האדם לא מחפש משמעות

"האדם", כלומר אני, לא מחפש משמעות. באושוויץ זה היה אולי מוריד את סיכויי ההישרדות שלי, היה אומר ויקטור פראנקל, אבל זה מה שיש. אבל רבים כן מחפשים, חלקם עשו זאת יחד, בכנס באוניברסיטת חיפה בשבוע שעבר, כנס בן יומיים על הפילוסופיה של משמעות החיים, שביום אחד מתוכו גם נכחתי. כנסים על נושאים רנדומליים זה כיף גדול למישהו שמקדש אקלקטיות כמוני (מתקשה להתרכז, יגידו אחרים).

חבל שהאוניברסיטאות מרכזות את כל הכנסים בשבוע האחרון של הסמסטר, כשכבר החלה חופשת הקיץ בארצות הניכר, ואורחים יכולים להגיע. סטודנטים המתכוננים לבחינות לא יכולים להגיע, ואחרים שכבר לא נבחנים להנאתם, צריכים לבחור בין סמינר באקטיביזם וצילום, סמינר על קפקא וסמינר על משמעות החיים (בין היתר). לא בחרתי, והייתי יומיים בראשון, יום בשני ויום בשלישי. ממילא, מה שמפתיע אותי תמיד בכנסים האלה, הוא שקהל הנוכחים מורכב כמעט לחלוטין מהמרצים וממנהלי המושבים, וגם אלו נוכחים ברובם רק במושב בו הם עצמם מדברים, אולי במושב אחד נוסף. חוץ מאורחים הבאים מחו"ל, מסכנים, התקועים בכל ימי הכנס.

הכנס על משמעות החיים היה כנס במסגרת מסורת הפילוסופיה האנליטית, זו השולטת בחוג החיפאי ובעצם בכל החוגים לפילוסופיה בישראל. כנהוג במסורת זו, התלבטו הנוכחים בסוגיות קרדינליות כגון: האם מעשים שאדם עושה המשפיעים על כדור הארץ כולו טעונים במשמעות מספקת, או שנדרשת השפעה על היקום כולו. יותר כנראה יותר משמעותי. או – האם נדרש שאֵצַלה באש הגיהנום לנצח נצחים על מעשי הרעים כדי שיהיו אלה "משמעותיים" מספיק או שמספיק שפשוט לא אוחזר לתחייה באחרית הימים.

כפי שאמרתי מעלה, לא ממש מטריד אותי מה משמעות יש לחיי, והאם עלי לעשות מעשים משמעותיים כאלה ואחרים. אני גם לא חושב שהייתי מצליח להתחיל להאמין בעולם הבא או בגלגול נשמות גם אם הייתי משתכנע שסבל אינסופי בגהינום או בשר לוויתן (מטופו) לנצח נצחים בגן עדן הם התשובה ליותר משמעות, והייתי פתאום מאוד רוצה שמעשי יהיו משמעותיים יותר ויתנו לחיי משמעות.

באשר להשפעה הקוסמית, לא יכולתי שלא לחשוב שאין בעצם הבדל ברמה הפילוסופית בין השפעה עולמית להשפעה קוסמית, לא במודל האנליטי בכל אופן. אמנם יש סבירות, אבל אין וודאות שיש עוד יצורים חיים ו/או תבוניים במקומות אחרים ביקום, ולכן, אם הדונלד למשל מצליח להגיע לכפתור האדום ולהכחיד את המין האנושי, אין וודאות שבזה הוא לא הכחיד את כל היצורים בעלי התבונה הדומה לאנושית ביקום כולו ולכן משמעות מעשהו היא בעלת קנה מידה קוסמי ולכן, יהיה לחייו יותר "משמעות" מאשר אם היה מכחיד את כל היצורים התבוניים רק באחד ממאה מיליארד כוכבי לכת עליהם יש חיים תבוניים.

