בחזרה לצ'נדיגר

בפברואר 1951, ישב הארכיטקט השוויצרי-צרפתי Charles-Édouard Jeanneret-Gris זה שהמציא את עצמו מחדש כ Le Corbusier (קורבוזיה מכאן ואילך) בעיירת ההררית  Simla אשר במדינת Himachal Pradesh בהודו, ושרטט במחברתו את קווי המתאר של העיר Chandigarh  שאותה הוא נקרא להודו לתכנן מאפס, על ידי ראש ממשלת הודו דאז, Jawaharlal Nehru. עיר בירה למדינת Punjab, זו שבה גרים הסיקים.

עברו שלושים וארבע (וחצי) שנים, ובאוקטובר 1985 הגיע ל Simla גם עבדכם יחד עם זוגתו שתחייה, לבקר במה שהבריטים קראו (עד שעזבו ב 1947) Hill station, עיירה הררית אליה היו הפקידים הבריטים שניהלו את הודו נמלטים כאשר הקיץ הפך את ניו-דלהי לבלתי נסבלת. לשם הגענו  גם כי שמענו על יפי המקום, גם כי חשקתי בנסיעת הרכבת על המסילה הצרה משם והלאה אל Chandigarh  וגם קצת באשמת בתו של Jawaharlal Nehru, אינדירה גנדי, שהחליפה אותו בראשות הממשלה.

אינדירה, שבאותם הימים ראשה היה עדיין מחובר לגופה (לפני ששומר ראשה (הסיקי) הניח על צווארה זר פרחים ממולכד בחומר נפץ) , הייתה באותם הימים גם מאד מחוברת לארגון המדינות הבלתי מזדהות (כלומר – הבלתי מזדהות עם ארה"ב). חוסר אהבתה לארה"ב דבק גם בנו, ובאותם השנים הודו גם קנתה נשק מברית המועצות, ולא מישראל.

אז לא היו יחסים דיפלומטיים בין הודו וישראל באותם השנים, ולכן אפשר היה לקבל בנחיתה בשדה התעופה של מומבאי (אז בומביי) מה שנקרא landing permit לשלושים יום בלבד, שאותו אפשר היה להאריך אצל "קציני רישום הזרים" בבירות חלק ממדינות הודו, אלו היותר נידחות שבהן הם לא ידעו שהם לא אמורים להאריך את תוקף האישור הזה.

שנתיים קודם, היה הרבה יותר קשה לקבל את אישור הנחיתה הראשוני (הראשון עלה לנו בשני עטי פארקר ש"נשכחו" אצל פקיד הגבולות, והיה לשלושה ימים בלבד) אבל היה קל יותר להאריך, כי לא היו כמעט ישראלים בהודו וקציני המשטרה לא ידעו שהם אמורים לסרב להאריך להם את האישור.

אז היינו כבר מתורגלים בעניין הזה, של חיזור אחרי קציני משטרה במקומות נידחים, וכך הגענו ל Simla. שם הסתבר שקצין רישום הזרים הוא מפקד המשטרה של המדינה כולה, וליד שולחן הכתיבה אדיר הממדים שלו, ניצבים שני שוטרים בדום מתוח כל זמן הפגישה בינינו.

עניין ה landing permit לא היה מוכר לו, והיינו קצת מודאגים כשמפקד המשטרה אמר ש"אין בעיה", הוא רק צריך להתקשר לבומביי לברר מה עושים עם זה. מצד שני, חשדנו שיש סיכוי טוב שהוא לא יצליח להתקשר לשם.

שלושה ימים אחרי כן קיבלנו הארכה לחודש אחד נוסף בלבד (במקום השלושה המקווים), אחרי שמפקד המשטרה של מדינת Himachal Pradesh כולה נאלץ להודות בבושת פנים שהוא לא מצליח ליצור קשר טלפוני עם הממונים עליו בבומבי. זה היה מצב התשתיות בהודו אז. הודו הייתה מדינה מסוגרת לגמרי ליבוא, ורשת הטלפונים הייתה רק השארית המדולדלת של זו שהבריטים השאירו מאחור כשעזבו ב 1947. על שלומנו היינו מודיעים להורים בארץ במברקים.

אז עזבנו את Simla ונסענו ברכבת על המסילה הצרה ל Chandigarh  (לא צרה כמו זו לדרג'ילינג, פחות ציורית אך עדיין חוויה) , העיר שאותה תכנן קורבוזיה מ SImla במחברת הטיוטות שלו 34 שנים קודם.

באותם השנים טרם פיתחתי עניין רב בארכיטקטורה, ולכן לא הבנתי ש Chandigarh היא ציון דרך אדריכלי שחייבים לבקר בו.  לכן לא התכוונו לשהות שם אלא רק להמשיך הלאה, ל Matura ומשם ל Sanchi. חיכינו בתחנה המרכזית לצאת האוטובוס, זוגתי באוטובוס ואני כרגיל על הרציף, מחפש לקנות אוכל לפני הנסיעה המאד ארוכה. ואז, בזמן שזוגתי דאגה יותר מזה שאיעלם משדה הראיה שלה (בדיוק כשהאוטובוס יוצא לדרך), ופחות מזה שהמצלמה תיעלם, מישהו ניצל את השנייה בה ידה של זוגתי לא הייתה מונחת על תיק המצלמה שעל הכיסא לידה (שאותו שמרה בעבורי), לקח את התיק ונעלם בחשכה. ואף אחד באוטובוס המלא והדחוס לא ראה ולא שמע.

אז יצא לנו לבקר את המשטרה גם ב Chandigarh. לא שזה עזר למשהו, אבל בין לבין, כשחיכינו לשמוע משהו מהם, יצא לנו להבחין שהעיר אינה ככלל הערים ההודיות. רחובותיה ישרים, בתיה מודרניים, ויש אזורים שהיו אמורים להיות כנראה שטחים ירוקים ביניהם (אלא שלא היו, ירוקים).

הגניבה היה אסון די גדול. גם הנזק הכספי היה גדול (בקנה המידה שלי אז). הייתה בתיק מצלמת הרפלקס הראשונה שלי:  מצלמת קנון A1, המצלמה הראשונה אי פעם שהתהדרה בשלושה אופנים של חשיפה אוטומטית: זה שבו הצלם קובע את המהירות, זה שבו הוא קובע את הצמצם, וזה שבו המצלמה קובעת את שניהם. חידוש גדול דאז. הייתי מאד גאה במצלמה הזו, ובאוסף העדשות קבועות אורך המוקד שהיו לי בעבורה. ואז פוף – הכל נעלם. יחד עם מספר קטן יחסית של סרטים מצולמים.

בהודו של אז אין יבוא. המצלמות היחידות שאפשר היה לקנות היו כאלה שנשדדו מתיירים אחרים, וגם את אלה אפשר היה לרכוש רק בדלהי, לשם הגענו רק אחרי שבועיים, שבועיים שבהם לא צילמתי. יתכן שזו הסיבה לכך שמראה אותם המקומות בהם ביקרנו במהלך השבועיים האלה,  חסר מצלמה, חרוט במוחי יותר מאשר במקומות בהם כן צילמתי.

אז הביקור הראשון ב Chandigarh לא היה מוצלח במיוחד.  התיקון היה באוגוסט 2009, כשגררתי את משפחתי כולה לביקור בעיר, כחלק מביקור משותף ראשון שלנו בהודו, וזה היה מרתק.

היום, "חזרתי" ל Chandigarh בשלישית – בתערוכה פה בפריז. תערוכה שכותרתה: "Chandigarh חמישים שנה אחרי לה-קורבוזיה" (הוא נפטר ב 1965, ועבד על תכנון העיר עד יומו האחרון). התערוכה, Chandigarh : 50 ans après Le Corbusier תוצג עוד כמה ימים (אני רדוף סגירות של תערוכות)
ב Cité de l'architecture & du patrimoine ברובע ה 16.

התערוכה שבאה לבחון איך התכנון של לה-קורבוזיה (יחד עם עוד שלושה אדריכלים אירופאיים, אחד מהם אחיו, וגדודים של אדריכלים הודיים שגם הם, לשם שינוי, זכו להתייחסות בתערוכה) עמד במבחן הזמן. סדרה של סרטי וידאו, שבחנו צדדים שונים של החיים בעיר, כמו מגורים, מסחר, תנועה, גנים ועוד ניסו לענות על השאלה הזו, ומבחינתי היו מרתקים. בביקור שלנו שם לא יכולתי להיכנס לבתיהם הפרטיים של אנשים, (בתים מדגמים שונים של אדריכלים שונים ששוכפלו שוב ושוב), ולשאול אותם איך החיים, ואיך הם מרגישים בבית ובעיר בכלל, ולצלם את אורח חייהם היומיומי.

אבל כן ידעתי שתושבי העיר מאד גאים בעירם, ואכן, יחסית להודו, העיר הרבה פחות כאוטית מכל עיר אחרת בה ביקרנו, וביקרנו בהרבה מאד ערים. לדעתי, חלק מזה כן קשור לתכנון העיר הכולל כאוסף של רבעים, מסודרים בגריד רבוע, ובו בנייה נמוכה בלבד. העיר תוכננה לפחות מחצי מליון אנשים, כלום במונחים הודיים. היום יש בה 1.2 מליון אנשים, והיא גלשה אל התחום הירוק שאמור היה להקיף אותה ואף היה מוגן בחוק. אבל אין אכיפה בהודו.

הוצגה שם בתערוכה גם אותה המחברת מ Simla מ 1951, ובה הסקיצה של סמל העיר, כפי שהוא מוצג שם לפני בית האספה הלאומית, הסמל הזה:

הייתה גם סדרת ראיונות מצולמים עם אדריכלים הודיים, שאת האנגלית שבפיהם, בניגוד לצרפתית של השילוט, יכולתי אפילו להבין. ואחד מאותם אדריכלים, שפע הבחנות, שחלקן היה כה רלוונטי גם לנו. הוא דיבר על האופן בו Nehru השתמש בלה-קורבוזיה, ב Chandigarh, העיר לדוגמא שתכנן, ובמודרניזם האירופי בכלל בכדי לספק לאוסף הקבוצות האתניות של הודו שאך קיבלה עצמאות מצע ניטרלי, שסביבו יכולה להתגבש זהות לאומית הודית. מצד שני, Chandigarh  לא הפכה למודל לחיקוי לערים אחרות בהודו. אין בהודו עוד ערים מתוכננות כמוה. "תכנון" זו כמעט מילה גסה בהודו.

כיום כל אחת ממדינות הודו מטפחת לעצמה זהות תרבותי מובחנת, המתבטאת גם בארכיטקטורה. אבל אז, כתחילת שנות החמישים, מיד אחרי קבלת העצמאות מאנגליה, המודרניזם  ש Chandigarh הייתה הסמל שלו, כן שימש את ההודים כעזר בגיבוש הזהות הלאומית שלהם, כמדינה "מודרנית".

בישראל של שנות החמישים, המודרניזם שעל פיו נבנתה רוב המדינה, כולל שכונות השיכונים ומעונות הפועלים, והתכנון המרכזי שעליו המדינה נטלה אחריות, כפי שהתבטא בתכנית (אריה) שרון (גם היא מ-1951), נחשב גם הוא כמצע ניטרלי שמעליו אפשר להקים מדינה "מתקדמת" ו"נאורה" (על חורבות הישובים הערביים המודחקים והמושכחים).

נכון שבניגוד להודו, בישראל הצעירה המודרניזם האירופי היה לא ממש ניטרלי, אלא שייך במובהק ליוצאי אירופה בכלל, יוצאי גרמניה בפרט, ובוגרי הבאוהאוס במיוחד (אבל היו רק מתי מעט שבפועל למדו שם). אבל הגמוניה תמיד שקופה לעצמה. תמיד אין לה צבע.

כיום, כשישראל מתפרקת לתת מדינות: מדינת יהודה המתנחלית והמשיחית, מדינת תל אביב ההדוניסטית, מדינת חיפה השפויה והמורעלת, מדינת ירושלים המתחרדת, המדינות החרדיות של ביתר עילית ("עיר התורה והחסידות בהרי יהודה")  ובית שמש, והמדינה כמדינה כבר לא מתכננת ישובים (אלא רק את אלו שתפקידם לסכל את סיום הכיבוש), האדריכלות המודרניסטית בישראל היא משהו שמוכר רק וילות לאולטרה עשירים.

בישראל הצעירה כמו בהודו הצעירה, היה לאדריכלות המודרנית תפקיד. היא מילאה אותו, בישראל אפילו יותר בהצלחה (לדעתי) מאשר בהודו. בישראל הנוף העירוני הבנוי עדיין מכיל מקטעים נרחבים של בניה מודרניסטית, לפחות עד שתמ"א 38 ומיזמי פינוי-בינוי יוסיפו לבניה הזו, יחד עם המעלית, החניה והממ"ד, את ה"פוסט"*.

*פוסט-מודרניזם כמובן

לימינליים

גם אני סוג של יודו-הודי. אחרת ממש לא ברור למה, ביום שישי האחרון, בעקבות הפרסומים של "פסטיבל האוכל של חבל יהודה", נסענו כמעט עד ירושלים, אל מושב מחסיה, לאכול מה שפורסם כ"אוכל קוצ'יני" ב"מטבח של טובה".

טמטום, כי בני הזוג המגישים אוכל "אשכנזי" לגמרי במחיר מופקע לגמרי בחצר הקדמית של ביתם, כנראה מכירים את הודו בכלל ואוכל הודי בפרט הרבה פחות טוב ממני. עברו יותר משישים שנה מאז שהם עלו, כילדים כנראה, מאזור קוצ'ין אשר בדרום הודו. אבל הם עדיין מוגדרים כ"קוצ'ינים", ובימי שישי בין 11-15 הם פותחים את ביתם לטמבלים כמוני שהגעגועים לאוכל הודי "אמיתי" מעבירים אותם על דעתם.

