חובות התרגום שלי

למדתי קצת משל דרידה וקצת משל לוינס בסמסטר האחרון, והנה הצ'למדה שאני עושה משניהם.

לוינס עוסק רבות באחר, במראה פני האחר, ובחובה האינסופית שלנו לאחר. המיקוד שלו הוא (משום מה) על מראה פני האחר, בהם הוא רואה את ה"כוליות". הוא לא עוסק כל כך (עד כמה שהבנתי המצומצמת מגיעה) בדיבור של האחר.

דרידה מתעסק בתחומים רבים ושונים. האיש מגוון להפליא. מה שקראתי משלו היה פרשנות (דה-קונסטרוקציה – פרוק והרכבה מחדש) של מאמר של וולטר בנימין העוסק ב"חובתו של המתרגם". לא בהכרח בהמשך לוגי ישיר לאותו המאמר ופרשנותו, התחלתי להבין שכדי להבין את האחר, כחלק לא מבוטל מחובתנו לו, עלינו להבין את שפתו. חלה עלינו חובה לתרגם את שפתו לשפתנו.

לא מדובר כאן על המקרה הטריביאלי של תרגום משפה לשפה במשמעות הטריביאלית של תרגום מְעַרבית לעברית, למשל. מה שאולי טריביאלי, קשה יותר,  כי הוא דורש את הכרת שפת האחר, ו google translate לא ממש מהווה פתרון. יש מקרים שחלה חובה עלינו ללמוד את שפת האחר, במיוחד כאשר האחר הוא שכננו, אתו היינו אולי רוצים לחיות בשכנות טובה,  ולכן אני לומד ערבית מדוברת, אבל לא בזה העניין.

אני חותר לצורך שלנו לתרגם את שפת האחר, הדיבור שלו, לדיבור שלנו. גם כאשר אנחנו מדברים פורמלית באותה השפה. במונחי בלשנות או סמיולוגיה, לפחות כפי שנוסחו על ידי פרדינן דה סוסיר, חלה עלי חובה לתרגם את ה פארול שלו, לא רק את ה לאנג (Langue) שלו.

בעצם, כל אחד מאיתנו מדבר בשפה שונה. השפה שונה משום שאנחנו שונים זה מזה, והאופן בו אנו בוחרים לא רק מה להגיד (ומה לא להגיד) אלא גם איך להגיד את זה, לא רק משקף מי אנחנו, הוא כמעט מה שאנחנו. לכל אחד מאיתנו יש דרך שונה לבחור את המילים והביטויים שאותם נשבץ במשפטים שאותם אנו אומרים וכותבים, ודרך שונה במקצת להרכיב את המשפטים האלה. גם הדרך בה אנו הוגים את המשפטים, האמירות האלה היא מרכיב בדיבור שלנו; השתיקות, ההטעמות, ההיסוסים, עוצמת הקול, כל אלה הם מרכיבים בשפה הייחודית שאותה אנו דוברים, ב"דיבור" שלנו.

כדי באמת לתקשר עם האחר, למלא את חובתנו להכיר בו ובשונותו מאיתנו, חובה עלינו ראשית להכיר בכך שדיבורו  שונה מדיבורנו. ושיש עלינו חובה לתרגם את דיבורו לדיבורנו. לנסות באמת להבין שכאשר האחר אומר אמירה מסוימת, מהו הדבר שאותו הוא רוצה לומר. הדרך לעשות את זה, היא לתרגם: לנסות ולהבין איך אני הייתי אומר את מה אני שומע מפי האחר.

זה מובן מאליו כאשר עוסקים בתרגום יצירה ספרותית. שם זה מובן מאליו שעל התרגום לשקף נאמנה את שפתו הייחודית של הסופר או היוצר, את הדרך המיוחדת והייחודית בה הוא משתמש בשפה, את ה"קול" שלו, ה"דיבור" שלו. כל אלה נושאים את העולם הרוחני התרבותי שבו חי היוצר ובנוסף, חשוב באותה מידה, את השונות שלו, את הייחודיות שלו כאדם יוצר.