אם זה נראה לכם התפלפלות חסרת תוחלת, לא משהו שהעיסוק בו טוען את החיים במשמעות, אז אני נוטה להסכים. אבל אם אני כבר נגרר לסוג זה של פילוסופיה (לא זה שמושך אותי בדרך כלל) אז הייתי טוען שכיוון שכל אדם הוא יחיד ומיוחד, למעשה כל דבר הוא יחיד במינו, בקוסמוס כולו, ולו רק בזכות זה שהוא תופס נפח ספציפי בחלל שאותו לא חולק אף דבר אחר ויש בו "משהו" שהוא לגמרי שונה מכל משהו אחר, גם אם הוא נראה דומה בצפיה בקנה מידה כזה או אחר, אז השפעה על כל דבר אפשר לראות אותה כיחודית בכל הקוסמוס.

אם אקח דוגמה ספציפית, הרגע ההוא בו ליקט חוקר הארצות השבדי ת'ור היירדאל את אחרוני הזרעים מעץ הסופורה טורומירו האחרון ששרד באי הפסחא, בעולם כולו, ביקום כולו, ולקח אותם אתו לשבדיה שם הצליחו להנביט אותם ולהפיץ שתילים ברחבי העולם, כך שכיום יש שני עצים כאלה אפילו בעציצים אצלי במרפסת (אבל אף לא אחד באי הפסחא, האקלים שם השתנה מאז), אז אפשר לדעתי לטעון שזה מעשה בעל יחודיות בקנה מידה קוסמית ולכן יותר "שווה" במטבעות של משמעות.

השבוע יש הרבה פחות כנסים, אז יש לי זמן לחזור ולהיאבק ב"על גרמטולוגיה" של ז'אק דרידה, מסוגת הפילוסופיה הקונטיננטלית שיותר חביבה עלי, אף כי אני חושב שהיא פחות מחבבת אותי. בכל זאת, אני גבר, לבן, מערבי, לא עני ולכן כבר חשוד כהגמוני ודכאני, דורש דקונסטרוקציה, ויפה שעה אחת קודם. חוץ מזה, הולך לי ממש קשה לקרוא את זה. אולי בצוותא זה ילך יותר טוב. נראה.

מודעות פרסומת

בין Différance ל Le Différend

את הרשומה הזו אני מתכנן לכתוב מינואר, בתקווה שהכתיבה תצליח להחדיר לקדקודי אחת ולתמיד את משמעותם של שני מושגים חשובים בפילוסופיה צרפתית עכשווית, שני מונחים המבוססים שניהם על המילה difference, (ובצרפתית, עם צ'ופצ'יק – différence).

מה שדרבן אותי להוציא את הרשומה הזו מתוך סל הטיוטות של וורדפרס הוא דו-שיח החרשים המתנהל ממש כעת ביו ישראל לחמאס, בין השמאל לימין, וספציפית, ביני לבין כמה מחברי מהימין, דו-שיח של חרשים המתנהל רובו בפייסבוק,המהווה הדגמה נפלאה של מונח מהפילוסופיה של הלשון שיש לו השתמעויות אתיות נרחבות. מונח שטבע JEAN-FRANÇOIS LYOTARD בספרו  The Differend: Phrases in Dispute. מונח לו הוא קרא בצרפתית Le Différend.

אם אנסה לתמצת ולפשט (כנראה פישוט יתר) את משמעות המושג,  Le Différend הוא ההבדל בין טענות צד אחד לבין האופן בו הן נשמעות על ידי צד שני שלא חולק את אותה מערכת חוקים או ערכים של הצד הראשון. ליוטאר משתמש במונח "קורבן" בניגוד ל"תובע" כדי לתאר מישהו שקובלנתו אין לה "ערכאה" בה היא יכולה להידון במונחי הצד הפוגע, ולכן הקובלנה למעשה מושתקת, בניגוד ל"תובע" שזכות שמורה לו להתלונן בבית משפט, כי שני הצדדים, הנפגע/תובע והפוגע/נתבע חיים באותו עולם של מוסכמות/ערכים/חוקים ולכן בית המשפט משמש ערכאה מוסכמת על שניהם שבה יכולים להתברר סכסוכים. ה"קורבן" יכול אולי לדבר, אבל אין לו דרך לבטא את הפגיעה בו בשיח השיפוט של הצד הפוגע, ולכן הוא יהיה בדרך כלל מוכרז לא כשיר נפשית, או סתם משוגע, או חסר זכות עמידה לפני בית המשפט. הוא לא יוכל להגיע לבירור הפגיעה בו כי אין לו דרך לבטא את הפגיעה בשפה/שיח בה משתמש הפוגע.