באמת, מזמן לא אכלתי Masala Dosa טובה. בעצם מאז שהמעביד האחרון שלי הפסיק לשלוח אותי תכופות אל עמק הסיליקון (כנראה קשור לזה שאני כבר לא עובד אצלו..), שם האוכל ההודי הטוב ביותר בעולם. יש שם קהל הודי גדול ובעל אמצעים, ואיפה שיש ביקוש, יש היצע. אבל טובה ממושב מחסיה לא באמת יודעת מהי Dosa, למרות שזה מה שהיא מפרסמת, ומה שהיא מגישה היא מין בלינצס חיוור חסר מילוי, כמו זה שסבתי הייתה מגישה. אבל אצל סבתי הוא היה ממולא בגבינה לבנה וצימוקים, עם גרידת לימון.

אז יצאתי משם ורק מעט מתאוותי בידי. היה די ביזיון למען האמת – שילמנו פי אחד וחצי ממה שארוחה כזו הייתה עולה במסעדה כמו 24 רופי למשל בתל אביב, לאוכל לא ממש הודי. וזה במקום שלא משלם מסים ולא משלם שכירות. בלי קשר למחיר, לשם לא אשוב, בטח לא בחיפושים אחרי אוכל דרום הודי.

ועדיין, יוצאי קוצ'ין הם רק אחד ממגוון גדול של ציבורי אנשים שלהם אני קורא "יודו-הודים", ציבורים ששילוב כלשהוא של הודו וישראל מהווה חלק משמעותי ממי שהם.

כמו למשל:

• המורה (המצויינת) שלנו ליוגה שתמונת ב.ק.ס. אאינגר, גורו היוגה הקשיש תלוי על הלוח מאחוריה.
• בעלה של המורה הקודמת שלי ליוגה, מוזיקאי המנגן מוזיקה הודית בכלים הודים, וחוזר שוב ושוב להודו להמשך לימודים
• כל אותם החוזרים ושבים להודו בחיפוש אחרי הארה, אם באשרם של האושו בפונה או בכל אחד מהאשרמים האחרים.
• גם אני, שאחרי כמעט שנה במצטבר (על פני עשרות שנים) של "זמן הודו" כבר לא שש לחזור לשם, אבל הודו היא לא סתם ארץ עבורי, ולראיה, אני מוכן לנסוע אפילו למקום כמו מחסיה בשביל הסיכוי לאכול איזו Dosa (וגם לחתונת בנם המתחרד של ידידיי…)
• יש את ארבעת הקבוצות של עולי הודו: הקוצ'ינים ממדינת קֵרלה, "בני ישראל" מאזור מַהַרַשְטרה (שהיה וויכוח בזמנו בקשר ליהדותם), היהודים ההודים ממוצא עיראקי ומה שמכונה "בני המנשה", בני שבט הררי מצפון מזרח הודו שיהדותם היא פיקציה גמורה, אבל כל זמן שהם מוכנים לבוא ולאכלס את קריית ארבע, יש מי שיביא אותם ויגייר אותם.
• יש את כל אותם הילדים  שאומצו בהודו, או שנולדו לאם פונדקאית הודית להורים שהעדפותיהם המיניות לא מאפשרות להם להוליד ילדים בדרך ה"רגילה", כמו למשל מיכאל ודניאל השניים שנולדו לסופר פעיל בקהילה הגאה, אלו שהוא לא ממש חס על פרטיותם, לא בפייסבוק.
• ויש את עשרות אלפי ההודים העובדים בישראל, בעיקר בסיעוד, המסתובבים בסנדלי שורש, מדברים עברית רהוטה ומתכנסים פעם בשנה לתחרות קריקט ופסטיבל דתי לאל גאנש בו ביקרתי ועליו גם סיפרתי.
• וישנם כל עובדי ההי-טק ההודים העובדים עבור חברות ישראליות, כאן, בקפריסין, וגם בהודו.
• וישנו א. שאם היה יכול, היה קם ומחר חוזר להודו לצמיתות, חי שם מקרחאנה אחת לשנייה, וגם מצלם – יש בהחלט מה לצלם בהודו.
• ויש את מ. הודי מדרום הודו, לא יהודי אבל מה זה חשוב, כבר 25 שנה פה, מגדיר עצמו מוזיקאי, מנגן מוזיקה הודית בכל כלי אפשרי ומופיע יחד עם ביתו בת השמונה באירועים (הבת עושה "טכנו") כשיוצא לו, ממלצר כדי להתפרנס, ומבשל בראנץ טבעוני בשבת בדוכן פלאפל ברחוב מסדה. לא ברור אם הוא יותר הודי או יותר ישראלי.
• ויש את כל הישראלים ששורצים חדשים ושנים במקומות כמו מנאלי בצפון ואוטי בדרום, דופקים את הראש עם סמים וחיים לא ברור ממה, אבל לא באמת נמצאים בהודו.
• ויש את כל חובבי המדיטציה והויפאסנה, תורות הודיות שהן חלק משמעותי מחייהם. חלקם אף מאמצים שמות הודיים, למשל אותו תמיר קימחי שהפך "רפיק" וחי ב"אשראם במדבר".

אני לא יודע אם אכן ישראל קשורה להודו ביותר נימים מארצות אחרות. באנגליה למשל יש הרבה יותר נוכחות הודית (שרובה בעצם פקיסטנית) ושם, בניגוד לכאן, המהגרים מהודו גם הביאו אתם אוכל הודי משובח, והקימו מסעדות הודיות מעולות, בניגוד לעולי הודו שכאן, שבמסעדות הספורות שהקימו, ברמלה, במחסיה ובנבטים, החובבנות שולטת. גם הנהיה אחרי תורות הודיות כנראה לא קטנה מזו שכאן. החיפושיות הרי נסעו כבר בשנות השישים לרישיקש בחיפוש אחרי הארה אצל המהרישי, וחבורות של חסידי הארי קרישנה יש שם באנגליה. ואין כאן.

כנראה שהודו היא כה גדולה, כה שופעת תרבות וכה עולה על גדותיה באנשים שרוצים לשפר את חייהם במקום אחר שיש כנראה גם שפע של אנגלו-הודים, גרמנו-הודים, צרפתו-הודים, אוסטרלו-הודים, …ויש מיעוטים הודים דומיננטיים ומשגשגים כלכלית במקומות כמו קניה ודרום אפריקה (שם נולד מהאטמה גנדי).

מה שמביא אותי לעוד הודי אחד, Homi K. Bahba, חוקר ספרות, תרבות בעצם, שטבע את המונח Liminality, מונח המדבר על זהויות "לימינליות", גבוליות, זהויות שהופכות להיות יותר ויותר נפוצות, כאלו המגשרות בין הבדלים של תרבות, לאום, מין, מגדר, גזע ומעמד כלכלי.
אני עדיין חייב לעצמי לקרוא את ספרו The Location of Culture.

סקרנות

מזמן רציתי לכתוב על סקרנות.

בעצם מאז ששמתי לב שבברכות יום ההולדת ליום הולדתי השישים (תודה, תודה…), היותי בעל סקרנות היה מוטיב חוזר, ברוב הברכות. תיאורי ככזה היה (הייתי רוצה לחשוב) מתוך ראיה של סקרנות כתכונה חיובית, לא במובן של curiosity killed the cat. כך ראיתי גם אני את זה.

עד שבא היידגר, וכמו שעשה למושגי יסוד רבים של השפה, עשה גם לסקרנות – הפך את הדברים על פיהם. ועזר לי לראות את חיי קצת אחרת (זה לא תפקידה של פילוסופיה?).

בסעיף 36 של "היות וזמן", העוסק בסקרנות (curiosity בתרגום לאנגלית, neugier במקור הגרמני) היידגר מתאר את הסקרנות כאופן של "ראיה" (של העולם) שהוא בתורו צורה של "הבנה" (של העולם בתוכו אנו כבר נמצאים), אבל כאופן של ראיית העולם שקשור ל"נפילה".

מהי נפילה? על כך כתבתי יותר בהרחבה כאן, תוך שימוש ב"שובר שורות" לאייר את הדברים,  אבל אם אצטט משם: נפילה מתארת את הדרך בה אי הנחת והחרדה הכרוכים בהבנת האפשרויות העומדות בפני, כולל המוות, גורמים לרתיעה וזו גורמת לי להיאחז במה ש"הם" אומרים. ב"מה שמקובל". גורם לי ל"חוסר אותנטיות" בבחירותיי. לא משהו בהכרח שלילי, כי רוב מה שאנו עושים בעולם הוא כזה, אנחנו לרוב "זורמים" עם הדברים, וזה בסדר – למי יש כוח להעמיד כל דבר למבחן כל הזמן, ולהיות "אותנטי" בכל דבר ועניין. מספיק קשה לעשות את זה בדברים החשובים באמת.

גם סקרנות היא לא בהכרח משהו שלילי תמיד, אצל היידגר, למרות מה שמשתמע מהציטוטים הבאים:

Wheמ curiosity has become free, however, it concems itself with seeing, not in order to understand what is seen… but just in order to see.

curiosity  seeks novelty only in order  to leap from it anew to another novelty.

curiosity seeks restlessness.and the excitement of continual novelty and changing encounters.

סקרנות על פי הגדרה זו, כשהיא המצב בו האדם נמצא (becomes free בהיידגריאנית), עוסקת בראיית דברים, לא כדי להבין, אלא סתם בכדי לראות. הסקרן רק מחפש את החידוש, ורק כדי לקפוץ מחידוש אחד לשני. יש חוסר שקט בסקרנות, התרגשות מדברים שכל הזמן מתחדשים, מהיתקלות בדברים חדשים שוב ושוב.

חשבתי למשל על האופן שבו טיילנו לפני כמה עשרות שנים בהודו, טיול של כמה חדשים טובים (אך גם קשים). בניגוד לרוב המטיילים, לבטח הישראלים, לא השתכנו בשום מקום לתקופות ארוכות "לספוג את אווירת המקום" ולהכיר אותו "באמת", לבטח לא במושבות של ישראלים, מוקפים בישראלים כפי שרבים עושים היום. ולו רק בגלל שבתחילת שנות השמונים לא היו כמעט ישראלים בהודו. אבל המסע ההודי שלנו היה מרוץ מטורף מאתר לאתר (בעיקר ב"אשמתי"), כשאנו ישנים ברכבת בלילה (על דרגשי עץ ללא ריפוד, בשלוש קומות) ומטיילים ביום, כדי "להספיק", בניסיון להיתקל בדברים חדשים שוב ושוב. ואכן, אין כמו הודו כשזה מגיע ל novelties…הרבה, אבל רדוד. אני מודה.

Curiosity …. is concerned with the constant posssibility of distraction.

סקרנות קשורה לאפשרות (חיפוש האפשרות) הבלתי פוסקת של הסחת דעת. לא יכולתי להימנע מלחשוב על האופן שבו אני מנהל את חיי מאז שפרשתי מעבודה מסודרת, שבה אחרים דאגו למלא את סדר היום שלי (טוב, לא בדיוק, גם שם רוב סדר היום שלי היה בשליטתי, אבל רק בתחום של העבודה).

פתאום התחלתי לחשוב שאולי האופן האובססיבי שבו אני ממלא כל שעה פנויה ביממה, בפעילויות שרובן אפשר בהחלט לראות אותן כנגזרות מסקרנות: קורסים, כנסים כאלה ואחרים, הרצאות, מופעים, קבוצות קריאה וקבוצות כתיבה, כל אלה הם במידה רבה סקרנות המספקת הסחת דעת.

הסחת דעת ממה? אולי מהמוות. או שאולי משקיעה אל חדלון שהוא כעין מוות בחיים, כמו למשל של אבא שלי כאשר העסק שלו פשט רגל והוא נאלץ, בגיל 72, להפסיק לעבוד. ופתאום הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, שקע אל תוך הכורסה ונעלם. זה מפחיד אותי יותר מהמוות. אולי אני חייב עוגנים חיצוניים, בפעילויות שיש להן זמן קבוע וקשיח, להאחז בהן ולא לשקוע למשל, לצפייה רצופה בעונות שלמות של סדרות טלוויזיה כאלו ואחרות. ולא שאני מזלזל באיכות הסדרות האלה. יש ממש טובות.

או שאולי זו דרך להתמודד עם העדרו של "פרוייקט" אחד גדול ומרכזי בחיי? כמו מה שהאמנות היא לזוגתי שתחייה. ריבוי הפרויקטים והמגוון שלהם היו בוודאות נראים להיידגר כסוג של "פטפוט" ושל "סקרנות" שהיא להגדרתו סקרנות ריקה. בטוחני שהיידגר, לו היה חי כיום, היה מתנגד נחרצות לאופן שבו היום של רובנו מתחלק להמון פעילויות קצרות, שלכל אחד מהן יש לנו אך קשב קצר לתת. אם היה חי, הוא היה יושב לו בבקתה שלו ביער השחור, במקום שנקרא Todtnauberg, וכשהוא לא היה עסוק בשאיבת מים מהבאר וחטיבת עצים לחימום, היה יושב וכותב עוד יצירת מופת פילוסופית, אולי החצי השני של "היות וזמן", שרק את תוכן העניינים שלו כתב, אך לכתוב אותו בפועל, לא הגיע.

בכדי להכפיש את הסקרנות עוד יותר, הוא מנגיד אותה ל"התפעמות" מדברים בהם אתה מתבונן. סקרנות מתעסקת בידיעה רק בכדי לדעת , אין לה מאום עם התפעמות.

Curiosity has nothing to do with observing entities and marvelling at them….Rather it concernes itself with knowing just in order to have known.

אף יותר גרוע, במקום להתעסק בקרוב אליך, במה שרלוונטי לחייך, הסקרן מתעסק במה שרחוק ממנו, לא במה שבקשר אליו הוא היה צריך שהיה לו concern (אולי "מעורבות בלתי אמצעית"?) ולכן, הוא לא "שוכן" בשום מקום. הסקרן נמצא בכל מקום ובשום מקום. כי הוא לא מעורב. הסקרנות על פי היידגר היא סקרנות אדישה, מציצנית, שטחית, המשרתת את צרכי עצמה.

