סינדרום E

חוקר המוח יצחק פריד, בכתבה במוסף של העיתון (אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, תעשו לעצמכם טובה, וקנו מנוי. זה שווה את זה. שאר העיתונים הם צהובונים ושווים פחות ממה שהם (לא) עולים) מתאר את "סינדרום E", זה המאפשר לאנשים להתנתק מרגשותיהם ולבצע מעשי רוע מזוויעים בלי להניד עפעף, כמו למשל חברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, סתם "מילואימניקים" שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם ביצעו רצח המוני של יהודים, או דעא"ש, או האנשים ששרפו את בית משפחת דוואבשה, ונשארו לעמוד מעל גופות האם והאב העולים באש, מונעים מהשכנים להתקרב ולכבות את הלהבות.

מה גורם לקבוצה של אנשים לחסל בקור רוח ותוך ניתוק רגשי בני אדם שלא מאיימים עליהם באופן ישיר? 
בעוד שההנחה המקובלת היא שהמוח ה"פרימיטיבי" משתלט על האנושיות שלנו, חוקר המוח יצחק פריד טוען שההפך הוא הנכון — דווקא קליפת המוח, החלק החדש והמתוחכם של המוח שהתפתח רק באדם, הוא שמסוגל להביא את רובנו לעסוק ברצח המוני בדם קר. זה קורה באמצעות אידיאולוגיה ולחץ חברתי.

שני דברים שמצאתי מעניינים בכתבה הזו. האחד הוא שכאשר אנשים רוצחים, זה לא שהם "הופכים לחיות". להיפך, החלק האנושי של המוח, (זה שגורם לרופא שיניים אמריקאי לשלם לעבריינים $60,000 כדי שיפתו בשבילו את האריה ססיל, העונד קולר ורגיל לחברת בני האדם אל מחוץ לשמורה כדי שיוכל לירות בו ולהרוג אותו להנאתו החולנית), גובר על החלק החייתי במוח, זה שגורם לאריה ללכת לישון, ולא לצוד עוד זברה עד שהוא ממש רעב.

והשני הוא שהוא מאפשר לי להבהיר לעצמי את ההבדל בין מספר מושגים שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. את משנתו אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת, ולכן כאשר בדקתי בעבר את ההמשגות השונות למה שכיניתי שם "עולם", בחרתי במושג ההביטוס של בורדייה כמונח דומה מתחום הסוציולוגיה, והדמיון בין המושגים שמצאתי שם, (כפי שהעיר לי אחת המגיבים – הנדירים מדי לטעמי), לא מדויק. יש מושגים אחרים של בורדייה שיותר מתאימים.

כמו למשל מושג הדוקסה, שאת ההבדל בינו לבין מושג הדוגמה חקרתי אך לא מזמן. או מושג השדה. אז הנה הזדמנות לתקן את המעוות, בעזרת השימוש אותו הסינדרום E, המתבטא בפעילות המוח. מסתבר שהרוצחים לא רואים את קרבנותיהם כשאנשים אלא כאובייקטים, ומפעילים את חלק המוח המזהה חפצים ולא את חלק המוח המזהה פנים כאשר הם רוצחים (יש הסבר בכתבה איך בודקים דבר כזה). כלומר, לנרצחים אין פנים, והם לא נתפשים כיצורי אנוש.

אולי אותו הבדל בפעילות המוח אפשר לראות אצל הנשים היושבות כל היום וממיינות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה, ואת אלו שאיתרע מזלם להיוולד זכרים (כמוני), הן משליכות אל פח האשפה להיחנק, או על המגרסה.
אני בטוח שחלק אחר לגמרי במוחן מופעל כאשר הן משחקות עם החתול בבית, אחרי העבודה.

מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים. תהליך שגורם לרוצחים להפסיק לראות את אלו שהם הולכים לרצוח כאנשים, שגורם ל 70% מהם לא להמנע מרציחות גם כשנותנים בידם את האופציה. (10% כן מצליחים להימנע ו 20% פשוט סדיסטים).

