סינדרום E

חוקר המוח יצחק פריד, בכתבה במוסף של העיתון (אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, תעשו לעצמכם טובה, וקנו מנוי. זה שווה את זה. שאר העיתונים הם צהובונים ושווים פחות ממה שהם (לא) עולים) מתאר את "סינדרום E", זה המאפשר לאנשים להתנתק מרגשותיהם ולבצע מעשי רוע מזוויעים בלי להניד עפעף, כמו למשל חברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, סתם "מילואימניקים" שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם ביצעו רצח המוני של יהודים, או דעא"ש, או האנשים ששרפו את בית משפחת דוואבשה, ונשארו לעמוד מעל גופות האם והאב העולים באש, מונעים מהשכנים להתקרב ולכבות את הלהבות.

מה גורם לקבוצה של אנשים לחסל בקור רוח ותוך ניתוק רגשי בני אדם שלא מאיימים עליהם באופן ישיר? 
בעוד שההנחה המקובלת היא שהמוח ה"פרימיטיבי" משתלט על האנושיות שלנו, חוקר המוח יצחק פריד טוען שההפך הוא הנכון — דווקא קליפת המוח, החלק החדש והמתוחכם של המוח שהתפתח רק באדם, הוא שמסוגל להביא את רובנו לעסוק ברצח המוני בדם קר. זה קורה באמצעות אידיאולוגיה ולחץ חברתי.

שני דברים שמצאתי מעניינים בכתבה הזו. האחד הוא שכאשר אנשים רוצחים, זה לא שהם "הופכים לחיות". להיפך, החלק האנושי של המוח, (זה שגורם לרופא שיניים אמריקאי לשלם לעבריינים $60,000 כדי שיפתו בשבילו את האריה ססיל, העונד קולר ורגיל לחברת בני האדם אל מחוץ לשמורה כדי שיוכל לירות בו ולהרוג אותו להנאתו החולנית), גובר על החלק החייתי במוח, זה שגורם לאריה ללכת לישון, ולא לצוד עוד זברה עד שהוא ממש רעב.

והשני הוא שהוא מאפשר לי להבהיר לעצמי את ההבדל בין מספר מושגים שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. את משנתו אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת, ולכן כאשר בדקתי בעבר את ההמשגות השונות למה שכיניתי שם "עולם", בחרתי במושג ההביטוס של בורדייה כמונח דומה מתחום הסוציולוגיה, והדמיון בין המושגים שמצאתי שם, (כפי שהעיר לי אחת המגיבים – הנדירים מדי לטעמי), לא מדויק. יש מושגים אחרים של בורדייה שיותר מתאימים.

כמו למשל מושג הדוקסה, שאת ההבדל בינו לבין מושג הדוגמה חקרתי אך לא מזמן. או מושג השדה. אז הנה הזדמנות לתקן את המעוות, בעזרת השימוש אותו הסינדרום E, המתבטא בפעילות המוח. מסתבר שהרוצחים לא רואים את קרבנותיהם כשאנשים אלא כאובייקטים, ומפעילים את חלק המוח המזהה חפצים ולא את חלק המוח המזהה פנים כאשר הם רוצחים (יש הסבר בכתבה איך בודקים דבר כזה). כלומר, לנרצחים אין פנים, והם לא נתפשים כיצורי אנוש.

אולי אותו הבדל בפעילות המוח אפשר לראות אצל הנשים היושבות כל היום וממיינות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה, ואת אלו שאיתרע מזלם להיוולד זכרים (כמוני), הן משליכות אל פח האשפה להיחנק, או על המגרסה.
אני בטוח שחלק אחר לגמרי במוחן מופעל כאשר הן משחקות עם החתול בבית, אחרי העבודה.

מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים. תהליך שגורם לרוצחים להפסיק לראות את אלו שהם הולכים לרצוח כאנשים, שגורם ל 70% מהם לא להמנע מרציחות גם כשנותנים בידם את האופציה. (10% כן מצליחים להימנע ו 20% פשוט סדיסטים).

אז מהו "שדה"? זהו תת חלק של החברה האנושית, שלו יש מבנה משלו, חוקים, דברים "שידועים", דעות לגיטימיות, דברים שאפשר לומר וכאלה שלא, דברים שאפשר לראות וכאלה שלא. למשל "שדה האמנות", שדה שבו למשל "ברור" שאמנים לא מקבלים תשלום עבור תערוכה שהם מציגים אלא להפך – שההוצאות חלות עליהם. שבו ברור שאוצרים לא מקבלים תשלום, כי "זאת עוד שורה בקורות החיים".