מזכיר קצת את החיבה שלי (ולא רק שלי) לטיולים, במיוחד מהסוג הממושך. זה שבו אתה יוצא לשנה עם תרמיל, כביכול להרחיב אפקים, אך היידגר היה רואה את זה כסוג של בריחה מעצמך, אל מקומות רחוקים שלא ממש רלוונטיים עבורך, שם אתה לא באמת מעורב. סוג של מציצנות לחייהם של אחרים, (בעיקר לחיי כאלה ששחומים ממך) כזו שמאפשרת לך אחרי כן לחזור למדינתך הפסאודו-מערבית ולהרגיש טוב עם זה שברכבת אפשר לפעמים גם לנסוע בישיבה.

אבל גם לעבור לברלין, לחצי שנה או לתמיד, למקום שקסמו הוא בזה שבו הדברים לא באמת נוגעים לך, שהפוליטיקה שם לא מעצבנת אותך כי "זה לא שלך",  גם הוא סוג של "never dwelling anywhere" או כמו שהיידגר אומר:

The third essential characteristic of  this phenomenon, which we call the character of "never dwelling anywhere". Curiosity is everywhere and nowhere.

היידגר קושר את הסקרנות לסוג אחר של הבנה לו הוא קורא "פטפוט"(idle talk), אולי המקבילה השמיעתית/שפתית לסקרנות שהיא "ראייתית/חזותית" מטבעה. ושני אלו יחד מספקים לאדם הבטחה לחיים שהם כביכול "lively", חיים שיש בהם אקשן, דברים קורים כל הזמן, אבל יאמר היידגר, לא באמת.

Curiosity, for which nothing is closed off, and idle talk, for which there is nothing that is not understood provide the Dasein with the guarantee of life which is suposedly, i.e. genuinely 'lively'.

בערך באותו עניין, הופיעה כתבה בכלכליסט של שיזף רפאלי: חוסר הסקרנות הרג את החתול? קריאת הכתבה הזו דרבנה אותי סוף סוף לכתוב את הרשומה מעלה. רפאלי אומר שם:"חברה המעמידה את הסדר כערך עליון תשאף לדכא את הסקרנות.". מפתה לקחת את זה הלאה ולהגיד שיחסו של היידגר לסקרנות קשור להיותו נאצי, אבל זו שטות להגיד משהו כזה על מישהו שמחשבתו כה רדיקלית, שפרש מכהונה ברקטור כשראה שהמפלגה הנאצית הופכת ארגון שמרני-בורגני שאין לה חפץ במחשבה רדיקלית באמת, כמו שלו. אז לא.

אני חושב שאני מבין את ההגדרה הלא חיובית במיוחד לסקרנות של היידגר. וכשאני בוחן את התנהלותי בעולם, אני חושב שיש הרבה בדבריו. עכשיו נשאלת רק השאלה מה אני עושה עם זה.

Prasad

היה לי מעניין וגם משעשע לראות את מורכבות ההכנה של טקס הפולחן לאל ההודי גאנש באירוע בו הייתי לפני כמה שבועות בפארק גני יהושע. ספציפית, היה מעניין לראות את אופן הכנת הפראסאד, מינחת האוכל המוגשת לאל אך נאכלת על ידי בני האדם.

ראיתי פראסאד מוגש גם במקדשים בהודו, אבל ישנם הבדלים משמעותיים בין הפראסאד שם וכאן. המינחה המוגשת פה לאל הייתה בסדר גודל יותר עשירה ו"מפנקת" מזו שאל כלשהו רשאי לצפות לה בהודו, מה שמשקף מן הסתם את הבדלי רמת החיים החומרית בין שתי המדינות. המטפלים הסיעודיים ההודים בישראל משתכרים מאד יפה בקנה מידה הודי,  אפילו ביחס למשכורות במדינות המפרץ. רק מהמעט שהם משאירים ברשותם פה ולא שולחים חזרה להודו, למשפחתם שם ולקרוביהם שם שעזרו להם לממן את עלות העושק שגובים קבלני כוח האדם הישראלים וההודים, נשאר מספיק בשביל לממן מנחות נדיבות ביותר לאל גאנש. וזו גם השקעה טובה, כי האל גאנש הוא האחראי על ההצלחה.

הצלחה במקרה הספציפי הזה היא שרידתו של המטופל. כי כל מטפל הנמצא פה מעבר לחמש שנים, ורבים הם כאלה, לא יכול לעבור למטופל אחר אחרי מות המטופל שלו. הוא צריך לחזור לעוני של הודו. ולא מעט מהם, די הרבה במפתיע, נמצאים פה עם אשה וילדים, ועבורם העקירה היא אפילו יותר טראומטית. גם מהפן הכלכלי – ההשקעה שהשקיעו בהגעה לכאן היא ההשקעה הכספית הגדולה ביותר בחייהם, וככל שהם ישארו פה יותר, יהיה ההחזר על ההשקעה טוב יותר.

למקרה שתהיתם למה הם לא יכולים לעבור למטופל אחר, אז זה מאותה הסיבה שהפליטים מאפריקה לא מורשים לעבוד – כדי שקבלני כוח האדם ימשיכו לעשות כסף, וכסף גדול בהבאת מחזורים חדשים של עובדים זרים. עובדים המגיעים בעצמם (למשל מאפריקה) ועובדים שכבר פה לא מכניסים להם כסף (חוץ מ"דמי תאגיד" של 70 ש"ח כל חודש שכל מעסיק משלם להם על כלום).

הבדל שני בין ישראל להודו הוא שפה יכולתי לא רק לצפות מקרוב בהכנת הפראסאד אלא אף לשאול שאלות ולקבל תשובות, אפילו בעברית רהוטה. לצפות בסבלנות כל התהליך הייתי יכול גם בהודו, אבל בדיעבד, כנראה שרצתי שם מהר מדי ממקום למקום (בכל זאת, היו לנו רק 9 חדשים להיות שם…), ולא השקעתי מספיק זמן בהתבוננות, כפי שיכולתי לעשות פה, בשבת בבוקר.
והבדל שלישי וחשוב מאד – בהודו הפראסאד לא מתוצרת הארץ. הנה למשל המתכון להכנת הנוזל שהכוהן מגיש בכפית אל שפתי המאמינים, ממנו הם לוגמים וחלקו הם מזים על שערם: קח מים מינרליים של עין גדי, הוסף לתוכם חלב 3% של יוטבתה, ובזוק בנדיבות סוכר של סוגת. שני מרכיבים תוצרת חוץ הם מי קוקוס מפחית ו Ghee, שמנת מזוככת שאין להשיג כאן (אבל אפשר היה לזקק כאן מחמאה), מפחית תוצרת הודו. לא טבעוני.

או למשל האורז הצבוע בצבע מאכל אדום, שכמה גרגרים ממנו יודבקו אל הנקודה האדומה במצח המאמינים. אורז פרסי קלאסי של סוגת מתאים במיוחד למטרה זו, מסתבר.

עד כאן המצרכים העיקריים, המשמשים בפולחן ממש. יש בנוסף גם את כל אותן המנחות המונחות בתוך המיקדשון שנבנה שם, אלו שבסוף היום (שאליו לא נשארתי) יאכלו על ידי המשתתפים בטקס. אבל כששאלתי את הכומר לעת מצוא (מטפל סיעודי גם הוא, שני מימין בתמונה מעלה) על הממתק הכדורי שהיה מונח במגש שם בתוך המקדש, לא היה לו בעיה לשלוף אחד ולכבד אותי בו כבר בצהרים. גאנש לא התנגד.

Shree Ganesh Chowthi Utsava

חג סוכות הוא חג הנדודים, החג שמאפיינים אותו מבנים ארעיים, המשמשים את הנודדים בזמן נדודיהם. מוקדם בשבת בבוקר, נדדתי עד להודו, בלי לעלות על מטוס, לחגיגות גנש בפרק הירקון.

"הוזמנתי" לאירוע על ידי דף נייר צהוב שמצאתי על הדלפק בחנות בשם OM בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, בה ביקרתי בכדי לאסוף את המחאת המשכורת החסרה של אלמז, הפליטה מאריתראה. אם כבר שם, חשבתי שכדאי לבדוק בחנות של ההודים האם הגיע מהודו משלוח של משחת השיניים המופלאה והאיורוודית vicco vajradanti. אז ירדתי קומה, יצאתי לרחוב לוינסקי, ומצאתי שאכן הגיע ומיד הצטיידתי בארבע שפופרות של 200 גרם, במחיר סביר למקומותינו, ויקר פי שתיים וחצי מהמחיר בחנויות ההודיות בברלין, למשל. יותר משמעותי ממחיר המילקי…

אין צורת אות שאני רואה שאני יכול להתאפק מלקרוא, ולכן לקחתי עמי עלון כזה, וקראתי אותו בשקידה בדרך. ובו גיליתי שגוף בשם shree ganeshostava seva samithi israel 2014, שאני חושד שמשמעות שמו היא משהו כמו "הוועדה הישראלית לחגיגות גנש הקדוש, 2014" מזמינה אותי ("U") ואת בני משפחתי ("UR FLY") לחגיגות לאל גנש – chowthi utsava שיערכו בגני יהושע בתל אביב ("luna park") בשבת ה 11 לאוקטובר.

הזמינו אותי, אז באתי. משפחתי, שגם הם "הוזמנו" לא הבינו מה הקטע באירוע הזה, ובמיוחד למה לקום כל כך מוקדם בשבת בבוקר בכדי להגיע לטקס (Pooja) הבוקר בשעה 7:30 "לפנות בוקר" ולכן לא באו. אבל לי יש כנראה עדיין פינה חמה בלב לכל מה שקשור להודו, למרות שביקורי האחרון שם, ב"Maha Kumbha Mela" של 2013 הוציא לי לגמרי את הרוח מהמפרשים בכל הנוגע לביקורים נוספים בהודו.

השילוב של ארוחת בוקר וצהריים הודית (בחינם!), טקס לאל גאנש (אותו אני מחבב במיוחד – בתמונה מעלה) וטורניר קריקט נראה לי שווה לקום בשבילו בחמש בבוקר בשבת, גם אחרי שבחצות וחצי הייתי עדיין באחד מסרטי פסטיבל הסרטים בחיפה, סוג אחר של נדודים. אז קמתי, ונסעתי, והגעתי בשבע בבוקר לפארק, שם מצאתי את 17 חברי "וועדת הקישוט" עמלים על השלבים האחרונים של בניית Pandal – מקדש זמני קטן לאל גאנש, והקמת שאר מתחם החגיגות, שהם התחילו לעבוד עליו כבר יום קודם.

הטקס עצמו היה בסופו של דבר רק לקראת עשר בבוקר, אבל אחד החלקים היותר מרתקים באירוע שכזה הוא לראות מה קורה "מאחורי הקלעים" של בניית המקדש וההכנות לטקס ושאר האירועים.

בדיעבד, חשבתי לעצמי שיש הרבה דמיון בין המקדש הזה למשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), שהיה מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. ההוראות לבניית המשכן משתרעות על פני שבעה פרקים רצופים בספר שמות, החל מפרק כ"ה. המילה זהב מופיע הרבה מאד פעמים בטקסט, כמו למשל:" וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.  יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  יגוְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב."

גם ההודים בנו ארון, אולי אפילו מ"עץ שיטים", אבל תקציבם לא מספיק בשביל לצפות כל דבר בזהב, ולכן הם הסתפקו בצביעה בצבע זהב של עיטורי הקלקר ושל עבודות העץ, פרט לצבע הכסף שבו נצבעו מדרגות המקדש.

שני המקדשים האלו, זה לגאנש וזה ליהווה, היו מקומות פולחן שנבנו על ידי אנשים שידעו ששהותם במקום ארעית, שבכל רגע יצטרכו בהתראה קצרה, בעקבות מקרה של מוות, לקום ולעזוב. במקרה של בני ישראל זה היה כאשר ימות האחרון מביניהם שהכיר את החיים במצרים ולכן עלול להיות נגוע בעבודה זרה. במקרה של ההודים, זה יהיה כשימות האיש בו הם מטפלים, במידה ומשך שהותם בארץ כבר עלה על חמש שנים ושלושה חדשים. כי כל ההודים שהיו באירוע, כל האלף ומשהו, עובדים כ care givers, יענו מטפלים, בקשישים או נכים. אלו שלא, עובדים כקבלני כוח אדם של מטפלים או מתפרנסים מהם בצורה כזו או אחרת, למשל קפה אינטרנט, או חנויות הודיות.

ומצאתי עוד דמיון בין בני ישראל להודים העובדים בישראל. בני ישראל הנודדים בהודו ניתנים לזיהוי מרחוק על פי סנדלי השורש שהם נועלים. ההודים שנדדו לישראל, ונמצאים פה כמה שנים, אימצו את הנוהג, ופרט לאלו שבאו לשחק קריקט, בנעלי ספורט, את השאר אפשר היה לזהות גם על פי סנדלי השורש שרובם נעלו, להבדיל מהודים שנמצאים פה מסיבות אחרות, למשל Relocation מאינטל בבנגלור לאינטל מרכז התכנון בחיפה. אותם בחיים לא תמצאו בסנדלים.

יש בכלל הבדלים לא מעטים בין ההודים החיים פה כמה שנים להודים בהודו. יתכן שזה נובע מהסלקציה שהמועמדים לעבוד בסיעוד עוברים, עוד בהודו, בסדרת ראיונות עם מאבחנים ישראלים. יתכן שאוסף התכונות הנדרשות ממטפל הן אותן התכונות שיגרמו לו אולי לעמוד בסבלנות בתור לארוחת הצהריים למשל, ולא להידחף בפראות מכל עבר כפי שהיה קורה בהודו. או שאולי הם מרגישים פחות לחוצים פה. אולי אחרי כמה שנים בישראל הם הבינו שהתחרות על כל משאב אינה אכזרית פה כמו בהודו.

