Tigray

החלטתי הבוקר שלא לכתוב על מה שקורה פה בזמן האחרון, אבל כיוון שזנחתי את הבלוג יותר מדי זמן, וגם בא לי לכתוב על משהו, נמלכתי והחלטתי לכתוב על כנסיות Tigray, חבל הארץ הצפוני של אתיופיה.

הנצרות האתיופית שונה מאד מהנצרות האירופאית, וגם קדומה ממנה. אני בטוח שמבחינת יושב הראש של תנועה להב"ה גם הם כולם "ערפדים מוצצי דם" (אופס, התפלק לי..) אבל הנצרות האתיופית היא נצרות מאד "יהודית" ויש הרבה סממנים בה שאפיינו כנראה כתות יהודיות שאחרי בית שני.

עניינו אותי (בין היתר) הכנסיות של אתיופיה, ויש בגדול שלושה מקבצים של כנסיות שכדאי מאד לבקר שם. אלו של Lalibela, אלו של אגם טאנה, ואלו של אזור Tigray.  חוץ מאלו, יש עוד כנסיות מסוגים שונים בישובים השונים, אבל העניין העיקרי בהן הוא קהל המתפללים.

אלו של Lalibela הן המפורסמות ביותר, והן הסיבה שבגללה באים רבים לאתיופיה. כמו מקדשי Ellora שבהודו בתמונה מטה, הן נחצבו בשלמותן מתוך הסלע המוצק, מלמעלה למטה.ellora

וכך נראית אחת הכנסיות ב Lalibela:DSC01836.JPGa

יש גם את הכנסיות המפוזרות על איים ולחופי אגם Tana, כנסיות הבנויות מחומרים קלים: צואת פרות מעורבת בקש, קני במבוק, מחצלות, הן מצוירות להפליא, יפות מאד, ושוות רשומה משלהן…DSC00668.JPGa

באחת מהן, Tana Cherkos, (על פי המסורת המקומית) שכן ארון הברית במשך 800 שנים, בין התקופה שבה היה באי אלפנטה שעל הנילוס ליד אסואן, ועד שהועבר ל Aksum, שם הוא שוכן עד היום במבנה מטה (אולי).DSC00306

בעיר Aksum היו מן הסתם הרבה כנסיות מפוארות בתקופה בה הייתה בירת ממלכה נוצרית רחבת ידיים שהשתרעה על חלקים מחצי האי ערב, אזור סודן, אריתראה ואתיופיה של היום וגם חלקים ממצריים. אלא שהמלכה (היהודיה!) Gudit כבשה את הממלכה במאה העשירית, והחריבה את כל הכנסיות, למעט אלו החצובות בסלע של אזור Tigray שריחוקן ומיקומן בצד המוסתר של ראשי צוקים הציל אותן גם מציפורני הכובשים היהודים וגם מפשיטות המוסלמים מסודן הסמוכה.

הכנסיות החצובות בסלע של Tigray הרבה יותר צנועות ממקדשי המערות של Ajanta אשר בהודו, אבל מיקומיהן הרבה יותר מרהיבים. הנה למשל אחד ממקדשי Ajanta:Cave_26,_Ajanta

והנה פנים אחת מכנסיות Tigray:DSC01285.JPGa

החציבה הרבה יותר פשוטה, הכנסיות עצמן קטנות, כי הן נועדו בעיקר לצרכי הנזירים, אך הן מצוירות ומקושטות כולן בציורים מאד נאיביים, המזכירים ציורים ביזנטיים, שצוירו על ידי הנזירים עצמם, ושרדו בזכות הריחוק של הכנסיות והעובדה שהן מאד מאד חשוכות. אבל המיקום שלהן, מדהים. abba Yohannes

התמונה מעלה של כנסיית Abba Yohannes (אבא יוחנן) שראיתי בספר צילומים על אתיופיה גרמה לי להבין שכנסיות Tigray שוות ביקור. הייתי קצת מודאג אמנם מהטיפוס אליהן בעקבות התמונות באותו הספר, אבל מדריך אחד אתו יצרתי קשר שם באזור הבטיחני שיש שם אנשים, ולהם חבלים, שעוזרים בטיפוס, ושזה לא בעיה כה גדולה כפי ש"טוענים באינטרנט". אז הקצינו לאזור הזה שלושה ימים (מתוך 22) וזו הייתה החלטה מצויינת.

