לונדון

הרכבת בין פריז ולונדון, דרך המנהרה מתחת תעלת לאמנש היא פלא של ממש. היא נוסעת במהירות ממוצעת של כ-300 קמ"ש, עוברת במנהרה בעומק של 75 מטרים מתחת לפני הים, ומביאה אותך תוך פחות משעתיים וחצי ממרכז עיר אחת למרכז השניה. עוברים מרכבת תחתית (metro) לרכבת הזו, ובצד השני שוב לתחתית (tube),וזהו. קל, מהיר ופשוט. לא עמדנו בפיתוי להתנסות בזה, ומיד כשהגענו לפריז הזמנו כרטיסים, לחמישה ימים. שלושה חדשים מראש, כי מחירי הרכבות באירופה עולים לשמיים כאשר רוכשים אותם בהתראה קצרה.

באותו זמן, היינו בטוחים שחצי שנה בפריז זה המון זמן, וכדאי לנצל את השהות בה גם כבסיס לסיורים בערים סמוכות באירופה, בצרפת בכלל וגם בלונדון. אולי גם לנצל את הטיסות הזולות מאד שיש מפריז לכל מיני מקומות אקזוטיים כמו מאלי. אבל עם הזמן, וככל שהתקרבה הנסיעה ללונדון, גילינו שגם חצי שנה זה לא הרבה זמן בעיר כמו פריז, ושאנו רחוקים מלמצות את מה שקורה פה ואת מה שיש פה לעשות. הבנו שחמשת הימים ההם בלונדון הם גם חמישה ימים שאנחנו לא בפריז.

אבל כבר קנינו, אז נסענו. וזו הייתה כנראה התנסות שונה לגמרי מזו של הזוג האמריקאי הצעיר שישב מולנו, שבא לפריז לירח דבש של חמישה ימים (זה מה שמקום העבודה אפשר להם), מתוכם יומיים בלונדון. לא בגלל שכל יום שלהם היה עם מדריך צמוד, לא בגלל שהזוג ההיספני הזה הוציא ביום מה שאנחנו מוציאים בשבועיים (כנראה) אלא בגלל שלהגיע ללונדון אחרי ארבעה חדשים בפריז (לעומת יומיים אצלם), זו דרך טובה לראות את ההבדלים בין שתי הערים.

טובה יותר גם מביקור בשתי הערים בשתי נסיעות נפרדות במרחק זמן זו מזו, והיינו בעבר בשתי הערים האלה, יותר מפעם אחת.

היה שינוי מאד מרענן שכל האנשים פתאום מדברים אנגלית, ולא צריך לשאול אם מדברים אנגלית ואחרי כן לשבור את השיניים בצרפתית. היה שינוי מאד מרענן שלא צריך לשאול אם יש חלב סויה בבית קפה, אלא פשוט לבקש את הקפה עם סויה. טוב, גם בצרפת לא צריך לשאול, כי התשובה ידועה מראש – אין. היה שינוי מאד מרענן שיש V ליד יותר ממחצית המנות בתפריטי המסעדות, V אמנם מציין מנה צמחונית ולא טבעונית, אבל חיי הטבעונים קלים יותר בסדר גודל בלונדון לעומת פריז.1-DSC04110

השוני הגדול ביותר, שניכר מיד לעין, היה במראה העיר. המראה המאד אחיד של כל החלק המרכזי של פריז, שש או שבע קומות, כששתי הקומות העליונות נסוגות מעט לאחור, מוחלף בערב רב של סגנונות, בקו רקיע שנראה כמו שיניים שבורות, שבו מגדלים צצים בכל חלקי העיר, לא רק ברובע העסקים, כאשר לכל אחד מהם צורה יחודית ושם המשקף צורה זו: Gherkin, Shard, Scalpel ועוד ועוד. פריז היא עיר שבה שומרים בקנאות על מראה העיר כפי שעוצב בבניה מחדש שלה במאה ה19 ביד הברון האוסמן. מגדלים אסור שאפילו יראו ממרכז העיר, חוץ מאשר בפאתי מערב, ברובע La Defence והתפלקות אחת ברובע מונטפרנס. בלונדון, אין שום נסיון למשטר את המרחב האורבני, ולכן יוצאות שם תפלצות, כמו הבתים האלה לאורך הנהר באזור Vauxhall.1-DSC03987

קשור כנראה לזה שלונדון הופצצה קשות במלחמת העולם השניה ופריז הרבה פחות – חסו עליה. אבל אולי קשור גם למשהו השונה באופי של שני העמים. למרות ששני העמים מצטיירים כמאד שמרנים, והבריטים אפילו יותר, איכשהו, כשזה מגיע לבניין עיר, לבריטים ממש אין עכבות.