עוד הבדל: רוב ההודים שכאן מדברים עברית. או לפחות אנגלית לא רעה, מה שמקל מאד על אדם מבחוץ להבין מה קורה ולמה. ביקור באירוע כזה הוא כנראה הכנה לא רעה לביקור בהודו. ובכלל, אם אדם מוכן לקום ולנסוע להודו, ולהתמודד עם הקשיים הלא פשוטים של נדודים בארץ זו, למה לא יהיה מוכן לקום מוקדם בשבת בבוקר ולנסוע לפארק הירקון? זה בתנאי שמה שמניע אותו לנדוד הוא סקרנות לתרבות ההודית ולא רצון לברוח מהחיים ולשכב מסומם בכפר שבו המחיה זולה.

בכל אופן, האירוע רב המשתתפים בגני יהושע היה מאורגן למופת, אופרציה גדולה שבה הכל מומן מתרומות. או של חברי הקהילה או של גופים מסחריים כגון חברות כוח אדם שבאו לשם בכדי לגייס מטפלים. כנראה שיותר קל לגנוב עובדים מסוכנויות אחרות מאשר להביא אותם מהודו. ומטפלים בהחלט מוכנים לשמוע הצעות – כמו אותו המטפל שסיפר לי שעבד 22 שנים בסעודיה כמכונאי, ועבר לעבוד בכמטפל פה בישראל לפני חמישה חדשים, כי השכר הרבה יותר גבוה. היו לו תלונות על שיותר מדי באים לבקר את המטופל שלו, והוא צריך לרחוץ אחריהם את הכלים. לא נאה לו, הוא care giver, כך הוא אומר. גם אותו ראיתי עומד לפני דוכן חברת כוח האדם. ואכן קשה מאד לגייס מטפל לטיפול באדם שממש ממש צריך את שרותיו, מישהו שצריך לרחוץ ולהחליף לו חיתולים. הם פשוט נוטשים ומחפשים עבודות קלות יותר. אנשים מאד חרוצים ו/או פעלתנים לא נמשכים כנראה למקצוע הזה.

כשנגמרה בניית המקדש, ונותר רק לאכלס אותו במנחות, נרות, עלים, אגוזי קוקוס שצריך לעטר בנקודות אדומות, וקטורת. מלאכה דקדקנית שנמשכה עוד כשעתיים על ידי צוות קטן ומסור של שלושה משרתים בקודש, בעצם, ממש לא דקדקנית ולא יותר "פאגאנית" – אם קוראים להשוואה בספר שמות את תיאורי המשכן והפולחן בו.

שאר וועדת הקישוט התפצלו. האחד, נוצרי דווקא, בעל חוש אסתטי מפותח במיוחד המשיך לקשט בפרחים, בעיקר בגרברות, כל דבר אפשרי, כולל פסלי הגבס המוזהבים שהושכרו לאירוע.

האחרים הלכו להכשיר שני מגרשי קריקט, עבור טורניר הקריקט בו השתתפו 16 נבחרות (בכל נבחרת 11 שחקנים). ענף הספורט של העובדים הזרים לא ממש ידוע לרובנו, אבל זהו ענף מפותח מאד, ורשומה עליו מתבקשת.

ואת השולחן עם הפרסים למנצחים.

המשך יבוא…

Sanchi

בדרך כלל אני לא מבקר במוזיאונים לאתנוגרפיה.
לזה שבעיירה Dahlem שליד ברלין הגעתי רק כי חלק מהביאנלה לאמנות השתכנה בו, בין פריטי האוסף הקבוע שלו. הנוהג הזה נעשה יותר ויותר נפוץ, ולפעמים האמנות בת ימינו המוצגת בתוך האוסף הקיים אכן "מתכתבת" עם פריטי האוסף הקבוע. במקרה של הביאנלה הזו, שבה ניתנה העדפה בולטת ומתקנת לאמנות ואמנים מהעולם השלישי, המיקום אולי דווקא עושה שכל, כי חלק מאמנות העולם השלישי עדיין תקועה בעולם הצורות והמושגים האתנולוגי. ההעדפה הזו היא לא חדשה, בדוקומנטה האחרונה בקסל היא הייתה אפילו בולטת עד צורמת. היום זה כבר מתחיל להימאס עלי. זה משפיע לרעה על התערוכות.

מי שנהנה מההעדפה הזו הם מספר אמנים ישראלים, כמו למשל אחלאם שיבלי, (דווקא אמנית טובה) אבל הם ייהנו ממנה רק אם יצהירו על עצמם כפלסטינים. ואז, בהינף קולמוס, הם הופכים מאמנים שבעים של העולם הראשון לאמנים בועטים ורעבים מהעולם השלישי, והופ – הם בפנים.

אז נכנסנו למבנה המוזיאון, המרשים בפני עצמו, ובאולם הכניסה היה קיר שחצץ בין הלובי לבית הקפה שבו, ובקיר החוצץ הזה היה חלון מוארך, ודרך החלון הזה ראיתי את Sanchi.

וחזרתי בשניה כמה עשרות שנים אחורה להודו, לאתר הבודהיסטי ב Sanchi.

אז, כמעט שאיש לא ביקר שם. הייתה רכבת שעצרה בתחנה הבודדת שם פעמיים בשבוע, ומקום הלינה היחידי שם היה "חדרי המנוחה של הרכבת", Railway resting rooms, מוסד בריטי מפואר שאני לא בטוח אם הרכבת ההודית עדיין משמרת. בכל אופן, חדרי מנוחה אלו היו אז חדרי אירוח רחבי ידיים, ובהם מיטה עם כילה, שרותים ומקלחות צמודים, מתוחזק לא רע יחסית בזכות המנגנון המשוכלל של ביורוקרטיית הרכבת ההודית שהבריטים השאירו. מלון לוקסוס בסטנדרט הודי, ומאד זול אפילו ביחס להודו.

שם ישנו, אחרי שהגענו ברכבת אחת וחיכינו לרכבת הבאה. ובימים שהיינו שם טיילנו, כמעט או לגמרי לבדנו, באתר המפואר הזה שהקיסר Ashoka (הגדול) החל לבנות במאה השלישית לפני הספירה. ובלילה היינו מתעוררים לצפירת הרכבות ויכולנו לראות ולשמוע מחדרנו את רכבות המשא האינסופיות באורכן, עם שני קטרים בכל צד ואולי גם באמצע, גוררים בכח הקיטור את מאות הקרונות אל ומתוך הלילה שבו שום מקור אור לא סימן מקום ישוב כלשהו.

אין הרבה שרידים בודהיסטיים בהודו. יש בה כמובן את שלושה מארבעת התחנות החשובות בחייו: המקום בו נולד נמצא ממש מעבר לגבול הודו-נפאל, אבל מקום מותו של המואר, המקום בו הגיע להארה והמקום בו הטיף בפעם הראשונה שלושתם נמצאים בהודו, ומבקרים בהם בעיקר עולי רגל מארצות בודהיסטיות, אין בהם מבנים מפוארים ששרדו שיכולים למשוך תיירים שאין להם עניין בבודהה עצמו.

Sanchi היא סיפור אחר. היא פשוט מקום שלא ממש קרוב לשום מקום אחר, במדינה שבה אין ממילא הרבה אתרים מפורסמים (Madhya Pradesh). אבל יש בה מבנים מאד מפוארים, ומאד אלגנטיים. למשל את ה Stupa הגדולה שהקים הקיסר אשוקה, ויש את השערים וגדרות שהוקמו יותר מאוחר על ידי ה Satavahana. אחד מהשערים המפוארים האלה, נלקח אחר כבוד, בעצם נבזז, למוזיאון האתנולוגי ב Dahlem שליד ברלין, ושם הוא עומד לו בגשם האפרורי כמו… איך סבא שלי היה מכנה את זה?
dastehen wie bestellt und nicht abgeholt – עומד כמו משהו שהוזמן ולא באו לקחת אותו…

ואם כבר חזרנו לגרמניה ולמוזיאון האתנולוגי, אז תוך כדי התחקות אחרי המוצגים של הביאנלה שהיו מפוזרים בין מוצגי אוסף המוצגים האתנולוגיים, עלה באפינו ריח חזק של תה, שמשך אותנו אל אחד החדרים של המוזיאון שלא על מסלול הביאנלה, ושם מצאנו את בית התה הזה אשר בנה שם האמן הסיני הבלתי נלאה  Ai Weiwe.

בהומור האופייני לו, Ai Weiwe  בנה בית קטן בערבה, עם "גג רעפים" שכולו עשוי מבלוקים של עלי תה דחוסים יחדיו שהאמנים שהוא מעסיק בהמוניהם גילפו לתיבות מלבניות ופירמידליות.  זה היה מקסים, השילוב של הריח, המרקם והצבע הוסיף לעבודה את ממד הריח, זה שפועל ישירות על חלק המוח שלנו שפחות עסוק בקוגניציה. קצת כמו עבודות השעווה של Wolfgang Laib.

אז אם אתם בברלין, או בהודו…

זו הרשימה ה 500 בבלוג דרכי עצים.

גופיות

בכל ארץ וארץ, שווה לשים לב לפרסומות. אפשר ללמוד הרבה גם ממה שמפרסמים וגם מהאופן שבו מפרסמים אותו. בהודו, בביקורי האחרון (ואולי אחרון בכלל) שמתי לב שמפרסמים בעיקר שני דברים: מלט וגופיות. פרסומות המלט מראות ברובן גברים חסונים חובקים בניינים, קצת בסגנון הראליזם הסוציאליסטי. עושה רושם ששתי חברות מלט גדולות מתחרות שם על השוק, הלא מאד גדול. כי בהודו המצב הכלכלי לא טוב. אין פריחה כלכלית ורואים יותר פרויקטי בניה נטושים מפרויקטים פעילים. יש צורך בהרבה יותר בניה בהודו, הן של בתי מגורים והן של תשתית ציבורית, ולו רק כדי שלא להתדרדר אחורה. עם כל כך מעט בניה, תמוה למה יש כל כך הרבה פרסומת למלט. עניין הגופיות יותר ברור. הודו היא מדינה חמה, ויצרנית כותנה גדולה. שילוב שני אלה יכול להסביר את חיבתם של ההודים לגופיות. גופיות לגברים כמובן. גופיות לנשים בכלל, ו"גוזיות" – השילוב של חזייה וגופיה, לא מפרסמים שם. "גוזיה" היא הרי לבוש הודי מסורתי – זוהי החולצה הקצרצרה וההדוקה הנלבשת מתחת לסארי ומתפקדת גם כחזייה. הפרסומות לגופיות שם הן בפרוש פניה למאצ'ו ההודי. כמו למשל זו: לפני שלושים ושלוש שנים, כשביקרנו בהודו לראשונה, אחד הדברים המעטים שחיבבתי אצל ההודים, היה שהם חלקו את חיבתי לגופיות. אז, הם קראו לגופיה Banyan, והיו משוכנעים שזו מילה תקנית בשפה האנגלית. היום הם קוראים לגופיות Male Innerwear, ושלטי הפרסומות מלאים בדמויות בחורים הודים מפותחי חזה בגופיה. כמו למשל הבחור שבתמונה משמאל. למה מפרסמים דווקא גופיות? לא ברור לי. אני זוכר בעבר פרסומות רבות לסארי, אבל היום כבר לא רואים כמעט נשים בסארי, שכנראה יצא מהאופנה בהודו, וחבל. בניגוד לארצות אחרות, אין כל כך הרבה פרסומת למכשירים אלקטרוניים בכלל וטלפונים סלולריים בפרט. אין אפילו הרבה חנויות של טלפונים בכל פינה, לפחות לא במקומות בהם הייתי, בניגוד למקומות באותו סדר גודל בארצות השכנות. ואני לא בטוח שזה דווקא בגלל שלאנשים אין טלפונים. פחות מאצלנו, אבל בפירוש יש. לגבי הגופיות, אני מודע לזה שבמקומותינו גופיות הן פריט ממש לא אופנתי, אפילו מוקצה. אבל לי קשה להיגמל מלבישתן. גם בחום וגם בקור, שכבת הלבוש הנוספת מתחת לחולצה עושה לי נעים בגוף. אני פשוט מרגיש לא נוח בלי השכבה הזו. ויש גופיות מבדי כותנה  נעימים ביותר. שמחתי לקרוא הבוקר בעיתון (הארץ, אלא מה..) על הפופולריות של מה שנקרא "גוזיות", שילוב של גופיה וחזיה, שאפילו ילדות בנות חמש מבקשות מהוריהן ללבוש. זו בעצם גופיה קצרה, בלי תיפורים מיוחדים לחזה שעדיין אין לילדות האלה או נסיון לדמות חזייה. אלו פשוט גופיות נחמדות. אני בעד. אולי הילדות האלה ימשיכו ללבוש גופיות גם כשיגדלו. לטעמי אין רע באשה בגופיה, אפילו גופיה של גבר. בעצם, במיוחד בגופיה של גבר. לא?

וגם על גברים, זה נראה לא רע, סקסי אפילו, כמו למשל כאן…

אני אופטימי בעניין הגופיות. הן עוד יחזרו, ובגדול. תראו.

הדיבר השני

המקום האחרון בו ביקרתי בהודו, אולי אחרון לתמיד, היה כלכותה. לא תכננתי לבקר בעיר, תכננתי רק להגיע אליה ברכבת ומשם ב volvobus ישירות לשדה התעופה ומשם לתאילנד, לפגוש בשדה את זוגתי שתחייה המגיעה מהארץ דרך טשקנט ויחד אתה להמשיך בטיסה להאנוי ושם לפגוש את בננו, המשוטט במזרח בטיול החובה שלאחר שרות החובה.

