דמיון משפחתי

סוף סוף קראתי את "היסטוריה קטנה של הצילום", ספרון כחוש בהוצאת בבל ובו מאמר של וולטר בנימין ומאמר של אריאלה אזולאי על המאמר של וולטר בנימין. ספרון שקניתי מזמן אבל עד כה, ללא הלחץ של פגישת קבוצת הקריאה, "טרם הספיקותי לעיין בו".

אפילו קראתי אותו פעמיים, כי את הכתיבה הסתומה במתכוון של בנימין (ועוד בתרגום ממש גרוע) אי אפשר לצלוח בפעם אחת, וגם לא כדאי. בהשוואה אליו, הטקסט של אזולאי, שגם היא כותבת "קשה" לא פעם, היה שיא הבהירות.חוץ מזה, דורון (הבן) שהנחה הפעם את הפגישה של קבוצת הקריאה שלנו (של טקסטים הקשורים לאמנות, שבה יש גם את "דורון הבת") לקח את העסק מאד ברצינות, אז לבטח שלא יכולתי לחפף.

רציתי לכתוב על שלושת השילושים שאריאלה אזולאי מוצאת אצל בנימין בכתביו השונים, על "הדמיון המשפחתי" ביניהם, ולבדוק האם יש גם דמיון לשילושים אחרים, דווקא לא דתיים, המספר שלוש הוא קצת מוזר לבסס עליו המשגות, אבל העובדה שגם בדת ההינדית וגם בנוצרית יש שילוש מראה שמשהו במספר הזה "משדר איזון". בכל זאת, משולש הוא המצולע הפשוט ביותר שיכול "לתפוס שטח" ולכן יש לו בסיס.

אז מהם השילושים שאזולאי מזכירה: הראשון, בהקשר של "היסטוריה קטנה של.." הוא השילוש בין התצלום, הטקסט שמלווה אותו (שמקרה של צילום עיתונאי יכול להיות כתבה שלמה) ואקט המסירה של  "מה שהיה שם" באותו המקום ובאותו הזמן שבו התרחש אקט "הצילום", שבנימין מפריד מושגית בינו לבין "התצלום". אז זה שילוש אחד: תצלום, טקסט, מסירה.

השילוש השני מקורו ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מסה אחרת של בנימין שאותה כבר קראנו בעבר בקבוצת הקריאה, ושאולי יש מקום לחזור ולקרוא אותה (בעצם כמעט כמו כל טקסט שכבר קראנו). השילוש שם הוא היצירה ה"חד פעמית", למשל ציור, היצירה הניתנת לשעתוק, כמו למשל הצילום, אבל בעצם גם תחריט, ו"המסורת" כשהמסורת אצל בנימין היא לא מה שהיה אלא מה שנמסר מדור לדור על פני ההיסטוריה. המסורת היא אקט נשנה ונמשך של מסירה. מה שבנימין אומר בין היתר הוא שהצילום הוא כן חלק ממסורת, מסורת של אמנות שכן ניתנת לשעתוק.

והשילוש השלישי מקורו בטקסט של בנימין בשם "משימתו של המתרגם" שבעברית נמצא בספרון בשם "נפתולי בבל", יחד עם הטקסט של דרידה ה"מפרק" את זה של בנימין וטקסט של מיכל בן נפתלי הכותבת על שניהם (מדהים איך ברסלינג יודעים לעשות ספר ממאמר אחד קצר, או שניים.). שם, השילוש הוא הטקסט בשפת המקור, הטקסט המתורגם לשפה אחרת וה"לשון האידאלית", שתרגומים חוזרים ונשנים לשפות שונות יחוללו, אי שם בסוף הימים. זו הלשון האידאלית שבה לא יהיו אי הבנות בין דובר לשומע שדרידה לוקח לימים שלפני הרס מגדל בבל, אבל בנימין לא רואה בעבר, אלא אי שם בעתיד. שפה שאפשר רק להתקרב אליה אסימפטוטית. כמטפורה, הלשון האידאלית היא אותו כד קדמון שנשבר, שטקסט ספציפי ותרגומו הם אך שני שברים קטנטנים שלו, וכל תרגום נוסף חושף עוד שבר עד שפעם בעתיד, אפשר יהיה להדביק בחזרה את הכד. אבל הכד הוא לא קדמוני, הוא לא ישוחזר הכד, על פי בנימין, מיוצר. בלשון העתידית המדומיינת של בנימין כבר לא יהיה לא Différance ולא Le Différend, שני מושגים שלהבדל ביניהם התייחסתי כאן.

