Weimar

רפובליקת ויימאר, גרמניה בתקופה הקצרה שבין מלחמות העולם ולפני עליית הנאצים, מהלכת קסם על רבים וטובים, המדמיינים אותה כמעין מקום אוטופי כביכול שהבליח לזמן קצר, הוכרע על ידי המשבר הכלכלי העולמי של 1929, ונבלע בחשכת הטוטליטריות הנאצית.

וכמובן שאי אפשר להימנע מהשוואות בין כאן ועכשיו לשם ואז (כבר עשיתי אותן, כאן), ותהיות האם אין אנו באותו המקום בו הייתה הרפובליקה ההיא בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. אצלנו החולצות הן לא חומות, הן שחורות, וסמל של ארגון להב"ה מתנוסס עליהן, ועיסוק בטוהר הגזע, וטיהור אתני, וחוקי גזע, הכל מתממש פה ממש לנגד עינינו, ממש על פי הספר. (איזה ספר? אולי "ברוך הגבר"…)

ואכן, הייתה זו תקופה מדהימה של שגשוג ופריחה אינטלקטואלית ותרבותית מכל סוג. בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים היה סרט תיעודי בשם "מקליגרי ועד היטלר" על פריחת אמנות הקולנוע בתקופה הזו, משהו שלא הייתי עד כדי כך מודע לו (סרט ארכני ומבוזר, על תטרחו…). וגם קראתי לאחרונה בספרו של ההיסטוריון בועז נוימן שנפטר לאחרונה, "להיות בעולם", על חיי היום-יום של גרמניה בעיקר בתקופה ההיא (מסוף המאה ה 19 ליתר דיוק). הספר המנסה להאיר את הפילוסופיה של מרטין היידגר ואת ראיית ההיסטוריה שלו, לא עושה את זה בהצלחה רבה, למרות הערכתי הרבה את בועז, שאצלו למדתי "מחשבה היסטורית גרמנית" בסמסטר האחרון בו עדיין הצליח ללמד. אבל אולי זו המוגבלות שלי שלא מצליח למצוא עניין ביום-יום המשעמם של סתם אנשים (גם לא בשלי, ובכל זאת אני משתף אותו פה…)

אבל כוונתי לעסוק דווקא  בויימאר העיר, לא הרפובליקה.

כאשר צירפנו לביקור בעיר ברלין גם סיבוב בחלקי גרמניה שהיו עדיין מזרח גרמניה בפעם ההיא שטיילנו במערבה ביקור מקיף, היה (לי…) ברור שאי אפשר לוותר על ביקור בויימאר, בכל זאת, עירם של גתה ושילר, של הבאוהאוס הראשון, של רפובליקת ויימאר. עיר עם עבר מפואר שהיום מסתבר – הוא כולו מאחוריה.

ולמדתי כמה דברים מעניינים על ויימאר. מסתבר, שכמו שיש אצלנו הטוענים על הפלסטינים (לא ממש בצדק), גם פרנסי העיר ויימאר לא החמיצו הזדמנויות רבות להחמיץ הזדמנות. למשל:

מסתבר שניסוח חוקת "רפובליקת ויימאר" אכן החל בויימאר, אבל אחרי יום אחד בלבד, כל המשתתפים קמו ועברו לברלין, שהייתה גם בירת אותה רפובליקה. "רפובליקת ויימאר" אף פעם לא הונהגה מויימאר.SONY DSCמסתבר שהבאוהאוס אמנם החל בוויימאר, אבל כאשר מנהליו חיפשו לו משכן של קבע, פרנסי העיר ויימאר לא מצאו לנכון להציע לו כזה. אבל היו הרבה ערים אחרות שהבינו את הערך של מוסד שכזה בעירם, והתחרו על משיכתו אליהם. והסוף ידוע – העיר Dessau זכתה במכרז, לא מעט בזכות אייל תעשייה נאור, הבעלים של מפעלי Junkers, שבנה לגרופיוס בערך כל מה שרצה, ואפשר לתלמידי הבאוהאוס גישה חופשית למכשור ומכונות במפעלי התעשייה שלו. רק שש שנים היה הבאוהאוס בדסאו, מ 1925-1931, אבל אילו שנים אלו היו… והבנייניםSONY DSCמסתבר ש Carl Zeiss, זה מהאופטיקה, והעדשות, החל גם הוא בויימאר, והייתה לו שם חנות קטנה לממכר ציוד אופטי, אבל פרנסי העיר לא נתנו לו רשיון להרחיב את העסק, אז הוא קם ועבר לעיר הסמוכה Jena והפך אותה למרכז עולמי של תעשייה אופטית, עד היום. יש ב Jena מוזיאון מרתק של החברה (עם הדגמות, כמו בתמונה מעלה…), ומה שלמדתי שם, שכשרונו של Carl Zeiss היה יותר מסחרי מטכני, והוא ידע למצוא לו שותפים מוכשרים, לייצר ולשווק את תוצרתם. ואיזו תוצרת…עד היום העדשות שלהם, במצלמות של סוני, פשוט רמה אחת מעל כל היתר.