אז מהו "שדה"? זהו תת חלק של החברה האנושית, שלו יש מבנה משלו, חוקים, דברים "שידועים", דעות לגיטימיות, דברים שאפשר לומר וכאלה שלא, דברים שאפשר לראות וכאלה שלא. למשל "שדה האמנות", שדה שבו למשל "ברור" שאמנים לא מקבלים תשלום עבור תערוכה שהם מציגים אלא להפך – שההוצאות חלות עליהם. שבו ברור שאוצרים לא מקבלים תשלום, כי "זאת עוד שורה בקורות החיים".

בחברה הגרמנית בכלל , חלק מהדוקסה (הדברים "הידועים", המובנים מאליהם) היה עליונות הגזע הגרמני (דומה ל"אתה בחרתנו" היהודי, יש להודות). בשדה הספציפי של החלק בצבא הגרמני שנשלח לטהר את אירופה מאלמנטים לא גרמניים (יהודים תחילה, סלבים אחרי כן), אותה עליונות גרמנית והצורך לספק לו מרחב מחייה (דומה למפות מלכות ישראל הכוללות את עירק וסוריה, שנתפסו אצל ה"עשב השוטה" שהשקו וטפחו המתנחלים) תורגמו לדוקסה שכללה את ראיית היהודים כחפצים שיש לנקות את הארון מהם, כעשבים שיש לנכש, כאותן מליון תרנגולות החשודות כנגועות בווירוס המושמדות אצלנו בימים אלה ב"אוטו-רצח" נייד או מוטבעות בקצף החונק אותן.

אבל בני אדם הם לא אוטומטונים. כדי לגשר על הפער בין האישי לכללי, טבע בורדייה את מושג ה"הביטוס", הכולל את סך ה"נטיות" (סכמות נרכשות ומתמידות של תפישה, חשיבה ופעולה) שיש לאדם. ברור שהנטיות האלו קשורות לחברה בה האדם חי, ויותר ספציפית, לשדה שבתוכו הוא נתון. יש תהליך של "אילוף" שבו התנאים ה"אובייקטיביים" (החברה, השדה) משפיעים על הסובייקט, גורמים לו להבין (בלי בהכרח להרהר בזה באורח מודע) מה נדרש ממנו בכדי להיות חבר בחברה (לירות באנשים), אילו אופני פעולה תואמים את המבנים של החברה ואת דרישותיה (ניקוי אירופה מלא גרמנים, ציות מלא לפקודות). והדברים האלה נעשים ברובד לא מודע, כמעט כמו "זכרון מוטורי" שנרכש אחרי שלמדת לרכב על אופניים, (או לשייף ישר – למי שכמוני הוסלל לחינוך מקצועי, לשמחתו.)

בין הנטיות שכולל ההביטוס, כלולה גם הנטיה המינית, למי את/ה נמשך/ת ולמי לא. ופה אני רוצה לצטט סטטוס פייסבוק של לילך בן דוד, המאיר אופן של הביטוס שלא תמיד אנו חושבים עליו: "כעמדה פוליטית, אני מאמינה שהטרוסקסואליות כמשיכה מינית שואבת את המשמעות שלה מתוך אידיאולוגיה הומופובית. כלומר, אני חושבת שכל גבר שלא נמשך לגברים אחרים בכלל וכן נמשך לנשים, הנטייה המינית שלו מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית ההומופובית. כנ"ל, אני חושבת שכל אשה שלא נמשכת לנשים אחרות בכלל וכן נמשכת לגברים מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית הלסבופובית. אני אפילו חושבת שכל גבר הומו שלא נמשך לנשים בכלל אבל כן נמשך לגברים מושפע לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית המיזוגנית."

ההביטוס של הרוצחים הוא גם חלק ממה שמרכיב את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנליות של הרוע". וגונתה שלא בצדק – כי הרי "ברור" בשדה השיח של היהודי המתקרבן אשר בציון שברוע שהופנה כלפינו לא יכול להיות שום דבר "בנלי".
רק הרוע שלנו המופנה כלפי אחרים יכול להיות כזה… ועליו אסור לשבור שתיקה.

מודעות פרסומת

העולם

כיוון שאני מלקט קורסים וידע מפה ומשם, בתחומים שמעניינים אותי, יש מקרים שנדמה לי שבתחומי ידע שונים, בשדות שיח (discourses) שונים, משתמשים בשמות שונים למה שלדעתי הוא כמעט אותו המושג.

