Gravitas

אתמול נפתחה בבית האמנים בתל אביב תערוכת "דופק מקומי 2", ובה מבחר משובח של עבודות שאפשר שמשקפות את הדופק המקומי שעדיין פועם חלושות בשדה האמנות הפלסטית, עד ששרת התרבות הנוכחית תסיים את העבודה בה התחילה קודמתה ותישאר פה שממה גדולה.DSC00452

יש הרבה עבודות טובות בתערוכה, ו"פורום", עבודת הקיר של זוגתי שתחייה (פרט ממנה בתמונה מעלה) היא בין הטובות שבהן (למרות שאני פסול עדות). אחרי הפתיחה אתמול, חשבתי שיש בה, בעבודה הזו, מאפיין נוסף, אליו שמתי לב השנה במספר עבודות בביאנלה בוונציה. מאפיין עליו תכננתי מזמן לכתוב: Gravitas  (אז הריני כותב).

Gravitas היא תכונה, או מאפיין, שמייחסים בדרך כלל לבני אדם. מילון Cambridge מגדיר זאת כך:  ​seriousness and ​importance of ​manner, ​causing ​feelings of ​respect and ​trust in ​others

מקור המילה Gravitas  הוא לטינית, והיא מאותו שורש כמו Gravity, כוח הכובד. היא הפכה להיות מאפיין של כבוד, רצינות, של אנשים "בעלי משקל", ש"יש להם ביצים" (לא PC, אני יודע), בערך כאשר המדע (עם ניוטון) החל להבין ולהתייחס לכוח הכובד.

בהקשר של עבודות אמנות, הייתי אומר ש Gravitas  הוא מאפיין שיש לעבודות אמנות שיש בהן משקל סגולי לא זניח, שניכרת בהן השקעה, מסירות של האמן מעל ומעבר, שהן תוצר של אמן המחויב לאמנותו והולך אתה עד הסוף. כמו המאפיין אצל בני אדם, גם עבודות שיש בהן Gravitas מעוררות רגשי הערכה אצל הצופים גם אם אינם בהכרח "אוהבים" את העבודה, ומעוררות סוג של אמון, אמון ברצינות כוונות האומן, אמון שהעבודה לא "חונטרשה".

בביאנלה לאמנות היו לא מעט עבודות כאלה, שאמרתי לעצמי עליהן, שיש להן Gravitas. עבודות שניכר שמושקעת בהן מחשבה, תבונה, מסירות טוטלית, ואנרגיות בלתי נתפסות ממש. והן לא חייבות להיות עבודות ענק. הן יכולות להיות עבודות צנועות ממדים.

למשל הביתן הישראלי, שציבי גבע הפך את כולו, פנים וחוץ, לעבודת אמנות אחת, שפע Gravitas.DSC09408

למשל הביתן האסטוני, עבודה כה עדינה שקל לטעות ולחשוב שהביתן ריק, ועם זאת שפע GravitasDSC09436

והביתן הסקנדינבי, בעצמו יצירת מופת אדריכלית, הכיל את העבודה שופעת ה Gravitas הזו.DSC09412והעבודות של Melvin Edwards, שכבר שנים עושה עוד ועוד ווריאציות על אותו הנושא, כולן ראויות. הוא לא ממחזר את עצמו, הוא הולך עם זה עד הסוף.DSC09507

כדי להמחיש עוד מהו Gravitas, קל להבחין שהוא לא מאפיין את הרשומות בבלוג הזה…

מודעות פרסומת

Latent images

עבדללה פתח היה צלם גלויות נוף לבנוני, שנהג לתעד בקפידה במחברתו כל צילום שצילם, במשפט קצר. משהו כמו: "אנשים יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה". הוא צילם מאות סרטי צילום, ותיעד כך אלפי תמונות, אלא שבעקבות מלחמת האזרחים בלבנון בין 1978-1991 (שגם לישראל היה בה חלק) הוא לא הצליח לפתח את סרטי הצילום האלה. כשהמצב התייצב בלבנון, הוא כבר היה מבוגר מדי, וכבר לא פיתח את הסרטים האלה. אולי אפילו השמיד אותם.

אבל המחברות שלו שרדו, ובביאנלה לאמנות בוונציה השנה, באולם ה Arena  שב Giardini, שלושה שחקנים, ישובים ליד שולחן, הפרידו בטקסיות, בסכין מכתבים, בין דפי המחברות, דף אחר דף, והקריאו לקהל את הפסקאות המתארות את הצילומים, אחת לכל דף, וכך "פיתחו" מדי יום כמה מסרטי הצילום האבודים האלה, בעזרת אלפי הדפים של המחברות ההן, שתורגמו לאנגלית, באירוע שנקרא Latent images.DSC09510

הקשבה רצופה לתיאורי התמונות האלה יכולה הייתה אולי לעצב אצל השומעים תמונה מנטלית חיה של החיים בביירות ובלבנון של פעם, לפני המלחמות, לפני חיזבללה, לפני סברה ושתילה אפילו, תיעוד של תקופה שנעלמה, אולי יותר מצפיה בתמונות (כנראה קיטשיות) שעל סרטי הצילום האלה, לו היה מפותחים.