דוגמה שליוטאר מביא הן טענות לזכויות קדמוניות על קרקע של שבטים ילידיים הנידונות בבתי משפט שבהם הקריטריון היחידי לבעלות הוא רישום בטאבו, שיש כמובן  רק למתיישבים, הלבנים בדרך כלל. לבית המשפט אין אפשרות לדון בטענות על קרקע שמבוססות על מערכת אחרת של חוקים או מנהגים מזו הכתובה בספר החוקים על פיו הוא פועל. לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סוג כזה של  Différend כאן – זה מה שקורה בין מדינת ישראל וחוקיה לבדואים בנגב כרגע, סביב מה שמכונה "מתווה פרוור". אנחנו פשוט לא מבינים מה הם רוצים, אנחנו הרי רק רוצים את טובתם, לא? (טוב, זהו שלא, זהו מאבק על אדמות ליהודים, אבל נניח שכן). ובכן, גם אם לא היה מניע קולוניאלי מובהק ביחס לאדמות הבדואים, העובדה שמישהו אומר שכבר סבא שלו רעה צאן על האדמות האלו, ואין לו שום פיסת נייר רשמית להוכיח את זה, אומרת שהוא יכול לטעון רק אל הרוח.

כדי להבהיר, המקרים בהם יש Différend הם בדרך כלל חמקמקים ובדרך כלל נסתרים מעין. לא מדובר על שימוש במילים שונות משני צידי קונפליקט מסוים  כדי לסמן את אותו הדבר, כמו למשל השימוש הישראלי במונח "מחבלים" או "מרצחים" כמסמן לחיילי הכוח הסדיר של החמאס, בעוד שברצועה יקראו להם מן הסתם "חיילים",  "לוחמים" או "גיבורים". פה ברור לכולם שבחירת המונחים היא מודעת ומכוונת. לא כך הוא במקרים שבהם יש Différend.

עוד דוגמה, תוך שימוש במטפורה שמהנדסי חשמל מבינים, היא קובלנת פליטי 1948 הפלסטינים, הרוצים לחזור למקומות מגוריהם ומגורי הוריהם בתוך גבולות הקו הירוק. קובלנה כזו נמצאת בבחינה מבנית מחוץ לתחום התדרים שהאוזן הישראלית מסוגלת לשמוע. כי האוזן הישראלית מורכבת על אזרחי מדינה שבה מובן מאליו שלא יתכן שלא יהיה בה רוב יהודי. ולכן, מבנית, אין לפליטי 1948 קובלנה שאנו יכולים בכלל לשמוע.

או אותו מרצה למשפטים בבר אילן, שכתב לסטודנטים שלו שהוא מקווה שההודעה: "מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה". הסטודנטים שלו, וחבריו לסגל, נפגעו מעצם האזכור של פגיעה בחיי לא-יהודים. השדר הזה היה בתחום התדרים של השמיעה שלהם, אבל הוא היה רעש צורם, מטריד, שיש להשתיק. ולכן, משתיקים אותו.

גם בסבב העימות הנוכחי בינינו לבין החמאס, חלק גדול מטיעוני "הם התחילו" של שני הצדדים הוא הדגמה של  Différend, כזה הנובע מההבדלים בשיח בין שני הצדדים לגבי מה מהווה פגיעה, מה מהווה עילה לפעולה, מה חשוב ומה משמעותי. אבל כבר כתבתי כבר די והותר רשימות של אקטואליה בזמן האחרון, אז אחזור לפילוסופיה, ולמונח השני והיותר מסובך שאותו רציתי להסביר, (בעיקר לעצמי אבל אם מישהו קורא את זה וגם אפילו מבין, סבבה.) המונח הזה,  Différance הוא של Jacques Derrida (נולד יעקוב דרעי, באלג'יר).