חשבתי שכבר מיציתי את העיר בביקורים קודמים, אבל אחרי שנמלטתי עם הזנב בין הרגליים מאללהבאד, מפסטיבל הקומבה-מלה, הייתי צריך כמה שעות בעיר בכדי להקדים את טיסתי החוצה בשלושה ימים, במשרד של חברת התעופה התאית שם. בהודו, הדברים האלה עדיין לא נעשים בטלפון. או באינטרנט.

אז הסתובבתי בעיר עד שיפתחו את משרדי חברת התעופה, ואחרי שהחלפתי את הכרטיס, חיפשתי במדריך הנסיעות מה עוד נשאר לי לראות בעיר. היה שם אזכור קצרצר לרובע kumartuli שבצפון העיר שבו מרוכזים עושי הפסילים. נשמע לי שיכול להיות מעניין להעביר שם כמה שעות עד שאוכל לנסוע לשדה.

לא טעיתי. הגעתי למקום שבו לא ממש מאמינים ב"לא תעשה לך פסל …", להפך. את עגל הזהב לא מצאתי שם, אבל פסלי כל אל ואל, וגם כמה פוליטיקאים הודים, אלים בפני עצמם, מצאתי בכל גודל, בכל חומר ובכל טווח מחיר. זה המקום אליו באים עובדי האלילים להזמין להם אלילים, למטרות שונות ומגוונות.

רוב הפסלים עשויים מבוץ, למעשה חימר, על בסיס של קש. ומעל הבוץ שכבת גבס, שאותה צובעים בצבעי טכניקולור. אלו לא פסלים האמורים להחזיק מעמד זמן רב. הם משמשים ב"פוג'ה", טקס דתי הודי, ולאחר הטקס, לפחות בכלכותה, מושלכים לנהר.

חלק הקש של הפסלים מולבש על שלד העשוי מקני במבוק, שנראה לפעמים קצת קינקי

לאחר שהפסלים צופו והוחלקו, הם נצבעים, ביד, אבל ביד מיומנת מאד, כמו למשל הפסל הזה של האנומן.

פגשתי שם מישהי שהזמינה פסל לפוג'ה המשפחתית של האלה קאלי והיא באה לקחת אותו. הפסל עלה לה 1500 רופי, כ 85 שקלים וזה בערך המחיר שהיא משלמת כל שנה. אבל השנה היא לא הייתה מרוצה (או שאולי כל שנה היא לא מרוצה, וזו טקטיקת התמקחות). לא היה על הפסל מספיק קישוטים ועיטורים, והיא הראתה ליצרן את תצלום הפסל של השנה שעברה שהיה לה בטלפון. באמת שבשנה הקודמת היו יותר צ'צקס על הפסל, בייחוד על ההילה של האלה, הפסל הצבוע בשחור על הרצפה בתמונה מטה.

הצעקות שם היו עד השמיים. בעלה של האשה עמד עם הילדים בשקט בצד, בחור שקט ורגוע, אבל אשתו, וואו. כעבור כרבע שעה נרגעו הדברים, אבל עושה הפסלים לא וויתר ולא הסכים לגרוע במחיר או להוסיף עיטורים, למרות האיומים שבשנה הבאה לא ישובו ויזמינו אצלו.

רוב הפסלים שם הם אומנים שקטים ועמלנים, היושבים בשקט שעות רבות ומציירים במכחול פסל אחרי פסל. כמויות עצומות של פסלים. אלה שבתמונה מעלה הם יציקות גבס, שאותן יוצקים לתוך תבניות פיברגלס, ויש גם מעט פסלים העשויים מפיברגלס.

המקום בהחלט שווה ביקור, אפילו ארוך. יש יופי רב בעבודת האלילים המוחצנת הזו, ויש תמונות קטנות, ויפות, בכל מקום

אבל אז כבר הגיע הזמן לנסוע, וירדתי אל Kumartuli ghat שעל גדת נהר ה Hugli הגובל ברובע והפלגתי משם במעבורת חזרה אל תחנת הרכבת שמעבר לנהר – Howra.

שם הוצאתי את התרמיל משמירת החפצים, עליתי על ה volvobus לשדה, ונפרדתי בנימה מפויסת יותר מהודו.

הו כלכותה!

מחוייבות

שש מאות הגברים העירומים בתמונה מעלה, התחייבו ללבוש רק אפר בשתיים עשרה השנים הבאות. וגם לוותר על כל רכוש, לבלות את ימיהם במדיטציה, נדידה מאתר קדוש אחד למשנהו, וקיבוץ נדבות למאכלם. הם יהיו Naga Sadhus לפחות שתיים עשרה שנים. זו מחויבות!

קשה לראות בהמון העירום והמגולח הזה פרטים מזהים, אבל יש בהם טווח גילאים המשתרע בין 14 ל 40 בערך. אלו לא ה Sadhu  הרגילים, אנשים ב"סוף חייהם" שבהודו משמעותו גילאי 40-50, שכבר הקימו משפחה, הילדים בגרו ועזבו את הבית, והם יוצאים לבלות את שארית חייהם בחיפוש רוחני.

פה זה משהו אחר. האנשים האלה בחרו בסגפנות קיצונית כדרך חיים. לא לכל החיים אולי, אבל 12 שנים זה המון זמן בכל מקרה, וזה רק פרק הזמן המינימלי לו הם התחייבו. מה מניע אותם? לא ברור. מה מניע את הסדהו בתמונה מטה שנדר נדר לא לשבת או לשכב עד סוף ימיו?

או כאלו שנדרו נדר, ואף מקיימים אותו, להשאיר את יד ימינם מונפת באוויר על סוף ימיהם. נסו לעשות זאת 10 דקות, ותבינו במה זה כרוך..

את החלק הראשון של הטקס, החמצתי. במהלכו עוברים המועמדים תדרוך רוחני ממספר מדריכים במתחם האשרם, מקבלים שם חדש ומנטרה אישית, ואחרי כן נפטרים מבגדיהם, משערם וגם משמם הקודם.

רק כשהתקרבתי אל גדת הנהר, ראיתי את הגוש החום והגדול הזה, וכמובן שרצתי לראות במה מדובר. די מהר העיפו אותי מהמתחם שבו התרחש הטקס, אבל מגשר מצופים סמוך צילמתי את התמונות האלה. שמחתי שיש לי עדשה טלסקופית איתי…משתתפי סיור הצלמים הישראלי שהיו שם, תודרכו לקחת רק עדשה רחבת זווית, כדי שזה יכריח אותם לצלם מקרוב. יש בזה משהו, אבל לא תמיד…

בשלב מסויים נגמר הטקס המרכזי, והנזירים לעתיד נשלחו בקבוצות לטבול בנהר (הקדוש כמובן), ואז התפורר הגוש האחיד ואפשר היה להבחין ביניהם.

היה די מדהים לראות נערים, לדעתי בני הרבה פחות מ 18, מקבלים על עצמם עול מצוות שכזה. איפה ההורים שלהם? או שזו אולי דרך להוריד את המעמסה הכלכלית על המשפחה. יתכן שבן אחד הנשלח למשימה רבת שנים שכזו צובר קרמה חיובית עבור כל המשפחה?

לאחר הטבילה, הם קיבלו כל אחד יריעת בד לבנה שבה ארזו את חלציהם.

לא כולם הולכים עירומים לגמרי בכל הנסיבות. לא ראיתי אף פעם ברכבת למשל איש עירום לגמרי. זה יכול להיות מביך לפעמים. לא לסדהו דווקא:

ובמקומות קרים, והרבה מאד אתרי עליה לרגל, הם בהרים בצפון הודו, במקומות קרים, ה Naga Sadhu יהיו עירומים רק ליד מדורה, שבאפרה הם מושחים את גופם.

אחרי הגילוח הראשוני, הם לא מקצרים יותר את שיער ראשם, אלא מקבצים אותו ב deadlocks הנקראים Jata. לרובם יש שיער הארוך מגופם, ואצל רובם, השיער אפילו נקי.

מה דעתי על המנהג הזה? אני לא מסוגל לתפוס אותו. אבל יש לא מעט דברים שאני לא מסוגל לתפוס גם בתרבות שלנו…

ארוחת ערב של קדושים

די נדיר לראות "סדהו" רץ. ה"אישקדוש" ההודי המצוי בדרך כלל מהדס לו בנחת, בדרכו ממקום עליה לרגל אחד למשנהו. ולראות לא אחד אלא טור שלם של סדהוס אצים רצים להם, כולם לאותו כוון, היה סימן לכך שמשהו קורה, אז רצתי לשם גם אני.

זה היה היום הראשון שלי במתחם ה"סנגם", מפגש הנהרות הקדושים של הודו שבו מתרחש אחת לשתיים עשרה שנה מגה פסטיבל דתי, שבמהלכו מתקבצים להם כמה עשרות מליוני הינדים לטבילה בדיוק במקום הזה, בדיוק בימים מסוימים שהאצטגנינים סימנו כיותר ממוזלים (Auspicious).

הגעתי כמה ימים לפני "התאריך הממוזל ביותר" שהיה העשירי בפברואר שנה זו. יצאתי בשעת בוקר מאד מוקדמת ברכבת מ Luknow ל Allahabad, ואחרי תלאות מה הצלחתי למצוא את מתחם המגורים שבו תמורת סכום מופקע יכולתי לחלוק צריף עם עוד עשרה, מצידו השני של הנהר. היה כבר צהריים, אז אכלתי במתחם ויצאתי לראות מה פה קורה פה…

חציתי את הגנגס על גשר צף, אחד מכמה עשרות שנבנו במיוחד לאירוע, ועדיין במרחק גשר אחד מהסנגם, ראיתי את האנשים הקדושים, רצים.

לא לקח הרבה זמן לגלות לאן הם רצים. מסתבר שמדי צהריים וערב, אחד הגורואים, שבהודו רבים מהם עשירים לאין שיעור, מקיים "ארוחת מצווה" לסדהוס ליד המתחם שהקים שם. הסדהוס נדרו נדר של עוני, והשילו מעליהם את כל הקשרים שהיו להם למשפחה ורכוש. הם מתקיימים, בדרך כלל, מנדבות שהם מקבצים. במקום כמו הקומבה מלה, אליו הם מתקבצים מכל רחבי הודו, יש כמה עשרות אלפים מהם, מה שמקשה עליהם קצת לקבץ נדבות.

כמו הילד בתמונה מטה, השומר על המקום שתפס מישהו לאורך השביל אל המים, שבמהלכה הצליינים ישליכו מעט אורז על כל אחת מפיסות הבד שמונחות שם.האשרמים של הגורואים הגדולים מספקים ארוחות לכמה אלפי סדהוס בבת אחת. בספירה מקורבת הערכתי בכ 6000 את מספר הסועדים בארוחה הזו:

הם מקבלים בסך הכל ארוחה לא רעה, טבעונית כמובן. תחילה מחלקים להם צלחות שטוחות ועמוקות, חד פעמיות, מהסוג שבמקומותינו היה נקרא bio-degradeable, כלומר, מתכלה. בקיצור – מעלים..

את העלים תופרות לצלחות משפחות של עניים, היושבים לא רחוק משם:

יש לסדהוס גם בחירה במנות. כי לא יעלה על הדעת שהודי מהדרום יאכל אוכל של צפון הודו, ולהפך. גם אם הוא מקבץ נדבות. יש כאלה האוכלים אורז, ויש כאלה שלא. יש האוכלים צפאטי, ויש האוכלים פורי (סוגי לחם). אבל כולם לא מעזים להתחיל לאכול, למרות רעבונם המופגן, עד שהכרוז עם המיקרופון לא יגמור לפאר ולהלל את הנדבן שתרם להם את הארוחה..

ולסיום, הם גם מקבלים כסף ל"ביזבוזים". רק עשרה רופי לכל אחד, זה לא הרבה, אך להרבה אלפי אנשים, מדובר על לא מעט שקים של שטרות, שצוות של שניים מחלק במהירות מסחררת של ממש.

היה שם בקהל מבחר אדיר של אנשים בעלי חזות מאד מרשימה, אבל החלטתי להראות כאן רק שניים מתוך כמה אלפי הפנים שצילמתי.

הארוחות ההמוניות האלה חזרו על עצמן צהריים וערב, במתחמים שונים. אף אחד לא נשאר שם רעב. חוץ ממני. לא היה לי נעים להתיישב ביניהם, ולקנות אוכל דרש צעידה ארוכה שהיה לי חבל לעשות, כשכל כך הרבה קורה מסביב.

את שיא האירוע, החמצתי, בנסיבות עליהן כבר סיפרתי כאן. אבל היה מעניין. תמצית ההודיות. והודו, גם כשהיא לא תמצית, היא נוזל די מרוכז…

עטינים

הכתבה בהארץ המספרת על הודו של היום,בה הפרות כבר לא כל כך קדושות, הודו בה תופסים אותן ברחוב באישון לילה ושוחטים אותן, הסבירה לי כמה דברים שתמיד לא הבנתי והזכירה לי אחרים.

תמיד תהיתי של מי בדיוק המון הפרות האלו המסתובבות ברחובות ערי הודו. האם הן פרות בר ש"העיר היא השטח שלהן", כמו אותה פרסומת לאותו  פסאודו-ג'יפ? מסתבר שלא. על פי הכתבה, המתורגמת מהניו-יורק טיימס: "פרות רבות שייכות למחלבות עירוניות, שלבעליהן אין שטח ואמצעים כספיים להחזיקן ברפתות. הפרות משוטטות ברחובות וניזונות מהעשב הצומח באיי תנועה ומערימות האשפה הפזורות בעיר. פרות זקנות שאינן מניבות חלב ננטשות ומתהלכות ברחובות העיר עד שמגיע תורן למות, או להיתפס בידי גנבים"

אז מסתבר שהודו של היום היא כבר לא הודו הרגועה והלא אלימה של פעם. בהודו של היום, לא רק שאין כבוד לגופן של נשים, כפי שמעידה הסטטיסטיקה של מקרי האונס, גם לפרות כבר אין להודים כבוד, והן נחטפות מהרחובות, נשחטות, ונמכרות כבשר של בופאלו (בדרך כלל).