מה עוד? בכל הנוגע לאמנות עכשווית, לונדון לוקחת את פריז בהליכה.  חוץ מזה, הכניסה לאוספים הקבועים של המוזיאונים היא חינם, וללא התורים האינסופיים של פריז. מצד שני, התערוכות הזמניות יקרות יותר מפריז, ופחות מושקעות.

האם הייתי רוצה להיות שישה חדשים גם בלונדון? כנראה שכן, אבל לא בשנה שנתיים הקרובות.

מודעות פרסומת

sward

רק אחרי כמעט שלושה חדשים יצאנו לראשונה מפריז. היה חסר לי נוף של ים, ומסתבר שגם סתם נוף פתוח, ולכן הפלגנו אל אחד מאיי התעלה, Guernsey לשלושה ימים.

האיים האלו, השייכים לאנגליה, עם מידה לא מבוטלת של אוטונומיה, קרובים פיזית הרבה יותר לצרפת, ממש קרוב לחופי נורמנדי. אבל זה לא שאנגליה כבשה את האיים האלה מצרפת. אפשר אפילו לומר שהאיים האלה כבשו את אנגליה, כאשר היו חלק מדוכסות נורמנדי כשזו כבשה את אנגליה במאה ה 11, בראשות וויליאם הכובש, בעצם, וויליאם השני, דוכס נורמנדי.DSC02261

ומאז פחות או יותר, הם נשארו חלק מאנגליה, פרט לתקופה של חמש שנים, מ 1940-1945 שבה היו כבושים על ידי גרמניה הנאצית. הגרמנים ביצרו את האי מכל הכיוונים והשאירו אחריהם גושי בטון ומגדלי תצפית לארטילריה על כל חופי האי, בציפיה שבעלות הברית ינסו לכבוש את האיים בראש גשר לפלישה ליבשת. מה שלא קרה. למעשה, האיים שוחררו רק אחרי שגרמניה נכנעה. וחוץ מהביצורים, הגרמנים גם שלחו לאושוויץ את כל יהודי האיים, שלוש נשים ממזרח אירופה שעבדו שם כאחיות רחמניות.DSC02254

אז יש באיים האלה הרבה נוף ים פראי, וצוקים, ובלי סוף איים קטנים שמקיפים אותם, ותופעות מרשימות של גאות ושפל, וגם מעין מיקרו-קוסמוס של אנגליה. היה מרענן אחרי שאנחנו שוברים שיניים כבר כמה חדשים בצרפתית (אבל הצרפתים לעומת זאת מוכנים לשבור שיניים באנגלית, בניגוד לעבר) להיות מסוגלים לתקשר ללא מאמץ באנגלית. אנגלית בריטית לא פחות. אנגלית ששונה לא במעט מהאנגלית האמריקאית לה הייתי חשוף בעשרים שנות עבודתי בחברת אינטל.DSC02309

הייתה להם שפה משלהם שם בGuernesy, שפה שנקראה Guernésiais  או Dgèrnésiaisשפה שהיא סוג שפה נורמנית, אלא שהשפה הזו פחות או יותר נכחדה בזמן מלחמת העולם השניה כאשר כל ילדי האיים נשלחו למקום מבטחים באנגליה, ממש לפני הפלישה הגרמנית, וכאשר הם חזרו לאיים אחרי חמש שנים, כולם כבר דיברו אנגלית בריטית תקנית, ובזה פחות או יותר נגמר סיפור השפה.DSC02255

חשבתי לעצמי שאם אמי הייתה מצליחה לצאת לאנגליה עם משלוחי הילדים היהודים מבית הספר היהודי האחרון בגרמניה, ב Ahelm שליד הנובר, שם למדה, הייתה גם היא מדברת כנראה במבטא בריטי למהדרין. אבל מצד שני לא הייתה פוגשת את אבי, ואני לא הייתי יושב פה היום וכותב את הרשומה הזו. אבל המשלוחים של הילדים בוטלו ימים לפני שהיא הייתה צריכה להפליג לאנגליה, למזלה הרע ולמזלי הטוב.

