון חוף הים. כך הוא עדיין נראה באותם הימים:

שלוש שנים מאוחר יותר, עברנו לגור בקריית אליעזר, והחוף השקט הפך להיות חוף הים שאליו הלכנו ברגל. באותה תקופה הוא היה  שונה מאד מכפי שהוא היום. נשים וגברים רחצו בו באותם הימים ממש, אוי לפריצות. וגם – לא היה בו חול.

אבל גם לפני המעבר לקריית אליעזר, עוד בגיל שישה חודשים, יש לי תמונות בהן אני כבר טובל בחוף השקט:

וגם בגיל 9 חודשים:

כך שלי ולחוף השקט יש היסטוריה ארוכה. בניגוד לרוב החופים בארץ מהם החול הולך ונעלם, החוף השקט הפך יותר חולי עם השנים. אך בילדותי, החוף היה סלעי, והכניסה לים הייתה דרך גשר עץ שחדר אל הים מעבר לקו הסלעים, וממנו ירדו אל תוך המים במדרגות עץ חלקלקות ומכוסות ירוקת. 

התחליף לקו החוף החסר היו רפסודות, שתיים אם אני זוכר נכון, אחת קרובה, והאחת רחוקה. ואל הרחוקה היו שוחים ומגיעים רק ה"נועזים". והנועזים באמת, היו מגיעים בצלילה חופשית אל הקרקע מתחת לרפסודות. אבל כמה שנים מאוחר יותר, סולקו משם הסלעים, והובא לשם חול, ואז נעלם הגשר. יותר מאוחר, נעלמו גם הרפסודות. ומאז, בחסות שוברי הגלים של נמל חיפה, ובמיוחד החלק הצבאי שלו, מצטבר והולך שם חול, כנראה זה שנעלם מהחופים הדרומיים יותר של חיפה.

תמיד הייתה שם חלקת חוף מופרדת, צמודה מדרום לחוף המשותף, אך כאשר השתלט על החלק הדרומי של החוף מועדון שיט, הפך החלק המשותף של החוף לחוף מופרד, וכך, בימים אי זוגיים רוחצות שם נשים, בימים זוגיים גברים, ובשבת, חילונים משני המינים.

איבדתי עניין בחוף השקט, ונזכרתי בו רק בכל פעם שלקחתי את אבא שלי לטיפולי כימותרפיה ומעקב (שלומו טוב, תודה), בבניין הכתום של רמב"ם, הימני בתמונה מטה. אבל לא היה קשה להבחין שהחוף הולך ודועך, המסעדה שלידו נסגרה, והחוף, לפחות מבחוץ, נראה מוזנח ולא מזמין.

הביקור האחרון שלי ברמב"ם היה בסוף החופש הגדול. זה היה יום שני, היום של הגברים. וזרם של גברים חרדים, לבושים בשחור נהרו לשם עם ילדיהם (הבנים בלבד?). מה שצד את עיני היה הניגוד בין השחור האחיד של בגדיהם וצבעוניות גלגלי הים הגדולים שהם אחזו, שניים בכל צד, תפוסים בין היד לגוף. שלפתי את המצלמה שתמיד איתי, אבל אז החלו לצפור מאחורי, ונסעתי.

זה כבר היה סוף החופש הגדול, אבל אמרתי לעצמי שיתכן שבחול המועד של סוכות יהיה שידור חוזר, ואוכל לעמוד שם בצד, ולצלם.  זה לא קרה, אצטרך לחכות כנראה לחופש הגדול הבא. אבל היה מעניין בכל זאת.

החוף מאד שקט ונקי. הוא אמנם דחוק ודחוס בין בית החולים ובסיס חיל הים, כשמשמאל לו גדר בד החודרת אל המים ושומרת על צניעות הרוחצים. אבל זה ים שאפשר לשחות בו כמו בברכה, ובאותו יום לפחות, היו בו מעט מאד אנשים.

בעיקר חבורת גברים מוצקים דוברי רוסית ששיחקו רמי,

וכמה חרדים שהשאירו את המדים מאחור והלכו לשחות. עם כיפה עד קו המים ממש, אגב.

תוך שאני מצלם, התקרב אלי המציל. והטלפון הנייד שלו בידו. בבסיס חיל הים הסמוך ראו שאני מצלם והקב"ט, שרצה לדעת מה ולמה, התקשר למציל ושלח אותו אלי. ואז גיליתי, שהחוף השקט הוא בכלל חוף פרטי, המושכר לעירייה, וזו בתורה, פותחת אותו ללא תשלום לקהל הלא רחב הרוצה הפרדה בין המינים. ולכן אסור לצלם שם ללא רשות. זה גם הסביר את חלקת האלוהים הקטנה שבצד החוף, השייכת לבעלי החוף.

בעלי החוף היו יכולים גם לפתח את המקום בצורה הרבה יותר משמעותית. למשל – להשתמש בחלל הענקי הזה הממוקם ממש על הים, מעל חדרי הנופש שלהם, למסעדה או אולם אירועים, אבל הם לא.

בינתיים, החוף הולך ומתכווץ. סוכת המציל, כמו בעוד לא מעט חופים, גם היא הולכת ו"מתפתחת" ומוסיפה נפח, פונקציונליות וכיעור משנה לשנה:

חיל הים מצידו, מקים נמל שלם ליד, כולל אותו "הפולינום", המבדוק הענקי לצוללות שלא יאפשר לאויבינו לראות מתי הצוללות בנמל ומתי לא, אך גם לא יאפשר לחיפאים לראות חלק לא מבוטל מהמפרץ, כפי שניתן לראות מהדמיית הלפני ואחרי:

יש אולי יופי מסוים בגושי הבטון הענקיים האלה שחיל הים מפזר בים, אך החוף השקט היה יותר יפה כשראו ממנו את הים הפתוח, לכל ארכו.

בינתיים הם מתרבים, ומתווספים מדי יום, במאותיהם, למי המפרץ. גם ההשקעה של חיל הים בארכיטקטורה פוסט-מודרנית, כמו מבנה הכניסה לבסיס בתמונה מטה, לא ממש מפצה על ההשתלטות שלהם על המפרץ והחזית הימית של העיר חיפה.

הייתה לפני מספר שנים הזדמנות חד פעמית להעביר את נמל חיפה כולו לשפך הקישון ולהחזיר לעיר חיפה את החזית הימית הגזולה שלה, אבל משרד הביטחון סיכל את זה. עוד הוכחה לזה שאנחנו צבא שיש לו מדינה. אני מקווה שהחוף השקט יהיה שם בעוד כמה שנים. אני מתכוון לחזור לחוף הזה בינתיים.