אבל לפני התקופה של פרנסי העיר קצרי הראות, בתקופה שלטונה של (Anna Amalia (1758–1775 ושל בנה (Carl August (1775–1828, הייתה זו תקופת תור הזהב, התקופה ה"קלאסית" של הנאורות הגרמנית. ומה שנשאר מהתקופה ההיא הוא למשל ביתו של גתה, המהווה ממש אתר עליה לרגל של הגרמנים (ושלי, אבל היה באמת מעניין, מדהים לראות את רוחב היריעה של תחומי העיסוק שלו…) והפסל המפורסם הזה, של גיתה ושילר חבוקים, בכיכר העיר

SONY DSC

במוזיאון חיפה לאמנות, בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב לשנת 2013, הציג אמיר יציב אוסף של גלויות שהוא קנה ברשת, ומסתבר שיש לא פחות (ואולי יותר) מ 13 עותקים של הפסל המפורסם הזה במקומות שונים בארה"ב, כמו למשל זה שבסירקוז, זו שבה אוניברסיטת קורנל ומסעדת ה moosewood הצמחונית שמספר המתכונים שלה נהגתי לבשל. (לא המקורית אשר בסיציליה, שבה חייל רומאי דקר למוות בחניתו זקן תמהוני אחד שישב על הקרקע, צייר מעגל באבק וצעק על החייל "אל תפריע את מעגלי". זה היה ארכימדס ואני אמור לבקר שם בסוף חודש אוגוסט, בעוד כחודש, אינשאללה)

573px-Goethe-Schiller_Syracuse_Postcard_1913

הקדשתי כבר רשומות בעבר לשתי המאורות האלה, הן לגתה והן לשילר, ולא מזמן למדתי שגתה הושפע מאד מהאיסלם (!), ביחוד זה הפרסי, וכשחיבר ב 1819 את ה"דיוואן המערבי-מזרחי" (West-Ostlicher Diwan), זה היה אחרי עשור שבו הוא הוקסם לחלוטין וקיבל השראה מהאיסלאם, מהקוראן, משירה פרסית ומהמשורר הפרסי  Hafiz. והוא לא ראה סתירה בין זה לבין היותו קתולי אדוק. כל כך חבל לי שאצלנו איסלם == דאע"ש ופרס == אחמדיניג'ד וההפחדות של נתניהו.

כל כך חבל לי שהאדוקים היהודים אצלנו לא מסוגלים להכיל תרבות אחרת כלשהי. והנה עוד תמונה של תמונה מהתערוכה ההיא בחיפה.1407007213133

 

מודעות פרסומת

מגדל תצפית השמש על שם איינשטיין

איך יודעים שמבנה מסוים הוא ציון דרך ארכיטקטוני? אם הוא מופיע ב timeline האדריכלי בביתן של מוזמביק בביאנלה לאדריכלות, השנה בוונציה. את ציר הזמן הזה המסומן בשנים, מבנים ואדריכלים, הם שמו במקביל להתפתחויות הארכיטקטורה במוזמביק. במפתיע, הוקמו לא מעט בניינים לא רעים בבירה מפוטו, בזמן שהפורטוגזים שלטו שם, אבל מאז קבלת העצמאות עושה רושם שחדלה שם הבניה שאינה מקש וקרטונים קרועים.מגדל איינשטיין