בדומה, על פי אותה מטפורה, התצלום והטקסט המלווה אותו, גם הם שני שברים של כד, חלקים של "המסירה", של פעולת ההעברה של מה שהיה שלם בזמן הצילום. אצל אזולאי, החלק השלישי, המסירה, הוא לא "מה שהיה שם" אלא דווקא "מה שלא נמסר", מה שנפל ונשמט ברווח בין המקור, התצלום והטקסט. וברור גם למה היא לוקחת את זה לשם. כי משם אפשר להמשיך לתמה שבה היא עוסקת – בחובתו האתית של הצופה להתאמץ ולהשלים את החלקים החסרים בפעולת המסירה, להבין מה היה שם "באמת" כאשר צולם למשל התצלום מטה.אייזנר

חלק מהקסם בכתיבתו של בנימין הוא האופן המעורפל של כתיבתו, המאפשר להרבה מאד אנשים "לקחת את זה" לאן שהם רוצים, לייחס לבנימין, ענק אינטלקטואלי, את המקור של מה שהם רוצים להגיד. מאפשר לאנשים "לשבת על כתפי ענקים", גם אם ענקים אלה לא היו תורמים את כתפיהם לעניין. אז כך אעשה גם אני. לדעתי התצלום והטקסט, יחד עם כל סוג אחר של meta-data שאנו צוברים על אקט הצילום (גם זמן, מיקום גיאוגרפי, זמן חשיפה, צמצם, ISO, דברים טכניים שכאלה, רלוונטיים) הם אכן שברים שהדבקתם יחד תשאף לשחזר את הרגע ההוא. היש השלישי לדעתי הוא לא לשון החוסר אלא הדבר עצמו, שאליו ניתן לשאוף אך אסימפטוטית (קרי – להיפגש עמו באינסוף).

כתבתי בעבר על מושג "העולם" כפי שהוא מופיע במספר סוגי שיח שונים, בשדות סמוכים ומשיקים כמו פסיכואנליזה, פילוסופיה, סוציולוגיה ועוד. אחד המגיבים שלח אותי לחקור מושגים דומים אצל וויטגנשטיין , וכך יצא שדיברתי עם ידידתי רחל ש"קצת מבינה בוויטגנשטיין" (כמו: סיימה דוקטורט עליו וכתבה ספר) והיא האירה את עיני שב"וויטגנשטיינית", השיחים השונים בדיסציפלינות השונות מתמפים למה שהוא היה קורא "משחקי לשון", ושלדמיון המושגי הניכר בין מונחים מהדיסציפלינות השונות הוא היה משתמש במונח "דמיון משפחתי".

אפשר גם לטעון שבין שלושת סוגי השילוש שאזולאי מתארת אצל בנימין יש דמיון משפחתי, אבל הדמיון בין זה של "השעתוק הטכני" ו"היסטוריה קטנה של הצילום" הוא די מאולץ, ויש בו בעצם רק את הקשר המושגי בין "מסורת", היש השלישי ב "השעתוק הטכני" ו"המסירה" היש השלישי ב"היסטוריה קטנה של הצילום. גם זה שבין הצילום לתרגום, כושל לדעתי בפער שבין שאיפת התרגום אל לשון העתיד ושאיפת הצילום אל לכידת העבר.

ומצד שני כן מצאתי דמיון משפחתי בין השילוש של "היסטוריה קטנה של הצילום" לשלושת המדרגים של ז'אק לאקאן, עוד הוגה שהערפול הוא חלק משמעותי וחשוב ב"כתיבתו" (בעצם בעיקר בכתיבת תלמידיו שרשמו מפיו את דבריו בסמינרים השונים). אפשר לטעון שמה שהיה שם "באמת" במקום ובזמן של פעולת הצילום מתמפה למשלב "הממשי" אצל לאקאן, הטקסט המלווה את התצלום ממוקם במשלב "הסימבולי" בעוד התצלום עצמו שוכן חלקו במשלב "המדומיין" (הדברים החשובים אך החמקמקים שבו) והן במשלב "הסימבולי" ("השפה הצילומית", וגם מוסכמות חזותיות הנובעות חלקן מאילוצים טכניים של תהליך הצילום).