בכנסיית Abba Yohannes דווקא לא ביקרנו משום מה. הטיפוס אליה לא אמור להיות מאד קשה, יחסית, אבל היא מרשימה בעיקר מבחוץ, באור של בין ערביים. אבל היי, ביקרנו ב 12 כנסיות אחרות!

המדריך אתו נדברנו, עוד מהארץ, אמנם לא הופיע ביום ובשעה היעודה (הפעם היחידה שקרה לנו דבר כזה באתיופיה, מפליא), אבל למזלנו הטוב התאכסנו באכסניית Gheralta הנפלאה, שבנה שם סילביו, מהנדס חשמל איטלקי בן 76 (כיום) תוך שילוב של שיטות בניה באבן וקש מקומיות ואדריכלות איטלקית (עוזר של קרלו סקרפה, לא פחות). סילביו  הציע לנו להתחיל במקבץ הכנסיות הנמצא בגוש הצוקים Dugem, ספציפית ב  Yohannes Maequdi. הזמינו לנו רכב שיביא אותנו אל נקודת ההתחלה של הטיפוס אל הכנסיה, ובדרך עברנו לקחת מדריך מהתאגדות המדריכים בכפר הסמוך Megab.
זו האכסניה:DSC01235.JPGa

אין בעיה להתארגן על טיול באזור הזה, אלא שזה לא זול. האכסניה מעלה עולה $85 ליום (יש מקומות יותר זולים אבל היא ממש שווה את זה), רכב ליום עולה $55-65, ורוב הזמן הוא עומד ומחכה לך, מרחקי הנסיעה אינם ארוכים. מדריך ליום, שחייבים לקחת, עולה 275 ביר, שהם כ 14$, כניסה לכל כנסיה עולה $7.5 (אבל לא מבקרים בהרבה מהן ביום, בגלל הזמן שלוקח לטפס עליהם, והמאמץ), וחוץ מזה "צריך" לתת תשר של 2.5-5$ לכומר עם המפתח שטיפס גם הוא אל ראש ההר כדי לפתוח לכם את הכנסיה, לפעמים גם סכום דומה לאיזה בחור שירוץ לכפר הסמוך לחפש את הכומר, וכמובן בסוף היום למדריך, ויש בכמה כנסיות גם טרדנים שמבקשים כסף בכדי שילדים לא ישליכו עליכם אבנים (וזה קרה). לאלה לא שילמנו, אבל היה לא נעים בטיפוס ל  Yohannes Maequdi, כנסייתנו הראשונה, שהסתתרה בצידו האחורי של מצוק של 500 מטרים מעל הנקודה בה עמדנו, ממש מתחת לפסגה.DSC01260.JPGaזו כנסיה מצניעת לכת, שבה שרדו הציורים בעיקר בזכות זאת. כך נראית הכניסה אליה, נחבאת בין גושי סלע גדולים:DSC01274.JPGa

כנסיית Abraha We Atsbeha חצובה גם היא בסלע כמעט כולה, היא אחת היותר מפוארות באזור, ואפילו לא צריך לטפס אליה יותר מדי, כ 80 מדרגות בלבד מדרך העפר העוברת מטה.DSC01313.JPGa

Maryam Papas אינה כנסיה מפוארת במיוחד, ולא נמצאת במסלולי הטיול המקובלים, אך נמצאת בתוך בוסתן שופע, ותחת כיפת סלע טבעית. הדרך אליה משופעת בעצי פיקוס אדירים ועוברת בין מצוקים אדומים מדהימים.DSC01358.JPGa

עד כאן, יום אחד.
למחרת טיפסנו לכנסיה הגבוהה מכולן, Maryam Korkor. טיפוס קשה, ויש החושבים שגם מפחיד קצת. את הכסף, גובים בתחתית ההר. הם יודעים למה.DSC01374.JPGa

Daniel Korkor נמצאת מצידו השני של הצוק מהכנסיה מעלה, וצופה אל נוף עוצר נשימה של העמק ממנו מגיעים. אבל רק כשיודעים איפה להסתכל (שליש הגובה, צד ימין בתמונה מטה) אפשר לראות את הרמקול המציץ מעל הכניסה לכנסייה הזעירה הזו.DSC00483

קושי הטיפוס ל Abuna Yemata  נופל רק מזה של Debre Damo הנמצאת קרוב לגבול אריתראה, ואין בה כניסה לנשים, אז לא נסענו אליה. הקטע הקשה בטיפוס אורכו כ 8 מטרים והוא סוג של טיפוס צוקים, לא מאד קשה אם אין לך פחד גבהים, ויש מי שאומר לך איפה לשים את היד ואיפה את הרגל. אפשר גם תמורת סכום צנוע להיות מאובטחים בחבל, אז אובטחתי.  שווה לעלות לא רק בגלל האדרנלין. יפה שם למעלה.