ואם אותו בניין מופיע גם בציר הזמן של ביתן איחוד האמירויות (לא בקנה מידה), לבטח אפשר לטעון שהוא בניין איקוני. אצל האמירויות דווקא יש מה לראות על ציר הבנייה המקומית, ביחוד מאז שיש להם יותר כסף ממה שהם יודעים מה לעשות אתו.מגדל איינשטיין

זה הבניין המופיע בשני צירי הזמן האלה:DSC05753

מויקיפדיה: מגדל איינשטיין (בגרמנית Einsteinturm) הוא מצפה כוכבים בפארק המדע על שם אלברט איינשטיין בפוטסדאם שבגרמניה. את המגדל תכנן האדריכל אריך מנדלסון עבור האסטרונום ארווין פינלי פרוינדליך, ומטרתו המקורית הייתה לספק תצפיות תומכות כדי לאשש את תורת היחסות של אלברט איינשטיין. הרעיון לבניין הועלה לראשונה ב-1917, הוא נבנה בשנים 1920-1921 אחרי מסע התרמה, והחל לפעול ב-1924. המצפה פועל גם כיום ומשמש לתצפיות על השמש, כחלק מהמכון האסטרופיזי של פוטסדאם. האור מן הטלסקופ מוקרן למעבדות שבתחתית המגדל.DSC05755עדיין מויקיפדיה: זהו אחד הפרויקטים החשובים הראשונים של מנדלסון, והוא יצר אותו כשריכרד נויטרה הצעיר עדיין היה חלק מהצוות שלו. כיום זו אחת מעבודותיו המוכרות ביותר של מנדלסון. הקירות החיצוניים נועדו תחילה להיות בנויים בטון, אבל בשל קשיי הבנייה נבנה רוב הבניין מלבנים וצופה בסטוקו. ב-1999 עבר הבניין שיפוץ מלא לרגל יובל ה-75 שלו, ותוקנו בו בעיות של לחות והתפוררות. לעתים קרובות מוזכר הבניין כאחת הדוגמאות הבולטות הבודדות לאדריכלות אקספרסיוניסטית.

DSC05761הבנין אכן אקספרסיוניסטי לעילא, מין ממתק אדריכלי כזה, מה שנקרא Folly באדריכלות, קרי – בניין שנבנה לגמרי כקישוט, אבל הופתעתי לראות שהכניסה אליו לא אפשרית כי הוא משמש, עד היום, לתצפיות על השמש. אפשר לבקר בו רק בתאום מראש, הרבה זמן מראש, ורק בתקופה קצרה בה הוא לא מתפקד. אינשטיין אגב, לא התלהב מהבניין, וכך מסופר על זה בויקיפדיה: "על פי השמועה, מנדלסון לקח את איינשטיין לסיור ארוך בבניין אחרי השלמתו, וחיכה לשמוע ממנו מחמאה כלשהי. המגדל, אף כי היה בנוי בהיגיון ומתאים לחלוטין למטרתו, בלט בשטח כמו "ספינת חלל כעורה". איינשטיין לא אמר דבר, אבל כמה שעות לאחר מכן, בזמן פגישה עם עמותת הבניין, הוא לחש פסק-דין בן מילה אחת: "אורגני".‏[1] מנדלסון עצמו אמר שהוא תכנן את המבנה בעקבות דחף לא-מוסבר, וכי המגדל הגיח מתוך "המסתורין הסובב את היקום של איינשטיין".‏[2]"

מעניין שאת דעתו של איינשטיין, שהיה פיזיקאי לא רע, ביקשו אנשים בנושאים שבהם לא היה לו מושג ירוק, והוא הפך מעין אורים ותומים לכל דבר ועניין, כמו למשל אדריכלות, או כשחבר הלאומים פנה אליו כדי שיענה לשאלה "על שום מה מלחמה" (על חליפת המכתבים בינו לבין זיגמונד פרויד בנושא, כתבתי כאן).

DSC05760

הבניין מעלה, בו ביקרתי במהלך ביקור בברלין כמה שבועות לפני נסיעתי לוונציה, לביאנלה (קצת הגזמתי השנה עם הנסיעות, אני מודה…) נמצא למעשה בפוטסדם, עיר לווין של ברלין, שאליה מגיעים ברכבת הפרוורית S7 תוך כחצי שעה. מתחנת הרכבת לוקח עוד כ 20 דקות הליכה בעליה מתונה להגיע את הגבעה המיוערת הזרועה מצפים אסטרונומיים ישנים ויפים כאלה (כמו השלושה בתמונת הכותרת של הרשומה). כל הקמפוס שם עושה רושם של מקום מעולה לעשות בו את הפוסט דוקטורט, למי שעושה אותו באסטרופיזיקה.