ובהערת אגב (שאולי תתפתח לרשומה משל עצמה), סוגי צילום כמו אותן מצלמות האבטחה המצלמות כל הזמן, וכמעט מכל זווית מקום מסוים, מנסות לשלול מתהליך הצילום את הפן של "הרגע הספציפי" , שמעלים מתהליך "המסירה" את הזמנים האחרים שלא צולמו. (לא שאי אפשר, אם מאד רוצים, להתעלם ממה שמצולם – עובדה שאת רצח שני הנערים בביתוניה "לא הצליחו" לפענח)  ומצלמה כמו זו של Lytro, בטכנולוגיה של light field, מנסה לשלול מתהליך המסירה את בחירת המיקוד הספציפי ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו מה חשוב שיהיה בפוקוס בתמונה ומה לא. האם זה משנה מהותית את מה שבנימין אומר? לא באמת, כי לא משנה עד כמה תתקדם הטכנולוגיה, הפער, החֶסֶר, האובייקט הקטן a בלשונו של לאקאן, תמיד יישאר שם. הוא מהותית בלתי ניתן להעלמה.

מה שמחזיר אותי ללשון האידאלית של בנימין במסתו על התרגום. הלשון האידאלית שבה כבר לא יהיו פערי הבנה. בנימין לא באמת רואה עתיד שבו לא יהיו פערי שפה, רק עתיד שבו הם יקטנו אט אט עד שכמעט ייעלמו. אלא שכפי שליוטאר מסביר לנו כל עוד יש פערי כוח, יש פערי הבנה.

יש לדעתי דמיון משפחתי בין השילוש של בנימין של: מקור, תרגום ולשון אידאלית לשילוש ההגליאני של: תזה, אנטי תזה וסינתזה. אמנם בנימין, בניגוד להֶגֶל לא חושב שהלשון האידאלית, הסינתזה של סך הטקסטים המקוריים ואוסף תרגומיהם האינסופי, תגיע בימיו או בזמן ספציפי כלשהו. הֶגֶל בניגוד אליו באמת חשב שבימיו הגיעה ההיסטוריה אל סופה, שהתהליך של תזה, אנטי-תזה המוצבת כנגדה, ותהליך הסינתזה שיוצר משניהם את התזה הבאה, הסתיים בימיו (הו, כמה היבריס, כל אלו המבשרים על קץ זה ומות זה. למה עכשיו דווקא, במטותא?)

אבל, תרגום ראוי על פי בנימין הוא לא כזה המנסה לשכפל את הטקסט המתורגם אלא כזה המנסה "להרוס" אותו, כדי לסלול דרך ההריסות דרכים. לאן יובילו דרכים אלו? אל "הלשון האידאלית". ותרגום חוזר ינסה להרוס את סכום טקסט המקור והתרגומים הקודמים בכדי להביא תרומה חדשה, כדי "לשמר" את יצירת האמנות (אם מדובר בתרגום של פרוזה או שירה) בניסוח של היידגר ב"מקורה של יצירת האמנות", כדי להוסיף עוד שבר חרס לטובת ייצור הכד העתידי, השלם, שלא יהיו חסרות בו חתיכות.

ואם רואים את התרגום כאקט הרסני, אז בהחלט אפשר לראות איך אפשר לחשוב על הטקסט בשפת המקור כ"התזה", הגרסה המוסמכת של היצירה, התרגום בראייה הבנימינית כאנטי-תזה, והסינתזה ביניהם ההופכת את סכום שניהם, עם הזמן, לתזה החדשה שתרגום נוסף, או לאותה השפה, או לשפה אחרת, עם עולם מושגים משלה, ינסה בתורו לקרקר ובכך לשדרג אל התזה הבאה. עד שבקץ הימים תתקרב התזה עד מאד אל הלשון האידאלית, שבה אי הבנה אינה אפשרית. אלא שבלשון ההיא, כבר לא יהיה לי מעניין לכתוב…

nataraj

לשילוש ההגליאני, יש דווקא דמיון מושגי לשילוש ההינדי שבו ווישנו יוצר את העולם, התזה, טקסט המקור, שיווה רוקד (בדימוי מעלה) כדי להרוס אותו, האנטי-תזה, התרגום, בכדי שברהמה יוכל לברוא אותו מחדש, סינתזה, וחוזר חלילה….