הקדושה של הפרות בהודו, לפחות זו שהייתה להן, נבעה מתפוקת החלב שלהן. היה שליט בהודו בעבר, נדמה לי שהקיסר אשוקה, שבצו מלכותי אסר על אכילת בשר פרות כדי להגדיל את אספקת החלב. מאז, הן הפכו קדושות. סיפרו לי את זה כאשר ביקרתי לפני כמה (עשרות) שנים בהודו, ואז, תהיתי למה הם פשוט לא מאמצים את השיטות הישראליות ליצור חלב. לא פעם טרחתי וציינתי בפני בני שיחה הודים, בסוג של התנשאות, שפרה ישראלית מפיקה ביום כמות כפולה של חלב מזה שפרה הודית מפיקה בחודש. וטרחתי עוד לספר להם על "ספר הבקר" הישראלי, המשמש להשבחת גזע פרות החלב בישראל.  אבל לא היה לי מושג, אז, איזה תועבה כרוכה ב"הישג" הזה של החקלאות הישראלי.

וכשרואים את העטינים הקטנים, זעירים אפילו של הפרות בהודו, זה נראה די מובן שכך הם פני הדברים. מובן למה צריך כל כך הרבה פרות כדי לספק את הכמות המזערית של מוצרי חלב שההודי הממוצע צורך. אז, אפילו "פניר", הגבינה ההודית, הייתה מרכיב מאד נדיר בתבשילים שהוגשו במסעדות. אולי מנה אחת בעל התפריט. היום פניר הוא כבר לא מצרך נדיר, ורוכלים המוכרים חלב יש בלא מעט רחובות.

כמה מעט ידעתי אז, במה כרוכה אותה תפוקה אדירה של חלב. כמה "שלא כדרך הטבע" הן אותם עטינים עצומים שהפרה הישראלית בקושי מטלטלת במרחב המצומצם שהוא כל עולמה, במטרים הספורים שבין מקום המרבץ אל מכונת החליבה.

יש לי אהבה בריאה לשדיים. אולי אפילו יותר מבריאה. אבל אפילו אני מזדעזע מנשים, שמסיבות לא ברורות, בדרך כלל סיבות הגובלות במחלת נפש, מגדילות את החזה שלהן בצורה קיצונית על ידי שתלי סיליקון.

אבל אפילו כאלה שנכנסו לספר השיאים של גינס, כמו זו שבתמונה מעלה, לא מגיעות לחוסר הפרופורציה הקיצוני שבין ממדי הגוף לממדי העטינים, עד כדי פגיעה של ממש בתפקוד הגוף הצמוד לאותם עטינים, כמו פרה חולבת ממוצעת, ברפת ישראלית ממוצעת.קצת מספרים, המדגימים עד כמה מופרך ה"הישג" הזה של חקלאי ישראל, אפשר למצוא באינפו-גרפיקה מטה, הלקוחה מפרסום של "אנונימוס". שימו לב – אנו חולבים מפרה פי 10 יותר חלב ביום ממה שעגל היה יונק ממנה – אם רק היו נותנים לו (ולא נותנים..).
הכתבה המליאה באנונימוס מסבירה בפרוטרוט איך הגיעו הפרות בישראל לתנובת חלב אדירה כזו, ומה המחיר שהן משלמות על זה. "השביחו" את הגזע כך שיש לפרות עטיני ענק. כל כך גדולים עטיניהן, עד שהם טובלים בצואת הפרה שעל הרצפה גם כאשר היא עומדת! מכאן אגב, נובעת השכיחות הגדולה של דלקות עטין. לתעשיית החלב יש יעד פנימי להגיע לכך שרק 30% מהפרות יהיו חולות בדלקות עטין בשנה. כדי להסביר את זה פשוט ככל האפשר: דלקת עטין אצל הפרה == מוגלה בחלב שאתם שותים.

המשקל האדיר של העטינים המנופחים האלה, עשרות רבות של קילוגרמים, גורם לפרות גם לצלוע – רגליהן פשוט לא עומדות בעומס. גם עצמותיהן של הפרות חלשות יותר משל פרות רגילות, כי הן לוקחות את הסידן המופרש אל תוך כמויות החלב האסטרונומיות שהן מפיקות מעצמותיהן הן (רק שהוא לא מגיע אל עצמות השותים…). ובנוסף, הן גם לא מסתובבות בשטח – הן בעיקר מבוססות בתוך הצואה של עצמן, מה שלא מחזק את רגליהן. ויש לא מעט פרות שפשוט קורסות ולא מסוגלות לקום יותר – מה שגורם להמתתן המידית.

הפרות מעוותות הגוף האלה, לפחות לא חיות הרבה זמן. לחצי החליבה והשאיפה למקסם את תנובת החלב מכל פרה, גורמות לכך שממיתים אותן מוקדם. תוחלת החיים של אדירות העטינים האלה הוא רבע מתוחלת החיים של פרה בריאה מזן פחות "משובח". נו, לפחות הן סובלות פחות שנים…

לסיכום, אין לנו כל כך על מה להשתבח כאן, לעומת ההודים ופרותיהם צמוקות העטינים. כל חג שבועות אנו מפרסמים פרות שיאניות כמו "אהובה", המניבות כמעט 30 אלף ליטרים חלב בשנה. אבל אלו פרות חולבות חולות, אומללות, שהונדסו במשך דורות למבנה גוף לא אפשרי, הממקסם הן את הרווח מכל פרה, והן את הסבל שלה.

העולם לא שטוח

הכותרת מתייחסת  (כמובן) לספרו של  Thomas Friedman, "העולם הוא שטוח", שיצא ב 2005, והגדיר עצמו "היסטוריה קצרה של המאה ה 21". הספר מדבר על גלובליזציה, והתזה המרכזית בו היא שהטכנולוגיה מאפשרת לאנשים בעולם השלישי להתחרות כשווים באנשים בעולם הראשון על משרות, ולא רק על משרות בשכר רעב, אלא גם על המשרות בהן משתכרים יותר, כמו למשל מהנדסים, רואי חשבון, עורכי דין ועוד.

הוא מדבר בעיקר על משרות הממוקמות פיזית בעולם השלישי, לא על בריחת מוחות מהעולם השלישי אל זה הראשון. זה כבר סיפור ישן. אבל די ברור שמאגר האנשים לאייש משרות יותר נחשקות, כאלה הדורשות השכלה טובה, כולל גם את המהגרים וגם את הנשארים. כיום, למהגרים יש בדרך כלל תנאי תעסוקה משופרים בהרבה מאלו הנשארים, אף אם הם עושים את אותה העבודה.

כמו אותו ציטוט שסופר לי, משפט של מנהל אמריקאי בחברה בה עבדתי: "למה אני צריך לשלם פה לאיזה סרגיי X דולרים כאשר אני יכול לקבל אותו הדבר שם בעשירית המחיר?".  "הסרגיי" שסיפר לי את הסיפור, שנכח באותה הפגישה בה נאמרו הדברים, הגיע מרוסיה לארה"ב אחרי תואר שני, סיים דוקטורט באוניברסיטה מאד נחשבת בארה"ב, גר בארה"ב יותר מעשר שנים והוא אזרח אמריקאי לכל דבר. אבל הוא עדיין "איזה סרגיי". (שמו אגב, אינו סרגיי)

תומס פרידמן גורס שהדברים ישתנו, שאנשים בעולם השלישי יוכלו להתחרות באנשים בעולם הראשון לא רק בעלות שכר נמוכה, אלא ש"מגרש המשחקים יהיה שטוח", ואנשים ישתכרו שכר שווה על עבודה שווה. או כמעט שווה, לא משנה היכן הם ממוקמים.

והתזה היותר מרכזית שלו, היא נבואת זעם למערב, במיוחד לארה"ב, שלדעתו הולכת לאבד את כל המשרות הטובות שלה, למדינות כמו הודו וסין, שבהן יש היצע אדיר של אנשים מוכשרים. שומעים את זה גם כאן בישראל, בתעשיית ההייטק. כדי לרסן את דרישות השכר של מהנדסים פה, מספרים להם על מאות אלפי המהנדסים המוכשרים המסיימים מדי שנה את לימודיהם בהודו ובסין, ומזה מתבקשים העובדים להסיק שאם יהיה המהנדס פה יקר מדי, תעבור המשרה שלו לשם. מפחיד, לא?

הספר נכתב בעקבות ביקור של הסופר בחברת תוכנה הודית בעיר בנגלור, ביקור שעשה עליו רושם אדיר. הוא ראה שם חלק מתעשיית "מיקור החוץ" בתחום התכנה, ראה שם מתכנתים הודים המבצעים עבודות עבור חברות במערב באיכות שאיננה נופלת מזו של מתכנתים במערב. והכל נכון. גם לחברה בה עבדתי היה סניף באותו מקום, והאנשים שם היו לא פחות טובים מאלו שפה, ועשו עבודה מצוינת.

ועדיין אני חושב, שהאקסטרפולציה שפרידמן עשה ממה שהוא ראה, אל ה"היסטוריה של המאה ה 21" היא מוגזמת. חשבתי על זה הרבה במהלך ביקור של שבועיים בהודו וחודש בדרום מזרח אסיה, ואני לא חושב שזה הולך לקרות, לא במידה בה פרידמן גורס.

למען הזהירות, הודו היא לא סין. אני לא באמת יכול להביע דעה לגבי סין. אבל הודו היא לא בנגלור, ובנגלור לא משקפת את הודו. בהודו, משרת החלומות היא עדיין להיות פקיד באיזה משרד ממשלתי, ואנשים בעלי תארים אוניברסיטאים מתקדמים לא מוצאים עבודה שבה נדרשים כישוריהם. הכלכלה במצב כה גרוע, הבוץ כה סמיך, שהוא מושך את כולם, כמעט כולם, כלפי מטה.

לא כולם בהודו שוקעים בבוץ . אבל בהודו, לאלו ש"עשו את זה" אין שום מוטיבציה למשוך אל תוך הסירה את אלו שעדיין מפרפרים שם בביצה. שיטת הקסטות כל כך מושרשת בתודעה של ההודים, שקשה להם לאמץ את החשיבה המערבית, שהרמת המעמדות התחתונים מעלה תעלה את כולם מעלה, ואת היותר עשיר, אף יותר למעלה. הם מעדיפים, וזה ציטוט מפורש, שיהיה להם צוות עובדים בבית, כולל נהג צמוד, על זה שיהיו להם כבישים מתוקנים בהם הם יוכלו לנהוג בעצמם. הם מעדיפים שילדיהם יוסעו לבית הספר ב school bus מונע שוורים, ולא להסיע אותם בעצמם.

לשון אחרת – הם מעדיפים שיהיה להם טוב באופן יחסי מאשר טוב באופן אבסולוטי. יתכן וזו נוסחה מוצלחת יותר לאושר אישי. יתכן שאנו באמת מודדים את מצבנו על פי מצבנו היחסי לעומת הסובבים אותנו ולא יחסית לאיזה אמת מידה מופשטת. אולי הם צודקים ואני הוא הטועה. יתכן שההבניות התרבותיות שלי גורמות לי לחשוב שעדיפה אספקת חשמל רציפה, מערכת ביוב, כבישים, ביטחון אישי, דברים כאלה, על פני היכולת לשכור צוות משרתים גדול, שיחמם לי מים לרחצה על עצים, במחצית היממה בה נפסק החשמל.

יתכן, אבל הגישה הזו של ההודים, היא מה שלדעתי מפיל את התזה של פרידמן, לפחות לגבי הודו. לא התשתיות הרעועות המקשות על תפעול מקומות העובדה, לא המרחק הגאוגרפי, לא היכולות של המהנדסים עצמם. ההודים עצמם , אלו שהצליחו, לא מעוניינים בתחרות. הם לא מעוניינים לקדם את המדינה שלהם כולה, כך שעוד רבים יצטרפו אליהם על רכבת ההצלחה. הם מעדיפים להיות "ברהמינים" של הייטק, להיות קסטה עילית קטנה ומצומצמת, מוקפת בהמון שישרת אותם.

הם מעדיפים לנסוע במחלקה הראשונה של רכבת הודית "מהירה" הנוסעת במהירות מסחררת של 40 קמ"ש, מאשר לנסוע עם כול שאר ההודים באותה המחלקה, ברכבת הנוסעת 300 קמ"ש. גם אלו שהיו במערב, וראו שיש דבר כזה.

רוב הודו לא לומדת במכונים הטכנולוגיים של הודו. רוב ההודים לא נמצאים אפילו ליד המקום שממנו הם יכולים להשתלב בכלכלה העולמית. רוב ההודים, עוסקים במלאכות שאין מהן תוצרת משמעותית או תכלית.

הם מקיימים כלכלה נחשלת, שלא זזה קדימה מספיק מהר, אפילו לא מספיק מהר בכדי לתמוך באוכלוסיה הגדלה והולכת שלהם. הם מייצרים מוצרים נחותים שאין שום מצב שהם יוכלו לייצא לאן שהוא, וכך מתרחקים יותר ויותר מתחרותיות בשוקי העולם. הם בפועל משק ענק, סגור ליבוא, המדשדש במקום כבר שנים רבות.

מבחינת הרוב המוחץ של ההודים, העולם ממש לא שטוח. הוא מדרון בוצי, חלקלק, בו הם גולשים לאט לאט, לאחור.

למה הודו?