בחברה הגרמנית בכלל , חלק מהדוקסה (הדברים "הידועים", המובנים מאליהם) היה עליונות הגזע הגרמני (דומה ל"אתה בחרתנו" היהודי, יש להודות). בשדה הספציפי של החלק בצבא הגרמני שנשלח לטהר את אירופה מאלמנטים לא גרמניים (יהודים תחילה, סלבים אחרי כן), אותה עליונות גרמנית והצורך לספק לו מרחב מחייה (דומה למפות מלכות ישראל הכוללות את עירק וסוריה, שנתפסו אצל ה"עשב השוטה" שהשקו וטפחו המתנחלים) תורגמו לדוקסה שכללה את ראיית היהודים כחפצים שיש לנקות את הארון מהם, כעשבים שיש לנכש, כאותן מליון תרנגולות החשודות כנגועות בווירוס המושמדות אצלנו בימים אלה ב"אוטו-רצח" נייד או מוטבעות בקצף החונק אותן.

אבל בני אדם הם לא אוטומטונים. כדי לגשר על הפער בין האישי לכללי, טבע בורדייה את מושג ה"הביטוס", הכולל את סך ה"נטיות" (סכמות נרכשות ומתמידות של תפישה, חשיבה ופעולה) שיש לאדם. ברור שהנטיות האלו קשורות לחברה בה האדם חי, ויותר ספציפית, לשדה שבתוכו הוא נתון. יש תהליך של "אילוף" שבו התנאים ה"אובייקטיביים" (החברה, השדה) משפיעים על הסובייקט, גורמים לו להבין (בלי בהכרח להרהר בזה באורח מודע) מה נדרש ממנו בכדי להיות חבר בחברה (לירות באנשים), אילו אופני פעולה תואמים את המבנים של החברה ואת דרישותיה (ניקוי אירופה מלא גרמנים, ציות מלא לפקודות). והדברים האלה נעשים ברובד לא מודע, כמעט כמו "זכרון מוטורי" שנרכש אחרי שלמדת לרכב על אופניים, (או לשייף ישר – למי שכמוני הוסלל לחינוך מקצועי, לשמחתו.)

בין הנטיות שכולל ההביטוס, כלולה גם הנטיה המינית, למי את/ה נמשך/ת ולמי לא. ופה אני רוצה לצטט סטטוס פייסבוק של לילך בן דוד, המאיר אופן של הביטוס שלא תמיד אנו חושבים עליו: "כעמדה פוליטית, אני מאמינה שהטרוסקסואליות כמשיכה מינית שואבת את המשמעות שלה מתוך אידיאולוגיה הומופובית. כלומר, אני חושבת שכל גבר שלא נמשך לגברים אחרים בכלל וכן נמשך לנשים, הנטייה המינית שלו מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית ההומופובית. כנ"ל, אני חושבת שכל אשה שלא נמשכת לנשים אחרות בכלל וכן נמשכת לגברים מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית הלסבופובית. אני אפילו חושבת שכל גבר הומו שלא נמשך לנשים בכלל אבל כן נמשך לגברים מושפע לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית המיזוגנית."

ההביטוס של הרוצחים הוא גם חלק ממה שמרכיב את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנליות של הרוע". וגונתה שלא בצדק – כי הרי "ברור" בשדה השיח של היהודי המתקרבן אשר בציון שברוע שהופנה כלפינו לא יכול להיות שום דבר "בנלי".
רק הרוע שלנו המופנה כלפי אחרים יכול להיות כזה… ועליו אסור לשבור שתיקה.

מודעות פרסומת

ההבדל ביו דוגמה לדוקסה

אתמול בא גיא (בני) ויחד התחלנו לבנות את מתקן האחסון האולטימטיבי לעבודות האמנות של זוגתי שתחייה. 4 מטרים רוחבו, 3 גובהו ו 1.20 עומקו. מפלצת. רובה מעץ ממוחזר (נמצא ברחוב).

ותוך כדי עבודה, גיא ציין שהקליבר (מד-זחיח, Vernier Caliper) בו אנו משתמשים, מתוצרת Mitutoyo היפנית, נראה איכותי. ונזכרתי איך "ירדתי" על אבא שלי כאשר קנה לי אותו, במקום את הסוג שנכלל ברשימה שקיבלנו מבית הספר (המקצועי, זה שאליו הסללתי את עצמי..) שהסתבר כהרבה פחות טוב. אבא שלי, היה לו קל ונוח לקנות את כל הרשימה ב"טכנומטאל", החנות הסמוכה אל מקום העסק שלו, שם הוא קנה ממילא דברים מסוג זה ולא בחנות שלה היה "סידור" כלשהו עם בית הספר.