ואם מישהו תוהה מה עושה תמונתה של (הדוגמנית והשחקנית) Carrie-Anne Moss בראש הרשומה, חוץ מזה ששם דמותה בטרילוגיית המטריקס הוא טריניטי (שילוש..), אזי (אני לא הראשון ששם לב ש…) גם טרילוגיית המטריקס יש בה דמיון משפחתי מובהק הן לשילוש ההגליאני והן לזה ההינדי. אם בסרט הראשון התזה היא המטריקס וניאו מופיע כאנטי-תזה, בחלק השלישי, בו ניאו מתמזג עם הסוכן סמית, נוצרת סינטזה, וזו הופכת לתזה הבאה, שאותה האחים וכובסקי לא באמת מתארים. במחשבה לאחור, החלק השני של הטרילוגיה נראה די מבוזבז, כמו מחצית של חלק ב שיצא ארוך מדי ופוצל לשניים (ואכן reloaded  ו revolutions יצאו בהפרש של שישה חדשים בלבד) ומה שחסר בסדרה הזו, הוא חלק שלישי "אמיתי" שיבוא אחרי revolutions ויתאר את התזה החדשה שנוצרה אחרי ההיתוך של ניאו והסוכן סמית.

מודעות פרסומת

Angelus Ovis Aries

יש קטע קצר אחד של טקסט, מתוך התזה התשיעית על "מושג ההיסטוריה" של וולטר בנימין שהפך למושא התייחסות של אינספור כותבים. וזה הקטע:

על מושג ההיסטוריה_1-001וזו התמונה בה מדובר. צייר אותה Paul Klee ב 1920, היא הייתה בבעלותו של וולטר בניימין, שהוריש אותה לגרשום שולם, שהוריש אותה למוזיאון ישראל, שם היא מוצגת כיום. תמונה קטנה, כמו כל ציוריו של קליי, שרובם בערך בגודל דף A4.Coll IMJ,  photo (c) IMJ

השתמשתי גם אני בתמונה בעלילת סיפור בהמשכים שכתבתי, בשם אולריך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול להשתמש בתמונה שוב ושוב, כמו מאות אחרים. ולכן, כשישבתי ביום שישי השבוע ב"סמינר השנתי על אמנות, תיאוריה ופילוסופיה בני זמננו" באולם שידלובסקי במוזיאון תל אביב, והקשבתי לוויויאן ליסקה  מדברת על התמונה, הפרשנות של בנימין לתמונה, והפרשנויות של רבים אחרים לפרשנות של בנימין. ומכל הפרשנויות, חשבתי שנעדרה אחת  שמתבקש שאוסיף אותה לערמת המילים הגבוהה שכבר נערמת מעל הפסקה הקצרה הזו מעלה, והציור הקטנטן הזה.

כי לא מלאך אני רואה בציור הזה – כבשה אני רואה שם. עיניה פקוחות בבעתה, תלתלי הצמר שלה מתנופפים ברוח ורגליה האחוריות נגררות על הקרקע כאשר היא נהדפת לאחור. לא אל העתיד. אין לה עתיד. אל בית המטבחיים היא נגררת, שם תישחט שחיטה כשרה  למהדרין, כדי שתוכל לעלות בעשן השמימה על אי תנועה אי שם ברחבי ארץ ישראל השלימה, או שאולי בגן סאקר, ובכך תתרום את גופה לציון יום העצמאות השישים ושישה של מדינת ישראל, בקרוב "מדינת הלאום של העם היהודי". הידד.Scan-001

התמונה מעלה, ממוסף עיתון הארץ, ממדור בואנה בואנה..
ובחזרה לוולטר בינימין:  לא אל העבר מופנות עיני הכבשה, ואת עיניה היא  לא מישירה אלינו, הצופים בתמונה.tumblr_m8bnxbqzp81qevm0qo1_1280-001

הצידה היא מסיטה את עיניה, מנסה לא לראות את השואה הנגזרת  מההעדפות הקולינריות של בני האדם. שואה שאינה אירוע טראומטי חד פעמי, אלא משהו הקורה שעה שעה. "עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" אמר יצחק בשביס זינגר, אבל הוא טעה בגדול.  אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם. אומדן מספר בעלי החיים המומתים מדי שנה למזון בלבד עומד על כ 150 ביליון בעלי חיים, מה שאומר, (כן, עשיתי את החשבון) שעבור בעלי החיים, כל שלוש דקות הן טרבלינקה.