אני לא מנסה לטעון שהשמות השונים, המונחים השונים, מתארים בדיוק את אותו המושג. אין לי ספק שיש הבדלי ניואנסים בין המונחים השונים, והבדלי הניואנסים האלה מעניינים, רלוונטיים וחשובים. אבל יש ביניהם מה שוויטגנשטיין כינה דמיון משפחתי (רשומה נפרדת).

הייתי אפילו טוען שהבדלי הניואנסים רלוונטיים גם מחוץ לשדה השיח שביחס אליו קיים אותו הבדל. ושיש חומר עשיר לחקירה לא רק בהגדרות השונות למושג, אלא גם בהבדלי הניואנסים ביניהם.

כדי לעשות את זה פחות אבסטרקטי, אנסה לחקור את ההבדלים והמשותף למספר מונחים, אבסטרקטיים בפני עצמם, שכולם מתייחסים בערך לאותו המושג, שלמען הנוחיות אקרא לו כאן העולם.

אני הולך לפרסם את הרשומה הזו מן הסתם הרבה לפני שאגמור לחקור את הנושא, שהוא גדול ורחב בערך כמו העולם. אני מקווה שתגובות לרשומה יעזרו לחקירת הנושא, אם כי אני לא תולה בזה תקוות גדולות. אבל אני גם דוגר על הרעיון לרשימה הזו כבר לא מעט זמן, ואם לא אפרסם אותה בעודה בוסר, היא לא תתקדם. ככה זה. אז זה הולך להיות שטחי ורדוד. אבל אני מקווה שזה קצת יעזור לי, ואני מקווה שגם לכם, לסדר את המחשבה בנושא.

אז השאלה שאני רוצה לשאול, היא: מה ההבדל בין "תרבות", "אפיסטמה", "הביטוס"  ו"פרדיגמה"? באיזו מידה הם חופפים למושג "העולם" של היידגר, למשלב הסימבולי אצל ז'אק לאקאן, ל"אידאולוגיה" משל אלתוסר, ל"תרבות" אצל אסכולת פרנקפורט, ולעוד לא מעט מושגים.

נתחיל מכמה הגדרות, רובן מויקיפדיה:

עולם, "world" באנגלית, Welt בגרמנית הוא מונח שהיידגר משתמש בו בכמה מובנים. למשל:

"World" signifies the totality of things which can be present-at-hand within the world.

כמובן שאצל היידגר הדברים לא פשוטים, וכל מושג שלו מתבסס בתורו על על נאולוגיזמים, מושגים נוספים שהוא טבע, נוספים, שהבסיסי שבהם הוא ה Dasein:  ה"היות כאן" – האדם הטבול כבר בתוך העולם שעליו אין לו אפשרות להשקיף מבחוץ. והדברים שהם  present-at-hand  הם דווקא אלה שלא נבחין בהם בדרך כלל – אלא כאשר העניינים "מתחרבשים". אבל אני משווה את פרדיגמה, אפיסטמה והמונחים האחרים דווקא להגדרה הזו:

The wherein a factical Dasein as such can be said to 'live'.
"World" has here a pre- ontological existentiell signification.

והנה עוד משפט היידגריאני טיפוסי באותו העניין (מסמינרי צולינגן)

The worldliness of the world is constituted from the contexts of reference
[ Verweisungszusammenhänge] of what shows itself.

להבנתי, הכוונה שהעולם שלנו מורכב רק מהדברים אותם אנו יכולים "לראות", שיש לנו המשגות לגביהם.

אצל היידגר המונח עולם משמש (לפי הקונטקסט)  לעתים לעולם המשותף ( 'public' we-world) ולעתים לעולם הפרטי (one's 'own' closest (domestic) environment) שהחפיפה בינו לעולם המשותף גדולה אך חלקית (יותר על זה בהמשך)

הייתי מסביר בהכללה גסה את המושג הזה של עולם כמעין "מיפתח" (clearing,aperture) אל האמת, שמבעדו מתגלה לפנינו חלק ה"מציאות" המהווה את עולמנו, מיפתח שאנו לא מודעים שהוא בכלל קיים, שהוא תלוי זמן ומקום, שפרטי לנו אך מאד דומה לאחרים החולקים אתנו תרבות, שפה, רקע, מוצא, וכו.