גם כאשר אנחנו מדברים עם מישהו שברור שהשיח שלו אחר משלנו: עורך דין, רופא, אדריכל, אנחנו מתאמצים נואשות לעשות את התרגום הזה. פחות כדי להבין את "קולו הייחודי", יותר כדי שנוכל להוציא את המידע החשוב לנו מתוך השיחה הזו. אבל אנחנו כן "מתרגמים", גם כאשר כל המשתתפים דוברים עברית.

את אותם דרישות התרגום הקפדניות, אותה שאיפה לנאמנות הביטוי המקורי והייחודי, אותו ההקפדה על שימור המשמעות המקורית, חובה עלינו להשית על עצמנו, גם כאשר אנחנו מדברים עם קרובי משפחתנו, חברינו, סתם מכרים, הקופאית בסופרמרקט, כל אחד.

החובה לדיבור של האחר נראית לי משמעותית בהרבה מהחובה לפני האחר. מכאן נגזרת חובתנו המוסרית להיות מתורגמנים נאמנים. כל הזמן. של כל אחד.

מודעות פרסומת

נפתולי בבל

מיכל בן נפתלי תרגמה את Des Tours de Babel של יעקוב דרעי (שכינה עצמו ז'אק דרידה) כ"נפתולי בבל" והסמסטר התחלתי קורס על דרידה שמתמקד בספר הזה. הספר הוא בעיקר על תרגום, ועושה זאת, כמו שדרידה נוהג לעשות,  על ידי פרשנות לטקסט של וולטר בנימין בשם "משימתו של המתרגם".

על הספר ומה שלמדתי ממנו אין לי עדיין שום דבר מעניין לומר, אולי בגלל שמשני השיעורים שהיו עד כה, החמצתי אחד, ב"נפתולי בבל" משלי – על המדרונות המושלגים של עמק ה Ziller אשר באוסטריה. בעמק הזה, שעל כל המדרונות העולים ממנו מטפסים רכבלים, העניין בחורף הוא אך ורק סקי.  לשם מתכנסים בני העממים השונים, דוברי השפות השונות, כדי לנסות ולהגיע ביחד קרוב ככל האפשר אל השמיים, ומיד לרדת משם בגלישה…

השפות השונות לא ממש מפריעות לאף אחד לפעול למען ה"מטרה" המשותפת. כך אתה שומע, באותה הקרונית המטפסת על הכבל לראש ההר, עברית וגרמנית, הונגרית ופולנית, רוסית והונגרית, ואפילו אנגלית וצרפתית – ממש בו זמנית באותה הקרונית (הדי גדולה למען האמת).  אך למרות עירוב השפות המגדל-בבלי הזה, ברגע בו מגיעה הקרונית לתחנתה, יוצאים כולם החוצה, שמים את מגלשי הסקי, ומתחילים להתפתל המורד ההר – ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה. נפתולים שפערי השפה לא משפיעים עליהם כהוא זה, רק מצב השלג והמיקום היחסי של הגולשים האחרים. פערי הלשון חסרי משמעות בבבל שעל המדרונות. אין צורך בשפה כדי לעשות זיג כאשר האחר עושה זג, וכולם גם יחד מתפתלים פחות או יותר בתאום, מעבירים משקל מרגל לרגל, אחדים כאשר רק מתניהם מפתלות ימינה שמאלה, ברדיוסים קטנים, אחרים, חסרי סגנון (כמוני למשל), נעים כבולי עץ לרוחב המסלול כולו, מחפשים איך לא לדרוס מישהו (או להידרס).

יתכן שמגדל בבל הזה מתפקד מכיוון שכל הקהל הזה עולה למעלה לא כדי להגיע לאלוהים, אלא כדי להגיע ל apres ski בשלום, ולהוריד כמה בירות. או לעצור באמצע היום באחת מהמסעדות שבפסגות לארוחה עתירת קלוריות, באשליה שהקלוריות האלה ישרפו עד סוף היום…

בסופו של דבר, יוותר רק רישום של העליות והירידות חסרות התוחלת האלה ב skiline.cc, הרבה אחרי שהשלג יהפוך לשלג דאשתקד.  יש גם אפליקציה לאנדרואיד, וכך תוכל לראות כמה מרחק גלשת, בכמה רכבלים נסעת, באיזו שעה ואיזה מרחק אופקי ואנכי, ועוד כל מני מספרים רבי משמעות מעין אלה. כנראה שנפתולי בבל של דרידה מכילים יותר תוכן…