(3.08352 ליתר דיוק)

הכבשה, בפרפרזה על דברי וולטר בנימין, רואה אך שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי עצמות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליה. ….. ובאותה שעה מתגבהת ערימת העצמות לפניה עד השמיים.
מה שאנחנו מכנים "קידמה" – היא הערימה הזו. ובכל יום עצמאות, הגבעה גובהת בקפיצה קטנה.

לא כמו הקפיצה הזו:

יום עצמאות שמח..wooly-sheep-ramona-johnston

 

 

 

חובות התרגום שלי

למדתי קצת משל דרידה וקצת משל לוינס בסמסטר האחרון, והנה הצ'למדה שאני עושה משניהם.

לוינס עוסק רבות באחר, במראה פני האחר, ובחובה האינסופית שלנו לאחר. המיקוד שלו הוא (משום מה) על מראה פני האחר, בהם הוא רואה את ה"כוליות". הוא לא עוסק כל כך (עד כמה שהבנתי המצומצמת מגיעה) בדיבור של האחר.

דרידה מתעסק בתחומים רבים ושונים. האיש מגוון להפליא. מה שקראתי משלו היה פרשנות (דה-קונסטרוקציה – פרוק והרכבה מחדש) של מאמר של וולטר בנימין העוסק ב"חובתו של המתרגם". לא בהכרח בהמשך לוגי ישיר לאותו המאמר ופרשנותו, התחלתי להבין שכדי להבין את האחר, כחלק לא מבוטל מחובתנו לו, עלינו להבין את שפתו. חלה עלינו חובה לתרגם את שפתו לשפתנו.

לא מדובר כאן על המקרה הטריביאלי של תרגום משפה לשפה במשמעות הטריביאלית של תרגום מְעַרבית לעברית, למשל. מה שאולי טריביאלי, קשה יותר,  כי הוא דורש את הכרת שפת האחר, ו google translate לא ממש מהווה פתרון. יש מקרים שחלה חובה עלינו ללמוד את שפת האחר, במיוחד כאשר האחר הוא שכננו, אתו היינו אולי רוצים לחיות בשכנות טובה,  ולכן אני לומד ערבית מדוברת, אבל לא בזה העניין.

אני חותר לצורך שלנו לתרגם את שפת האחר, הדיבור שלו, לדיבור שלנו. גם כאשר אנחנו מדברים פורמלית באותה השפה. במונחי בלשנות או סמיולוגיה, לפחות כפי שנוסחו על ידי פרדינן דה סוסיר, חלה עלי חובה לתרגם את ה פארול שלו, לא רק את ה לאנג (Langue) שלו.

בעצם, כל אחד מאיתנו מדבר בשפה שונה. השפה שונה משום שאנחנו שונים זה מזה, והאופן בו אנו בוחרים לא רק מה להגיד (ומה לא להגיד) אלא גם איך להגיד את זה, לא רק משקף מי אנחנו, הוא כמעט מה שאנחנו. לכל אחד מאיתנו יש דרך שונה לבחור את המילים והביטויים שאותם נשבץ במשפטים שאותם אנו אומרים וכותבים, ודרך שונה במקצת להרכיב את המשפטים האלה. גם הדרך בה אנו הוגים את המשפטים, האמירות האלה היא מרכיב בדיבור שלנו; השתיקות, ההטעמות, ההיסוסים, עוצמת הקול, כל אלה הם מרכיבים בשפה הייחודית שאותה אנו דוברים, ב"דיבור" שלנו.

כדי באמת לתקשר עם האחר, למלא את חובתנו להכיר בו ובשונותו מאיתנו, חובה עלינו ראשית להכיר בכך שדיבורו  שונה מדיבורנו. ושיש עלינו חובה לתרגם את דיבורו לדיבורנו. לנסות באמת להבין שכאשר האחר אומר אמירה מסוימת, מהו הדבר שאותו הוא רוצה לומר. הדרך לעשות את זה, היא לתרגם: לנסות ולהבין איך אני הייתי אומר את מה אני שומע מפי האחר.

זה מובן מאליו כאשר עוסקים בתרגום יצירה ספרותית. שם זה מובן מאליו שעל התרגום לשקף נאמנה את שפתו הייחודית של הסופר או היוצר, את הדרך המיוחדת והייחודית בה הוא משתמש בשפה, את ה"קול" שלו, ה"דיבור" שלו. כל אלה נושאים את העולם הרוחני התרבותי שבו חי היוצר ובנוסף, חשוב באותה מידה, את השונות שלו, את הייחודיות שלו כאדם יוצר.