מושג ה"עולם" ההיידגריאני מזכיר לי לא אחת את ה"משלב הסימבולי" של לאקאן, זה המורכב מהסמלים, השפה, ההמשגות של החברה בה אנו חיים וחושף לנו את החלק של "הממשי" שאותו אנו מסוגלים חברתית ותרבותית לקלוט.  אבל כפי שאני מנסה להראות כאן, המשלב הסימבולי שלי/שלנו מכיל לא מעט מסמנים המסמנים אותו עצמו, את העולם, המשלב הסימבולי.

היידגר (משמאל) בביקור בביתו של לאקאן (שלישי משמאל) ב 1955

או שאולי העולם הפרטי מכיל גם את המשלב הלאקאניאני הדמיוני ? אני צריך לברר את זה.

אפיסטמה

מונח שמקורו ביוונית (ἐπιστήμη)  ומשמעותו ידע או מדע.

אז מהי אפיסטמה? מצאתי את ההגדרה הפורמלית הזו:

épistémè:the body of ideas that determine the knowledge that is intellectually certain at any particular time

המונח  נוכס על ידי Michel Foucault, כדי לתאר את "העולם", תחילה כמשהו שאופייני לתקופה, כזה שמשתנה באורח חד בין תקופה לתקופה. וכך הוא מגדיר את זה בספרו "סדר הדברים":

"The historical a priori that grounds knowledge and its discourses and thus represents the condition of their possibility within a particular epoch."

"However, if in any given culture and at any given moment, there is always only one épistémè that defines the conditions of possibility of all knowledge, whether expressed in a theory or silently invested in a practice"

שווה לדבר גם על ההבדל בין אפיסטמה לסטרוקטרה. בעוד ששני המושגים מתארים את האופן בו מעשינו מוכתבים פחות או יותר על ידי ה"עולם" בו אנו שרויים, הסטרוקטורליסטים (שפוקו לא היה אחד מהם) ראו את ה"סטרוקטורה" כמשהו על זמני וקבוע, מעין סט של "חוקי טבע" חברתיים ותרבותיים. אפיסטמה לעומת זאת יכולה להשתנות, ואכן משתנה. מהר או לאט, בקפיצות או באופן רציף – תלוי את מי שואלים, את פוקו המאוחר או פוקו המוקדם. האיש שינה את דעתו הרבה פעמים, ובהצלחה. כמו האפיסטמה שלו.

בשלב מאחור יותר הוא החל גם להכיר באפשרות הקיום של מספר אפיסטמות במקביל, בתוך מערכות כוח-ידע שונות, ואולי (אני לא בטוח) בהכרה שהמעבר ביניהן הוא רציף וכמעט לא מורגש. וכך הוא כותב:

I would define the épistémè retrospectively as the strategic apparatus which permits of separating out from among all the statements which are possible those that will be acceptable within, I won’t say a scientific theory, but a field of scientificity, and which it is possible to say are true or false.

The épistémè is the ‘apparatus’ which makes possible the separation, not of the true from the false, but of what may from what may not be characterised as scientific.

פרדיגמה

ההגדרה המילונית של פרדיגמה Paradigm היא: תבנית מחשבה במסגרת של תחום מדעי או בהקשר אפיסטמולוגי דומה. מקור המילה מיוונית paradeigmia, שפירושה: תבנית / מתכונת, או מהמילה היוונית paradeiknunai, שפירושה: דוגמה / הדגמה.

פילוסוף המדע תומאס קון ( Thomas Kuhn) נתן למונח את משמעותו הנוכחית כאשר השתמש בו כדי להתייחס למערך הכולל של העמדות, התפיסות והשיטות המגדירים את החשיבה המדעית בתקופה נתונה. בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" משנת 1962 טבע קון את המונח 'פרדיגמה' בהתייחסו להשקפה הרווחת אצל קהילת מדענים העוסקת באותו תחום בתקופה מסוימת.

