סקלולוגיה

כבר לפני יותר מעשור, כשבנינו את ביתנו פה בחיפה, והתחבטנו עד בלי די בסוגיית המדרגות, תפסתי שמדרגות הן אלמנט חשוב באדריכלות, והן כורח כשיש צורך לעבור ממפלס למפלס – אך הן בזבוז נוראי של שטח המנוצל רק כשטח מעבר, ובעצם לא קורה בו כלום. לא סתם בזבוז, בזבוז כפול – גם בקומה ממנה הן יוצאות וגם בזו אליה הן מגיעות.

נכון שלמדרגות יכולה להיות תרומה משמעותית לעיצוב החלל, אבל תחשיב השטח כפה עלינו להיות יותר בצד התועלתני של עולם הארכיטקטורה, ולכן נפרדנו מהאדריכל (השני מתוך שלושה) אתו עבדנו כאשר זה התעקש להציע לנו פתרון לירידה מהכביש אל הבית שכלל גשר מהכביש אל הגג, וירידה דרמטית מהגג במדרגות לולייניות באמצע חלל המגורים, מה שהיה ללא ספק "עיצובי", אבל לא ממש משאיר מקום למגורים בחלל המגורים דנן. היה ברור שהבית שממנו הוא שאב את הרעיון היה בית של מריו בוטה, בתמונה מטה, אלא שהבית ההוא היה "קצת" יותר גדול מביתנו אנו. חוץ מזה, אני לא מחזיק מהאדריכלות של Botta.

עוד בעניין התועלתני: אם מנצלים את הנפח שתחת המדרגות, נאמר לאכסון, אזי רק מחצית מהנפח שהן תופסות בחלל הוא "בזבוז", ואכן עכשיו אני שם לב שבעזרת שני נגרים מוצלחים, הצלחנו לנצל את הנפח הזה כמעט לגמרי.

לפני כמה חדשים, הייתי בביאנלה לאדריכלות בוונציה (זו של 2014 שאצר Rem Koolhas), ושם בביתן המרכזי, הייתה תערוכה שנקראה Elements שעסקה במרכיבים הפרוזאים של אדריכלות, כגון תקרה, רצפה, מרפסות (על אלו כבר כתבתי), דלתות, חלונות, אסלות, וגם מדרגות.  ובחלק התערוכה שעסק במדרגות, למדתי על קיומו של Friedrich Mielke, גרמני קטוע רגל, שמתוך מצוקתו, וקשיי הטיפוס במדרגות שלו, המציא את "מדע" הסקלולוגיה: חקר המדרגות, ואף הקים מכון לחקר המדרגות, באוניברסיטת רותנבורג בגרמניה, ה Friedrich-Mielke-Institut für Scalalogie.

בביאנלה לא היו לי כנראה הכוחות להתעמק במדע הזה, היו תצוגות הרבה יותר מעניינות בים החומר של הביאנלה (על חלקן אף כתבתי), והעיסוק הדקדקני במדרגות (ומעקות) נראה לי טרחני משהו. אבל בשבוע שעבר, במוזיאון תל אביב, אחרי עוד אחת מההרצאות על "אלימות ופילוסופיה" במסגרת הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, יצאתי קצת להסתובב במוזיאון, וגיליתי שהרבה התחדש שם, כולל באגף הארכיטקטורה. שם נפתחה תערוכה בשם מסלולי יצור, אליה הובאו כמה מוצגים נבחרים מהביאנלה, כולל סרט שעשה אחד האוצרים של הביאנלה, Stephan Trüby על אותו הממציא של מדע המדרגות. ושמעתי אותו מספר איך הוא יכול להגיד למי היו מיועדות המדרגות בבניין מסוים על פי גובהן, עומקן והיחס ביניהן: מלכים, בישופים או שאר העם.

מדרגות נוחות דורשות יותר שטח כי יש יחס אופטימלי בין רום המדרגה והשלח. כלל אצבע הוא שהסכום בסנטימטרים של השלח עם פעמיים הרום צריך להיות בין 61 ל 63. ככל שהמדרכות נמוכות יותר, ולכן נוחות יותר לטיפוס, כך עומקן צריך להיות גדול יותר – ולכן אם מדרגות צריכות להיות כאלו שתוכל לעלות בהן "עם הרבה טקס בישבן", יוקצו להן גם יותר שטח וגם יותר נפח בחלל.

אז אחרי שנזכרתי בכל אלו, נזכרתי ב"פרוייקט" שעשיתי בזמנו, שבו הלכתי וצילמתי כל מדרגה ומדרגה בביתנו, ויצא בסופו של דבר שמצאתי 147 (!) מדרגות, מספיק מדרגות בשביל לטפס יותר מ 9 קומות. יש בחיפה, עירנו ההררית, הרבה מדרגות – אפשר לעלות ולרדת בכל חלקי העיר במדרגות, ויש אפילו מרוץ על מדרגות אלה. יש גם הרבה בתים שהכניסה אליהם היא שישים, שבעים ואפילו שמונים מדרגות מתחת או מעל למדרכה. לא כך בביתנו – קשה להבין איך יש כל כך הרבה מדרגות בבית שבו רק קומת מגורים שטוחה אחת, שמפלס רצפתה רק חצי קומה מתחת למפלס המדרכה, ובין שני המפלסים מחבר מישור משופע אחד ופיר מעלית אחד (שניהם בהכנה לימים שלא נצליח כבר לטפס במדרגות).

הלכתי ובחנתי  את המדרגות האלה לאור התובנות החדשות ממדע הסקלולוגיה, וגיליתי שיש מעט מאד מדרגות הראויות לבישופים בביתי. המעט שכן – כולן תחת כיפת השמיים, במקום בו הן לא "עולות" בשטח שעליו משלמים תועפות ארנונה לעירית חיפה. שאר המדרגות, היו כנראה נפסלות לשימוש לא רק על ידי מלכים ובישופים, אלא גם על ידי המשרתים שלהם.  Friedrich Mielke היה מתפלץ.

אז עשיתי מ147 הצילומים האלה סרטון, (באדיבות תוכנת picasa), והוספתי פס קול (נחשו מהו…), והרי הוא לפניכם – שפטו בעצמכם: אלו מדרגות למלכים? בישופים? רוזנים? עמך?

 

 

דירה עם נוף לפייסבוק

על הביתן הסיני בביאנלה לאדריכלות כתבתי, גם אם בקיצור, כאן. הפגנות השבוע האחרון בהונג קונג הזכירו לי שבביאנלה בוונציה היה להונג קונג ביתן נפרד מזה של סין העממית, בבניין שהם שכרו, אמנם מחוץ למתחם הביאנלה, אבל ממש בסמטה המובילה אל אתר הארסנלה.

מיקום מצוין, לעומת ביתני מדינות אחרים שהיה צריך להיות נחוש מאד בכדי למצוא אותם בסבך הסמטאות של וונציה.

הביתן עצמו, שלא כמו הביתן הסיני, היה עשוי היטב, וכלל שמונה דגמים ארכיטקטוניים וארבעה סרטים דוקומנטריים קצרים, על אספקטים שונים של החיים בהונג קונג. כמו למשל, מפתחי נדל"ן המפרסמים בין התכונות של הדירות שהם בונים, ש"יש בהן פייסבוק". תכונה המופיעה במקום גבוה יותר ממספר החדרים למשל.

מה הקטע? מסתבר שנשארו מעט מאד מגרשים לבניה בשטח שבו הייתה בעבר המושבה הבריטית של הונג קונג, והעיר הונג קונג מתפשטת אט אט אל מעבר למה שהיה פעם הגבול עם סין. אל השכונות האלה אפשר להגיע בלי לחצות מעבר גבול, כי גדר הגבול הפיזית, כמו גדר "ההפרדה" אצלנו, ממוקמת על פי שיקולי נדל"ן ולא על קו הגבול ממש.

אז יש שכונות שהדירות בחלק מהבניינים נמצאות במה שהיה בעבר הונג קונג, וחלק אחר במה שהיה פעם סין העממית. הדירות הממוקמות במה שהיה פעם הונג קונג, יקרות יותר משמעותית. כי "יש בהן פייסבוק".

ליתר דיוק – כי ממשלת סין לא חוסמת בהן את פייסבוק, וטוויטר, וגם חלקים מ youtube, כמו בסין העממית עצמה. לפחות כרגע. זה אספקט ספציפי זה של ההסכם שלה עם בריטניה, שהבטיח מידה של אוטונומיה למושבה לשעבר שהם עדיין מכבדים.

ועדיין  – כמה היה שווה לכם להוסיף למחיר של דירה בכדי שהאינטרנט בה לא יהיה מצונזר? הרי בשאר הונג קונג עדיין אתם יכולים לגלוש לאן שרוצים.. כנראה שפייסבוק הוא רק משל פה, משל לקושי טיפה יותר גדול של השלטונות לגזול את זכויות האזרח. למה זה דומה? להבדלים במחירי דירות בירושלים בין דירות הנמצאות במזרח ירושלים אך בתחום השיפוט של ירושלים ובין אלו הנמצאות בנין ליד, אך באחריות הרשות הפלסטינית.

לא בטוח שיתרון הערך של דירות אלה ישמר. המהומות כרגע נגרמות כי סין רוצה להיות זו שתחליט מי הם שלושת האנשים שרק מהם תושבי הונג קונג יוכלו לבחור מושל. עם הזמן, סין כנראה תכרסם עוד ועוד בחירויות של תושבי הונג קונג. המחאות לא יעזרו להם. לרבים מהם זה היה ברור כבר עם חתימת החוזה בין סין עם בריטניה, ורבים כבר עזבו. אבל עוד הרבה יותר נשארו, ועושים כסף לא רע מהסטטוס שלהם כשער לסין.

אז זו אחת הבעיות של אלו החיים בהונג קונג. ומהראיונות הטלפוניים שרזי ברקאי מנהל בזמן האחרון אתם, אני למד שגם לא מעט ישראלים (לשעבר?) נמנים עליהם. מסתבר שבהונג קונג נמצאת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באסיה, אחרי ישראל (מזכיר, למי ששכח, ישראל נמצא באסיה). אבל יש לתושבי הונג קונג עוד בעיות יחודיות. כמו למשל, שאין להם איפה לשים את האפר.

בהונג קונג שורפים את הגופות. אבל גם את האפר אין איפה לשים. באחד הסרטים שהוצגו שם, מסופר סיפורו של מישהו שאביו נפטר, והוא חוזר הביתה עם כד האפר. מסתבר שלא מקובל להשאיר את האפר בבית, לא מקובל לשפוך אותו לים או לקבור אותו באדמה. המנהג, שלו כבולים כל התושבים, הוא לשים את הכד בתוך גומחה, בקיר של Columbarium – בית קברות העשוי לדבר. בית קברות שיש בו גנים, מזרקות, ספסלים למשפחות הבאות לבקר את אפר קרוביהן המנוחים. 