DSC05758

ישנה גם הסקיצה לבניין, שראיתי בזמנו פה בחיפה בתערוכה על אריך מנדלסון, שבנה בין היתר את בניין בית החולים בו נולדתי.

נתקלתי במגדל איינשטיין לא מזמן גם במוזיאון חיפה לאמנות, בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב לשנת 2013 המוצגת כעת. אמיר יציב הדביק צילום של המגדל, ללא העלווה הירוקה של העצים שסביבו, על רקע המדבר של יוטה בארה"ב, שם סיים אריך מנדלסון את הקריירה שלו, לא באופן בו הוא היה רצה שיזכרו אותו, בתכנון "ישוב גרמני טיפוסי" שנבנה שם בבסיס חיל האוויר האמריקאי כדי שמטוסי ארצות הברית יוכלו להתאמן בהחרבה אפקטיבית של בתי האזרחים הגרמנים. בניין אחד נשאר עומד, וגם תמונתו שם בתערוכה. 

לחיל האויר האמריקאי לא הייתה הזדמנות לבדוק את עצמו כל שנתיים, כמו שחיל האוויר הישראלי עושה על בתי רצועת עזה….  אותו אמיר יציב אגב, הציג לא מזמן גם תערוכת צילומים של עיר האימונים "דטרויט" שבנגב, המדמה את השטח הבנוי של עזה. איך שהכל קשור..4_735

 

 

Unité d'Habitation – Berlin

שנים שאני מחפש תירוצים לנסוע למרסי. פעם כי אפשר לשלב את זה בטיול בפרובנס, פעם כי זה על הרביירה הצרפתית, פעם כי זה בדרך לקורסיקה. אבל בשורש כל התכנונים האלה (שאף אחד מהם לא התממש) טמונה הייתה תמיד תשוקתי לראות בניין שיכון אחד, שנבנה בין 1947 ל 1952 על ידי אחד, ארכיטקט בשם Charles-Édouard Jeanneret-Gris, הידוע יותר בכינויו Le Corbusier, "קורבו" בקרב קהילת הארכיטקטים (לפחות כך שמעתי את עדה כרמי-מלמד מכנה אותו בהרצאה אתמול בטקס הבוגרים בארכיטקטורה, מכללת ויצ"ו בחיפה).

הבניין אגב, "סתם שיכון" מצד אחד, נחשב ציון דרך משמעותי באדריכלות המאה העשרים. הוא הופיע בכמעט כל timeline של אדריכלות מאת השנים האחרונות, שהוצג בביאנלה לאדריכלות בוונציה. הנה למשל כאן, שני מימין בשורה העליונה.DSC06279-001

עד כה, זה לא עלה בידי להגיע למרסיי, אבל גיליתי שנבנו חמש גרסאות של המגה-שיכון הזה במשך השנים, וגרסה 3.0 שלו נבנתה בברלין ב 1957, שנה בה נבנו שם עוד כמה בניני דיור בר השגה שתוכננו על ידי טובי האדריכלים, (אבל על זה ברשומה נפרדת). בצירוף מקרים, נבנה באותה השנה ממש, 1957, גם השיכון שבו גרתי מגיל 4 עד 14, בקריית אליעזר (מימין ברקע התמונה מטה). בשכונה  נבנו עשרה עותקים זהים של הבניין, בשתי שורות, שש עשרה דירות בבניין – ועדיין, בכל השכונה הזו היו בסך הכול כשליש ממספר הדירות שב Unité d'Habitation יחיד.קרית אליעזר

השיכון בחיפה הוזנח והתדרדר עם השנים, בניגוד לזה שבברלין, וכיוון שממילא שמנו פעמינו לברלין, היה ברור שחייבים לראות את הבניין. מיד הוספתי את המיקום למפת גוגל אישית שעשיתי עבור ברלין, אלא ששכחתי שמפה  שנעשית במחשב אישי תחת חלונות, לא ניתנת לצפייה בגרסאות של maps תחת אנדרואיד. כל כך מפגר…