בצד שמאל של התמונה מטה, חלקו התחתון של הקטע הזה.DSC01434.JPGa

ביום השלישי התחלנו ב Tekla Haimanot – כנסיה מאד קטנה בפרברי העיירה Hawzen. הציורים לא שרדו, אבל לא צריך לטפס ולא גובים דמי כניסה. גם זה משהו…DSC01475.JPGa

Medhane Alem Kesho חצובה בחלקה בסלע, וגם היא לא דורשת טיפוס. היא והשתיים הבאות הן חלק ממקבץ הכנסיות של Takatisfi. היא רחוקה יחסית מהכביש, אבל אם אתם נוסעים ל Mekelle למשל ברכב משלכם, המקבץ הזה שווה סטייה, וחצי יום.DSC01496.JPGa

Petros We Paulos (פטרוס ופאולוס) היא הכנסייה השנייה במקבץ הזה, שיפה ללכת בין כנסיותיו ברגל (בקשו מהרכב שיוריד אותם בדרומית ויחכה לכם הצפונית, או להפך). בכל הכנסיות באתיופיה מכסים את ציורי הקדושים, כסוג של מנחה. גם פה.DSC01504.JPGa

Mikael Milhaizengi דורשת טיפוס לא קשה, יש אפילו סוג של סולם לקטע העליון. יפה מלמטה וגם יפה למעלה. קצת מזכיר את Mesa Verde  באריזונה.DSC00538

כנסיית Wukro Cherkos נמצאת כבר בפרברי העיירה Wukro. מבחוץ היא יפה, מבפנים פחות, כנראה שבגלל הקרבה לכביש לא שרדו הציורים. DSC01536.JPGa

זו הייתה הכנסיה האחרונה בביקור הזה ב Tigray ואז, הרגשתי שמיציתי. היום, הייתי שמח לחזור לעוד סיבוב. יש עוד כמה עשרות כנסיות שעדיין לא ראיתי, ביניהן זו שבגללה בכלל החלטתי לנסוע לשם. כמה טיפוסי הרים משובחים, והנוף של כל האזור הוא כזה שלא ראיתי הרבה כמוהו.
יפה יותר מ Monument valley בארה"ב. עד כדי כך.DSC01411.JPGa

מודעות פרסומת

לשכור רכב באתיופיה

שבעת הימים הראשונים של מסלולנו באתיופיה הובילו צפונה כמעט עד גבול אריתראה, והכילו יום נסיעה אל Baher Dar דרך עמק הנילוס הכחול, יום של ביקורים במנזרים המפוזרים על איים באגם Tana (שלחופו נמצאת  Baher Dar),DSC00668.JPGa

יום של ביקור במפלי הנילוס הכחול ונסיעה הלאה ל Gonder, יום ב Gonder וכפר הפלאשים הסמוך לה (יותר מדי בדיעבד), יום בשמורת הרי סימיאן (מעט מדי, אבל ירד גשם, והדרך הלאה התבררה כארוכה מהצפוי), יום נסיעה ל Axum וביקור באובליסקים שבה, יום לתפילת הבוקר בכנסיות Axum ונסיעה הלאה אל העיירה Hawzen שבחבל Tigray, שם תכננו להעביר שלושה ימים בביקור בכנסיות החצובות שם בראשי הצוקים.

אחרי מחשבה מרובה, חשבתי לי ששבעת הימים הראשונים של ביקורנו באתיופיה יהיו מוצלחים יותר אם ניסע ברכב משלנו. הדרך אל העיר Baher Dar, תחנתנו הראשונה יורדת ועולה בקניון האדיר של הנילוס הכחול, ועוברת ליד מנזר Debra Libanos, ואם עושים את הדרך בטיסה (שעה) או אוטובוס (12 שעות) אין אפשרות לעצור ולהתעכב שם.DSC00254

גם בהמשך המסלול, ביקור בשמורת הטבע בהרי סימיאן (הקופים מעלה משם), דרש רכב. רוב האנשים יוצאים לשמורה בטיול מאורגן עם רכב מהעיר Gonder שמדרום לשמורה וגם חוזרים לשם אחרי כן. אלא שהמסלול שלנו המשיך מהשמורה הלאה וצפונה אל Axum, אתר שרבים פוסחים עליו מקוצר זמן, אבל הי – יש לנו זמן, ובאקסום נמצא ארון הברית!  הסתבר שזו גם דרך מרהיבה לא פחות מזו שבתוך שמורת הרי סימיאן.