בזבוז של שטח אדמה יקר, תאמרו? כן, אבל צורך כמאית מהשטח עבור כל מת לעומת מדבריות השיש בהן אנו קוברים את מתינו, אופקיים על פיסת אדמה שמושבתת בזה כמעט לנצח. בהונג קונג, המעטים הקוברים את מתיהן באדמה, אלו העשירים ביותר, גם להם מובטח שהממשלה תוציא מהקרקע את גופותיהם אחרי שש שנים, אם קרוביהן לא יעשו זאת קודם.

יש להם באמת בתי קברות יפים. אלא שממשלת הונג קונג בונה בתי קברות רק ל 5000 כדים / מתים בשנה, והביקוש עולה על ההיצע – כל שנה נפטרים כ 40,000 איש בהונג קונג.  יש רשימת המתנה של שנים, שרק הולכת ומארכת.

אז מה עושים? יש בתי קברות פרטיים, מפוארים ואפילו זולים, אבל מעבר לגבול, בשטח של סין העממית. אלא שכל ביקור שם כרוך בשעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון וכולל מעבר גבול עם דרכון. אז אחרי כמה שבועות הבן נשבר ולוקח את הכד חזרה הביתה.

אבל אשתו מציקה לו ודורשת שיוציא את זה מהדירה. כי זה לא רק כד אלא גם מזבח וקטורת, ופרחים. והדירה קטנה מאד. אז הוא הולך ומוצא בית קברות מחתרתי. בדירת שיכון סטנדרטית מישהו פתח בית קברות פרטי, שבו תמורת שכר חדשי סביר, אפשר לאפסן את כד האפר על אחד המדפים המכסים את קירות כל הדירה, עד שיגיע תור הכד למקום בבית קברות ממשלתי.

זה עובד לזמן מה. עד שהשכנים של הדירה ההיא מגלים שבדירה לידם יש כמה אלפי מתים, ומתלוננים במשטרה. זה נחשב כנראה מזל רע לגור ליד אפרם של מתים. ואז קוראים לו לבוא ולקחת את אבא שלו בחזרה.

וככה זה נמשך. את סוף הסרט אני כבר לא זוכר, כנראה שנמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להסתבך בכלל דבר טפשי כמו שרידי המתים, והפסקתי לראות את הסרט. המתים מתים, לא?

ואולי הפתרון שנמצא בסופו של דבר היה ה Floating eternity, הקולומבריום הצף, שאת תמונתו מצאתי כאשר חיפשתי תמונה ברזולוציה מתאימה לכותרת הרשומה.

אבל זה אולי לא יותר הזוי מאשר לשחרר אלפי מחבלים ובכך לסכן את חיי החיים, תמורת חלקי גופות של שני חללי צה"ל, או לראות את חיילי גולני מסכנים את חייהם, זוחלים תחת אש חיה, בחול, על הברכיים, בציר פילדלפי בזמנו, בפיקוח של חרדי מזק"א שלבטח מרגיש עצמו קרבי לאללה, בניסיון נואל "להשיב אל קבר ישראל" עוד חלקיק של גופה של החיילים שעלו כמה שעות קודם על מטען צד.
ונזכרתי בגרסה של הפרסומת של נוקיה בזמנו:  "Zaka – collecting people".

נתעב בעיני הוא פולחן המתים בישראל, שבשמו שווה להקריב את החיים בעבור המתים.  לפחות אני לא שומע דיבורים על משא ומתן עם החמאס להחזרת המעט שנשאר מגופות שלושת החיילים שגופותיהם נחטפו לאחרונה במלחמת צוק העתים. (או שאולי "הדרדרת הרופסת")

שם התערוכה של הונג קונג, “Fundamentally Hong Kong? —— DELTA FOUR 1984 – 2044 ” או 建基香港 – 三角四方 1984 －2044 בסינית מתייחס לתשע ערים הנמצאות בדלתה של נהר ה Pearl, הערים, ביניהן Guangzhou, Shenzhen, Hong Kong, Macau, הולכות להיות חלק מהמרחב העירוני הגדול ביותר בעולם, המשתרע סביב המפרץ של שפך הנהר. כל השטחים שבין הערים, כולל חלקים ניכרים של הים שייובשו, יהפכו למגה עיר בת כמאה מליון תושבים המשתרעת על 4000 קילומטרים מרובעים, אבל כזו שאפשר יהיה להגיע מכל מקום אל כל מקום בה תוך פחות משעה, בעזרת רשת עתידנית של מנהרות, גשרים וכבישים מהירים. יהיה מעניין לראות את זה.

קורבו באמריקה

היה לי ויכוח עם מישהו לא מזמן. אני טענתי שמבנה הסינמטק שבקייברידג מסציוסטס
Carpenter Center for the Visual Arts הוא המבנה היחיד של לה קורבוזיה בעולם החדש.

בר הפלוגתה שלי חלק עלי וטען שמבנה האומות המאוחדות בניו יורק תוכנן על ידו. מסתבר ששנינו טעינו.

מבנה האו"ם בניו יורק הוא של מישהו בשם Wallace K. Harisson. לה-קורבוזיה רק תרם לו כמה רעיונות, כמ גם האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. על כך למדתי בביתן של ברזיל בביאנלה לאדריכלות בוונציה.

אוסקר נימאייר גם "תרם רעיונות" ללא מעט בניינים בישראל, כמו למשל קמפוס אוניברסיטת חיפה, שבניגוד לאופן בו מציגים את זה, לא נבנתה בדיוק על פי התכנון שלו. אני תוהה מי אשם באפלוליות של קומות ה 600 וה 700 שם, כשמיקום הבניין מתחנן לפתיחה אל הנוף המדהים מולו הוא ניצב. האם זה נימאייר או מי שסירס את תכניותיו.

אבל גם אני טעיתי. בביתן של ארגנטינה בביאנלה, גיליתי שיש ב La Plata שליד בואנוס איירס בית שתכנן לה קורבוזיה, casa Curutchet שמו. בתצלום מטה הוא מחזיק דגם של הבניין

ככה נראה הבניין היום. צריך לזכור את זה אם אי פעם אגיע לארגנטינה.

לעזוב את אפריקה

אף אחד לא רוצה להשאר באפריקה, זה ברור. לא ברור לי למה המצב כל כך על הקרשים כמעט בכל מקום ביבשת העשירה הזו, אבל זה ככה. כל מי שיש לו מספיק כוח, שכל ואנרגיה בורח משם.

יש סיבות ידועות: מדינות שעוצבו על ידי שלטון קולוניאלי שהן בעצם אוסף של שבטים עוינים, שלטון שהועבר מהשולט הקולוניאלי למקורבים ילידים מושחתים המשרתים את אותן המדינות ששלטו שם קודם. אבל ברמה הפרוזאית ביותר,  הומחשו לי הסיבות דווקא בביתן אחד בביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה, הביתן של "אדריכלים אפריקאים צעירים".

את הביתן, שהיה ממוקם באחת הסמטאות של וונציה, לא במתחם הראשי, היה אתגר למצוא, אבל התעקשתי – הייתי סקרן מה אמצא בו. ומה שמצאתי היה מדכדך. אולי פרוייקט אחד, באי לאמו שבקניה (הייתי שם וגם כתבתי על זה..) של בית מלון מחומרים טבעיים. אבל הרוב, היו דברים כמו "גדר לשוק גמלים". עוד יותר מדכדך היו הטקסטים המופלצים שליוו כל בדל עשייה שכזה, כאילו שהמילים הגדולות, המכילות את כל מילות המפתח הנדרשות, יכולות לכסות על העובדה שבאפריקה, הדבר היחידי שמשגשג הוא נגיף האבולה. ראו למשל הטקסט הזה, של ארכיטקט מגאנה, בשם Corbina Banning. מסתבר שהגדר היא לא סתם גדר, אלא field of operation…נו שויין.

ראבאק, כולה גדר של שוק גמלים.. לא ברור למה הארכיטקט הזה נמצא באריזונה ולא בגאנה?

אפריקה מתרוקנת מהמוצלחים שבתושביה, ולנו אין שכל לנסות ולקלוט, מרצון – לא מכפיה, ולו מתי מעט מהם. יש פה כ 50 אלף מבקשי מקלט שמשרד הפנים פשוט לא מטפל בבקשות המקלט שלהם, כדי שיוכל להמשיך ולקרוא להם "מסתננים", כדי שיוכל להמשיך ולצפצף על החוק הבינלאומי. לפחות יש את בג"ץ, שנראה היום כמו עלה תאנה נידף בסרט פורנו, שלפעמים מכסה חלקית איזו ערווה.

יצא לי להכיר כמה ממבקשי המקלט הנמצאים פה בחיפה, ולנסות ולסייע לכמה מהם: בחיפוש דירה, בפניות לביטוח לאומי, בעזרה לקבל את שכרם מהמעבידים שלהם. כל אלו שפגשתי, הם אנשים נמרצים, אינטליגנטיים, עובדים קשה. הלוואי עלינו עוד כאלה.

גם בתל אביב, בכל פעם שאני עובר באזור התחנה המרכזית, אני רואה את היזמה, המרץ וההשקעה של מבקשי המקלט מאריתראה וסודן. על כל מסעדה אתיופית שפתחו עולי "ביתא ישראל", שברובן קשה למצוא אוכל של ממש, אלא הן יותר מיסבאות, יש עשר מסעדות אריתראיות וסודניות המתפקדות כמו שצריך, למרות שהן ברובן צריכות "מנהל קש" ישראלי, בחלק מהמקרים ערבי ישראלי שיושב לו ומעשן נרגילה כל היום בעוד האריתראי, הבעלים האמתי שלא יכול לקבל רישיון עסק, מתרוצץ, עובד קשה ומתפעל את העסק. מזכיר את השותף הארי שיהודים היו צריכים להכניס, בתקופת הביניים לפני שנשלחו סופית למחנות. אין לי ספק שיש פה תהליך של ברירה טבעית, שמביא אל פיתחנו את היותר מוכשרים, היותר נמרצים מתושבי המדינות האלה.

אבל זה טבעי. להגיע מאתיופיה הקריטריון היה אך ורק קשר ליהדות. להגיע מאריתראה הקריטריון הוא יוזמה, מרץ, כושר השרדות. כוח לשרוד את החטיפות והעינויים של הבדואים בסיני.

פספוס רציני. זוהי אוכלוסיה נוצרית אדוקה, שבסכסוך האזורי שלנו תהיה תמיד או נייטרלית או לצידנו. שמוכנה לעבוד קשה, במלאכות שכל הבכיינים בשכונת התקווה שרוצים להעיף אותם מפה, בחיים לא יסכימו לקחת. הם גרים בדירות שאף ישראלי לא היה מוכן לגור בהן, תאמינו לי – ראיתי לא מעט מהדירות האלה.