לא משנה, מצאנו את זה, ונסענו לשם ב S-bahn. יצאנו בתחנה המגלומנית של הכפר האולימפי, שנבנתה למשחקים האולימפיים של 1936 שארגנה גרמניה הנאצית, הסתכלנו ימינה, ראינו את האצטדיון האולימפי. הסתכלנו שמאלה, וראינו רק עצים. את הגוש הענק של השיכון לא ראינו.DSC05663

מסתבר שהוא היה ממש מעבר לפינה, רק כמה עשרות מטרים משם, נחבא בין העצים. עשר קומות על עמודים, ובו כ 400 דירות. כך נראה לוח עם שמות הדיירים בלובי.DSC05649הבניין הזה, הוא שכונה שלמה. יש בו 10 קומות, ובכל קומה מסדרון אמצעי, הנקרא כאן "רחוב". דלתות הכניסה לדירות ברחוב הזה מאד קרובות אחת לשנייה – הדירות קטנטנות. אין תאורה טבעית וסכימת הצבעים מדכאת. הבידוד האקוסטי ירוד ותוך כדי הליכה ב"רחוב" אפשר לשמוע היטב מה קורה בתוך הדירות. חלק מדלתות הכניסה פתוחות, אולי כי לכל דירה יש כיוון אויר אחד בודד.DSC05650

היתרון של ריכוז כל כך הרבה דירות בנפח אחד גדול הוא שאפשר להקיף אותו בשטח ירוק. ואכן, מחלונות הדירות אכן נשקפת סביבה ירוקה, של רובע Charlotenburg, הזרועה בתים קטנים עם גינות שאליהם היו דיירי השיכון מן הסתם מתים לעבור.DSC05651

גם את האצטדיון האולימפי אפשר לראות מהבניין. התמונה צולמה מחלון בחדר המדרגות, כי ניסיתי לעלות אל הגג, שבבניין מסוג זה אמור להיות מקום בילוי משותף של הדיירים, עם ברכת שכשוך לילדים ומסלול ריצה, אבל הגג נעול ולא נראה לי שהוא בשימוש. באצטדיון אפשר לראות אפילו את תא הכבוד שממנו קם אדולף היטלר בכעס ופרש מהאצטדיון כשהאצן ג'סי אוונס ניצח וניפץ האחת את מיתוס עליונות הגזע הארי.DSC05652על קירות קומת הקרקע, שבה היו אמורים להיות שרותים שונים לטובת הדיירים ושמהם נותר רק קיוסק אחד, הוטבע ה Modulor של לה קורבוזיה, דגם האדם האידאלי ששימש לו כאמת מידה לפרופורציות של בניינים, ונמצא טבוע בבטון של בנייניו בכל העולם, מבנגלה-דש ועד קיימבריג' מסצ'וסטס. אני אוהב את זה.DSC05646

מבחוץ, חלוקת הקיר החיצוני מרמזת על כך שכל דירה בבניין היא בת שתי קומות, והקומה התחתונה יש לה מרפסת קטנה. אבל מרישום השמות בקומת הקרקע, ומהדלתות בכל קומה וקומה, עושה רושם שלא כך הם הדברים.DSC05657

מאכזב, כי זכרתי שב 1925, ב Paris Exposition des Arts Décoratifs  הציג Le Corbusier ביתן דו קומתי בשם Pavilion d'Esprit Nouveau שהיה דגם של דירה בבניין רב קומות כגון זה.

זוהי החזית האחורית של הבניין. הצבעוניות אכן שוברת קצת את המונוטוניות של המקצב הא/חיד, אבל גם ללא הצבע, יש מרקמים מגוונים של סוככי בטון, שלהם  Le Corbusier קרא brisesoleil.

DSC05656

האם זהו ניסיון מוצלח? ההיסטוריה אמרה שלא, כי הדגם הזה לא שוכפל כמות שהוא שוב ושוב. ובכל שיכוני הענק שנבנו בהשראתו, חוץ מאולי אלו שבשוויץ, שולטות העזובה והפשיעה. ה "projects", פרוייקטי הדיור הציבורי אדירי הממדים שנבנו בארה"ב הפכו עם הזמן לחממת פשע ועזובה אורבנית. אבל הבעיה היא לא בבניינים. הבעיה היא בקהל היעד. כי פשע קשור לעוני, והזנחה קשורה לעוני, וחוסר תחזוקה הוא פועל יוצא של חוסר בכסף.