"השימוש המקובל מחוץ לתחום המדע הטהור במילה "פרדיגמה" היא במובן של "ראיית העולם" (Weltanschauung). כך, לדוגמה, במדעי החברה, משתמשים במושג לתאר סידרה של התנסויות, אמונות וערכים, המשפיעים על הדרך בה היחיד תופס את המציאות ומגיב לתפיסה זו."

בקורסים בחוג לתקשורת, למדתי שפרדיגמה היא "אוצר הזכרונות, האמונות וההאמנות המשותף שלנו", זה ממנו נשלפות ה"סינטגמות", השדרים התקשורתיים המהווים את תכולת אמצעי התקשורת, קצת כמו שצרוף ספציפי של חולצה ומכנסיים (סינטגמה) נשלף מארון הבגדים המכיל את אוסף הבגדים שלנו (הפרדיגמה). אוסף הסינטגמות האפשריות מוכתב על ידי הפרדיגמה.

אנלוגיה שמועילה לי בהקשר זה היא האנלוגיה לבלשנות של דה-סוסיר.  דה-סוסיר עשה הבחנה בין מה שהוא מכנה langue ו-parole. ה'לנג' (שפה) מהווה את הצד המבני הסטרוקטורלי של הלשון, בעוד שה'פרול' (דיבור) הוא ההיבט הסטטיסטי שלה. לנג ("פרדיגמה") מבטא את הכללים הבסיסיים של השפה משותפים לכל ועליה נבנה ה-פרול ("סינטגמה"), הביטוי האישי האינדיבידואלי של כללים אלה על ידי דובר של השפה בזמן נתון.

הפרדיגמה המשותפת למשדר ולקולט, לעיתונאי הכותב את הכתבה ולקורא הקורא אותה (נאמר בעיתון לאנשים חושבים…) מאפשרת את השידור והקליטה של אותו המסר, כמו מעין מפתח הצפנה בהצפנה סימטרית המשמש גם לקידוד המסר וגם לפענוחו. השדר התקשורתי הוא כמובן רק תת קבוצה של השדרים שאנו מקבלים מכל מי ומה שאנו בקשר אתו, וגם שם, הפרדיגמה, העולם שלנו, מאפשר הבנה של מסרים מאנשים שהפרדיגמה שלהם חופפת במידה רבה לזו שלנו, ומקשה על הבנת הקשר עם אנשים שהפרדיגמה שלהם חופפת את זו שלנו רק במעט – למשל הודים, בתחילת טיול ארוך בהודו לעומת הודים לקראת הסוף של טיול שכזה.

יש דמיון רב בין האפיסטמה של פוקו והפרדיגמה של קון, ובמיוחד בהרחבה של המונח פרדיגמה לתחום מדעי החברה. שניהם מדברים על אוסף של האמנות של בני קבוצה מסוימת בזמן נתון לקבל או לדחות דברים כ"מתקבלים על הדעת". בניגוד לקון, החושב על פרדיגמות רק בהקשר של ידע מדעי גרידא, ורואה את הפרדיגמה שמשהו שבני הקהילה המדעית מודעים לו, ההגדרה של פוקו הרבה יותר רחבה. הוא מדבר אל אוסף ההאמנות וההנחות לא רק בידע מדעי אלא בתחום רחב של שיחים, ומבחינתו, האוסף הזה, האפיסטמה, הוא הלא מודע האפיסטמולוגי של התקופה, יותר נכון (פוקו המאוחר) של קבוצה מסוימת בתקופה מסוימת. ההנחות וההאמנות שבבסיס האפיסטמה הן כה בסיסיות ו"מובנות מאליהן" עד שבני אותה האפיסטמה לא יכולים לראות אותן. הן שקופות בעבורם. הם יכולים לראות את ההנחות האלה אולי בדיעבד, אחרי שהאפיסטמה כבר השתנתה. כי הם העולם שבתוכו טבולים האנשים שלגביהם האפיסטמה, וגם הפרדיגמה, תקפה.

או שאולי צורה מסוימת של מחשבה ביקורתית עשויה לחשוף מקצת מן ההנחות המובלעות האלה. אלא שיתכן שעצם חשיפת ההנחות הנסתרות, כבר משנה את האפיסטמה שהן בבסיסה. אולי, בהגדרה, הנחות היסוד שמרכיבות אפיסטמה הן אך ורק אלה הנסתרות, הלא מודעות.