גם כאשר אנחנו מדברים עם מישהו שברור שהשיח שלו אחר משלנו: עורך דין, רופא, אדריכל, אנחנו מתאמצים נואשות לעשות את התרגום הזה. פחות כדי להבין את "קולו הייחודי", יותר כדי שנוכל להוציא את המידע החשוב לנו מתוך השיחה הזו. אבל אנחנו כן "מתרגמים", גם כאשר כל המשתתפים דוברים עברית.

את אותם דרישות התרגום הקפדניות, אותה שאיפה לנאמנות הביטוי המקורי והייחודי, אותו ההקפדה על שימור המשמעות המקורית, חובה עלינו להשית על עצמנו, גם כאשר אנחנו מדברים עם קרובי משפחתנו, חברינו, סתם מכרים, הקופאית בסופרמרקט, כל אחד.

החובה לדיבור של האחר נראית לי משמעותית בהרבה מהחובה לפני האחר. מכאן נגזרת חובתנו המוסרית להיות מתורגמנים נאמנים. כל הזמן. של כל אחד.

נפתולי בבל

מיכל בן נפתלי תרגמה את Des Tours de Babel של יעקוב דרעי (שכינה עצמו ז'אק דרידה) כ"נפתולי בבל" והסמסטר התחלתי קורס על דרידה שמתמקד בספר הזה. הספר הוא בעיקר על תרגום, ועושה זאת, כמו שדרידה נוהג לעשות,  על ידי פרשנות לטקסט של וולטר בנימין בשם "משימתו של המתרגם".

על הספר ומה שלמדתי ממנו אין לי עדיין שום דבר מעניין לומר, אולי בגלל שמשני השיעורים שהיו עד כה, החמצתי אחד, ב"נפתולי בבל" משלי – על המדרונות המושלגים של עמק ה Ziller אשר באוסטריה. בעמק הזה, שעל כל המדרונות העולים ממנו מטפסים רכבלים, העניין בחורף הוא אך ורק סקי.  לשם מתכנסים בני העממים השונים, דוברי השפות השונות, כדי לנסות ולהגיע ביחד קרוב ככל האפשר אל השמיים, ומיד לרדת משם בגלישה…

השפות השונות לא ממש מפריעות לאף אחד לפעול למען ה"מטרה" המשותפת. כך אתה שומע, באותה הקרונית המטפסת על הכבל לראש ההר, עברית וגרמנית, הונגרית ופולנית, רוסית והונגרית, ואפילו אנגלית וצרפתית – ממש בו זמנית באותה הקרונית (הדי גדולה למען האמת).  אך למרות עירוב השפות המגדל-בבלי הזה, ברגע בו מגיעה הקרונית לתחנתה, יוצאים כולם החוצה, שמים את מגלשי הסקי, ומתחילים להתפתל המורד ההר – ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה. נפתולים שפערי השפה לא משפיעים עליהם כהוא זה, רק מצב השלג והמיקום היחסי של הגולשים האחרים. פערי הלשון חסרי משמעות בבבל שעל המדרונות. אין צורך בשפה כדי לעשות זיג כאשר האחר עושה זג, וכולם גם יחד מתפתלים פחות או יותר בתאום, מעבירים משקל מרגל לרגל, אחדים כאשר רק מתניהם מפתלות ימינה שמאלה, ברדיוסים קטנים, אחרים, חסרי סגנון (כמוני למשל), נעים כבולי עץ לרוחב המסלול כולו, מחפשים איך לא לדרוס מישהו (או להידרס).

יתכן שמגדל בבל הזה מתפקד מכיוון שכל הקהל הזה עולה למעלה לא כדי להגיע לאלוהים, אלא כדי להגיע ל apres ski בשלום, ולהוריד כמה בירות. או לעצור באמצע היום באחת מהמסעדות שבפסגות לארוחה עתירת קלוריות, באשליה שהקלוריות האלה ישרפו עד סוף היום…

בסופו של דבר, יוותר רק רישום של העליות והירידות חסרות התוחלת האלה ב skiline.cc, הרבה אחרי שהשלג יהפוך לשלג דאשתקד.  יש גם אפליקציה לאנדרואיד, וכך תוכל לראות כמה מרחק גלשת, בכמה רכבלים נסעת, באיזו שעה ואיזה מרחק אופקי ואנכי, ועוד כל מני מספרים רבי משמעות מעין אלה. כנראה שנפתולי בבל של דרידה מכילים יותר תוכן…