ההיסטוריה אמרה את דברה, וכיום  בבתי המידות מתגוררים העשירים דווקא. רק הם יכולים להרשות לעצמם את התחזוקה ואת התשתיות המשותפות היקרות. מגדלי היוקרה של היום אפילו לא יושבים בבדידות מזהרת ביער ירוק עד – הם מצטופפים להם ברצועה צרה בין נתיבי איילון ודרך נמיר, ונושמים להנאתם את אדי הפליטה של המכוניות. מי היה מאמין.

אז מה הפתרון לדיור בר השגה? במקומות בהם הקרקע זולה: בתים קטנים ונמוכים על חלקת אדמה קטנה, שעליה אנשים יכולים לגדל לעצמם אוכל, הם אולי פתרון, כמו למשל ה Torten Estate, Dessau. גם על מקום זה אי"ה, תבוא רשומה.

 

שיכונאצים

זוגתי שתחייה גורסת, בצדק, שחופשה ללא מרכיב של חוף ים, אינה חופשה. וכך מצאנו את עצמנו על האי Rügen הקרוב לחוף הים הבלטי של גרמניה. מקום מרהיב עין של יערות ירוקים ובהם שבילי הליכה ואופניים, צוקים לבנים ש Caspar David Friedrich הנציח בציוריו וחופים לבנים, ארוכים, ונקיים.Caspar_David_Friedrich's_Chalk_Cliffs_on_Rügen

ort2

המפלגה הנאצית גם היא התלהבה מהאי, ובחרה בשנות השלושים של המאה העשרים לבנות שם אתר נופש עממי ל 20,000 איש עבור משהו לו הם קראו Kraft durch Freude –  "כוח/עצמה דרך הנאה/שמחה" . וכשהולכים בגדול, אז הולכים בגדול. כך נראה הדגם של מה שאמור היה להיות שם:

תכנן את הבנין Clemens Klotz. כל החדרים שם פונים אל הים, מסדרונות, מקלחות ושרותים בחלק שפונה ליבשה. המקום תוכנן כך שכל פועל יוכל להרשות לעצמו במחיר עממי חופשה על שפת הים. (עוד פרטים, בויקיפדיה באנגלית)

הם התכוונו לבנות שם, במקום בשם Prora, בניין שאורכו 4.5 קילומטרים, מקביל לחוף הים,  ובו חדרים לעשרים אלף איש. הבניה החלה בפועל באפריל 1938 ונעצרה עם פרוץ המלחמה ב 1939. המקום עומד מאז בשיממונו, ושימש פה ושם יחידות צבא ומשטרה, אבל לא אתר נופש.

היום, יש שם מרכז מבקרים, ושלטים המצביעים על כוונות להפוך חלק מהמבנה למלון מודרני. אני בספק אם יש יזם פרטי שיכול להתמודד עם המקום כולו – הוא פשוט עשוי במידות פשיסטיות.

בפועל, נבנו "רק" שמונה בנייני ענק מחוברים, אורך כל אחד 500 מטרים, וכך זה נראה היום:

שווה לראות את המקום רק בשל היותו כה "הזוי", ואולי כדי לאסוף חומר לרשומה עם שם קליט. יש דברים הרבה יותר יפים שם באי, כמו למשל הבתים עם גגות הקש (בזה גרנו..)DSC05384

 

 

DSC05392 DSC05402 DSC05401 DSC05376

בבאוהאוס

טיולנו בגרמניה התחיל ונגמר בבאוהאוס. ביומנו הראשון על אדמת גרמניה, נחתנו אחרי הצהריים ונסענו ישירות משדה התעופה לעיר Dessau, לשעבר במזרח גרמניה, ולמחרת היום "עלינו לרגל" לקמפוס הבאוהאוס שתכנן שם וולטר גרופיוס. 18 יום מאוחר יותר, בברלין, ממש כמה שעות לפני טיסתנו בחזרה, ראינו את "הבלט הטריאדי", שחיבר Oskar Schlemmer, אחד ממורי הבאוהאוס, ליתר דיוק, שחזור שלו.