אני עד היום בוש ונכלם ממה שהטחתי בו אז, באבי: " שלא אכפת לו, שהוא לא מוכן להשקיע בי את הזמן", ש"למה הוא לא יכול לעשות את הדברים "כמו שצריך" לשם שינוי". להגנתי, הייתי אז בן 14 וסוג המרד הזה היה כנראה חיוני לבריאות הנפשית שלי…

נזכרתי גם באירוע דומה, שנה קודם, בו קיבלתי מאבא שלי מתנה לבר מצווה, (או שאולי לכבוד התקבלותי לפנימיה הצבאית ממנה נבעטתי החוצה חיש מהר לשמחתי) שעון יד מתוצרת דוקסה, חברה שכיום אני יודע שהיא איכותית, אבל אז כולם ענדו שעוני סייקו, או קסיו או משהו דומה, ואני רציתי להיות כמו כולם, ואו, איך כעסתי, ואיך התמרמרתי, ואני יכול רק לדמיין אילו דברים קשים הטחתי באבא שלי, המסכן.
לא היה לו קל או פשוט לגדל אותי..

ועוד נזכרתי שהבטחתי לעצמי לברר בהזדמנות מה בדיוק ההבדל בין דוקסה (doxa) לדוגמה (dogma).

ובאותה הזדמנות, מה מבדיל בין השניים האלה, לסתם דעה, לדוקטרינה ולאקסיומה. אז הנה מה שהספקתי לברר:

גם דוקסה וגם דוגמה הם שניהם "מה שמובן מאליו", "מה שידוע", אמיתות ברורות ומוכחות, עיקרי אמונה. שני המונחים משמשים הרבה פעמים בדת, במיוחד בדת הנוצרית-קתולית, אבל יש להם שימוש גם בתחומי שיח אחרים, ושם מטבע הדברים (כיוון שאין לי ולו עצם דתית אחת בגופי) נמצא העניין שלי. מה שמנוגד לשניהם היא "דעה".

אז הנה ההבדל ביו השניים, בתמצית: בניגוד לדוגמה, שהיא דברים שאין להרהר עליהם כי אין לערער עליהם – כי מקורם באמונה או אמונה בסמכות כלשהי,  דוקסה היא משהו שאפילו לא מתעכבים לחשוב על מקורו, או שלא חושבים שהוא בכלל דוקסה, זה עד כדי כך מובן מאליו, שהידע הזה למעשה אטום לשדה הראיה או השמיעה.

דוקסה, אומר הסוציולוג Pierre Bourdieu, נובעת מחיברות. בכלל, דוקסה היא ספציפית לחברה מסוימת בזמן מסוים. "מה שידוע", ידוע למי ששייך לחברה מסוימת, וזה חלק ממה שהופך אותו שייך לאותה חברה. מה שידוע, הדוקסה, הוא גם תלוי זמן. למשל, מה שידוע על זכויות שחורים, נשים, בעלי חיים. דוקסה, אומר בורדיה, היא האופן שבו הן העולם הטבעי והן העולם החברתי נראים לנו מובנים מאליהם.
(כתבתי על דברים דומים בעבר, פה וגם פה)

The doxa, in hs view, is the experience by which “the natural and social world appears as self-evident". 

וזה כולל גם את מה שניתן לחשוב ומה שניתן להגיד (מרחב השיח האפשרי)

It encompasses what falls within the limits of the thinkable and the sayable (“the universe of possible discourse”)

ואת מה שחבל"ז – מה שחבל לדבר עליו כי חבל לדבר עליו.

that which “goes without saying because it comes without saying”

דוגמה היא אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת. הדוגמה בכלל והדוגמה הדתית בפרט אינה מבוססת, כאמור, על הלוגיקה אלא על אמונה. הציבור המחזיק בדוגמה מסוימת נוהג כך בגלל אמונתו המלאה בקובעי הדוגמה, בסמכותם המלאה לקבעה ובאי יכולתם לטעות בקביעת הדוגמה. הם גם מאמינים שאל להם להרהר בתקפות הדוגמה גם אם היא מנוגדת להגיון.

הן דוקסה והן דוגמה, שתיהן מנוגדות ל"דעה", שגם היא מצד אחד משהו שאדם חושב שנכון, אבל דעה היא בפירוש משהו שניתן להתווכח אתו ולדון בו ("יש לי דעה מוצקה בעניין, אבל אם היא לא מוצאת חן בעיניך, אז הנה אחרת.."). דעות אפשר להחליף באופן מודע ("החלפנו דעות. באתי עם שלי ויצאתי עם שלו") בניגוד לדוקסה שיכולה להשתנות עם הזמן, אך בלי שאיש יהיה מודע לכך או דוגמה, שכביכול לא משתנה, וכאשר היא כן משתנה, עצם השינוי מוכחש.