אבל אנחנו לא חושבים משום מה שמדינה עם כלכלה מפותחת כמו שלנו יכולה לקלוט 50,000 איש. בירדן יש היום 615,000 פליטים סורים. בעיראק 215 אלף. בטורקיה 843 אלף. בלבנון 1,185,000. כן: מיליון מאה שמונים וחמישה אלף. רק אתמול פתחה טורקיה שעריה ל-60,000 פליטים כורדים שברחו מאימת דאע"ש ונכנסו אליה. שישים אלף ביום אחד. אבל אצלנו 50,000 פליטים זו סכנה מספיק גדולה כדי לכלוא אנשים ללא משפט, ואיום על הזהות היהודית של המדינה. פחחח…

חבל שאפריקה מתרוקנת בדיוק מאותם האנשים שהיו יכולים אולי להוציא אותה מהבוץ, אבל האנשים האלה כבר הרימו ידיים מאפריקה. הם היו מעדיפים להגיע לאירופה, שם הם יכולים להסתופף בוונציה תחת הגשר, במרחק נגיעה מיאכטות אדירות מימדים של מיליארדרים, המגמדות את בתי וונציה, ולנסות למכור משקפי שמש מזויפים. למה הם עושים את זה כולם באותו מקום במקום להתפזר בעיר? יש לי חשד ששוחד לשוטר מקוף ספציפי אפשר להם לעמוד במקום הזה דווקא.

ישראל היא ברירה פחות טובה מבחינתם, גם אם היינו מתייחסים אליהם אחרת. כי באירופה אפשר לחיות רק מהפירורים שנופלים מצלחות האירופאים. יש אפילו לא מעט ישראלים שעושים זאת. אבל בהינתן שהם כן הגיעו הנה, במאמץ אדיר מבחינתם, ישראל תהייה נפסדת אם לא תקפוץ על ההזדמנות ותקלוט אותם בצורה מסודרת, מבחירה.

וזה עוד כשחושבים עליהם כ"משפרי תנאים", לא ככאלו שנמלטים – כי הברירה של כל אלו שעדיין לא גורשו מפה היא או מוות או שרות כפיה לכל החיים בארץ מוצאם. אבל כל מי שעוד נשאר כאן, מסודאן ואריתראה, הוא בדיוק כזה. אלו מדינות שהחוזרים אליהם לא מאריכים חיים. אלו אנשים שעל פי אמנות שישראל חתומה עליהם, אסור לה לגרש. אבל בלי שום קשר, ישראל יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי בורחים מאפריקה, אפילו כמה מאות אלפים, גם כאלה שסכנה ברורה ומיידית לא מרחפת מעליהם, וכדאי לה לעשות את זה.

נכון, זה יפגע בהכנסות קבלני כוח האדם המביאים פועלים זרים, שרובם קיבלו רשיונות בזכות היותם אנשי ש"ס (בתקופת אלי ישי) או אנשי ליכוד.  אבל למדינת ישראל ככלל, כדאי לקלוט את האנשים האלה. הם הולכים להיות נכס כלכלי, לא נטל. רק צריך לאפשר להם להתפזר בארץ, לא להישאר בדרום תל אביב. בחיפה למשל, אין את החיכוכים האלה, כי אין פה ריכוז כזה גדול.

פעם הייתי אומר שזה בגלל שאין בחיפה הרבה לאומנים גזעניים, אבל ההפגנה בה השתתפתי בזמן מלחמת צוק איתן גרמה לי לחשוב שנית על זה. כי ראיתי שם רצח בעיניים, של האנשים שמעבר לרחוב מוריה, שאני חושד שהיו רובם חיפאים.

ואפרופו גזענות: רשות האוכלוסין וההגירה מפרסמת כל רבעון מסמך מעודכן עם "נתוני זרים בישראל". הטבלה מטה היא מתוך הדו"ח של הרבעון השני, 2014.

שימו לב לנתון על "תיירים ללא אשרה בתוקף", 93000 איש. לא במקרה הנתון הזה מעודכן ל סוף 2012. כי מה שמסתתר מאחורי השורה הזו הם כל אותם האנשים שבאו הנה לעבוד, "לגזול עבודה מפי הישראלים" על פי הדמגוגיה של שרי הפנים, שהגיעו כתיירים ונבלעו בשטח. אף אחד לא מעדכן את המספר הזה, כי אף אחד לא מוטרד ממנו. ולמה? כי פה מדובר בעצם על "מסתננים השוהים כעת בישראל שצבע עורם לבן". מספרם כפול מהמספר בשורה הראשונה, שם הניסוח היה צריך להיות: "מסתננים השוהים כעת בישראל שצבע עורם שחור".

אם מסכמים את "עובדים זרים לא חוקיים" עם "תיירים ללא אשרה בתוקף", מגיעים ל 106,568 בעלי עור לבן הנמצאים פה שלא ברשיון, לעומת 48,212 בעלי עור שחור. אבל רק את בעלי העור השחור רוצה הממשלה לכלוא ללא הגבלת זמן, ולגרש באמצעים מפוקפקים למדינות לא ידועות. רק את האנשים שהגיעו הנה כדי להימלט ממוות או עבדות אנו רוצים לגרש.

צייר: דוד ריב

את הפולנים, הרומנים, הקולומביאנים שבאו הנה לא מסכנת חיים אלא רק מטעמים כלכליים נטו, אנו מקבלים בעצימת עין ברורה. כי אנו יודעים שאנו צריכים את מבקשי העבודה האלה. רק שלא יבלטו לנו בשטח עם עור שזוף מדי.

בביאנלה לאדריכלות

כבר כתבתי לא מעט רשומות בעקבות הביקור בביאנלה בוונציה, שבשנים זוגיות היא לאדריכלות ובשנים אי זוגיות היא לאמנות, אז הנה סקירה קצרה של כמה ביתנים שיתכן שאפשר היה לכל אחד להקדיש רשומה ארוכה אפילו, אבל יללה, צריך לעבור הלאה.

הביתן הישראלי: שוכן אחר כבוד משמאל לזה האמריקאי, במקום מאד מרכזי בגני הביאנלה. ביתן צנוע אך יפיפה, מודרניסטי בקטע טוב. השנה הציג הביתן ארבעה "פלוטרים" ששרטטו בעזרת חוד על משטח של חול מפות של המדינה כולה, של ערים, של בתים ושל דירות. ואז מחקו אותם ושרטטו מחדש. היה גם מרתק רעיונית וגם יפיפה חזותית. אחד הביתנים הבודדים שהתצוגה בהם הייתה גם נגישה וגם בעלת תכנים.

הביתן הברזילאי, היפה בפני עצמו, מפוספס על ידי רבים מהמבקרים שלא יודעים שיש עוד ביתנים מעבר לתעלת המים שתוחמת את הגנים. אם חשבתי שאדריכלות ברזילאית היא בעיקר אוסקר נימאייר, שאותו מכירים במקומותינו יותר, כי ברח הנה תקופה מסויימת מאימת החונטה הצבאית בברזיל, והספיק לתכנן פה את קמפוס אוניברסיטת חיפה ועוד כמה פרוייקטים, וכמובן תכנן מדף חלק את כל עיר הבירה של ברזיל.. ובכן, טעיתי. ברזיל היא מעצמה של אדריכלות מודרנית, כנראה מעצמה של עוד הרבה דברים, חוץ מסמבה ומולטיות חשופות שת. גיליתי שם ארכיטקטים כמו למשל Lucio Costa ועוד רבים ומעולים. למשל הקפלה הקטנה הזו:

ובכל זאת, נדף מהביתן ריח חמוץ של תסכול, על שהמבקרים ה"נחשבים" לא סופרים את האדריכלות של ברזיל, ורובם אפילו לא מכירים אותה. טוב, אז אני סופר. אחד הביתנים הכי מרשימים בביאנלה לדעתי. וגם למדתי שיש בברזיל אפילו בניין של לה קורבוזיה.

הביתן המצרי אדיר בגודלו, יחסי אולי לגודל המדינה אבל יחסי הפוך לכמות הארכיטקטורה שנבנתה שם במאה השנים האחרונות. יש כמובן את אדריכלות לבני הבוץ של חסן פהמי, אבל היא לא ממש התאימה לתמה של השנה – מאה שנים של מודרניזם. אז הדבר היחיד שבאמת היה שם בתצוגה רלוונטי לנושא היה הווילה של אום כולתום, סוג של באוהאוס קהירי.

הביתן הבלגי, הראשון אליו נכנסתי, הציג תערוכה סביב דפים מתוך ספר על "השינויים הלא פורמליים שאנשים מכניסים בבתיהם", סוג של אדריכלות בעולם האמתי. אולי בגלל שעדיין לא הייתי רווי, אהבתי מאד. תערוכה צנועה, יפה ועמוקה. שווה. הספר, אזל לצערי.

רשמתי לעצמי לחיוב גם את הביתנים של מקסיקו, וקרואטיה אבל אני כבר לא זוכר למה בדיוק. הביתן של מכסיקו הזכיר לי את גלויות הצבע שקיבל כל מי שפעם קנה שתי חבילות של מרגרינה. אני עדיין זוכר את תמונת הספריה הלאומית של מקסיקו, המצויר כולו. חבל ששכחתי מהתמונה ההיא כשביקרנו במקסיקו סיטי, בחג המולד של 1996.

והיה הביתן האלבני. כמעט שפסחתי עליו, מה כבר יכול להיות במדינה כה עניה? ידעתי על מאות אלפי הבונקרים שנבנו שם במצוות הרודן אנוור הודגה, שאף אחד אין לו מושג מה לעשות אתם היום

אבל אדריכלות? טוב, אז לא אדריכלות, אבל אמנים מעולים יש להם לאלבנים. לאחד מהם Anri Sala הולכת להיות במוזיאון תל אביב תערוכה שלא כדאי להחמיץ. אמן אחר, Adrian Paci הציג בתערוכה עבודת וידאו בשם The column.

עבודה מהפנטת, המתחילה במחצבת שיש בסין, שבה נחצב מההר גוש שיש גדול, מובל לספינת משא, זו שבתמונה מטה, ומהלך ההפלגה הופך לעמוד שיש גדול עם כותרת קורינתית, על ידי צוות של אומני אבן סיניים המפליגים באוניה.

וכשהגעתי למחרת לנמל של ה Arsenale, האתר השני של הביאנלה, שם היה, לתדהמתי, העמוד. עכשיו, כשאני כותב את הרשומה, בדקתי וגיליתי שהעמוד כבר הוצג בכמה מקומות אחרים בעולם קודם. זה לא שהספינה שטה מסין היישר לוונציה, אל נמל הארסנלה. קצת הוריד לי מה"הילה" של העבודה, אבל עדיין, שווה צפיה – מאד. 