בין לבין, טיילנו בגרמניה, בעיקר באזורים שהיו במזרח גרמניה, כשבוע, ועוד כשבוע בברלין גופא, שמדד הקוליות המאמיר שלנו שכנע את זוגתי שתחייה לחזור ולטייל בגרמניה. היינו כבר בעבר לא מעט בגרמניה. למעשה, הטיול הראשון שלי לחו"ל, אחרי הצבא, היה חודש בגרמניה, וזהו. הייתי אז בתקופה של "ידיעת הארץ" ולחו"ל הייתי מוכן לנסוע רק לטובת קורס צילום, ביקור בתערוכת צילום, ביקור משפחתי, דברים כאלה. אבל ביקרתי אז גם ברוב "אתרי" התיירות המפורסמים של גרמניה, ובטיולים אחרים, השלמנו פה ושם. אבל לא החלק של מזרח גרמניה. אז זה מה שעשינו הפעם, מקומות כמו Jena, Weimar, Leipzig, Dresden וכמובן, ברלין.

את בנייני הקמפוס השני של הבאוהאוס, זה שנבנה במיוחד בעבורו בעיר dessau ראיתי לא אחת בצילומים, אבל לראות אותם במציאות זו חוויה אחרת. יש לי שתי מילים לתאר את הקמפוס: צח ואלגנטי. זהו קומפלקס של ארבעה בניינים מחוברים: סדנאות, מנהלה, מגורי סטודנטים (בהם מסתבר שאפשר ללון, כמעין בית מלון צנוע), ובניין מחבר שהכיל את אולם התיאטרון (מושבים בעיצוב Marcel Breuer) שבו הועלה בשמנו הבלט הטריאדי, זה שראינו בברלין, ומנזה.SONY DSC

כל הקמפוס מומן בנדיבות רבה בידי הבעלים של חברת יונקרס, שרצה למשוך את הבאוהאוס מ Weimar שם הצרו את צעדיהם, לעירו.  מסתבר שהמייסד והבעלים של יונקרס היה אדם שראה תועלת רבה משיתוף פעולה עם מוסד אקדמי לעיצוב, ונתן גישה לתלמידי בית הספר למעבדות וסדנאות מפעליו. הוא פרש מניהול המפעלים לפני עליית הנאציזם, כך ששוגים הקושרים את הבאוהאוס בקשר כלשהו למה שקרה אחר 1933. יונקרס הולאמה על ידי הנאצים והפכה ליצרנית מפציצים כבדים שעשו שמות באנגליה. SONY DSC

הבניין ששופץ לתפארת, ראה תקופות קשות מאז ננטש ב 1932. למדתי שהנאצים לא רק שסגרו את בית הספר שרוחו החפשית הייתה לצנינים בעיניהם, אלא אף רצו להרוס את המבנים – מדהים עד כמה הם הבינו איזה מטען אידאולוגי יש ליצירות אמנות, והבניין הזה, שכולו תוכנן על ידי גרופיוס גם כבית ספר וגם כאתר ניסויים באדריכלות חדשנית, הוא יצירת אמנות. למשל, ראו את מרפסות מעונות הסטודנטים:SONY DSC

גם אגף המשרדים, שכיום לא נראה משהו מיוחד, חדשני מאד לבניין שנבנה ב 1925, ובו אפשר לראות היום את משרד המנהל (גרופיוס) שעוצב על ידו. אם הייתי לומד שם, כנראה שהייתי רואה את החדר זה הרבה, כמו כל משרד מנהל בכל בית ספר בו למדתי.

ונמצאות בו המדרגות המופיעות בציור של Oskar Schlemmer  שכמו רוב המבקרים, לא התאפקתי והצטלמתי גם אני עליהןexport1

