אלמוות

הרמן כהן, פילוסוף גרמני-יהודי, מתנגד חריף לציונות שנפטר ב 1918, ניסה למצוא דרך עדכנית לדת. הצעתו, אם לתמצת ספר עב כרס במשפט אחד, היא לאחד בין מושגי הציווי המוסרי והאלוהות. להיות דתי, לגרסתו, היא להיות מוסרי. מוסרי == דתי.

ב"שער" (פרק) החמישה עשר –  "אלמוות ותחיית המתים", של ספרו "דת בגבולות התבונה" (לא קראתי את כל 14 הפרקים שלפני, פרקים 1-8 כאן) הוא מדבר על האלמוות, מושג שאצלו פירושו שהציווי המוסרי הוא אינסופי.

גם אם חיי אדם הם סופיים. כמו שאני מבין את זה, ההמשכיות מעבר לחיי הפרט היא דרך הקהילה, והקהילה פה בציון, שלהקמתה הרמן כהן התנגד, לא ממש עובדת שעות נוספות בקטע המוסרי הזה.

אך מכיוון שאין עצם דתית אחת בגופי, (גם אם מוסר, הייתי רוצה להאמין, יש פה ושם באיזו עצם) חשבתי האם יש אופן כלשהו שבו אני, כאדם בלי אל, יכול לטעון לסוג כלשהו של אלמוות. או לפחות, לאיזה שהוא "שובל" שיוותר אחרי מותי, עד שימוג.

למשל: הבית שבניתי/בנינו ישאר כטביעת רגל בעולם כמה עשרות שנים, עד שיהרס. העצים ששתלתי יתכן שישרדו יותר שנים. טביעת הרגל הפחמנית שלי בחיי תתבטא במזג האוויר שיהיה לצאצאי בצורה שאני חושש שכבר לא תהיה הפיכה. הייתי יכול לתת להקפיא את גופתי, אבל כנראה שאוותר.

הילדים שהבאתי/הבאנו לעולם, אני מקווה, יהיו שובל יותר ארוך, אם יהיו להם ילדים משלהם וגם אם לא. משהו ממני נשאר בהם ובמפעלותיהם.

מה שחדש יחסית, הוא השובל הדיגיטלי שאשאיר אחרי. אין לדעת כמה זמן ישרוד. לכאורה, לנצח. אבל בפועל אין הרי חיים מעבר לדף הראשון בתוצאות החיפוש בגוגל (מישהו היה שם, מעבר לדף הראשון? קורה שם משהו? שם חיות מפלצות? …hic sunt dracones). ומלכתחילה, רק אחוזים בודדים של האינטרנט הם בכלל באינדקסים של מנועי החיפוש.

הרשומות בבלוג הזה, שימנו כמה אלפים אם אמשיך בקצב הנוכחי של פעמיים בשבוע לערך, אאריך חיים וישאר לי על מה לכתוב, יתכן שימשיכו לזמן מה לעלות בתוצאות של מנועי חיפוש פה ושם, אבל זה ידעך עם הזמן.

מה שיכול להאריך את השובל הדיגיטלי הזה הוא כמובן רשומות המכילות מתכונים. לאלו ניגשים שוב ושוב. יש פה ושם במרשתת עדיין מתכונים של אוכל אתיופי שתרגמתי לאנגלית מעיתון "לאישה" ופרסמתי ב newsgroup בשם rec.food.vegetarian בתחילת שנות התשעים, כשהחל גל העליה מאתיופיה.

אם חפצים אלמוות אתם, לכו על מתכונים, עדיף טבעוניים – זה העתיד. או ילדים. או שניהם.

 

מודעות פרסומת

דת השנאה ממקורות היהדות

פעם, הוי תמימים שכמותם, היו אנשים כמו הרמן כהן, פילוסוף יהודי-גרמני, שכתב ספר בשם "דת התבונה ממקורות היהדות" וחשבו שיש בדת היהודית בסיס טוב לנאורות, לתבונה, לקדמה. שחשבו שבני הדת היהודית יהיו אזרחים טובים יותר בחברה האזרחית, החילונית, הליברלית. הרמן כהן אגב, התנגד לציונות, וחשב שלאומיות יהודית אינה ראויה ותעשה אך רע לעם היהודי.