בשתי הרשומות האחרונות שלי קצת הוצאתי את דיבתה של הודו רעה, ורציתי לתקן את הרושם שאולי יצרתי. אז נתחיל בזה שהודו היא אמנם ערימת חרא ענקית, אלא כזו שבה משובצים לא מעט יהלומים. חלקם גדולים, חלקם קטנים, חלקם סתם אבני חן, יש בהודו המון דברים נפלאים, ויש לה מה להציע לכל סוגי המטיילים ולכל תחומי העניין המביאים אנשים לעזוב את הבית ולהטריח את עצמם בדרכים.

יש בעיה אחת, עליה הצבעתי כאן, שערימת החרא הזו הולכת ותופחת עם השנים, אבל מצד שני, מספר היהלומים לא ממש גדל. אולי אף קטן פה ושם, בעיקר בכל הקשור לערכי טבע. וכך, בדרכך ממקום אחד לאחר, אתה צריך לצלוח ערימות יותר ויותר גדולות של חרא, לאכול גם קצת חרא בעצמך פה ושם, ולסכן את שלמות גופך.

אבל אולי המסקנה המתבקשת אינה שלא כדאי לנסוע, אלא אולי שלא כדאי לדחות את הביקור בהודו. כי זה לא הולך להשתפר, רק להתדרדר.

מסקנה אחרת, לפחות זו שלי מהביקור האחרון, שמשיקולי עלות / תועלת, כדאי לשקול היטב לאן כדאי לנסוע ולאן לא. אם זה לא אחד המקומות היותר מדהימים, יתכן שרף הכניסה שהודו מציבה למבקרים בה פשוט גבוה מדי.

התחבורה ממקום למקום מאד היא קטע קשה בהודו, ולכן כדאי לחשוב על צמצום הנסיעות וצמצום מרחקי הנסיעה. כלל אצבע לנסיעות בין ערים, ברכבת או באוטובוס, הוא 30 קמ"ש. סיפורי התחבורה בהודו יכולים להיות נושא לכמה וכמה רשומות עסיסיות, אבל אולי בפעם אחרת.

אז מה יש בה בהודו? אני  למשל אוהב לראות מבנים, ובהודו היו כמה תקופות (הנוכחית לא כלולה בהן) שבהן נבנו בה בניינים מדהימים. התקופה של שלטון המוסלמים בהודו – המוגולים, הניבה מספר גדול של מבנים מדהימים, שהידוע וגם היפה שבהם הוא ה טאג' מהאל בעיר אגרה, שאליו חשבתי ברצינות לחזור גם הפעם, אך ויתרתי למרות שהייתי רק כ 50 ק"מ משם, ב Mathura. קשיי התנועה גרמו לי לוותר. והצפיפות.

אבל כן ראיתי בביקור הזה כמה דוגמאות לא רעות של ארכיטקטורה מוסלמית, אותה אני פשוט מאד אוהב. לא הייתי מונה אתרים אלה בין ה"יהלומים" של הודו, לכל היותר בין אבני החן היותר פשוטות, אך עדיין, אלו אתרים שבכל ארץ אחרת היו בין האתרים היותר מתיירים והמפורסמים, אך בהודו, התחרות קשה.

בעיר Luknow למשל, ישנה קבוצת מבנים שנבנו על ידי הנסיכים המוסלמים ששלטו באזור (לכאורה, למעשה שלטו שם הבריטים, שמימנו את אורח החיים הראוותני של הנסיכים דנן כדי לשמור על מראית עין של עצמאות הודית). הסגנון מנייריסטי נטו, זו כבר לא אותה הארכיטקטורה האסלאמית המדהימה של המוגולים. הנסיכים הללו, ה Nawab, גם לא נהנו מהאמצעים הכספים המופלגים של המוגולים. אבל זה עדיין מקסים לדעתי – הנה כמה דוגמאות:

ובעיר Allahabad , מחוץ למתחם פסטיבל הקומבה מלה, בשעה וקצת שהייתה לי לפני צאת הרכבת שלי משם, קפצתי ל Khusro Bagh, גן שליו, יפה (ומטונף) ממש ליד תחנת הרכבת, ובו שלושה קברים שכן נבנו בתקופת השיא של הבניה האסלאמית, בתקופת שלטון הקיסר Jahangir, מאותה אבן חול אדומה מדהימה שממנה נבנה גם המבצר האדום בדלהי. והרי הם:

באיראן יש כנראה גם ארכיטקטורה אסלאמית מדהימה, אך לשם אני חושש שלא אגיע בגלגול הזה, כנראה. גם באוזבקיסטאן יש, ושם כבר הייתי, בגלגול הנוכחי אפילו. מומלץ לחובבי הסגנון.

ומה לגבי ארכיטקטורה מודרנית? Le Corbusier תכנן עיר שלמה בהודו: Chandigarth, ולא מעט מבנים בערים אחרות.

Monkey business

נחתתי בדלהי, ובלי להיכנס העירה, נסעתי משדה התעופה לתחנת הרכבת של ניו-דלהי. לא נסעתי ברכבת העילית משדה התעופה אל העיר, (הרכבת שתוכננה לנסוע במהירות מסחררת בקנה מידה הודי של 135 קמ"ש אך נוסעת רק 50 קמ"ש, וגם זה אחרי הפסקת פעילות לתיקונים  במסילה של כמעט שנה, חודשים ספורים בלבד אחרי שנחנכה. אופייני להנדסה הודית.) כי היא לא עובדת בשעות הלילה. אז נסעתי לי במונית אל תחנת הרכבת בעיר, ואח"כ ברכבת מדלהי ל Mathura  (זו הייתה מהסוג הנקרא בהודו Super Fast, שגמאה את 140 הקילומטרים תוך 4 שעות בלבד) ואח"כ באוטו-ריקשה (מעין תלת אופנוע) אל המלון מטה.

אסור להגיע מאד עייף לארץ חדשה, לבטח לא להודו, כי אז עושים טעויות, כמו לשלם פי ארבע על אוטו רקשה. אבל זה מה שעשיתי, וכשהגעתי למלון שבחרתי מה Lonely planet, וראיתי איך שהוא נראה, כבר לא היה לי כוח לחפש משהו אחר, ונשארתי. שוב טעות.

המלון היה לפחות על שפת הנהר, ממש מעל ghat, מדרגות היורדות את המים שבהן טובלים אנשים. וסביבתו הייתה אופיינית לכל העיר לפחות בפרמטר אחד: היו ברחוב יותר בעלי חיים מבני אדם, בעיקר פרות, קופים וכלבים. אבל גם עזים, כבשים, חמורים ושוורים. מעט מאד חתולים. וכל בעלי החיים האלו הם חלק ממשי ומשמעותי ממרקם החיים, העירוני והצפוף (מאד) של Mathura.

Mathura חריגה מבחינה זו, אפילו בהודו. את הריבוי היחסי של הפרות אני יכול להבין. בכל זאת,  על פי האמונה העממית, האל קרישנה נולד ב Mathura, והאל קרישנה היה הרי רועה צאן. ולכן יש שם יותר פרות מבכל מקום אחר.

את ריבוי הכלבים, קשה לי להסביר. יתכן שזה קשור לריבוי הפרות, כי את הכלבים האלה, שאינן שייכים לאיש ונראים רזים למדי ומדוכאים, איש אינו מאכיל. הדבר היחידי שראיתי אותם אוכלים, זה מה שהפרות פלטו מחלקן האחורי, לפחות החלק שלא נאסף על ידי בני האדם ועוצב לתבנית עוגה שתשמש מאוחר יותר להסקה.לגבי הקופים, לא ברורה לי הסיבה שבגללה חלק מהערים מלאות בקופים, וחלק לא. הקופים הם מפגע לא קטן, ובמקומות בהם יש קופים, כל החלונות, המרפסות והפתחים מסורגים היטב. הקופים אולי נסבלים כיוון שהם בני דמותו של האל-הקוף Hanuman

בכל אופן Mathura מלאה וגדושה בקופים, אלא שאוכלוסיית הקופים בה מתאפיינת בהתנהגות שונה לחלוטין מזו של אוכלוסיית הקופים בעיר הסמוכה, Vrindavan, כ 20 ק"מ משם, העיר שבה על פי המסורת האל קרישנה "התהולל עם רועות הצאן" ושבה המרכז העולמי של כת Hare Krishna. אמנם הקופים ב Mathura מלאי תעלולים אך הם בסך הכל שקטים ולא תוקפניים.

אבל ב Vrindavan, הקופים נראים מאותו הזן, אך מתנהגים אחרת לגמרי. הסיבה לכך היא בעצם נושא הרשומה הזו, נושא, שכמו ברשומות רבות אחרות בבלוג הזה, מגיעים אליו בדרך נפתלת משהו.

Vrindavan, אליה הגעתי למחרת, היא מקום די מבוזר, ובתוך ה"מרקם העירוני" שזורים מקדשים רבים, שהמרחק ביניהם לא ממש מאפשר לכסות את כולם בהליכה, ולכן סיכמתי עם נהג ריקשת אופניים על תשלום, ויצאנו לסיבוב מקדשים.

נהג הרקשה לא ידע מילה באנגלית, אבל מההתחלה החל להסביר לי בפנטומימה שאת המשקפיים אני צריך לשמור בכיס. הבנתי את המסר, אבל כיוון שאני לא רואה כלום בלי המשקפיים, התעלמתי.

במקדש הראשון כבר ידעו כולם להגיד לי שאת המשקפיים אסור להשאיר על הפנים כי הקופים חוטפים אותם, ונזכרתי באזהרה דומה בספר לגבי אחד המקדשים. אז כבר לא התעלמתי, אבל הסתכלתי שמאלה וימינה ללא הפסקה, ואם היה קוף בסביבה או שהורדתי את המשקפיים, או שהצמדתי אותם לראש ביד אחת. מייגע. אבל עדיין לא לקחתי את העניין מאד ברצינות. הנחתי שקרו מקרים של חטיפה בעבר, אבל שהם מן הסתן מגזימים, שזוהי יותר מעין אגדה אורבנית. ההודים נוטים להגזים בדברים מעין אלה.

וכך עברתי מקדש אחר מקדש, מתרגל את הראיה ההיקפית שלי ונשמר מקופים, שהיו שם באמת בהמוניהם בכל מקום. ועברתי בשלום אף את המקדש האחרון, זה שעל גדת הנהר, וישבתי לי בנחת בריקשה בדרך למרכז העולמי של כת Hare Krishna, שם יש מסעדה צמחונית טובה בשם Govinda.

ואז פתאום, היטשטש לי העולם. לקח לי כמה שניות להבין מה קרה ולהסתובב. אבל עד אז, הקוף שזינק על גב הריקשה מאחורי, והסיר לי את המשקפיים בזריזות קופית של ממש, היה כבר על גג הבית הסמוך ושללו בידו.

מצב די מדכא. גם עצם החטיפה, החדירה הזו לספירה המצומצמת שלך, והסרת המשקפיים, איבר פרוטטי לכל דבר, הייתה כבר חוויה מטלטלת ודי טראומטית. גם איבוד הפונקציונליות הפתאומי היה קשה, אני באמת כמעט ולא רואה כלום בלי המשקפיים, ומשקפיים חליפיות אמנם היו לי, אך בתוך התרמיל שהיה בשמירת חפצים בתחנת הרכבת, בעיר הסמוכה, כמה עשרות קילומטרים משם. וגם, משקפיים עם עדשות רב מוקדיות, בל זאת עניין של כ 5000 שקלים…אבל זו הייתה הקטנה שבדאגותיי באותו רגע. קודם כל רציתי לנסות ולקבל את המשקפיים בחזרה, והתחלתי לחשוב איך עושים את זה.

לא באמת הייתי צריך לחשוב הרבה. תוך שניות הייתי מוקף בכעשרה צעירים הודים ששאלו אותי אם שווה לי לשלם 100 רופיות (כ 2 דולרים) כדי להחזיר את המשקפיים. אם היה להם מושג כמה עולות המשקפיים, היו מבקשים סכום גבוה יותר, אך לשמחתי לא היה להם מושג. וכמובן שהסכמתי. אלא מה? ותכף ומיד הם שלפו שקיות עם פירות, ש"לגמרי במקרה" היו ברשותם, כיתרו את הבית והחלו לפתות את הקוף בפירות. חלקם אף עלו על גג הבית.

לא הצלחתי לעקוב אחרי כל שלבי התהליך כי המשקפיים שלי היו על הגג כאמור, אך בשלב מסוים ראיתי את אחד מהמחלצים עומד על הגג עם המשקפיים שלי בידו, ולפני שהספקתי לעצור אותו, הוא זרק אותם למטה אל מישהו שעמד על הקרקע, מוסתר משדה  הראיה שלי, וזה הביא אותם אלי, כשעדשה אחת מתוך השתיים, שבורה. ואת שארית היום העברתי כאשר רק חציו הימני של העולם מטושטש לי.

לעולם לא אדע איך בדיוק נשברו המשקפיים, אם ביד הקוף או בידי המחלצים. אבל יש לי מושג די טוב איך התגלגלו הדברים כך שבעיר ספציפית אחת, במקדשים המרוחקים זה מזה מספר קילומטרים, חוזרת על עצמה אותה ההתנהגות של הקופים. אני די בטוח שאם היו משקפי נחטפים בידי קוף באחד מהמקדשים האחרים, גם שם היו צצים מיד מספר צעירים ובידיהם שקית של פירות, ומציעים את שרותיהם הטובים (גרועים במבחן התוצאה).

אני לא חושד שמישהו בפועל אילף את הקופים לחטוף משקפיים של תיירים. הקופים האלה פראיים מכדי שיהיו מאולפים. אבל נוצרה פה עם הזמן כלכלה המתגמלת חטיפת משקפיים. הקופים תוגמלו בפרות, החל מן החטיפה הראשונה, המקרית, באופן שחיזק התנהגות ספציפית זו. הקופים נהנים, ה"מחלצים" נהנים ורק התיירים לא ממש נהנים מההרפתקה. אולי, אם המשקפיים היו חוזרים אלי שלמים, הייתה לי "חוויה" פחות טראומטית, אני לא יודע. אבל בשורה התחתונה, זהו Monkey business באופן ליטרלי ביותר.