הביתן של קוריאה הוא הביתן האחרון שהתווסף לגני הביאנלה, אחרי שכביכול כבר לא היה יותר מקום. הביורוקרטיה הוונציאנית אישרה לדחוס אותו על הגבעה שמאחרי הביתן היפני (שהיה השנה ממש מאכזב) בתנאי שהוא ייצג את שני החלקים של חצי האי הקוריאני. בפועל, הביתן הוקם כמובן על ידי דרום קוריאה, ביתן קטן, חכם, כמעט גאוני, מעט המחזיק את המרובה. וכן, הייתה שם תערוכה שייצגה גם את צפון קוריאה. יש חברת נסיעות המארגנת סיורים בצפון קוריאה, שגם ישראלים ללא דרכון זר, יכולים להשתתף בהם. ומנהל החברה, "מעסיק" אדריכלים וציירים בצפון קוריאה בתכנוני נייר וציורי כרזות כמו למשל זו למטה.

אבל יש גם בניה בצפון קוריאה, מגלומנית כמו המנהיגות שלהם, כמו הבניין הזה שכנראה לא הולך להיגמר אי פעם. לא שהם מסוגלים לספק חשמל לכל הבניינים האלה – בלילה הם כולם חשוכים.

בניין שזכה להמנות בין "שבעת הבניינים הגרועים ביותר בעולם".

הביתן הפיני, בנפרד מהביתן הנורדי, הקים לידו שני מבנים ארעיים, אחד מעץ, על פי מסורת פינית, ואחד מבמבוק, על פי מסורת דרומית יותר. כך נראה מבט כלפי מעלה מתוך מבנה העץ…

הביתן של קוסובו, שמוקם בתוך חלל הארסנלה, גנב רעיון מ Ai Wei Wei ובנה ביתן משרפרפי עץ מסורתיים בקוסובו

אלא שאלו היו כולם חדשים, לא כמו אלפי השרפרפים ש  Ai Wei Wei ליקט מאלפי בתי תה בסין והביא לברלין, לתערוכה בה היינו לא מזמן.

הביתן האוסטרי הכיל דגמים בקנה מידה של 1:500 של כל בתי הפרלמנט בעולם. היה מעניין להשוות גדלים של כמה מהם, כמו למשל זה של עומאן משמאל  מול זה של פלסטין בראמאללה, מימין.

הפרלמנט הישראלי, נראה שם סביר בגודלו יחסית לגודל המדינה. אבל כמות התחיקה הנלוזה היוצאת ממנו, כמו למשל החוק "למניעת הסתננות" שבג"ץ פסל השבוע, מגמדת לא מעט פרלמנטים שגדולים ממנו פיזית.

הביתן האינדונזי התמקד בשיטות בניה מסורתיות בעץ, במבוק, אבן ועוד. מהתמונות והסרטים נראה שיש שם מסורת מפוארת של בניה. גם באבן – הפירמידה הבודהיסטית הגדולה ב Borobudur היא אחד מפלאי העולם שנמצאים גבוה ברשימה שלי של דברים לראות לפני שאתפגר

גם שם סיפקו timeline שהשווה ציוני דרך באדריכלות עולמית למה שקורה אצלם. ושם שמחתי לראות, שקיבל הכרה כלוב הפינגווינים המופלא שתכנן בלונדון קרוב המשפחה של זוגתי, sir Berthold Lubetkin. (שני משמאל בשורה העליונה מטה)

עוד רשומות מהביאנלה

הביתן האוסטרלי

האוסטרלים בונים כרגע מחדש את הביתן שלהם בגני הביאנלה בוונציה, וזה עושה רושם שהולך להיות ביתן מרשים (גם הקודם היה יפה..). בינתיים, הם בנו לתקופת הביאנלה לאדריכלות השנה, ביתן וירטואלי – רעיון מגניב, הצצה אל עתיד אפשרי אחד.

היה להם אוהל בשטח היריד, ובו נקודת גישה לרשת כדי לאפשר לאנשים להוריד לטלפונים הניידים שלהם את היישומון (אפליקציה) Augmented Australia ש"הכיל" את "הביתן" שלהם, והיו שם מעמדים עם תיאור תכולת הביתן: 22 בניינים שתוכננו באוסטרליה אך לא נבנו מסיבות שונות. לא מעטים מהם הצעות לתחרויות שגם אם זכו, לא בהכרח נבנו. מחצית מהבניינים שלא נבנו היו אדריכלות עכשווית ומחציתם מתקופות מוקדמות יותר.

את הבניינים עצמם, האוסטרלים "בנו" בכיכרות ומרחבים שונים של העיר וונציה. הישומון בטלפון החכם כיוון אותך עם מעין "רדאר" אל "אתר הבניה" כל בניין ובניין, ושם, אם הרמת את מסך הטלפון מול העיניים, ראית את הבניין ממוקם על רקע תמונת המקום עצמו, שסיפקה המצלמה האחורית של הטלפון. זה בעצם יישום של מה שנקרא "מציאות רבודה", Augmented reality בלע"ז. אם הסתכלת במסך הטלפון רחוק יותר מהמקום שבו "מוקם" הבניין, פשוט ראית אותו קטן יותר.

ניסיתי את זה פעם או פעמיים, רק במקומות בהם היה Wi-Fi. גלישה סלולרית עם SIM ישראלי בחו"ל היא תענוג יקר, מאד. זה עבד, אבל לא באמת אפשר היה ממש להתרשם מהבניין עצמו, ולא תמיד הבניין "ישב" במדויק באתר בו מיקמו אותו. אבל זהו רק עניין של זמן וכושר חישוב עד שבאמת זה יהיה בזבוז להקים ביתן פיזי של ממש. היישומון מספק גם את כל המידע על הפרוייקט שלא נבנה, בטקסט ותמונות, ויכול לספק קישורים מידיים לחומר נוסף. יש לסוג הצגה כזה, בפוטנציה, יותר יתרונות מחסרונות.

זהו צילום מסך של הישומון

זהו תיאור הישום מחנות Google Play

"Augmented Australia will be a new and technologically cutting edge picture of unbuilt visions and dreams for Australian architecture. Responding directly to Rem Koolhaas’s theme of one hundred years of modernity, digital reconstructions of 11 historic unbuilt public projects show the tensions faced by Australian architects in dealing with national identity, modernization and a constant desire to be international. Complementing these historic engagements with modernism, 11 contemporary unbuilt projects show an Australian architecture that is confidently global in outlook, critical in its stance on issues like environment, and visionary in its bold formal propositions for the future Australian city."

לאיטליה יש גבול

איטליה משתבחת בזה שיש לה "גבול טבעי" עם כל שכנותיה. עם אוסטריה, הגבול הזה הוא קו פרשת המים באלפים, קו שחלקו עובר על קרחון.

עד כאן טוב ויפה. עד שהגיעו בני האדם, והתעקשו לגדל ולאכול בעלי חיים. ובשביל לייצר את הבשר הזה עבורם, וגם את החלב והצמר, צריך לגדל מיליארדי בעלי חיים. התעשייה הזאת היא הגורם המשמעותי ביותר לפליטת גזי חממה, יותר מכל אמצעי התחבורה בעולם יחד, יותר מיצור החשמל בעולם כולו. חלק גדול מהגז הנפלט הוא מתאן, הנוצר מנפיחות בעלי החיים, וגז זה גם תורם לכל יחידת משקל הרבה יותר להתחממות הגלובלית מאשר פחמן דו חמצני (CO2).

איך זה קשור לגבול בין איטליה לאוסטריה? פשוט. בשר –> גזי חממה –> התחממות גלובלית -> עליית הטמפרטורה –> הקרחון בראש האלפים החל להתמוסס. אז קו הגבול בין שתי המדינות השתנה. ולא רק זה, הוא משתנה כל הזמן, משעה לשעה אפילו. גם הגבול של איטליה עם שוויץ וגם עם צרפת זז.

למי זה בכלל אכפת? מסתבר שגם לאיטלקים וגם לאוסטרים. נכון, הם עדיין מסכימים שהגבול הוא קו פרשת המים. אבל הם רוצים לדעת, למען הסדר הטוב, איפה בדיוק הקו הזה בכל רגע נתון. נאמר אם מישהו יזדמן שם למעלה אל ראש ההר, וישבור רגל. את מי הוא צריך לתבוע?

אז הם הקימו מתקנים מצדי הקרחון, המודדים אותו בלייזר באופן רצוף יום ולילה, מצויידים במערכת GPS מאד מדויקת הם מתווים את קו הגבול בכל רגע ורגע. אם יורד שלג, הגבול זז. אם יש שמש ויש המסה יותר מהירה, הגבול זז. אם הרוח מעיפה את השלג, הגבול זז. והמתקנים האלה, משדרים באופן רצוף את ממצאיהם לשתי המדינות, ושם מפקחים יכולים לראות בכל רגע נתון על צג את קו הגבול. מרתק מן הסתם להסתכל על זה, בערך כמו להסתכל על צבע מתייבש, אני מניח.

בביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה, הייתה במבנה ה"ארסנלה" תערוכה בשם monditalia, איטליה היום. שם יכולת להניח דף נייר ועליו מפה של אזור הקרחון תחת פלוטר, ללחוץ על כפתור ואז הפלוטר היה משרטט לך על גבי המפה את קו הגבול לאותה השניה ממש. בעצם, יתכן שעד שהוא גמר לשרטט את הקו, חלקו הראשון של הקו כבר לא היה מדויק. אולי בגלל זה הם בחרו טוש עבה לפלוטר…

אולי זה משל לזה שאתה לא יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים.

עמדתי מול הפלוטר הזה, וחשבתי לעצמי עד כמה טוב לאיטלקים. לכל בעיות הגבול שלהם, ואין הרבה כאלה, יש פתרון הנדסי. הפתרון אולי מסובך ומתוחכם, אבל הוא משחק ילדים לעומת מה שנדרש פה באזור בכדי שלמדינת ישראל יהיו גבולות שמישהו בכלל יודע מהם.

ולא שלא היו לאיטלקים ענייני גבול. הגבול הדרומי שלהם עבר בזמנו בלוב ובאתיופיה, והם לא היו מעצמה קולוניאלית סימפטית במיוחד. בלוב, הם בנו מחנות ריכוז במדבר והעבירו לשם שליש מהאוכלוסיה. מאות אלפים מתו במחנות האלה, שגם את הארכיטקטורה שלהם הם הציגו לראווה שם, בביאנלה לאדריכלות. אבל היום, בניגוד לעם היושב בציון, האיטלקים כבר בשלב הפוסט-קולוניאלי של הלאומיות שלהם. הם הבינו מה חשוב: לעשות חיים, ללכת לים (לא כדי להפציץ ממנו את עזה), להשתזף, ואחרי כן לאכול טוב בטרטוריה הצופה על הגלים. ובונגה-בונגה מפעם לפעם.