יש הבדל של ניואנס בין דוגמה לדוקטרינה. דוקטרינה בהקשר של גוף ידע המבוסס על אמונה, עשויה להיחשב "לא מושלמת", משהו לא על-זמני שיכול להשתנות עם הזמן או הנסיבות. עדיין "עיקר האמונה", אבל מדרגה נמוכה יותר מדוגמה, למשל, מצוותו של הרב קוק ליישב את כל ארץ ישראל, ויהי מה לעומת הדוגמה "אלוהים קיים". אבל דוקטרינה קיבלה על הזמן משמעות של "מה שמלמדים" בהקשר לגופי ידע בכלל, לא רק כאלו המבוססים על אמונה,(האטימולוגיה היא מ"דוקטור", בלטינית ללמד). בתחום המשפט, הביסוס של דוקטרינה הוא בדרך כלל נוהג קיים או תקדים, לא אמונה. במדיניות חוץ, אמריקאית בעיקר, זו פשוט הצהרה מדינית.

לדוקטרינה יש לעתים גרסה מקוצרת, מעין סיכום, לרוב בצורה של שאלות ותשובות, המיועדת לסייע ללימוד הדוקטרינה. גרסה זו נקראת קטכיזם, (catechism) ובהקשר הנוצרי, מיועדת לילדים בעיקר.

יש דמיון מושגי מסוים בין דוגמה לאקסיומה, ששווה להבהיר. גם אקסיומה וגם דוגמה הן הנחות שאין לערער עליהן, שאין צורך להוכיח או להפריך, שנכונותן נתונה.  אקסיומה, שהיא נקודת התחלה בניתוח לוגי, למשל בגאומטריה, תהיה תמיד מושג כה יסודי ומובן מאליו שלערער עליו אינו משהו שאפשר בכלל לחשוב עליו ושממנו נבנה מערך לוגי שלם, הנשען אך ורק על סט נתון וקוב של אקסיומות. דוגמה לעומת זאת כוללת בתוכה בדרך כלל, כחבילה אחת, גם סט גדול יותר של מסקנות שיחד מהוות את הדוגמה כולה (כמו למשל "אלוהים ברא את העולם בשבעה ימים").

ההבדל המהותי בין השניים הוא שדוגמה מתבססת  על הוכחה שמחוץ לעצמה – האמונה. אקסיומות הן מערכת סגורה שאינה נשענת על הוכחה חיצונית לה, והנבחנת רק על פי קריטריונים של לכידות לוגית.

ובכדי לסגור את המעגל, יש גם דמיון מושגי בין דוקסה לאקסיומה, כי שתיהן אינו מבוססות על אמונה בכוח עליון או סמכות עליונה, אבל יש הבדל מהותי ביניהן: הנראות של אקסיומה הפוכה לזו של דוקסה.
אקסיומה, או סט של אקסיומות, בהיותו חייב להיות מוגדר מראש ומוצהר, הוא "שקוף", לעומת דוקסה, שהיא ידע "אטום", שקיומו לא  מוצהר מראש, לא נקוב ולא מוגדר. הוא ידע שכל כך ברור שהוא נכון, שאנחנו כלל לא מסווגים אותו כמשהו שאנחנו יודעים.

doxa נמצאת בשורש המילים Paradox, Orthodox, Heterodox וגם בבסיס המונח שטבע Roland Barthes לשפה ניטרלית, נטולת הטיות חברתיות : para-doxa, שפה בניגוד לשפת התרבות הפופולרית, השפה שבה אנו משתמשים, אינה חלק מהדוקסה, מתבססת עליה  ומתחזקת אותה.

para-doxa תהיה אולי השפה הנטולה הטיה מגדרית, גזעית, דתית, נטייה מינית או סוגנית שאליה שואפות, ומנסות ליישם כבר כעת א-נשים כמו מירב מיכאלי או מספר ממכרות הפייסבוק היותר רדיקאליות שלי. שפה אוטופית, שבסופו של דבר, אם הניסיון יצליח, תשנה את הדוקסה ואז השפה כבר לא תהיה פרה-דוקסה יותר.

זהו בינתיים. אם הגעתם עד כאן, ומצאתם טעות או אי דיוק, אנא השתמשו במנגנון התגובות מטה.