כמה שבועות מאוחר יותר, בהמשך אותו טיול, ב Hoi An שבווייטנאם  הפכו כל התמונות שצילמתי בצפון וייטנאם עד אותו רגע, כ 600 במספר, לקבצים של וירוס כאשר ניסיתי להעלות חלק מהן לרשת. הן הפכו מקבצי jpg. של כ 5M לקבצי exe. המכילים וירוס בשם Packed.AutoIt של כ 300K, אך באורח תמוה, המצלמה ממשיכה להציג את התמונות מכרטיס הזיכרון כאילו כלום לא קרה. ועכשיו אני אצטרך, במקרה הטוב, לשלם ל"מחלצים" מסוג אחר כדי שיחזירו לי את התמונות, כנראה ברזולוציה נמוכה בהרבה מזו שבה צולמו.

כמו בעסקי ה"בננות תמורת משקפיים" בהודו, גם כאן, אני גם לא חושד שחברות כמו Norton, McAfee, AVG  בפועל משלמות לנבלות הכותבים ומפיצים וירוסיי מחשב. אבל הן בהחלט עושות כסף גדול מהגנה מפני אותם וירוסים, ויש לי הרגשה שגם פה נוצרה מין כלכלה שבאופן כלשהו מתמרצת אנשים להפיץ וירוסים חדשים כל הזמן, כדי שלאנשים אחרים תהייה סיבה לעדכן את תכנות האנטי-וירוס שלהם שוב ושוב. אני לא מבין את הכלכלה הזו מספיק טוב, היא כנראה יותר מסובכת מעסקי הקופים ב Vrindavan, אבל אני כן יודע שהחברות האלה שוכרות האקרים כדי להתמודד עם האקרים אחרים, מעין סוג של פרוטקשן, המתגמל התנהגות עבריינית.

וגם כאן, ממש כמו בעסקי הקופים, למישהו משתלם, איכשהו, לטשטש את הדרכים והאמצעים בעזרתם אני רואה את העולם..

תהיתי אגב, למה הקופים לא חוטפים משקפיים מההודים. יש להודים משקפיים, לא? מסתבר שלא ממש. תצפיות מהימים שאחרי האירוע הזה גרמו לי להבחין בכמה דברים: יש מעט מאד הודים עם משקפיים, ואלו  שעם משקפיים, לא מסתובבים במקומות שבהם חוטפים אותם. מסקנתי הבלתי בדוקה: או שלאנשים אין כסף למשקפיים, או שהם לא קראו מספיק בשביל לקלקל את עיניהם מצד אחד ולאפשר לעצמם להרוויח יותר ולקנות משקפיים מצד שני – כמו רובנו אני חושד. ומסקנתי השנייה: אנשים עם משקפיים נוטים פחות לבקר במקדשים. הקריאה אולי משחיתה את עיניך, אך גם פוקחת אותן. (אם אתה לא מאלה ש"נהרגים באוהלה של").

ועוד אגב אחד – פעם גם חשבתי גם ששערם של ההודים לא מקליש ומלבין עם הגיל כמו שלנו. אבל בנסיעה זו הבנתי שאמנם אחוז המקריחים בקרבם,  כמו אחוז הממושקפים,  נמוך בהרבה מזה שאצלנו, אבל שערם כן מלבין – הם פשוט כולם צובעים אותו, גברים כנשים.

קשה בהודו, אבל את זה כבר אמרתי במקום אחר.

זה אני או הם?

בסוף ינואר חזרתי בפעם הרביעית, לביקור (קצר יחסית) של כשבועיים, בהודו. הפעם המטרה הייתה ה"קומבה מלה", פסטיבל הינדי גדול של טבילה המונית בנהר המתרחש מדי שנה, אך אחת ל 12 שנים הוא גדול במיוחד. הפסטיבל "הגדול" הוא תמיד בעיר בשם Allahabad, במקום בשם Sangam, שהוא מפגש הנהרות Ganges, Yammuna והנהר המדומיין Saraswati. המון הודים באים לטבול במקום מפגש הנהרות בזמן זה, ובמיוחד במספר תאריכים הנחשבים מבורכים במיוחד.

השנה, היום "המבורך" ביותר מבין כמה ימים יותר מבורכים שבחרו האצטגנינים היה העשירי בפברואר, והצפי היה לבין 30-50 מליון איש שיגיעו לטבול במתחם הקומבה מלה ביום זה. לכן תכננתי להגיע למקום חמישה ימים קודם, להתמקם, להתרשם, לתכנן את מעשי, להיות נוכח ביום השיא, ולצאת משם בערב אותו היום, ברכבת לכלכותה, משם בטיסה לבנגקוק, שם לפגוש את זוגתי שתחיה, ולהמשיך אתה בטיסה להאנוי, לפגוש את צעיר בני שם, ולסיים בטיול בווייטנאם וקמבודיה. תכנון פשוט יחסית לנסיעות אחרות שלנו בעבר.

עד כאן התכנון. בפועל, לא נשארתי ליום השיא, אלא התקפלתי משם, די עם הזנב בין הרגליים, יומיים קודם, ועזבתי את הודו, כנראה לתמיד, שלושה ימים לפני התאריך המתוכנן.

אז מה קרה? למה עזבתי מוקדם מהמתוכנן? ולמה אני חושב שלא אחזור להודו? בכל זאת, המדינה בה טיילתי יותר זמן מכל מדינה אחרת. המדינה, שעד לפני כמה חודשים הייתי אומר שאם יש לכם אפשרות לבקר רק במדינה אחת, זו חייבת להיות הודו. מה השתנה? האם אני השתניתי או שזו הודו שהשתנתה?

נתחיל בזה שמההתחלה, כל העסק הלך קשה. בהודו, זה תמיד הולך קשה, אבל הפעם זה היה קשה מהרגיל. וגם, כבר לא בא לי על זה. אני כבר לא נהנה מהאתגר של ההתמודדות עם שלל המכניזמים שההודים מתקינים כדי לעשות לעצמם (וגם למבקרים) את החיים קשים, ואני כבר לא רואה בזה "קטע".

אני גם פחות "מבין אותם". כלומר, מביקור לביקור אני דווקא יותר ויותר מבין אותם, ומבין מה מניע אותם, אבל אני פחות ופחות מקבל את התירוצים שהם מספקים לעצמם כדי להצדיק את המצב המחורבן אצלם. את הסיבות לכך שהעולם רץ קדימה בעוד הם גולשים לאט אחורה, או קופאים במקום במקרה הטוב.

נכון, יש בעיר בנגאלור אשר בדרום הודו כיס קטן של תעשייה עתירת ידע, שהם משתבחים בו. אבל זה לא הודו. זה כלל לא נוגע ל 99.99% מההודים. גם אצלנו אגב, התעשייה עתירת הידע נוגעת אולי ל 5% מהאוכלוסייה (אני בתוכם), וגם אנחנו לא באמת start-up nation (קראו את גיא רולניק על זה). אבל כאן נגמר הדמיון בין ישראל להודו. מצבם של שאר הישראלים כן משתפר עם השנים. מצב רוב ההודים – ממש לא.

כי יש יותר ויותר הודים, והם מתמודדים על כמות משאבים ותשתיות שלא הולכת וגדלה. לא שהיא לא גדלה בהתאמה. היא לא גדלה כלל. כל מערכת הרכבות, הכבישים, יצור החשמל, אספקת המים, כל אלה לא גדלים, לבטח לא בקצב בו גדלה האוכלוסיה. וזה הופך את הודו למקום יותר ויותר מוטרף. מקום בו אם אתה לא רץ ונדחף, תישאר בחוץ. שבו אם תוותר ותיתן להולך רגל לחצות את הכביש, יעקפו אותך אחרים ולא תצליח להתקדם.

הודו הפכה מקום שבו הדרך היחידה מעלה, או לפחות להישאר במקום, היא על ראשי אחרים. וזה הפך להיות חלק מהאופי הלאומי. הם כבר לא מודעים לזה. למשל – כאשר הטיסה מכלכותה נוחתת בבנגקוק, לפני שהמטוס החל להאט על המסלול, כל ההודים כבר בשעטה אל דלת היציאה, דוחקים ונדחקים – שמא משהו כלשהו מעבר לדלת יאזל אם יגיעו אליו באיחור. כי ככה זה, אם הם בין אלו שנמצאים על מטוס, זה בגלל שהם מיומנים בדחיפות. אבל הם עוד לא מיומנים, כמו רבים במערב, בלהידחף בלי להראות ככזה, בלי להזיע..

ויש את נושא האונס שנחשף לא מזמן עם פרסום אונס אותה סטודנטית באוטובוס בדלהי, ושוב היום, באונס הקבוצתי של תיירת משוויץ שניסתה לטייל עם בעלה באופניים ולשון באוהל בשטח, בהודו. תמיד ידעתי שיש הרבה אכזריות בהודו כלפי היותר חלשים, ונשים ביניהן. אבל המספרים של שכיחות מקרי האונס שפורסמו לאחרונה שחקו את רוב יתרת הסובלנות שהייתה לי להודים. פעם חשבתי שהם לא עם מאד אלים, אבל אונס לא קשור למין, הוא אלימות נטו, ולפי המדד הזה, ההודים עם אלים מאד.

אז קשה בהודו, נכון. אבל אם לומר את האמת, גם מיציתי. הרגשתי הפעם שאני כבר ממש מגרד את תחתית חבית ה"אטרקציות" במקומות בהם ביקרתי. יש הרבה מקומות מדהימים בהודו, אבל את רובם ראיתי בביקורים קודמים. המקומות בהם ביקרתי הפעם הם מקומות מעניינים בפני עצמם, אבל הם לא המקומות אליהם מגיעים תיירים זרים בדרך כלל. לשניים מהם, Mathura ו Vrindavan מקומות הקשורים לפולחן האל Krishna, מגיעים פה ושם חסידי הרה קרישנה מערביים, אבל בעיקר צליינים הינדים. לשניים האחרים, Lumbini בנפאל, המקום בו נטען שנולד הבודהה, ו Kushinagar בהודו, המקום בו הבודהה נפטר, באים בעיקר צליינים בודהיסטים, מרחבי העולם הבודהיסטי.

וחגיגת הקומבה מלה? האירוע לו חיכיתי 12 שנים? (מאז שפספסתי את זה שהיה ב 2001 – שהיה החשוב ביותר ב 144 שנים..) הייתי שם יומיים, אני חושב שלא מיציתי, אבל די הבנתי מה קורה. היה מעניין, באמת. צילמתי המון, היו המון טיפוסים ססגוניים, המון סתם הודים מן הישוב שבאו לטבול, והיה די מסודר.

אבל אז ירד קצת גשם בלילה, וגג הצריף בו שכנתי קרס תוך דקות, והוריד כמטר מעוקב של מי גשם עליי, על המיטה בה ישנתי ועל כל חפצי, ומצאתי את עצמי עומד בבריכת מי גשם שהגיעו עד קרסולי, כאשר הגשם ממשיך לזרום על חוטי החשמל החשופים. היה לא נעים.

העברתי את שארית הלילה רטוב, בחדר אחר, כאשר כל כמה דקות אני מזיז את המיטה  כדי לחמוק מטפטופים שהופיעו כל פעם במקום אחר. בבוקר, ארזתי את בגדי הרטובים, (כולם מוכתמים בצבע אדום מהשמיכה ההודית), בשקיות ניילון, ויצאתי משם, ברכבת לכלכותה.

לפחות הצלחתי לצאת משם, ובחתיכה אחת. למועד היציאה המקורית שלי, בערב אותו יום השיא, הזמנתי כרטיס רכבת באינטרנט (סיפור מסובך בפני עצמו) כבר באוקטובר. הייתי בהזמנה מקום שלישי ברשימת ההמתנה, וזה בדרך כלל מסתדר, אלא ששלושה ימים לפני תאריך הנסיעה, הסטטוס לא השתנה, מה שאומר שבהסתברות די גבוהה לא הייתי עולה לרכבת.

בהסתברות לא פחות גבוהה, הייתי נרמס למוות. כשכבר הגעתי לבנגקוק, שלחו לי חברים מיילים מודאגים: –  בחדשות סיפרו שהיה "Stampede", שעטת בהלה, בתחנת הרכבת באללהבאד באותו הערב ממש שבו הייתי אמור לעלות שם על הרכבת לכלכותה. הגשר המקשר בין הרציפים קרס והיו 36 הרוגים ומאות פצועים. עדיף היה לא להיות נוכח שם אותו ערב.

שלושה ימים קודם היה קצת פחות לחץ, והצלחתי, בהתראה קצרה, להשיג מקום ברכבת לכלכותה, להגיע לכלכותה ושם להקדים את כרטיס הטיסה שלי לבנגקוק, וזהו. יצאתי מהודו – רטוב, מלוכלך, משקפיי שבורים (סיפור אחר, הודי מאד גם הוא) אבל לפחות לא נרמסתי ולא חושמלתי.

אז לא זכיתי לשעוט אל הנהר יחד עם עוד 50 מליון הודים ביום הטבילה המבורך ביותר, ובדיעבד חבל לי על זה. אבל הודו הפעם הייתה לי תבשיל חריף מדי, ולא מספיק טעים.

האם אני הוא זה שהשתנה? כן, קצת. הזדקנתי כנראה. גם היה פה קצת "ראיתי כבר דברים דומים" – עניין  של ניסיון שהוא גם הוא פונקציה של גיל.

אבל ההודים, והודו אתם, השתנו גם הם, ולא לטובה. הכל שם נעשה צפוף יותר, מלוכלך יותר, נואש יותר, קשה יותר, אלים ורועש יותר. מעל לכוחותיי. כמו שאני מרגיש כרגע, זה שלום ולא להתראות להודו.

אבל דברים יכולים להשתנות.