ויש את המונח השלישי, הביטוס, "מונח שטבע הסוציולוג פייר בורדייה לציון מערכת מתוחכמת של שעתוק, הפועלת באופן סמוי. הביטוס הוא אוסף ההתנהגויות, ההרגלים, הכישורים, הנטיות וההעדפות שאדם רוכש במהלך חייו – ובהם אופן השימוש שלו בשפה, העדפותיו האסתטיות, ההתנהלות הגופנית שלו ועוד". ההביטוס הוא של אדם, אבל הוא משותף לקבוצה החברתית שאליה משתייך אותו אדם, או בניסוח סוציולוגי משל בורדייה: "מערכת התנהגויות הנרכשות על ידי הפרט עקב תנאי קיום אובייקטיבים בתהליך חיברות"

"באמצעות מושג ההביטוס מעוניין בורדיה לאתר את פעולתו של המבנה החברתי בהעדפותיהם ובפעולותיהם הרצוניות של יחידים. זהו כלי תאורטי המבקש להבהיר כיצד היחסים ההירארכיים בין קבוצות חברתיות מופנמים ונחווים כ"טבעיים" וכיצד המעמד החברתי של היחיד בא לידי ביטוי בהון התרבותי שצבר במהלך חייו."

כלומר שהביטוס לא חופף לפרדיגמה או אפיסטמה אלא הוא יותר המופע שלהם בתוך האדם הספציפי. הגרסה הפרטית של העולם. אלא שמבחינה פרקטית, קשה להפריד בין העולם הפרטי לעולם המשותף. כל אחד מאתנו חי בתוך העולם הפרטי משלו, ויודע שהעולם הזה יש בו הרבה מן המשותף עם העולמות הפרטיים של בני הקבוצה החברתית-תרבותית שלנו, אבל אין לנו דרך לדעת במדויק מהו אותו החיתוך של העולמות הפרטיים שלנו, ה"הביטוס-ים" שלנו.

"הביטוס יכול להירכש גם בשלבים מאוחרים יותר של החיים. בורדייה דן רבות בהביטוס האקדמי: לטענתו, לכל שדה יש הביטוס משלו, וחלק חשוב, אם לא החלק החשוב ביותר, בלימודים האקדמיים הוא רכישת ההביטוס של השדה כדי להשתלב בו בהצלחה."

מה שאני עושה, באופן שאני לומד, הוא ערוב מכוון של הביטוס אקדמי משדות שונים, מה שמקטין את סיכויי להשתלב בהצלחה במי מהשדות האקדמיים האלו. אבל אני ממילא משתדל לא לדבר בז'רגון של שיח כזה או אחר (אם כי לפעמים מתפלק לי איזה "הביטוס" בדיבור…) ואין לי אינטרס להשתלב בשיח אקדמי כלשהו. אולי, אם היתה פה באזור פעילות אקדמית של מה שנקרא "לימודי תרבות" הייתי שוקל.

המונח תרבות גם הוא משמש לא אחת לתאר עולם, מעין תת מודע קולקטיבי, משהו מקביל לפרדיגמה או אפיסטמה, אבל יש עוד לא מעט מונחים מתחרים. המושג הזה הוא כל כך חלק מה"עולם" שלנו שבכל שדה שיח אנשים אצים-רצים להמציא לו מסמן משלהם. הנה למשל מובאה ממאמר של DANIEL WICKBERG, המציע את המונח History of Sensibilities כמונח מדויק יותר למונחים אותם אני משווה כאן.

There are ways in which sensibility is different from—and in some fundamental ways, superior to—competing and overlapping terms such as “ideology,” “worldview,” “habitus,” “structure of feeling”, “épistémè”, “mentalite´” or "paradigm.”

בהמשך – עוד קצת על השימוש במונח "תרבות" כדי לתאר עולם, מתוך ספרות על חקר תרבות פופולרית…וכמובן עוד על מושג האידאולוגיה אצל אלתוסר.

ואיפה מתמפה פה מבנה העל המרקסיסטי? וחרושת התרבות?