הגנרל שְטוּם מהרהר על קסמי הדת

יושב לו הגנרל שטום בחדרו, אחרי שהדליק את נורת "לא להפריע" מחוץ לחדר, ומהרהר "על קבוצת המילים ,'גאל'".  זה אחד האמצעים הספרותיים שבעזרתם עובר הסופר רוברט מוסיל לעוד קטע הגותי/פילוסופי, לקראת סוף חלקו הראשון של "האיש בלא תכונות", ספרו המונומנטלי שאותו אני קורא כרגע.

לפעמים זה קצת מייגע, האופן שבו סופרים כמו תומס מאן ב"הר הקסמים" או רוברט מוסיל כאן, כותבים סיפור עלילתי שברובו משמש בעיקר שלד שעליו וסביבו הסופר חולק אתנו את הפילוסופיה שלו. פילוסופיה והגות בכלל שבחלקם הגדול משמעותיים ורלוונטיים, לפחות לתקופתם. הרעיונות המובעים בספרים האלו לא אחת אף מקדימים את אלו של הפילוסופים של תקופתם, ולפעמים אף מנוסחים בצורה יותר בהירה.

בעצם זה הגיוני – באופן כזה יכול הוגה להפיץ את רעיונותיו לציבור הרבה יותר רחב, ציבור שלא יקרא חיבורים פילוסופיים נטו. המחיר הוא שהוא יקרא "סופר" ולא "פילוסוף".

אז בסוף עמוד 422 יושב הגנרל פון שטום וחושב לעצמו כך:

"כל עוד אדם מאמין בדת….., יכול אתה להפיל אותו מאיזו קומה שהיא בבניין התקוות או החיים הטובים. תמיד יפול על רגליי נשמתו, כביכול, וזאת משום שכל הדתות הותירו, בהסברים שנתנו לאנושות על החיים, איזו שארית שאינה ניתנת לחישוב, הקרויה 'דרכי האל שאין להם חקר' ; ואם בן תמותה רואה שהחשבון אינו עולה יפה, די לו להסתמך על אותה שארית, ורוחו תשפשף את ידיה ברוב נחת. אותה תכונה של נפילה על הרגליים ושפשוף הידיים, קרויה השקפת עולם והוא הדבר שאבד לאדם המודרני.
הברירה בידו – או להימנע לחלוטין מלחשוב על חייו, מצב שרבים מסתפקים בו, או להשלים עם אותה סתירה פנימית, המחייבת אותו לחשוב הגם שלא יגיע לתוצאה משביעת רצון. סתירה פנימית זו לבשה במרוצת הזמנים פעמים צורה של כפירה גמורה ופעמים של חזרה אל כניעה מוחלטת לאמונה ; וצורתה השכיחה כיום היא, שאנשים משוכנעים כי בלא רוחניות אין חיי אנוש ראויים לשמם."

זה בספר שנכתב לפני כמאה שנים, ואני חושד שיש לא מעט מזה גם כיום, בחזרה של ציבורים גדלים והולכים לדת. הרצון לדעת שיש משנה שלמה סגורה על עצמה שאפשר פשוט לקחת ולאמץ, בה יש את כל התשובות. המדע הרי מבוסס כולו על היפותזות כאלה ואחרות שזו רק שאלה של זמן על שיופרכו ויוחלפו באחרות יותר משוכללות. צורת החשיבה הזו מרגישה לרבים כחסרת ערך של "אמת". ומצד שני, גם מי שכלל לא מבין איך "עובד המדע" אלא סתם לא בא לו לנסות ולהבין איך הדברים עובדים, ולהתעמק וללמוד (והאמת שזו מלאכה סיזיפית), גם בשבילו הדת היא תשובה טובה. זה ככה כי ככה רצה האל, נקודה. ואם יש דברים שנדמים לא הגיוניים, אז "נפלאים מעשי האל", וזהו.

מתקופתו של מוסיל, זו לא הייתה הדתה, זה היה בעיקר פשיזם שעלה כתגובת נגד לאכזבה מסויימת מהנאורות. הרוחניות עליה הוא מדבר היא לא בהכרח דתית, אלא גם לאומית, האמונה בגורל המשותף של ה folk, העם הנבחר, הגרמני במקרה ההוא, שאימץ את הקונספט מעם אחר, היהודי, ואת העם הזה היה צריך להכחיד, כי יכול להיות הרי רק עם נבחר אחד.

אבל הדברים נכונים גם היום למדינת העם הנבחר בציון, ללאומנות הדתית המשיחית שמובילים המתנחלים ומפלגת הבית היהודי. אולי היום זו כבר לא אכזבה מהמודרנה אלא מהפוסט מודרנה, שערערה עוד יותר את הבנין הרעוע גם ככה של הבנת העולם החילונית כמשהו קוהרנטי שאפשר לתפוס ולהבין. לאימוץ דת יש את הפוטנציאל הזה, "להסביר" את העולם.

אבל מוסיל כותב את זה יותר טוב. לכו לקרוא, אני ממליץ.