אצלנו לעומת זאת, יש החושבים שגדר ההפרדה היא בפועל קו הגבול. אלא שתוואי הגדר פרקטלי, מרוב רצון לנגוס במובלעות הפלסטיניות בינות לגושי ההתיישבות, ורק שליש ממנה נבנה (מה שממחיש שלא הגדר היא שהפסיקה את הפיגועים). ובכל מקרה, זוהי גדר "רק לצרכיי בטחון", לא?

ויש החושבים שצריך לשרטט את הגבול כך שלא יהיו יותר יהודים במדינה הפלסטינית ולהפך. מה שמביא אותי לפריט המסוים מטה, מהתצוגה בביתן הדרום אפריקאי בביאנלה, שתיאר את קוי הגבול בין מדינת הלבנים של דרום אפריקה ל"מדינות" האוכלוסייה השחורה (מסומנות בלבן דווקא), שבהן ירוכזו כל השחורים.  קצת מזכיר את תוואי גדר ההפרדה שלנו. המטרה מנוסחת שם ליד המפה במפורש, בהחלטת ממשלה: אפס אזרחים שחורים במדינה הלבנה.

גם אצלנו יש לא מעטים, אפילו רבים, ש"קו גבול" שכזה לא נראה להם מופרך. בכל אופן פחות מופרך ממדינה דו-לאומית בין הים לירדן.

מגדל תצפית השמש על שם איינשטיין

איך יודעים שמבנה מסוים הוא ציון דרך ארכיטקטוני? אם הוא מופיע ב timeline האדריכלי בביתן של מוזמביק בביאנלה לאדריכלות, השנה בוונציה. את ציר הזמן הזה המסומן בשנים, מבנים ואדריכלים, הם שמו במקביל להתפתחויות הארכיטקטורה במוזמביק. במפתיע, הוקמו לא מעט בניינים לא רעים בבירה מפוטו, בזמן שהפורטוגזים שלטו שם, אבל מאז קבלת העצמאות עושה רושם שחדלה שם הבניה שאינה מקש וקרטונים קרועים.

ואם אותו בניין מופיע גם בציר הזמן של ביתן איחוד האמירויות (לא בקנה מידה), לבטח אפשר לטעון שהוא בניין איקוני. אצל האמירויות דווקא יש מה לראות על ציר הבנייה המקומית, ביחוד מאז שיש להם יותר כסף ממה שהם יודעים מה לעשות אתו.

זה הבניין המופיע בשני צירי הזמן האלה:

מויקיפדיה: מגדל איינשטיין (בגרמנית Einsteinturm) הוא מצפה כוכבים בפארק המדע על שם אלברט איינשטיין בפוטסדאם שבגרמניה. את המגדל תכנן האדריכל אריך מנדלסון עבור האסטרונום ארווין פינלי פרוינדליך, ומטרתו המקורית הייתה לספק תצפיות תומכות כדי לאשש את תורת היחסות של אלברט איינשטיין. הרעיון לבניין הועלה לראשונה ב-1917, הוא נבנה בשנים 1920-1921 אחרי מסע התרמה, והחל לפעול ב-1924. המצפה פועל גם כיום ומשמש לתצפיות על השמש, כחלק מהמכון האסטרופיזי של פוטסדאם. האור מן הטלסקופ מוקרן למעבדות שבתחתית המגדל.עדיין מויקיפדיה: זהו אחד הפרויקטים החשובים הראשונים של מנדלסון, והוא יצר אותו כשריכרד נויטרה הצעיר עדיין היה חלק מהצוות שלו. כיום זו אחת מעבודותיו המוכרות ביותר של מנדלסון. הקירות החיצוניים נועדו תחילה להיות בנויים בטון, אבל בשל קשיי הבנייה נבנה רוב הבניין מלבנים וצופה בסטוקו. ב-1999 עבר הבניין שיפוץ מלא לרגל יובל ה-75 שלו, ותוקנו בו בעיות של לחות והתפוררות. לעתים קרובות מוזכר הבניין כאחת הדוגמאות הבולטות הבודדות לאדריכלות אקספרסיוניסטית.

הבנין אכן אקספרסיוניסטי לעילא, מין ממתק אדריכלי כזה, מה שנקרא Folly באדריכלות, קרי – בניין שנבנה לגמרי כקישוט, אבל הופתעתי לראות שהכניסה אליו לא אפשרית כי הוא משמש, עד היום, לתצפיות על השמש. אפשר לבקר בו רק בתאום מראש, הרבה זמן מראש, ורק בתקופה קצרה בה הוא לא מתפקד. אינשטיין אגב, לא התלהב מהבניין, וכך מסופר על זה בויקיפדיה: "על פי השמועה, מנדלסון לקח את איינשטיין לסיור ארוך בבניין אחרי השלמתו, וחיכה לשמוע ממנו מחמאה כלשהי. המגדל, אף כי היה בנוי בהיגיון ומתאים לחלוטין למטרתו, בלט בשטח כמו "ספינת חלל כעורה". איינשטיין לא אמר דבר, אבל כמה שעות לאחר מכן, בזמן פגישה עם עמותת הבניין, הוא לחש פסק-דין בן מילה אחת: "אורגני".‏^[1] מנדלסון עצמו אמר שהוא תכנן את המבנה בעקבות דחף לא-מוסבר, וכי המגדל הגיח מתוך "המסתורין הסובב את היקום של איינשטיין".‏^[2]"

מעניין שאת דעתו של איינשטיין, שהיה פיזיקאי לא רע, ביקשו אנשים בנושאים שבהם לא היה לו מושג ירוק, והוא הפך מעין אורים ותומים לכל דבר ועניין, כמו למשל אדריכלות, או כשחבר הלאומים פנה אליו כדי שיענה לשאלה "על שום מה מלחמה" (על חליפת המכתבים בינו לבין זיגמונד פרויד בנושא, כתבתי כאן).

הבניין מעלה, בו ביקרתי במהלך ביקור בברלין כמה שבועות לפני נסיעתי לוונציה, לביאנלה (קצת הגזמתי השנה עם הנסיעות, אני מודה…) נמצא למעשה בפוטסדם, עיר לווין של ברלין, שאליה מגיעים ברכבת הפרוורית S7 תוך כחצי שעה. מתחנת הרכבת לוקח עוד כ 20 דקות הליכה בעליה מתונה להגיע את הגבעה המיוערת הזרועה מצפים אסטרונומיים ישנים ויפים כאלה (כמו השלושה בתמונת הכותרת של הרשומה). כל הקמפוס שם עושה רושם של מקום מעולה לעשות בו את הפוסט דוקטורט, למי שעושה אותו באסטרופיזיקה.

ישנה גם הסקיצה לבניין, שראיתי בזמנו פה בחיפה בתערוכה על אריך מנדלסון, שבנה בין היתר את בניין בית החולים בו נולדתי.

נתקלתי במגדל איינשטיין לא מזמן גם במוזיאון חיפה לאמנות, בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב לשנת 2013 המוצגת כעת. אמיר יציב הדביק צילום של המגדל, ללא העלווה הירוקה של העצים שסביבו, על רקע המדבר של יוטה בארה"ב, שם סיים אריך מנדלסון את הקריירה שלו, לא באופן בו הוא היה רצה שיזכרו אותו, בתכנון "ישוב גרמני טיפוסי" שנבנה שם בבסיס חיל האוויר האמריקאי כדי שמטוסי ארצות הברית יוכלו להתאמן בהחרבה אפקטיבית של בתי האזרחים הגרמנים. בניין אחד נשאר עומד, וגם תמונתו שם בתערוכה. 

לחיל האויר האמריקאי לא הייתה הזדמנות לבדוק את עצמו כל שנתיים, כמו שחיל האוויר הישראלי עושה על בתי רצועת עזה….  אותו אמיר יציב אגב, הציג לא מזמן גם תערוכת צילומים של עיר האימונים "דטרויט" שבנגב, המדמה את השטח הבנוי של עזה. איך שהכל קשור..

 

 

זכרונות

הרושם הראשוני שלי מהביתן של רוסיה בביאנלה לאדריכלות השנה היה שהקפיטליזם חזק שם אפילו יותר מאשר בארה"ב. הביתן היה מסודר כמו יריד מסחרי של חברות, שכל אחת מציגה את מרכולתה מתחום כלשהו הקשור לאדריכלות. אבל במבט שני הבנתי שהחברות האלה הן פיקטיביות, וזו פשוט דרך להראות סל של רעיונות, חלקכם חכמים וחלקם משעשעים, הנוגעים לאדריכלות.

היה למשל הדוכן הפינתי ליד הכניסה של משרד האדריכלים   Lissisitzky כביכול ממשיכי דרכו של האמן הקונסטרוקטיביסטי Lissitzky  (אליעזר) El ששלח ידו כמעט בכל מדיום של אמנות, כולל איור הגדות של פסח. משרד שכביכול מיישם את עקרונות הקונסטרוקטיביזם באדריכלות עכשווית. משעשע.

והיה הדוכן של חברה מסחרית שכביכול מציעה לקהל סוג חדש של Dacha, אותה בקתת סוף שבוע שיש ללא מעט מתושבי רוסיה, גם אלו שלא עשירים במיוחד. זו בקתה קטנה, על שטח אדמה קטנטן באזור בו הקרקע לא יקרה, למשל באזור כפרי נידח או לאורך פסי רכבת, היכן שאף אחד לא רוצה לגור. הדאצה הרוסית הפכה לשילוב של בקתת נופש ומחסן, כמו אותם מחסנים שאפשר לשכור בארה"ב בכדי לאחסן בהם את כל הזבל שאתה לא צריך אבל ששכנעו אותך בכל זאת לקנות. 

היו שם מספרים על מספר יחידות האחסון העומדות לרשות האמריקאים. בדקתי, ואכן, יש בארה"ב (נכון ל 2009) 58000 אתרי אחסון כאלה (וכ 3000 מתווספים כל שנה) ששטחם יחד היה  218,322,144 מטרים רבועים, בערך שלש פעמים השטח של האי מנהטן, כמטר מרובע של אחסון פרטי לכל אמריקאי.

זו תופעה די ייחודית לאמריקאים, ויש ממנה גם קצת בקנדה ואוסטרליה. זה הפך אפילו להיות מעין Trope בסדרות טלוויזיה וסרטים, מקום בו טרוריסטים למשל יאכסנו את כלי הנשק שלהם, רוצחים סדרתיים מזכרות מקרבנותיהם ווולטר וויט, מ"שוברים שורות" את הררי המזומן שהרוויח ממכירת הסמים שייצר. ו

מסתבר שהרוסים חושבים (אולי) שבעלות על יחידת אחסון כזה היא המפתח לאורח החיים האמריקאי שאליו כולם משום מה שואפים. אז הם אומרים לעצמם – ממילא מה שיש לי בדאצה זה כל הזבל שכבר לא נאה לי לשים בסלון, אז למה לא לאחד פונקציות?