דרידה גורס ש Différance אינו מושג ואינו מילה אלא משהו שהוא קורא לו neographism (עוד נאולוגיזם משל דרידה) ובא לבטא "רעיון ספרותי".  אבל אני אנסה למרות זאת להסביר את זה כ"מושג", כי אין לי מושג איך מסבירים neographism-ים. כדי לחזק תזה אחרת שלו שהדיבור והכתיבה לא חד הם, דרידה יוצר את ה neographism הזה על ידי החלפת ה e ב Différence ב a, כך שאפשר יהיה להבחין בין Différence ל  Différance רק בקריאה. שתי המילים נשמעות אותו הדבר.

דרידה משחק על כפל המשמעות בשורש המילה: différer שיכול להביע גם "לדחות"  או "להשהות"(בזמן, to defer) וגם "לבדל" או "להבחין" (במרחב, to differ). בהקשר של כתיבה (או ארכי-כתיבה, מונח שלו הבא לסמן כל טקסט כתוב, לאו דווקא פעולת הכתיבה על נייר). הוא אומר שמשמעות כל מסמן (כמו למשל המילה "לחם") לא ניתנת להבנה מוחלטת משתי סיבות:

הראשונה, כי כל מסמן מוגדר בתורו על ידי מסמנים אחרים  הנבדלים (differ) ממנו ("שולחן הוא רהיט בעל ארבע רגליים", אבל מה בדיוק זה "רהיט" ומה זה "רגל"?) וכל אחד מהמסמנים האלה גם הוא בתורו מוגדר על ידי מסמנים נוספים, וכך ברגרסיה עד אינסוף  – זה לעולם לא מתכנס. יש הקוראים לזה "נסיגת המשמעות". אז יש פה מרכיב של דחיה של הבנת המסמן בזמן, בעוד אנחנו חוזרים שוב ושוב ל"מילון" כדי לברר את משמעותם של עוד ועוד מסמנים אחרים שכולם נבדלים זה מזה.

גורם נוסף שאינו מאפשר לטקסט להיות בעל משמעות מובחנת וסופית היא פער הזמן בין הכתיבה לקריאה. הנמען של הכתיבה לא נוכח בדרך כלל בזמן פעולת הכתיבה. אנחנו כותבים או כדי שנזכור, ואז כשנקרא כבר לא נהיה בדיוק אותו האדם, הושפענו ומשמעות של מסמנים יכולה בעקבות כך להשתנות, ואכן משתנה, גם אם בדרכים דקות מכדי שנוכל באורח מודע להבחין בו. או שאנו כותבים לאדם אחר, שיקרא את זה מאוחר יותר, ואז יש לא רק פער משמעות הנובע מפער הזמן, אלא גם פער הנובע מההבדלים בין עולם התובנות של הקורא לזה של זה שכתב. שוב, יש כאן שילוב של "דחיה" בזמן ו"בידול" ביו הקורא והכותב.

ויש עוד גורמים שבגללם המסמנים הכתובים אינם בעלי משמעות מובחנת. כי באיזו נקודה בדיוק אפסיק להשתמש במסמן "צהוב" ואתחיל להשתמש ב"כתום"? ב"לרוץ" במקום "ללכת"? אין פה קריטריון אחיד (אני יודע שבספורט, הליכה מוגדרת כהתקדמות כשרגל אחת תמיד נוגעת בקרקע,  אבל בשימוש יום יומי אנחנו לא מדקדקים בשכאלה). כשאני אומר "בית", יש לי תמונה מנטלית בראש השונה מכל אחד אחר בעצם, לבטח ממישהו שנאמר גר באוהל. וכשאני אומר "לחם", יש לי בראש פרוסה דקה של פומפרניקל, ולא נאמר באגט כמו לצרפתי הממוצע.