א.ב. יהושע מספר:'"בתחילת המאה ה-20 פנה הפילוסוף היהודי מרטין בובר אל חברו הפילוסוף היהודי הרמן כהן, והציע לו להצטרף לתנועה הציונית. הרמן כהן דחה את הבקשה הזאת מכל וכל: האם באמת היהודים מבקשים להיות סתם מאושרים כמו כולם? – שאל בסרקזם מר. האם בשביל להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון סבלנו את הסבל הגדול של ההיסטוריה היהודית? האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים בשעשועי דגלים ומצעדים?"' (מתוך ספרו של א.ב.יהושוע "אחיזת מולדת" הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אכן, אלבניה קטנה ולאומנית הקמנו כאן, אבל מה שאני לא בטוח שהרמן כהן צפה, היה האופן שבו הדת היהודית תהפוך להיות דת השנאה. התובנה הזו נוחתת עלי קצת באיחור כנראה, בגלל שאיני מצוי בחוגי הימין הדתי לאומני. הייתי מודע לקיתונות השנאה והשטנה שרבנים "חשובים" כמו הרבעובדיה שפכו תדיר על חילונים, נשים, הומוססקסואלים, קונסרבטיבים ורפורמיים, בעצם כל מי שלא הסכים אתם "מבפנים". הייתי גם מודע לפסקי הלכה והתבטאויות גזעניות כלפי ערבים בפרט וזרים בכלל, כמו למשל "תורת המלך" או פסקי ההלכה האוסרים השכרת דירות לערבים. אבל תמיד ייחסתי את זה לפן הימני-לאומני של המתבטאים, לא לפן הדתי.misgad1_wa

באו אירועי תג מחיר האחרונים, ואחריהם התבטאויות של רבנים בזמן ביקור האפיפיור, והוכיחו לי עד כמה אני טועה. הדת היהודית שהתפתחה תחת המפעל הציוני הפכה לדת הרוויה בשנאת דתות אחרות. השחתת מסגדים וכנסיות, ולא נאמר בתי עסק של ערבים, ממחישים מה עומד מאחורי המעשים של נוער דתי עד חרדי שעושה מעשים אלה, שהוא (לא במקרה) גם ימני. כתובות נאצה נגד מוחמד ונגד ישו, ציורי חזיר על מסגדים, הם ביטויים שאי אפשר להתכחש להם של מלחמת דת, שהצד היהודי של הסכסוך מנסה בכל כוחו להצית. יש פה אנשים שמנסים להמיר את הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, להמיר את בני הפלוגתא הפלסטינים שלנו בכל העולם המוסלמי והנוצרי. זה יגמר רע מאד.חזיר

אני לא מוכן לקבל את הטענה שאלו עשבים שוטים. הנערים האלה מקבלים את דעת "הגדולים" של רבניהם. ולא רק הרבנים. לא במקרה נעדרו אנשי המפלגה הדתית לאומית המכנה עצמה הבית היהודי מפגישות עם "הוד טומאתו", כפי שמכנים בחוגיהם את האפיפיור. גם הם הרגישו צורך לבטא את סלידתם ושנאתם לבני הדת הנוצרית ולהחרים את אפיפיור שאפשר בהחלט לקרוא לו חובב ציון. כי שנאתם היא על רקע דתי. נטו.

ראו למשל את הכתבה הזו באתר "הקול היהודי" שם הרב מאיר דוד דרוקמן מסכם את ביקור האפיפיור. הידעתם שישו הוא בעצם ראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו" ? שאין מזכירים את המילה צלב, אפילו לא בבית הצלוב. אומרים "שתי וערב". ומספר עוד הרב דרוקמן סיפורים כמו אלה:

"מספרים כי לאחר הפגישה עם ה'פויפס' – חיפש הרב הרצוג מקווה טהרה ברומא כדי להיטהר במימיו מהטומאה הוותיקנית"  – פויפס, הוד טומאתו,…

"דומני שהנשיא שימון לא השתחווה ב'סדר העבודה' של יום הכיפורים, אם בכלל, כפי שהוא התקפל כולו וקד קידה של כבוד נוכח השתי וערב של הפויפס."

"להווי ידוע, אלפי שוטרים יהודים חויבו לענוד על דש בגדם תג, לא יאומן ולא יסולח, ותחזיקו חזק בכסא: תג ועליו חקוק מצד אחד שתי וערב, ומצידו השני של התג – דמות דיוקנו של האורח, הלא הוא, הפויפס ממלא מקומו של 'אותו האיש' ימש"ו."

"אומרים שהאדמו"ר מגור הרה"ק ה'לב שמחה', חלה את חוליו ממנו לא קם (זכר צדיק לברכה) – עקב קיומה של האוניברסיטה הנוצרית-המורמונית על הר הצופים, ואילו כאן הציפו את כל הארץ בטומאת עבודה זרה (או לפחות באביזרייהו דעבודה זרה) – וכפי שהתבטא על כגון דא כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש – "ואין פוצה פה ומצפצף".

אוסף שכזה של אמונות טפלות ושנאה דתית, זו היהדות במאה העשרים ואחת?
הגרסה הזו של הדת היהודית היא פרי הבאושים של המפעל הציוני, ושום סיפורי רב-תרבותיות או "צו-פיוס" לא יגרמו לי לכבד או לרצות לקיים את הזבל הזה.
בשביל זה הקמנו פה מדינה?