טוב, הדוכן הזה היה יותר סטירה על אוסף הגרוטאות שיש לרוסי הממוצע בדאצה שלו מאשר הצעה רצינית. אבל לי הדוכן הזה גרם להיזכר בכל אותם החפצים שהייתי שמח אם עדיין היו ברשותי היום, אלמלא נאלצתי לזרוק אותם מחוסר מקום. חפצים שהזכרונות שלי מקודדים בהם. כמו כמה וכמה מספרי הילדים שלי למשל, בתרגומים ארכאיים משנות הארבעים. ספרים זה דבר כבד, ובכל מעבר דירה, הם הדבר שאתה נוטה להשליך ראשון.

נזכרתי בעוד ועוד חפצים שהייתי שמח לראות ולגעת בהם היום, הייתי שומר לו הייתה לי אפשרות, כמו לאחת מכל עשר משפחות אמריקאיות, להחזיק מחסן ליד איזה כביש ראשי, במקום מוקף גדר ושמור, שם הייתי יכול לשמור את הדברים האלה במשך שנים, בלי שיצופפו לי את החדרים בהם אני חי. אם הייתה אפשרות כזו, אולי גם לא היינו צריכים לעבור דירה לפני עשור. כי החפצים הם שגדשו את דירתנו וגרמו לנו לחפש מקום אחר.

אז נכון שמעוננו הנוכחי נעים יותר ונוח מקודמו, חוץ מזה שיש בו יותר מקום לחפצינו. אבל גם פה, יש לא מעט דברים שגם אם היה לוקח לי שעה להגיע אליהם, לא הייתה עם זה בעיה. להפך, היה לי יותר מרווח בבית. ובסיבוב האחרון של ניקיון בארון הספרים נמסרו / נזרקו לא מעט ספרים שהייתה לי קצת צביטה בלב להיפרד מהם. ויש את כל החפצים שאם הייתי יכול לשמור עד שצאצאי יזדקקו להם, הייתי שומר. ויש את הציורים של אמי ז"ל שכרגע עדיין יש לי פתרון אחסון זמני עבורם, אבל לא לתמיד. ויש את המיצבים והציורים של זוגתי שתחייה שאין לנו מקום לאחסן, ועוד ועוד. אני בטוח שכל אחד יכול לחשוב על לא מעט דברים שכאלה.

בקיצור, אם הייתי יכול לשכור מחסן כזה, עשרה מטרים רבועים באיזה מקום, בזול, הייתי עושה את זה. אבל פה זה לא אמריקה, ועד כמה שאני יודע, לפחות באזור חיפה, אין דבר כזה. חבל.

קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
“FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

ברצפה

רצפה היא תכופות גם תקרה – תקרת הקומה שמתחת כמובן, והיא גם אחד ה"אלמנטים של ארכיטקטורה" שהיוו מושא לחקירה מושגית בתערוכת בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה. על התקרה כתבתי כאן ובכוונתי לכתוב גם על עוד כמה מאותם אלמנטים (למשל מרפסת)

חוץ מזה שתקרה לפעמים מכילה חלל שירות, הרצפה גם היא לפעמים צפה מעל חלל שסבך כבלים מסוגים שונים מתפתל בו. וגם ברצפה שאינה צפה יצוקים לא מעט דברים: צינורות חשמל ותקשורת ומים, ולפעמים יש בין חלקה היצוק לריצוף גם חימום, בעיקר במקומות קרים משלנו, אבל לא רק.

בניגוד לתקרה, אנו באים במגע ישיר עם הרצפה, וחשוב לנו איך היא נראית. בביאנלה התייחסו לריצוף כחלק מהרצפה, אבל גם לשטיחים, כמו למשל שטיח התפילה הזה מאפגניסטן

שהמוטיבים בו הם מסוקי קרב, מטוסים, טנקים, רימוני רסס, דברים חשובים. לפחות לשבט הפשטונים שנשותיו אורגות שטיחים אלה. השטיח בתמונה מעלה מהתקופה בה הם נלחמו ברוסים, ואף גירשו אותם.

ויש גם חדשנות טכנולוגית לא מעטה בנושא הרצפה, כמו למשל פרויקט הקיקסטרטר לפיתוח שטיח תפילה למוסלמים. שטיח הנטען סולרית או מהשקע, שמזכיר לך את זמני התפיחה, ושיש בו GPS, כך שכאשר מניחים אותו בכיוון הנכון, כשראשו פונה למכה, הוא זורח באור (ירוק כמובן) זרחני. יש יותר ממיליארד מוסלמים בעולם, ולמרות זאת הפרוייקט לא הצליח לגייס את הכסף בכדי לעבור לשלב היצור, ונשאר ממנו רק אב טיפוס שהוצג שם בביאנלה. חבל, דווקא רעיון מגניב.

היו עוד כמה רצפות חדשניות טכנולוגית, כמו למשל השטיח מקיר לקיר שכולו מלא חיישני לחץ, ובחיבור למחשב יכול לגלות האם קשיש הגר לבד נפל, או לא זז מספיק, או שהולך הלוך ושוב ללא מטרה, כי הוא שוכח לאן התכוון ללכת. דברים מהעולם האמתי. זהו מוצר שכבר אפשר לקנות, ואכן מותקן בכמה בתי אבות.

והייתה הרצפה המורכבת מאריחים השוקעים קצת כשדורכים עליהם, ומייצרים חשמל. רצפה כזו הייתה מותקנת בזמנו ברחבת הריקודים של דיסקוטק אחד בעיר אירופית, והחשמל מהרוקדים האיר את כל הרחבה באור יקרות. ואם אני לא טועה הרצפה הזו הותקנה מתחנת רכבת עמוסה אחת שבה עוברים ביום מאות אלפים, וגם שם זה עבד טוב. בצג שבתמונה מעלה יכולת לראות כמה ג'אולים של אנרגיה אתה מייצר כשאתה הולך או רוקד על הרצפה. מעניין למה לא רואים את זה ביותר מקומות. אולי כי זה קצת מטריד כשאתה מרגיש שהאריח שוקע תחת משקלך. אתה חושב שמשהו פה לא בסדר.

ובהקשר אחר: על הקשר בין רצפה מקורה ללא מקורה, בין פנים לחוץ, ועל הסיבה שבעטיה לרצפה בבתים רבים במקומותינו יש עובי מיותר, הבא על חשבון גובה התקרה, אפשר לקרוא כאן.

התחדשות עירונית

מכמה וכמה מביתני מדינות אירופה שהשתתפו בביאנלה לאדריכלות השנה, למדתי עד כמה הן השכילו ל"אתחל"  מחדש ערים שנהרסו כמעט לגמרי במלחמת העולם השניה. מילנו היא דוגמה אחת שאני זוכר, מהביתן האיטלקי.

זה היה תקוע אי שם בסוף ה"ארסנלה", ליד הביתן הסיני. בניגוד לביתן הסיני שהפנים את העובדה שאף אחד לא הולך להגיע אליו, ואכן לא היה בו בעצם כלום. הביתן האיטלקי היה מושקע דווקא, בכל זאת, המדינה המארחת.

חלקו הציג את סיפורה של מילנו. העיר העשירה ביותר באיטליה.

מילנו נהרסה כמעט לחלוטין בהפצצות במלחמת העולם השניה, והיו שם תצלומי אויר שהזכירו קצת איך נראית עזה בימים אלה, אחרי מתקפת צוק איתן. למשל זה של המנזר שליד כנסיית Santa Maria delle Grazie  שעל הקיר שלה ניצל בנס ציור הסעודה האחרונה של לאונרדו דה-וינצי.

גם לא מעט ערים בגרמניה היו עיי חורבות, וכמובן שלונדון. וכל הערים האלו השכילו לעשות את הדברים הרבה יותר טוב בסיבוב השני, ולייצר מרכז עיר עם רחובות רחבים, עם תשתיות לתחבורה ציבורית, דברים שכבר לא יקרו בתל אביב למשל. פעם, כשהבניה הייתה בעיקר מעץ, שריפה טובה אחת לכמה שנים אפשרה לערים התחדשות עירונית. אבל מאז מלחמת העולם השניה, בעולם המתוקן, כבר אין יותר הזדמנויות כאלה.

בעצם, גם ברלין הצליחה להתחדש, די בזכות הסרת החומה שהקיפה סביב סביב את כל חלקה המערבי. בניגוד לדימוי שהיה לי, של קיר ההולך מצפון לדרום ומפריד בין מזרח למערב, כל מערב ברלין הייתה הרי מובלעת עמוק בתוך מזרח גרמניה, והחומה הקיפה אותה ב 360 מעלות. ומהצד המזרחי הגרמני של החומה הייתה רצועה של כמה עשרות מטרים שכל הבתים גולחו ממנה, משהו כמו שעשינו בזמנו בציר פילדלפי. גם הם חשבו שהם יצליחו למנוע מנהרות. רוב השטח הזה נשאר לאחר הסרת החומה שטח ירוק. אבל לא כולו.

אז מעז יצא מתוק. אבל מה יצא מעזה? אין ספק, יש שם כעת פוטנציאל ניכר ל"התחדשות עירונית". צבאנו המהולל הרס שם בחודש יולי את בתיהם של חצי מליון אנשים – משול כאילו הרס את כל הבתים כולם בחיפה וראשון לציון גם יחד. או – אם מדברים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כאילו הרס את בתיהם של 2.2 מליון איש בישראל, נאמר את כל הבתים בירושלים וגוש דן כולו. וחוץ מזה, את כל בנייני הציבור, תחנת הכוח, תשתיות המים. איך היינו אנחנו מתאוששים מחורבן כזה, אני לא יודע.

אז מה עושים? אסתר זנדברג בהארץ כתבה, קצת בהלצה כנראה, כיצד אדריכלי ישראל יכולים לכפר על נזקי המלחמה בעזה. טוב, זה לא יקרה. זה אולי יוכל להיות נושא לעבודת גמר של סטודנט לאדריכלות באחד מבתי הספר, שכמו כל הרעיונות הגדולים שלהם, שחלקם אפילו מוצלחים, ישארו על הנייר.

קבלנים ישראלים היו מן הסתם מאד שמחים לקחת חלק בפרויקטיי ענק אלה. יהיה שם הרבה מאד כסף, מיליארדים, שיגיע מקטאר וממדינות תורמות אחרות. כמובן שלא מישראל – איך היא קשורה לזה בכלל? היו לנו הוצאות כבדות גם ככה, עם כל הפצצות והפגזים האלה, כל שעות הטיסה האלה.