אין אף פעם רגע שבו המשמעות  של מסמן היא שלמה וכללית. זו הרוח של "הלא מונח" שלו קרא דרידה Différance. שמתם לב עד כמה הלא מונח הזה מדגים את משמעותם החמקמקה של מסמנים? דרידה היה אלוף בהתחמקויות מסוג זה.

העירו לי שיש דמיון מה בין ה Différance של דרידה וה"הבדל האונטולוגי" של היידגר (שרבים רואים בדרידה את ממשיכו "האמיתי"). ההבדל ההיידגריאני מדבר על הבלבול שאנו (אבל לא הוא) נוטים לעשות בין ה"הוויה" (באנגלית Being ובגרמנית Sein) לבין הישים (הדברים שישנם) שבעולם (באנגלית beings ובגרמנית seinen). ההוויה היא משהו שאי אפשר לדבר עליו במשפטי חיווי. אי אפשר להגיד שהוויה היא ככה או כזו. אבל על ישים אפשר ואפשר. ועדיין, סך כל הישים הוא לא ההוויה. כלומר, שכל הצורות השונות שבהם אנשים מסבירים את הסיבות ל Différance, כמו "נסיגת המשמעות", או פער הזמנים, הדחייה, או הקושי של מסמן בדיד המנסה לתאר תופעות רציפות, אנלוגיות (כתבתי על זה ב"דיגיטלי בעולם אנלוגי"), כל אלו הם דרכים לומר שהשפה, היכולה לדבר על ישים, תמיד תיכשל בתיאור "ההוויה", אבל דרידה יאמר גם שהיא נכשלת בתאור סופי ומוחלט של ישים. וגם כאן, אני מוצא "דמיון משפחתי" להבדל בין "המשלב הסמבולי" וה"משלב הממשי" של לאקאן (גם על זה כתבתי בנסיוני לחקור את הדרכים השונות שבהם הוגים שונים מדברים על "העולם")

את שני המושגים, ה Différence של ליוטאר וה Différance של דרידה שווה להשאיר בחלק האחורי של מוחנו בכל רגע, ולזכור את הקושי האובייקטיבי שמגבלות השפה האנושית הכתובה וגם המדוברת מציבות בפני ערוצי התקשורת עם אחרים, וככל שהאחרים יותר אחרים, כך יש יותר סיבות לחשוד שיש אי הבנה, שיש השתקה של הצד החלש יותר, שערוץ התקשורת לא אידאלי.

ומה ההבדל בין המושגים, זה שבו הבטחתי לעסוק? קשה לדבר על "הבדל", שני המונחים פשוט שייכים לשדות שיח אחרים. זה של ליוטאר לשיח האתיקה, זה של דרידה לשיח הספרות, לדקונסטרוקציה. שניהם שימושיים, כל אחד לתחומו.  לידיעת שניהם יש עבור על אחד מאתנו השתמעויות אתיות ומעשיות.

אשמח להערות ותיקונים. גם כי קשה לתמצת (הרשומה גם כך ארוכה, 1253 מילה), וגם כי Différance שימש את דרידה לאורך השנים בטקסטים שונים, לא תמיד בדיוק באותו האופן, כך שיכול להיות שהסברי לא תואמים לחלוטין את מחשבתו של דרידה בחלק מהשנים.

חובות התרגום שלי

למדתי קצת משל דרידה וקצת משל לוינס בסמסטר האחרון, והנה הצ'למדה שאני עושה משניהם.

לוינס עוסק רבות באחר, במראה פני האחר, ובחובה האינסופית שלנו לאחר. המיקוד שלו הוא (משום מה) על מראה פני האחר, בהם הוא רואה את ה"כוליות". הוא לא עוסק כל כך (עד כמה שהבנתי המצומצמת מגיעה) בדיבור של האחר.