במרחק כ 500 מטרים מהקמפוס, נמצאים מגורי הסגל.  שכונה קטנה ובה בית אחד חד-משפחי ש  Walter Gropius המייסד והמנהל הראשון תכנן ובנה לעצמו, ושלושה בתים דו משפחתיים עבור ששה מהמורים. למשל בית דו משפחתי אחד בו גרו Wassily Kandinsky  ו Paul Klee. לא רע, ללמוד אצל מורים כאלה. בתמונה מטה התלויה שם על הקיר, הם הצטלמו (במשובה, אני מניח) באותה תנוחה כמו הפסל המפורסם של גתה ושילר, העומד בכיכר ב Weimar, מקום משכנו של הבאוהאוס מ 1918 ועד 1925. פסל שלמדתי לאחרונה ש 13 עותקים שלו ניצבים ברחבי ארה"ב, למשל בסירקוז, ניו-יורק.export2בתי המורים, ה Meisterhäuser, הן בתים לא קטנים  לבטח שלא בסטנדרד של שנות העשרים ומתוכננים לעילא ולעילא. המורים גרו בהם בשכירות, שכנראה לא הייתה כלל מבוטלת. לכל מורה היה בו סטודיו בקומה הראשונה, עם חלונות גדולים הפונים צפונה, עם חלונות מסך חדשניים מברזל, מה שאצלנו נקרא "פרופיל בלגי". חלונות אלו החלידו במהירות וגם דלפו מים – הטכנולוגיה לא הבשילה באמת אז, אבל בזכותם, התחיל תהליך ההבשלה שהגיע לשיאו היום בפרופילי  אלומיניום מאולגן של "קליל" :-(.
הבתים הדו משפחתיים נראים מבחוץ כמו בית חד-משפחתי, כי שני החצאים, שתכניתם הפנימית זהה, מסובבים ב 180 מעלות זה לזה, כך מהרחוב נראית רק דלת כניסה אחת.SONY DSC

הבניינים "שופרו" עם השנים, חלקם עם עם גגות רעפים ותוספות מגונות שונות. מסתבר שסגנון הבאוהאוס דבק באזורים רבים בעולם, כולל במקומותינו, אבל הגרמנים, כפי שאפשר היה לשמוע משאלות משתתפי הסיור, עדיין מודאגים מסוגיות כמו "איך יוכל גג הבטון השטוח לשאת את כל משא השלג". כך נראה אחד הבתים לפני ששוחזר (כמו רבים מהבתים במזרח גרמניה של לפני האיחוד)SONY DSC

חלק מהבתים שוחזרו לחלוטין, וחלקם נבנה מחדש כך רק המעטפת החיצונית זהה למקור, והחלל הפנימי כולו חולק בדרכים יצירתיות למטרה לא ברורה. בעצם, ההתייחסות היא לנפח הבית כולו כמיצב, כיצירת אמנות, כפסל. הנסיון מעניין.SONY DSC

יש עוד מבנים רבים בדסאו שתכננו חניכי הבאוהאוס, כמו למשל זה, מסעדה על גדת נהר האלבה, ובה, לא להאמין, מנות טבעוניות בתפריט, שמה Kornhaus. מומלץ אחרי סיור באוהאוס.SONY DSC

וישנה בעיר גם שכונה של "דיור בר השגה" שתכנן גרופיוס. על זה, ודיור בר השגה בגרמניה בכלל, נושא שזכה שם להתייחסות  הרבה יותר רצינית מאצלנו, תבוא עוד רשומה.
מ Dessau שבה נותרו המבנים אך לא המוסד, המשכנו ל Weimar, שם החל הבאוהאוס את דרכו, במבנים לא "באוהאוסים" שתכנן Henry van de Velde, כהמשך לבית ספר  arts and crafts שהייתה שם קודם (כנראה ששום דבר לא מתחיל באמת מדף חלק לגמרי). קיימת היום במבנים ההם אוניברסיטת הבאוהאוס, אבל השיטה החינוכית פורצת הדרך של הבאוהאוס לא מצאה המשך בשום מוסד קיים שאני מכיר.

ומה לגבי הבלט הטריאדי? התלבושות שעוצבו בבאוהאוס אבדו ונותרו שרטוטים בלבד. אין גם תעוד מוסרט של המחול עצמו. את התלבושות, משחוזרות, ראינו כבר במוזאון במדריד, אבל בברלין, באקדמיה לאומניות (הישנה, לא זו שבכיכר פריז ליד שער ברנדנבורג) העלו שחזור של הבלט, לכוריאוגרפיה שחיבר מישהו בשנות השבעים, למוזיקה אוונגרדית מאותה תקופה. התלבושות, יפות אך לא מותירות מרחב תנועה משמעותי לרקדנים, כך שזה היה יותר "תצוגת תלבושות".DSC05946

מצאתי סרטון של שחזור קודם של המחול. חלק מהתלבושות נראות זהות לגרסה אותה ראינו בברלין. לא כולן. גם המוזיקה שונה.

והנה עוד גרסה, גם זו שונה