גם פועלי בניין, אפילו מנוסים, קבלנינו לא יצטרכו לחפש קשה – עזה מלאה בפועלי בניין שהקבלנים כבר מכירים, לפחות אלה ששרדו בחיים את צוק איתן וחמשת קודמיו.

אני לגמרי בעד שישראל תבנה מחדש את עזה, כולל שדה התעופה והנמל, שאם צריך להזכיר, גם אותם אנחנו החרבנו. אולי אם נבנה אותה מחדש, נחשוב פעמיים לפני שנהרוס אותה בפעם הבאה? אולי אז יהיה לנו חבל? את האנשים שם רובנו כבר הפסיק לראות. אבל אולי את הבניינים?

גם הפלסטינים צריכים לשקול ברצינות לתת לקבלנים ישראלים חלק מהעוגה. מצד אחד אפשר לטעון: הרצחת וגם ירשת? גם הרסתם לנו את הבתים וגם תעשו כסף מבנייתם מחדש? למה מה?
אבל מצד שני – הון-שלטון, זוכרים? אם חברות הבניה הגדולות יראו פוטנציאל רווח גדול בשיקום עזה, הם יפעילו את השפעתם על הפוליטיקאים כדי שיתפשרו ויחפשו פתרונות לא צבאיים. לפחות לא עד שיגמרו לבנות שם, עד שלא יהיה משהו חדש להרוס, ולבנות מחדש, וחוזר חלילה. ויש להם את הכוח, לקבלנים. רק מהזמן האחרון היה לנו את הולילנד. ושם דובר "רק" על תוספת אחוזי בניה. וזוכרים את דוד אפל ואריק שרון? אולי הם שוב ישכרו את "הבן של…" איזה פוליטיקאי לעשות להם חיפושים באינטרנט על משהו תמורת כמה מליונים. לא את גלעד שרון הפעם – אבא שלו כבר לא יתעורר.

 

בתוך התקרה

בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שכותרתה השנה היה Fundamentals, הוצגה תערוכה בשם Elements of Architecture. איזה אלמנטים? תקרה, רצפה, מדרגות, חלון, מרפסת. דברים כאלה. תערוכה מרתקת ומעוררת מחשבה.

מיד בכניסה לבניין, באולם הכניסה שלו בימים רגילים תקרה קמורה ומצוירת מתחילת המאה העשרים, נתקלים בזה:

הדגמה של מה שמסתתר מעל מה שאנו רואים כתקרה במבני ציבור. יש אפילו מעין פריסקופים היורדים משני צדי התקרה ומאפשרים הצצה לחלל הזה, שאחרי שתשומת הלב שלך נמשכה אליו, אתה לא יכול שלא להיות מודע יותר לקיומו. בעלי נטיות חרדתיות עשויים להתחיל ולתהות מפעם לפעם מה מסתובב שם מעל לראשיהם, בחלל הזה המאוכלס ביותר ויותר סוגי מערכות. אבל מי יודע מה עוד…

מסתבר שהצירוף של הנמכות תקרה ורצפות "צפות" אחראי לאחוז גדל והולך של גובהם של בניינים, בעיקר מבני משרדים ותעשיה, אבל לא רק. גם בבתים פרטיים יש יותר ויותר הנמכות תקרה, עם יותר ויותר תת מפלסים, כיד הדמיון הטובה על האדריכלים, מעצבי הפנים וקבלני עבודות הגבס. זה בסך הכל פתרון טכני טוב לפיזור מזוג האוויר, לגופי תאורה שקועים, לכל מיני כבלים – למשל כאלה ההולכים אל מקרן וידאו בתקרה (שאין לנו..). יש גפ פיתוי מסוים באפשרות לשנות דברים, להוסיף מעגלי חשמל ותקשורת עם השנים (למרות שבפועל זה לא באמת קורה)

כשבנינו את הבית הפרטי שלנו בזמנו, עשינו כל מאמץ להימנע מהנמכות תקרה. מאד מצופף לי את העין ריבוי תתי מפלסים על התקרה, והנמכת תקרה על כל הבית, כזו שאפשר להעביר בה תעלות מיזוג, הייתה "עולה" ביותר מידי גובה  – היה חשוב לי לשחזר את התחושה של התקרות הגבוהות מדירתנו שבהדר הכרמל. העירייה בחיפה (זה שונה מעיר לעיר)  מגבילה את גובה התקרה לשלושה וחצי מטרים, וכיוון שזה היה הבית הראשון (וכנראה האחרון) שאני בונה, לא הייתי מודע שאפשר "להחליק" את זה, ולמדוד את הגובה אחרי הנמכה.

לא נורא, מצאנו פתרונות בלי הנמכות, חוץ מ"בוידם" מעל חדר אמבטיה – סוג של תקרה כפולה, אבל בזה לא מבחינים. גם כך, אם סוכמים את העובי של תקרת צלעות ובה לבני איטונג (המאפשרת מפתח גדול ללא עמודים ובידוד טרמי טוב), בתוספת שיפועי "בטקל" כמו שצריך על הגג, שכבת איטום ומעליה עוד ריצוף, סך על עובי התקרה מגיע ליותר משישים סנטימטרים. לא מבוטל כלל. ממש לא הקרומים הדקיקים המהווים את התקרות בבניינים של המודרניזם המוקדם, כמו למשל ביתן ברצלונה:

אולי "תקרה" היא דרך טובה להמחיש את ההבדל בין מודרניות ומודרניזם. התקרות הדקיקות המרחפות הן הדימוי החזותי המובהק של "מודרניזם", הן המחשה של Less is More. התקרות תפוחות הטכנולוגיה, הגדושות בתוצרי הקדמה המדעית והטכנולוגית, הן דוגמה של מהות המודרניות. הן More is More.
אולי זה ההבדל בין מודרניות ומודרניזם – העובי.

וכל אותו הזמן, תוך שיטוט בתערוכה, ניקר לי בראש משהו, זיכרון עמום של משהו הקשור לתקרות כפולות, משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע, עד שהגעתי כמה שעות מאוחר יותר לביתן הפולני, דווקא.

נושא התערוכה שם היה IMPOSSIBLE OBJECTS, והפולנים הקדישו את הביתן שלהם לשחזור בקנה מידה 1:1 של מצבת הזיכרון  מ 1937 ל Marshal Józef Piłsudski, מכנסיית Wawel שבקרקוב. אלא שהם שיחזרו אותה כך שתקרת המצבה צפה מאופן מסתורי מעל עמודי הבסיס.

כל זה בכדי לדון בקשר בין מודרניזם לפוליטיקה בקונטקסט של כינון מדינת לאום מודרנית. נושא שיכול היה להיות רלוונטי מאד גם לביתן הישראלי, לכשיגיעו הימים בהם אדריכלים ישראלים ירשו לעצמם להיות מעורבים בפוליטיקה בלי לחשוש לפרנסתם.

בכניסה לביתן היו צילומים של מצבות זכרון שונות, וציטוט של האדריכל Adolf Loos :

Only a very small part of architecture belongs to art: the tomb and the monument. Everything else that fulfils a function is to be excluded from the domain of art.

ובין צילומי מצבות הזיכרון מצאתי את צילומי המצבות של מספר ארכיטקטים מפורסמים, שחלק מהן גם ראיתי כמו למשל זו של Carlo Scarpa בבית קברות שהוא תכנן, וראיתי גם את צילום מצבת הזיכרון לגיבור הלאומי הסלובקי Milan Rastislav Štefánik הנמצאת על גבעת Bradlo.

ואז זכרתי.
נזכרתי בתקרה הכפולה של המתבן, בכפר הקטן שליד העיירה  Brezová pod Bradlom הנמצאת מתחת (pod) להר Bradlo ומקבלת ממנו את שמה. זו התקרה שבתוכה הסתתרו סבי וסבתי, אבי ועוד שישה יהודים אחרים, בתקופות שבהם הייתה נוכחות של צבא גרמניה או סלובקיה (ששיתפו אתם פעולה) באזור הנידח ההוא של סלובקיה. בשאר הזמן הם פשוט גרו בבית ששכרו באותו כפר זעיר, "קופניצה" בסלובקית, בתעודות מזויפות. אלא שתעודות אלו היו רק כדי שזה שהשכיר להם את הבית יוכל לטעון לחפותו. סיפרתי על זה כאן.

באותם ימים ארוכים בהם הם שכבו שם בחלל הזעיר הזה, שגובהו כחצי מטר, בלי להשמיע קול ובלי לזוז, בלי יכולת לגשת לשרותים במשך שעות האור, החלל שבתוך התקרה היה כל עולמם, ההבדל בין חיים למוות. פונקציה של תקרה שבהחלט שווה להשקיע בה נפח. פונקציה של תקרה שבזכותה אני יושב פה וכותב את הרשומה הזו.

לא עלינו לראש ההר לראות את המצבה ההיא. היינו יותר בקטע של "שורשים" בנסיעה הזו, אני ואבא שלי. אבל כן הלכנו לראות את התקרה הכפולה השנייה בה הם הסתתרו בימים האחרונים ממש של המלחמה, בעיירה עצמה. החלל הכפול הזה היה עליית גג בביתה של אלמנה שהסתירה גם כמה טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור. גם על זה כתבתי.

אם חושבים על זה, עליית גג כמו זו שיש במקומות קרים, גם היא סוג של תקרה כפולה. סוג שלא זכה להתייחסות שם בביאנלה ב Elements of Architecture. אצלנו כאן, אין בעצם עליות גג, יש רק קומות גנובות עם כרכובים מגוחכים ("קוקיות") ותקרות נטויות בשיפוע מינימלי. גם מזה נמנענו בבניית ביתנו.

טוב, לא יורד אצלנו יותר מדי שלג. וגם אם יורד, גג הבטון יעמוד בעומס, כנראה.

על המרפסת

עוד אחד מהאלמנטים של ארכיטקטורה שזכו לחקירה מושגית בביאנלה לאדריכלות השנה היה "המרפסת". דיברו עליה כמקום "לימינלי" – על הגבול בין הפנים לחוץ, דיברו עליה כמקום ממנו מנהיגים ממענים את הציבור וידוענים ממענים את הציבור דרך צלמי הפפרצי. הראו מדגם צילומי ממש לא מייצג של טיפוסי מרפסות – לא ממש חקירה שיטתית של הנושא, וביקשו מאנשים בארצות שונות לשלוח צילומים שבהם משתקף האופן בו המרפסת משחקת תפקיד בחיי האנשים.

חיפשתי מיד את הזוית המקומית שלנו, את המרפסת ברחוב יפו 44 בירושלים, מול כיכר ציון. המרפסת שמנחם בגין הכריז מעליה, ב-3 באוגוסט 1948, כי יצא מהמחתרת והודיע על פירוק אצ"ל והצטרפות לוחמיו לצה"ל. זו שב-5 באוקטובר 1995 עמדו עליה נתניהו, שרון וקצב, בהפגנת הימין נגד הסכמי אוסלו, בה הונפו שלטים בהם הוצג ראש הממשלה המכהן יצחק רבין במדי קצין אס אס נאצי. נתניהו שתק עליה אז כמו שהוא שותק כעת מול גילויי הגזענות והשטנה כעת. אז זה נגמר ברצח. המרפסת הזו. לא מצאתי שם למשל את התצלום הזה שלה.

