Hannibal ad portas

ביום שישי ה 1.8 נחטף הדר גולדין. ושמחתי בשמחת הוריו שהוא חי, שהוא רק נחטף ולא נהרג.

במוצאי השבת שלמחרת, אחרי שבת שבמהלכה לא דיברו עם התקשורת, יצאו בני משפחת גולדין אל התקשורת, כבר מצוידים ביועץ תקשורת מיומן, וכל אחד מבני המשפחה פנה אל התקשורת עם המסר האישי שלו, כנראה אחרי תרגול מה ובחירה קפדנית של מסרים.
האב, ד"ר שמחה גולדין, אמר: "אני מג"ד במילואים, עשיתי מילואים עד גיל 50, ואני לא מעלה בדעתי שצה"ל יפקיר לוחם שלו. המפקד שלי האישי בפיקוד צפון היה בני גנץ, ואני יודע שלא יכול להיות דבר כזה – שהוא ייתן לצה"ל הוראה לצאת מאיזה שהוא מקום שיש עדיין חייל שם בפנים. אני יודע, אני מכיר את עופר וינטר (מח"ט גבעתי), אני קראתי את סיסמאות הקרב שלו לפני היציאה. אני לא מאמין שהוא יפקיר קצין שלו, פלס"ר גבעתי בעזה. לא ברפיח ולא בשום מקום אחר".
האם, ד"ר לאה גולדין, הזכירה שהיא היחידה במשפחה שאינה קצינה בצה"ל.
המסר של המשפחה היה נחרץ וחד משמעי: "אסור להפקיר אותו ולעזוב את רצועת עזה בלעדיו".

מאד הפריעה לי בזמנו מה שהשתמע מ"סל המסרים" של משפחת גולדין, מסר דומה למקרים קודמים,רק קצת יותר מוחצן ומיוחצן: אין פה מקום לחישובים רציונליים. ראוי להקריב את חייהם של חיילים אחרים, ממשפחות אחרות, כדי ש"לא להפקיר חייל", במיוחד לא חייל ממשפחה שזכויות כה רבות עומדות לה. שראשה אפילו מכיר את הרמטכ"ל, אישית.

בפועל, הם יכלו באותה מידה לירות בבנם במו ידיהם.

כי הם הבהירו היטב מה צבא רציונלי צריך לעשות, וצה"ל  אכן עשה לשם שינוי מה שצבא רציונלי  אמור לעשות: להקטין את אבדותיו. הברירה הייתה בין למלא אחרי מצוות המשפחה ולא לצאת מעזה עד שימצא בנם, ולא משנה כמה חיילים יהרגו על מזבח האתוס של "אני לא מעלה בדעתי שצה"ל יפקיר לוחם שלו", או לעשות מה שצה"ל עשה במקום, וזה להרוג את הדר גולדין. קוראים לזה "נוהל חניבעל".

המסר שנמסר לאחר שאותרו אותן "רקמות" של הדר גולדין היה מעורפל במכוון. לא נמסר מי הרג אותו. יתכן שהוא כבר נהרג בפעולה שבה נהרגו שניים מחבריו, ושניסיון החטיפה היה בעצם ניסיון חטיפה של גופה, כמו במקרה אורון שאול. אבל מבחינה המשפחה, אם לא הייתה נמצאת הוכחה חד משמעית למותו, הם היו ממשיכים להצהיר ש"הם מאמינים שהוא חי".

כמו בפרשת אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שם היה ברור מלכתחילה שהם מתים, אך לא הייתה הוכחה מדעית, מדינת ישראל הייתה מקריבה חיים של חיילים רבים אחרים כדי "להשיב את הבנים הביתה". אלא שגם חיילים מתים אלה גם הם בנים של משפחות שגם להן זכויות במקומותינו, ואולי גם בין משפחות אלה יש קצינים, ואולי חלקן אפילו שרתו עם בני גנץ בשלב כזה או אחר. אז צה"ל הפיק לקחים.

