הסללה

לא הייתי בטוח מה ללמוד אחרי שהשתחררתי מהצבא, ולכן הלכתי למבדקים במכון הדסה – כדי שיעזרו לי להחליט. אבל בדבר אחד הייתי בטוח: שעלי ללכת ללמוד משהו שייתן בידי מקצוע שיפרנס אותי בהמשך חיי, עדיף היטב, אבל לבטח לא קיום שולי בשכר רעב.

גם לזוגתי (לעתיד) שתחייה, שאז עוד לא הכרנו, לא היה ספק שהיא חייבת ללמוד משהו שיספק לה עצמאות כלכלית, ללא תלות בגבר כזה או אחר. וטוב שכך, שאלמלא כן, לא היינו כנראה נפגשים בשיעור אלגברה (2ח) על ספסל הלימודים בבניין אולמן, או בכלל.

בסופו של דבר, מכון הדסה לא ממש עזרו לי. אחרי יומיים של מבחנים הם מסרו לי שאין להם שום המלצות עבורי, שאוכל להיות טוב (או גרוע) באותה מידה בכל תחום. שאין לכישורי (או העדרם) כוון מובחן. אז "נפלתי" (במינוח ההיידגריאני) אל המוכר והשגור, וכיוון שכבר בתיכון "הוסללתי" ללימודי טכנאות אלקטרוניקה, וגם בצבא הועסקתי במשך ארבע שנים כטכנאי, אז זרמתי עם ברירת המחדל והלכתי ללמוד הנדסת חשמל. ולא רק זה – אחרי שסיימתי את לימודי ואחרי כמה שנות עבודה בתחום שאותו חשבתי שאני אוהב – תדר גבוה והתפשטות גלים, עזבתי גם אותו והלכתי אחרי עגל הזהב – לתחום המחשבים. החלטה שאפשרה לי בדיעבד לשבת פה על הספה ולהגג לי בבלוג, ולא רק בשבתות.

ואפשרה לי, בשלב זה של חיי, ללכת ללמוד באוניברסיטה בחוג למדעי הרוח, להנאתי בלבד, דברים שברור לגמרי שאי אפשר להתפרנס מהם. לפחות לא בכבוד.

אחרי כמה שנים של לימודים כאלה, יש לי כבר כמה תובנות לגבי עמיתי (ובמיוחד עמיתותיי) לספסל הלימודים. והתובנות האלה התחזקו אחרי סמסטר של לימודי תיאוריות פמיניסטיות בחוג ללימודי מגדר.

בקורס הזה יש רוב מוחץ של נשים. חוץ ממני יש עוד שני גברים, האחד מהם בדואי מבוגר, איש חינוך שמשקיף באורח סקפטי משהו על ההתנהלות שם בקורס, אבל צריך את הקורס בכדי למלא חובות לימוד כלשהן במינימום מאמץ, והשני בחור צעיר שזהותו המינית לא מאד מוגדרת, אי שם באמצע בין המינים (ואין פה שיפוט כלשהו, רק ציון עובדה.).

הנשים הלומדות שם בקורס את ההיסטוריה וההגות של תנועת שחרור הנשים, בעצם הבחירה – שזה מה שהן לומדות, כובלות את עצמן לחיים בתלות כלכלית בגבר כזה או אחר, סוג של תלות שלא מעט הוגות הגדירו, ובצדק מסוים, כצורה של זנות, חוקית וממוסדת.

יש פה צורה של הסללה אקדמית, בעיקר של נשים, שהשלכותיה משמעותיות פי כמה מההסללה של מזרחיים, דרי פריפריה ותלמידים מופרעים (כמוני – גם אני "פחח גאה") לחינוך תיכוני מקצועי. השליטה הגברית שחלקה הגדול כלכלי, מסלילה נשים ללימודים שימשיכו להנציח את האפליה הכלכלית שלהן. וכך יוצא שנשים משתכרות פחות אף שהן בממוצע יותר משכילות. וזה נכון במיוחד למגזר הפלסטיני והדרוזי, שחלק גדול מתלמידות לימודי המגדר באוניברסיטת חיפה נמנות עליו. במגזר הדרוזי בעיקר, הגברים מוסללים לכוחות הבטחון ויש להם תמריץ שלילי ללמוד. הנשים, אלו שלומדות, עדיין לא נחשבות "מפרנסות" וגם לא רואות את עצמן ככאלה.

ומה שמצחיק הוא שהן חושבות שזהו צעד של מרד, של עצמאות. כמו שאומרת אחת מהן: "כולם אמרו לי: לכי ללמוד הוראה, תהיה לך משכורת של 7000 ש"ח ותוכלי לסייע לבעלך (העתידי) בפרנסת הבית. אבל לא, הלכתי ללמוד תואר שני בלימודי מגדר!". והיא חושבת שזה המעשה הפמיניסטי!
ואז היא ממשיכה: "כשאני צריכה, אני לוקחת את כרטיס האשראי של אבא שלי." ואחר כך, כשתינשא, יהיה לה כרטיס אשראי משלה, אבל את הוצאותיו לא משכורתה היא שתממן. והיא תהיה לתמיד אסירה כלכלית של הבחירה הזו שלה.

באמת שאין לי שום דבר נגד לימודי מגדר. הלימודים ממש חשובים כדי שא/נשים יבינו את שלל הדרכים בהם המערכת מוכוונת גברים ולטובת הגברים. אבל לא בחוג ראשי, ולא כתואר שני – לא למי שלא מכוון לקריירה אקדמית. השילוב האידאלי יהיה חוג ראשי שבו לומדים דבר מה שהמערכת הכלכלית מוכנה לשלם תשלום הוגן לעוסקים בו ויבטיח עצמאות כלכלית ללומדים אותו, וחוג משני שבו א/נשים יכולות/ים ללמוד מה עליהן/ם לחשוב (במקרה של רוב הלומדות שם אתי) או לומדים לפתח חשיבה ביקורתית (מיעוטן).

ואולי החוג המשני הזה חיוני כדי לספק את המודעות שתבטיח שהנשים יאבקו להשתכר שכר שווה לגברים גם במקצוע הראשי אותו ילמדו, זה שגם בו המערכת הכלכלית מצליחה לסובב את הדברים כך שנשים ישתכרו בממוצע רק כשני שלישים מהגברים באותם המקצועות.

אבל עדיין יהיה עליהן להבין שזה לא רק המקצוע אלא גם התפקיד, ותועלתו הכלכלית, שיקבעו את שכרן. ופה נדרש מאמץ תודעתי אף יותר גדול, וחלוקה יותר שווה של הטיפול בילדים ובבית. אבל בשביל זה צריך שכושר ההשתכרות של שני בני הזוג יהיה פחות או יותר מקביל, אחרת ברור שהצד שיכול להשתכר פחות "יוסלל" למלאכות הבית. פשוט משיקולים כלכליים.