דרידה מתעסק בתחומים רבים ושונים. האיש מגוון להפליא. מה שקראתי משלו היה פרשנות (דה-קונסטרוקציה – פרוק והרכבה מחדש) של מאמר של וולטר בנימין העוסק ב"חובתו של המתרגם". לא בהכרח בהמשך לוגי ישיר לאותו המאמר ופרשנותו, התחלתי להבין שכדי להבין את האחר, כחלק לא מבוטל מחובתנו לו, עלינו להבין את שפתו. חלה עלינו חובה לתרגם את שפתו לשפתנו.

לא מדובר כאן על המקרה הטריביאלי של תרגום משפה לשפה במשמעות הטריביאלית של תרגום מְעַרבית לעברית, למשל. מה שאולי טריביאלי, קשה יותר,  כי הוא דורש את הכרת שפת האחר, ו google translate לא ממש מהווה פתרון. יש מקרים שחלה חובה עלינו ללמוד את שפת האחר, במיוחד כאשר האחר הוא שכננו, אתו היינו אולי רוצים לחיות בשכנות טובה,  ולכן אני לומד ערבית מדוברת, אבל לא בזה העניין.

אני חותר לצורך שלנו לתרגם את שפת האחר, הדיבור שלו, לדיבור שלנו. גם כאשר אנחנו מדברים פורמלית באותה השפה. במונחי בלשנות או סמיולוגיה, לפחות כפי שנוסחו על ידי פרדינן דה סוסיר, חלה עלי חובה לתרגם את ה פארול שלו, לא רק את ה לאנג (Langue) שלו.

בעצם, כל אחד מאיתנו מדבר בשפה שונה. השפה שונה משום שאנחנו שונים זה מזה, והאופן בו אנו בוחרים לא רק מה להגיד (ומה לא להגיד) אלא גם איך להגיד את זה, לא רק משקף מי אנחנו, הוא כמעט מה שאנחנו. לכל אחד מאיתנו יש דרך שונה לבחור את המילים והביטויים שאותם נשבץ במשפטים שאותם אנו אומרים וכותבים, ודרך שונה במקצת להרכיב את המשפטים האלה. גם הדרך בה אנו הוגים את המשפטים, האמירות האלה היא מרכיב בדיבור שלנו; השתיקות, ההטעמות, ההיסוסים, עוצמת הקול, כל אלה הם מרכיבים בשפה הייחודית שאותה אנו דוברים, ב"דיבור" שלנו.

כדי באמת לתקשר עם האחר, למלא את חובתנו להכיר בו ובשונותו מאיתנו, חובה עלינו ראשית להכיר בכך שדיבורו  שונה מדיבורנו. ושיש עלינו חובה לתרגם את דיבורו לדיבורנו. לנסות באמת להבין שכאשר האחר אומר אמירה מסוימת, מהו הדבר שאותו הוא רוצה לומר. הדרך לעשות את זה, היא לתרגם: לנסות ולהבין איך אני הייתי אומר את מה אני שומע מפי האחר.

זה מובן מאליו כאשר עוסקים בתרגום יצירה ספרותית. שם זה מובן מאליו שעל התרגום לשקף נאמנה את שפתו הייחודית של הסופר או היוצר, את הדרך המיוחדת והייחודית בה הוא משתמש בשפה, את ה"קול" שלו, ה"דיבור" שלו. כל אלה נושאים את העולם הרוחני התרבותי שבו חי היוצר ובנוסף, חשוב באותה מידה, את השונות שלו, את הייחודיות שלו כאדם יוצר.

גם כאשר אנחנו מדברים עם מישהו שברור שהשיח שלו אחר משלנו: עורך דין, רופא, אדריכל, אנחנו מתאמצים נואשות לעשות את התרגום הזה. פחות כדי להבין את "קולו הייחודי", יותר כדי שנוכל להוציא את המידע החשוב לנו מתוך השיחה הזו. אבל אנחנו כן "מתרגמים", גם כאשר כל המשתתפים דוברים עברית.