כן מצאתי בתערוכה את תצלום פרדיננד מרקוס ומשפחתו על המרפסת בארמונו במנילה, ממנה הוא הכריז על "ניצחונו" בבחירות לנשיאות הפיליפינים שבהן הפסיד לקורזון אקינו, באותם ימים בהם שוטטנו שם, זוגתי ואני, מאי לאי בדרום המדינה, בהמתנה לתוצאות הבחירות שחודש שלם בוששו לבוא (עוד על זה כאן). כמה ימים אחרי זה מרקוס ברח מהמדינה ויכולנו להמשיך צפונה, אל טרסות האורז המהוללות של באגיו והלאה ליפן.

היה שם בתערוכה ניתוח משעשע של "יעילות" המרפסת כמקום למנהיגים כפונקציה של רוחבה, עומקה, גובהה ועומק שדה הראיה ממנה. מכל אלה חושבה על ידי נוסחה "יעילות" המרפסת. היטלר למשל הבין את זה באינטואיציה וביקש שישנו לו את המרפסת כך שתמקסם את הפרמטר הזה, וכך אכן עשו.

ישראל היא מקום שבו יש מבחר מאד גדול של טיפוסי מרפסות. האקלים בהחלט מתאים. ראשית ישנה ההמצאה הגאונית הישראלית, שנועדה למנוע את מכת סגירת המרפסות, המרפסות המדורגות שהפכו את חזיתות הבתים לסבך של פסים אופקיים שנועדו להסתיר את העובדה שהמרפסות מדורגות. ויש את בתי הדירות של החרדים בהם כל מרפסת ממוקמת במקום אחר כדי לאפשר בניית סוכה על המרפסת עם חשיפה ישירה לקב"ה, כמו למשל בית הדירות הזה בחיפה, ב"רמת וויזניץ":

ויש את תריסי הפלסטיק שבהם סגרו מרפסות. היחס הישראלי למרפסת הוא אמביוולנטי למדי, אבל ממה שאני רואה, רוב המרפסות בבתים החדשים לפחות, אלו שלא הפכו לחצי חדר נוסף, לא ממש מנוצלות. מרפסת זה משהו שטוב שיש, שיקול בקניית דירה. אבל יש להן בעיה – אין בהן מיזוג אויר. ואנשים נעשו פחות סבלניים לחום.

ומכל טיפוסי המרפסות בישראל, דווקא שתיים מהיותר מכוערות, שתיהן מירושלים, כיכבו שם באוסף טיפוסי המרפסות. אלו של צבי הקר ברמת פולין, ואלו משכונת גילה (לא זוכר את שם האדריכל).

לא מישראל, פגשתי שם את המרפסת האיקונית הזו, מבניין הבאוהאוס בדסאו,  שבו לא מזמן ביקרתי, וכמובן שלא יכולתי שלא לספר על זה.

מה באשר לצילומי שימושי המרפסות? חיפשתי פעמיים, ולא מצאתי את ישראל מיוצגת ברשימת המדינות, אבל את פלסטין כן מצאתי (כמו במקומות רבים בביאנלה, רק שביתן עדיין אין להם). היו שם שני תצלומים מפלסטין, ובאחד מהם, כנראה מחברון, היינו בכל זאת מיוצגים:הסתכלתי בקפידה בתצלום העליון, לנסות להבין מה רואים שם. המרפסת הסגורה מכל צד ברשת ברזל, נראית כמו אותן המרפסות בהודו המוגנות כך מגניבות והצקות קופי המקוק, אבל מטרת רשת הברזל בחברון היא לבלום את החפצים שהמתנחלים העוברים ברחוב מטה, מלווים בחיילים חמושים, זורקים פנימה. במיוחד נשות הישוב היהודי בחברון, שלהן הרבה ילדים, ולילדים האלה הרבה חיתולים חד פעמיים צואים, אוגרות אותם בכדי להפציץ בהם מרפסות של ערבים הגרים בשכנות. אבל לא רק חיתולים שפגיעתם רכה גם אם מסריחה. גם אבנים, בקבוקים וחפצים אחרים. בחסות חיילי צה"ל, שרק אחרי השחרור "משחררים" ופונים ל"שוברים שתיקה" בכדי לתת פומבי לדברים. 

שני העומדים במרפסת נראים ערבים. אבל הדגל שממש מחוץ למרפסת שלהם הוא דגל ישראל. קצת קשה להבנה, אלא אם כן עומק הטרור וההפחדה כה גדול שם עד שהם לא מעזים להסיר את הדגל שתלו להם מול הפנים. אבל אני רק יכול לשער – כי לא היה כיתוב לצד התצלום. אם מישהו מהקוראים מכיר את התצלום, אשמח לשמוע על זה דרך מנגנון התגובות.

ולסיכום, הנה עוד תצלום של מרפסת וגם עליה דגל ישראל.

צילמתי אותו אתמול בתוך סופרמרקט בכפר עיספיה. שלושת מרפסות ה Ersatz הדקורטיביות האלה ממוקמות מעל מקרר מוצרי החלב, והן יכולות ללמד אולי משהו על סיכויי התיירות במגזר הדרוזי (כתבתי על זה כאן). הדגל מלמד על מידת הפטריוטיות והנאמנות למדינה שהדרוזים מרגישים מחויבים לה  בכדי שיהיה ברור לכל ההבדל בינם לבין הפלסטינים אזרחי ישראל (לא שזה מנע מפרופסור דרוזי לחטוף מכות לאחרונה, כשענה לטלפון שלו ברכבת, בערבית).

ולקינוח: למדתי מהד"ר תמר עילם-גינדין שהמילה בלגן קשורה ל"בלקון" – מרפסת. המילה בלקון אמנם קיימת גם באנגלית, כ-balcony, אבל אנחנו קיבלנו אותה מלדינו. המקור, בשני המקרים, הוא פרסי. באלא בפרסית זה “למעלה”, ו-ח’אנה זה “בית”. באלא-ח’אנה (bālā-xāne)– הלמעלה של הבית, כלומר המרפסת, הבלקון*. המילה בלגן מקורה באותו באלא-ח’אנה, אלא שכאן המעבר היה דרך רוסית. בהתחלה שימשה המילה הרוסית “בלגן” לתיאור במה גבוהה שעליה היו עורכים הצגות פרועות או ביתן ביריד, והיום משמעות המילה היא אי סדר, לעברית היא הגיעה במשמעות “אי-סדר”.

Brutal Assault

לשם שינוי, לא רשומה על התקיפה הברוטלית של צה"ל ברצועת עזה (כן, זו שהייתה בתגובה להתגרות החמאס וזה…) אלא דווקא על Brutal Assault אחר, פסטיבל מוזיקת מטאל בצ'כיה, שבו נמצא צעיר בניי כעת.

לא כוס התה שלי, מוזיקת מטאל, אבל אני בהחלט מעדיף שבני ישתתף בתקיפה הברוטלית הזו שבצ'כיה על פני זו שבעזה. לא רק בגלל הדאגה לבריאותו הפיזית, אלא גם מתוך דאגה לבריאותו הנפשית. אין לי ספק שצריך להיות צוק איתן, קרי – אטום במיוחד, כדי לא לצאת מצולק קשות, נפשית, מ"צוק איתן". גם הווליום האדיר של הפסטיבל (אני כמעט ושומע אותו עד הנה, בחיפה..) יזיק לשמיעתו פחות כנראה מהארטילריה של צה"ל.

שמות הלהקות בפסטיבל האלה הן תופעה משעשעת בפני עצמה, שמות כמו GEHENNA (גיהינום) או GUTTED…והפוזה של הלהקות האלה היא תיאטרלית לעילא ולעילא.

יש כמובן תת ז'אנרים בשפע גם במוזיקה הזו, יש black metal  ויש death metal, אין כנראה pink metal. ומשום מה, חלק גדול מהלהקות האלה באות מארצות צפוניות, כמו נורבגיה. משהו גותי כנראה במזג האוויר.

סיור של פסטיבלי מטאל, כמו זה שהבן שלי עושה, לא נראה לי אטרקטיבי, אבל לא להיות פה בזמנים אלה, ולהתנתק מהמלחמה בת החודש הזו נראה לי מאד אטרקטיבי, אז מחר אני נוסע לשבוע, לביאנלה לאדריכלות בוונציה. מקווה שיהיה מעניין, כמו הביאנלה לאמנות שבה הייתי פעם אחת, לפני שבע שנים.

האפליקציה הזו "חוליו", דרך אגב, מעמידה בפני פיתויים שקשה לי לעמוד בפניהם. ולפני כמות ההצעות שהיא מקפיצה לי בימים האחרונים, אנשים לא כל כך טסים, אפילו בעונה הבוערת הזו. כנראה אין להם מצב רוח. המשפחה מאשקלון, שבאה אלינו להתאוורר בתיווך העירייה דווקא בלילה היחידי שבו הייתה פה אזעקה, עשתה בשכל, עזבה פה למחרת בבוקר ונסעה לחו"ל לשבועיים. פה בארץ, גם איפה שאין אזעקות, קשה להתנתק. אני למשל, כבר לא מסוגל לשמוע את השידורים הישירים מההלוויות. נורא.

אז מחר אטוס לראות קצת אדריכלות בוונציה, וכאשר אחזור בעוד שבוע אם ירצה השם (השם הוא גד..), אני מקווה שכבר תפתח התערוכה במרכז הבאוהאוס בתל אביב, זו של אדריכלות ברוטליסטית בבאר שבע, שפתיחתה נדחתה בגלל ברוטליזם מסוג אחר. או שאחכה עד שתגיע למוזיאון האדריכלות בחיפה, שהקים עמוס גיתאי לזכר אביו, מוניו גיתאי, בחלל שהיה האטליה שלו (מתחת לפלאפל הנשיא, במרכז הכרמל – שתי אטרקציות באותו הבניין!)

לסיום הרשימה הברוטלית/ברוטליסטית הזו, גיליתי שיש אתר נחמד של אדריכלות ברוטליסטית בישראל! אתר קונקרטי מאד. (ידעתם שקונקרטי בא מ concrete – בטון?). אתר של אדריכלות בבטון חשוף. כמו למשל הבניין הזה בחיפה, סנאט הטכניון, שממש לפני החזית הזו שלו קיבלתי אי אלו תארים בהנדסת חשמל. (אבל באר שבע היא בירת הארכיטקטורה הברוטליסטית בישראל)