מדהים אותי שסגן איתן, שכמו הדר גולדין למד גם הוא במכינה בעלי, בא אל משפחת גולדין הביתה, ובלי כחל וסרק סיפר להם שהוא ירד למנהרה אחרי שזרק פנימה רימון רסס, והורה לחייליו לירות בכל מי שיראו, כולל בהדר, ויצא מביתם לא רק בחתיכה אחת, אלא אפילו כגיבור.
משפחה של קצינים הייתה צריכה להבין מה הוא אומר: סגן איתן ירד למנהרה כדי לחסל את בנם. ואחרי שלא הצליח, התגייס צה"ל כולו למשימה, ושיטח עיר שלמה בכדי לוודא שהוא לא יצטרך להישאר בה ולהמשיך ולחפש את הדר גולדין.
וגם הרג 130 אנשים, שכל חטאם היה שהם גרו באותה העיר שבה התבצע ניסיון החטיפה. טוב, אבל מי סופר אותם.

בדיעבד, כנראה שלא משנה מה משפחת גולדין הייתה עושה, היא לא הייתה מצילה את חיי בנה. לא משנה איזה יועץ תקשורת היא הייתה שוכרת, וגם לא משנה כמה קצינים במשפחתה ומהי דרגתם. וגם, אין לי מושג איך הייתי אני פועל אם הייתי במקומם. אבל הם ידעו בוודאות על הנוהל הזה בצה"ל. הוא התפרסם כבר כמה ימים קודם בהקשר לאורון שאול, ומשפחה כה מקושרת בצבא לא יכלה שלא לדעת.

אז אולי, רק אולי, אם הם היו יוצאים  למרפסת מיד, פונים לתקשורת, מביעים את שמחתם הלא מסויגת מזה שבנם בחיים, גם אם בשבי, ומבקשים קבל עם ועדה מצה"ל שלא להפעיל את הנוהל הידוע, ולחנון את חיי בנם. אולי זה היה עוזר.

ומצרפים הבטחה חגיגית שלא יפעילו בהמשך לחץ על הדרג הצבאי והמדיני. של ידרשו להקריב חיי אחרים בכדי לחלץ את בנם. שלא יתבעו מהמדינה לה הם כה מסורים ויתורים כואבים בתמורה לשחרור בנם. שהעיקר שבנם חי, וכך הם רוצים שהוא יישאר: חי. גם אם בשבי.

הם אפילו היו יכולים עם הזמן לסגת מהבטחה זו, ולדרוש מהממשלה ויתורים מפליגים בתמורה לשחרור בנם: למשל שתתן לחמאס מה שהוא דורש, דברים כמו: שיינתן לתושבי עזה לדוג בים לפרנסתם, או שיינתן לתושבי הרצועה לטוס לחופשה בטיסת שכר מנמל תעופה משלהם, אולי אפילו לוורונה! דברים שכאלה. סוג הלחץ שהביא להמצאת נוהל חניבעל.

אבל אולי היו בנקודה קריטית זו מצילים את חיי בנם.

אבל לא כך הם פעלו. הם פעלו כמו שצה"ל פועל, בכוח עודף. ופה פעל לרעתם החוק השני של ניוטון. הלחץ שהפעילו נענה בלחץ נגדי, והדר גולדין מת.

ואתו עוד 130 איש. אבל מי בכלל סופר אותם.

——————————————————————————————————————-Hannibal Ad Portas: "חניבעל בשער", כך הפחידו הורים ברומא את ילדיהם בתקופה שחניבעל וקרתגו היו איום צבאי על רומא. הנוהל בשם זה של צה"ל, קהל היעד האמתי שלו הוא ההורים. כדאי שהם יפנימו את זה. זה הלקח שאני מוצא במותו של הדר גולדין. ותנחומי הכנים למשפחתו.

ובניגוד לד"ר שמחה גולדין,  אני לא מכיר את עופר וינטר (מח"ט גבעתי), אבל כן קראתי את סיסמאות הקרב שלו לפני היציאה, ואני לא מאמין שזה הצבא שלנו, היוצא למלחמת דת. 

מודעות פרסומת

בן ערובה

"הלוואי והיו חוטפים את הבן שלנו", אומרות לעצמן מן הסתם המשפחות של בניה שראל וליאל גדעוני, שני ההרוגים באירוע ברפיח שבו נחטף הדר גולדין.  חטופים חוזרים לפעמים בחיים, המתים לא.

שני ההרוגים האלה שהתווספו ליותר משישים ההרוגים מכוחותינו, ששמותיהם נבלעים ונשכחים מיד עם הופעת האירוע הטרגי הבא, נמחקו מהתודעה הציבורית  אפילו עוד יותר מהר, בעקבות החטיפה הראשונה שהצליחה לחמאס.