כמובן, בתנאי שמישהו היה אכן טורח לשבת שם מספיק זמן. אבל רק הסדרנים נשארים שם באולם מספיק זמן. למבקרים אין אף פעם מספיק זמן – אירוע כמו הביאנלה דורש שבועות, לא ימים בכדי שאפשר יהיה לצפות צפייה קשובה בכל עבודות האמנות בו, כולל עבודות הווידאו.

עבדללה פתח הוא דמות בדיונית, פרי דמיונם של שני אמנים לבנוניים (שכבר לא גרים שם) בשם Joana Hadjithomas  ו  Khalil Joreige (יש להם אתר) שיזמו את המיצג הזה, וגם מייצב בחלק אחר של הביאנלה, ב"ארסנלה", שם יש גם לקהל המבקרים הזדמנות "לפתח" את הדימויים הנסתרים (latent) האלה, אחד אחד, בעזרת סכין מכתבים וקריאה בקול רם. שם גם מוצגים הספרים שכבר נקראו, שדפיהם הופרדו בסכין זה מזה, גבם אל הקיר, פתוחים לקהל. אלו שעדיין לא, מוצמדים ופניהם לקיר, גבם לקהל, מחכים לפיתוח/פתיחה.DSC09508זו אחת העבודות היותר מעוררות מחשבה בביאנלה, שלעניות דעתי (המנוגדת לזו של מבקרים "מוסמכים" רבים) הייתה מוצלחת. העבודה הזו היא לדעתי דוגמה מוצלחת לאמנות מושגית, וכמו אמנות מושגית בדרך כלל, קריאת הטקסט המלווה את העבודה, (על הקיר, בקטלוג, באתר האמנים) היא חלק בלתי נפרד מהעבודה.

"תמונה שווה אלף מילים" מצד אחד (וכמה עשרות מליוני פיקסלים), אבל אחת השאלות שהעבודה הזו שואלת היא האם מה שנשאר לנו בזכרון מרוב התמונות שאנו מצלמים או רואים, הוא הרבה יותר ממשפט אחד כגון "זה וזה יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה"? אם בכלל?

לחלקנו יש זכרון יותר צילומי, והם יכולים לראות בעיני רוחם חלק מהתמונות שהם צילמו או ראו. אבל זה יהיה אחוז ממש זניח מכלל האוכלוסיה וגם הם יזכרו רק אחוז זניח מכלל התמונות שראו. ויש את האנשים שלא יכולים כלל להעלות דימויים חזותיים בעיני רוחם. יש על זה כתבה ב"הארץ" היום וקוראים לזה "אפנטזיה". ויש את כל שאר העולם שבאמצע, והם, את רוב התמונות שראו לא זוכרים אפילו ברמה של משפט קצרצר אחד.

אפשר לטעון שאפילו כשאנו מסתכלים בפועל בתמונות, שבהן אנו כה מוצפים, אפילו טובעים, תשומת הלב שאנו מקדישים לרוב התמונות שקולה בערך למשפט בן שלוש מילים. ואולי זו עוד אמירה שיש בעבודה הזו, משהו על הזילות שיש בדימויים החזותיים שהיא פועל יוצא מהקלות שבה אפשר לייצר ולשתף אותם. נכון שהיום כבר אף אחד לא "מפתח" סרטים, אבל גם אף אחד כמעט כבר לא מדפיס תמונות על נייר, ומעטים טורחים לגבות את התמונות שהם מצלמים, עוד פחות לגבות אותן ברזולוציה מלאה. אני מכיר המון אנשים שמצלמים רק בטלפון, תמונות שיתכן שהן משמעותיות בשבילם, אבל הם לא יעתיקו אותן למקום אחר, ויקבלו את אבדנם במשיכת כתפיים, כשיקרה משהו לטלפון. הם כנראה יתעצבו יותר על המכשיר מאשר על תכולתו.

ואפשר גם לשאול, האם הטקסט היבשושי שכביכול "מתאר" כל "תמונה" הוא יותר סובייקטיבי מהתמונה עצמה, שלו הייתה מצולמת הייתה ייצוג כביכול אובייקטיבי של המציאות? או שכבר זנחנו מזמן את המחשבה שצילום הוא יצוג נאמן של מציאות כלשהי, אפילו בעולם ללא פוטושופ?

ועוד אפשר לחשוב מה ההשלכות של המשלב הסימבולי (אצל לאקאן, זה המתבטא בעיקר במילים) כאשר הוא בא כאן במקום המשלב הדימיוני (שוב לאקאן, פה יהיו אלו הצילומים, המדומיינים). איך הטראומה של (המשלב) הממשי (שוב לאקאן), לבנון השסועה והמדממת, מופיע כסימפטום בדמיוני, כתמונות שתוקות, שאי אפשר אפילו לפתח, או לראות, במקום כשתיקות, מקום שבו אין אפשרות לדבר, בסימבולי. פה, השתיקה החזותית מוחלפת בפטפוט ריק בסימבולי.

ואולי יש בעבודה הזו אמירה על הספרות, על המילים בעולם כל כך חזותי ורווי דימויים כמו זה שלנו?