מדברים באיים אנגלית די תקנית, עם שמץ מבטא מקומי אצל המקומיים היותר מבוגרים, ולמדתי כמה דברים מעניינים שם.

למשל שכלב (ויש שם הרבה כלבים) הוא on a lead ולא on a leash כמו שיאמרו האמריקאים. הדגש הבריטי הוא על הכלב, המוביל, ולא על בן האדם, המרסן.

למשל חגורות הצלה (במעבורת) – אצל הבריטים you don a life jacket בעוד שאמריקאים יאמרו you put on.  הבריטים עדיין יאמרו don, פועל שבאזני נשמע קשור יותר לגלימות, לגלימות כמורה למשל ושעל פי גוגל, היה פועל יותר פופולרי במאה התשע עשרה.

אבל הבריטים חובבי מסורת, אפילו לכיבוש הגרמני יש אגודת היסטוריונים חובבים שם שמשמרים את המסורת הבנויה וההיסטוריה של הכיבוש. וביום הולדתה התשעים של המלכה, השבוע, חובבי המסורת האלו ירו בתותחים והדליקו אבוקות, וכל אלו שרואיינו לעיתון חשבו שהמלכה עושה יופי של עבודה. נו.

גם למדתי שמשטח הדשא המכסה את החולות באי Herm הסמוך, שאליו קפצנו לכמה שעות והקפנו אותו בהליכה, (חלק מהזמן על משטח הדשא המאד נעים להליכה הזה), יש לו שם. קוראים לזה Sward. מילה אנגלית שלא היכרתי.

עוד מילה שלמדתי שם: bailiwick, כמו למשל ב the bailiwick of Guernsey, השם של קבוצת האיים הקרובה ל Guernsey, (להבדיל מכל איי התעלה). איים שמה שמאחד אותם הוא שהם נשלטו על ידי אותו ה"שריף", bailie באנגלית, bailiff בסקוטית.

ואחרון חביב: Privateering העיסוק שהפך את תושבי האיים למאד עשירים במשך כמה מאות בשנים.

A privateer (sometimes called corsair or buccaneer) was a private person or ship authorized by a government by letters of marque to attack foreign vessels during wartime, and take them as prizes.

תושבי האיים האלו, היו בעצם שודדי ים, ברשיון. ה  letters of marque היו אישור מלכותי לתפוס בכוח ולמכור ספינות אזרחיות של מדינות אויב, במקרה הזה צרפת וספרד. ותושבי האי נהגו לקנות מניות, אחוזים בספינות שכאלה, ובכך לממן את בנייתן ותפעולן, תמורת אחוזים בשלל. יש הרבה אחוזות מאד מפוארות באיים מהתקופה ההיא.

גם היום יש אנשים מאד עשירים באיים האלה, בעיקר בגלל שאין מס חברות באיים, ויש שם עסקים המספקים מקלטי מס לחברות ממדינות אחרות. אבל המצב הכלכלי באיים היום לא מזהיר. החקלאות כבר לא משהו, וגם לא התיירות. הבריטים מעדיפים את ספרד, הצרפתים לא באים בהמוניהם, והאמת שלקח לנו כמעט 10 שעות להגיע מפריז לאי, בשילוב של רכב שכור ומעבורת – ללונדון אפשר להגיע מפריז ברכבת תוך שעתיים וחצי.DSC02269

ועדיין, היה שווה קצת לגוון, למרות שפריז באמת באמת עיר מדהימה, ומעבר לכל פינה פה אנו מגלים עדיין דברים חדשים כל יום. נופי הים הפראיים באיים מדהימים, וגם החופים, הן החוליים והן הסלעיים יפיפיים, גם אם לא ממש לרחצה. ולטבעונים וצמחונים הרבה יותר קל שם מבפריז. אני מניח שזה משקף את אנגליה בכלל לעומת צרפת. והיו שם מסעדות הודיות באמת מעולות. אז לא סבלנו…