הייתי מזועזע כמו כולנו כששמעתי על חטיפת הדר גולדין ברפיח. אחרי כן, התחלתי לנסות ולהבין את פשר הזעזוע. למה הזדעזענו כולנו מהחטיפה יותר מאשר ממוות של חיילים? או של אזרחי ישראל? או של "סתם אנשים" (כן, גם הם…)?

האם זה כי יש לנו כבר כמעט שישים הרוגים וכבר התקהינו? האם הפסקנו להזדעזע ממוות של חיילים ככל שהמספרים צמחו ועלו, עד שכבר אי אפשר לזכור את שמות כולם? האם החטיפה מזעזעת אותנו כי צריך היה לקרות משהו חדש ושונה כדי שנתרגש?

או שאנחנו מזועזעים בגלל המחיר שנצטרך לשלם תמורת החזרת בן הערובה (שבוי הוא לא המונח המתאים) הזה? (בהנחה שהפעלת נוהל חניבעל על ידי כוחותינו לא הרגה  אותו, כפי שטוענת כרגע הזרוע הצבאית של החמאס)

אופטימי חסר תקנה שכמותי (תכונה הכרחית ל"סמולנים" בנראה, מול "הראיה המפוקחת" של הימנים) מחפש מיד את הצד החיובי בכל דבר, ופה דווקא מצאתי כמה דברים חיוביים.

ראשית, אני שמח בשמחת משפחת גולדין שבנם לא נהרג, ושיש סיכוי שהם עוד יחזרו ויראו אותו. אם ללמוד מפרשת גלעד שליט, החמאס ישמרו כנראה היטב על ביטחונו ובריאותו, לא יענו אותו, וידאגו שהנכס האסטרטגי שרכשו זה עתה לא יפגע.

שנית, יתכן שהחטיפה הזו תאפשר לחמאס להציג בפני הציבור העזתי הישג מספיק משמעותי, כזה שיאפשר להם להפסיק את הלחימה בשלב זה, בלי "לאבד כבוד". הם יכולים למכור את ההישג הזה ככזה שאפשר לתרגם לוויתורים מצד ישראל במקומות שכואבים לאוכלוסיה, למשל המצור. גם אם לא מיד, אולי אחרי משא ומתן. יתכן שזה יאפשר להם לנצור את האש בשלב זה, למספיק זמן שיאפשר לפעול במישור המדיני. אני חושב שכן, צריך לתת לחמאס "לנצח".

שלישית, אולי זה יאפשר גם לקואליציית מפלגות הימין השולטת בנו לרדת מהעץ. אם זה יאפשר להם להציג את הוויתורים הבלתי נמנעים שהם יצטרכו לעשות בנושא המצור (בסיס ההתלקחויות החוזרות ונשנות סביב עזה)  לא כ"פרס לחמאס" על שיגור רקטות, אלא כמחיר שאנו מוכנים לשלם "כדי להחזיר את הבנים הביתה", כחלק מהחוזה הלא כתוב עם משפחות החיילים, הגורס שנעשה כל מה שיידרש כדי להחזירם.

לי לפחות אפשר למכור את זה יותר בקלות מאשר הקרבת חיי עשרות חיילים בכבוש מחדש של רפיח או   עזה או כל הרצועה, בניסיון נואל ונדון לכישלון מראש לחפש חייל אחד, שאולי חי ואולי לא. ניסינו את זה כבר פעם, בלבנון. לא היה להיט.

התאפקתי עד עכשיו, אבל אני לא יכול שלא להזכיר שני דברים לסיום:

החמאס טוענים שהפעולה נעשתה ממש לפני כניסת ההפוגה לתוקף, וצה"ל דווח על זה רק אחרי. לא שזה משנה משהו לשלושת המשפחות, אבל שמעתי על זה רק מעיתונות חוץ, אז אני שם את זה פה. בכל מקרה, היינו צריכים להיות ערוכים לאפשרות שהחמאס ינסה להשיג עוד הישג "לפני הצלצול".

הרגנו כמאה אנשים ביום אחד של הרעשה מסיבית על רפיח מיד אחרי האירוע הזה, ויתכן שהחוליה החוטפת עם החטוף הייתה בין ההרוגים. מה זה היה? מפגן זעם או נוהל חניבעל? עוד לא למדנו שלהתפוצץ על האוכלוסיה האזרחית לא עושה על החמאס שום רושם? אז מה, להרוג חפים מפשע רק כדי להוציא קיטור? כדי להרוג חייל שלנו ולמנוע ממנו להפוך קלף מיקוח? למה?