את אותם דרישות התרגום הקפדניות, אותה שאיפה לנאמנות הביטוי המקורי והייחודי, אותו ההקפדה על שימור המשמעות המקורית, חובה עלינו להשית על עצמנו, גם כאשר אנחנו מדברים עם קרובי משפחתנו, חברינו, סתם מכרים, הקופאית בסופרמרקט, כל אחד.

החובה לדיבור של האחר נראית לי משמעותית בהרבה מהחובה לפני האחר. מכאן נגזרת חובתנו המוסרית להיות מתורגמנים נאמנים. כל הזמן. של כל אחד.

נפתולי בבל

מיכל בן נפתלי תרגמה את Des Tours de Babel של יעקוב דרעי (שכינה עצמו ז'אק דרידה) כ"נפתולי בבל" והסמסטר התחלתי קורס על דרידה שמתמקד בספר הזה. הספר הוא בעיקר על תרגום, ועושה זאת, כמו שדרידה נוהג לעשות,  על ידי פרשנות לטקסט של וולטר בנימין בשם "משימתו של המתרגם".

על הספר ומה שלמדתי ממנו אין לי עדיין שום דבר מעניין לומר, אולי בגלל שמשני השיעורים שהיו עד כה, החמצתי אחד, ב"נפתולי בבל" משלי – על המדרונות המושלגים של עמק ה Ziller אשר באוסטריה. בעמק הזה, שעל כל המדרונות העולים ממנו מטפסים רכבלים, העניין בחורף הוא אך ורק סקי.  לשם מתכנסים בני העממים השונים, דוברי השפות השונות, כדי לנסות ולהגיע ביחד קרוב ככל האפשר אל השמיים, ומיד לרדת משם בגלישה…

השפות השונות לא ממש מפריעות לאף אחד לפעול למען ה"מטרה" המשותפת. כך אתה שומע, באותה הקרונית המטפסת על הכבל לראש ההר, עברית וגרמנית, הונגרית ופולנית, רוסית והונגרית, ואפילו אנגלית וצרפתית – ממש בו זמנית באותה הקרונית (הדי גדולה למען האמת).  אך למרות עירוב השפות המגדל-בבלי הזה, ברגע בו מגיעה הקרונית לתחנתה, יוצאים כולם החוצה, שמים את מגלשי הסקי, ומתחילים להתפתל המורד ההר – ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה. נפתולים שפערי השפה לא משפיעים עליהם כהוא זה, רק מצב השלג והמיקום היחסי של הגולשים האחרים. פערי הלשון חסרי משמעות בבבל שעל המדרונות. אין צורך בשפה כדי לעשות זיג כאשר האחר עושה זג, וכולם גם יחד מתפתלים פחות או יותר בתאום, מעבירים משקל מרגל לרגל, אחדים כאשר רק מתניהם מפתלות ימינה שמאלה, ברדיוסים קטנים, אחרים, חסרי סגנון (כמוני למשל), נעים כבולי עץ לרוחב המסלול כולו, מחפשים איך לא לדרוס מישהו (או להידרס).

יתכן שמגדל בבל הזה מתפקד מכיוון שכל הקהל הזה עולה למעלה לא כדי להגיע לאלוהים, אלא כדי להגיע ל apres ski בשלום, ולהוריד כמה בירות. או לעצור באמצע היום באחת מהמסעדות שבפסגות לארוחה עתירת קלוריות, באשליה שהקלוריות האלה ישרפו עד סוף היום…

בסופו של דבר, יוותר רק רישום של העליות והירידות חסרות התוחלת האלה ב skiline.cc, הרבה אחרי שהשלג יהפוך לשלג דאשתקד.  יש גם אפליקציה לאנדרואיד, וכך תוכל לראות כמה מרחק גלשת, בכמה רכבלים נסעת, באיזו שעה ואיזה מרחק אופקי ואנכי, ועוד כל מני מספרים רבי משמעות מעין אלה. כנראה שנפתולי בבל של דרידה מכילים יותר תוכן…