לשבעה ימים של תזוזה מרובה, עם מקומות שראוי להתעכב בהם בין אתר אחד למשנהו, נדרש רכב ונהג. באתיופיה אתה לא נוהג לבד. הכבישים אמנם די ריקים (זו אומת ההולכים, אחרי הכל) ולא קשה למצוא את הדרך, אבל אף אחד לא משכיר רכב בלי נהג. לינת וכלכלת הנהג, כנהוג שם, כלולה במחיר ההשכרה.

ברירת המחדל שלי הייתה רכב עם הנעה 4X4, כפי שאכן שוכרים רוב התיירים. הנחתי שהכבישים שם גרועים, וחלקם לא מכוסה אספלט, וגם בשמורת סימיאן הנחתי שמדובר בדרכי עפר. אבל אחרי ששאלתי וחקרתי, התברר שכל המסלול עליו מדובר עביר לחלוטין לרכב ללא הנעה קדמית ושרכב שכזה גם יותר זול משמעותית. הרכבים המוצעים הם כולם מיניבוסים, שיכולים להסיע בין 8 ל 12 נוסעים, אבל משיקולי מס אין אפשרות באתיופיה לרכוש למטרות תיירות רכב יותר קטן.

והסתבר בדיעבד, שבאתיופיה אותם המיניבוסים נוסעים בתוואים שבהם בארץ לא היו הנהגים מעזים להיכנס עם רכב 4X4 "רך". הם נוסעים לאט, חסים על הרכב, אך במומחיות.

אחרי חיפוש בפורומים, והמון המון מיילים עם כל מיני סוכנויות נסיעות שרובן התבררו כקיקיוניות לגמרי, הצלחתי למצוא מישהו שהשכיר (יותר נכון "ארגן")  לנו רכב, עם נהג, במחיר יחסית סביר לשבעת הימים הראשונים (מתוך ה22) של טיולנו. מצאתי אמנם סוכנויות להשכרת רכב בעיר הבירה, אבל הסתבר שהן כולן משכירות רק רכבי יוקרה, כנראה בעיקר לחתונות.

Gere, הבחור שמצאתי בעקבות המלצה של מטייל ישראלי באחד הפורומים גר בכלל ב Mekelle, בקצה השני של אתיופיה (hotgereth2007@yahoo.com  אם אתם צריכים), אבל מכיר מישהו שיש לו רכב באדיס אבבה, ובעל הרכב הכיר מישהו שהוא נהג וגם מדריך לעת מצוא, ונוצרה הקומבינציה שהביאה לכך שאברהם הנחמד  ( yohannesabrham@yahoo.com אם אתם צריכים נהג) התייצב בבית המלון שלנו בערב לפני היציאה לדרך עם ואן טויוטה גדול מימדים שנראה די חדש ובמצב טוב. ועל פי המלצתו, שהתבררה כמוצלחת כמו יתר המלצותיו, יצאנו למחרת לדרך בחמש בבוקר, בחושך מוחלט. וגם הגענו בחושך ל Baher Dar, מרחק 570 קילומטרים. הדרך כולה סלולה, אבל הולכי הרכב ובעלי החיים שולטים בכיפה ברוב חלקיה. הדרך גם מרהיבה, ותרצו לעצור פה ושם, למשל על הגשר מעל הנילוס.DSC00025-001

המסלול המקובל לגרסה המקוצרת של המסלול הצפוני בנוי על טיסה במסלול המעגלי Gonder – Axum – Lalibela, לפעמים תוך דילוג על Axum. כך גם מתוכננות טיסות הפנים של חברת התעופה האתיופית.. למי שבוחר לעשות את זה יותר לאט, שכירת רכב היא אופציה לא רעה בכלל. אבל מטיילים צעירים שפגשנו (ויש מעטים, אתיופיה יקרה) הצליחו להתנייד גם באוטובוסים.

משוּט באתיופיה

עושה רושם שזו שנה בה אני מצליח יותר מהממוצע להשלים חלומות, והחלומות שלי, מה לעשות, קשורים  בחלקם הגדול לנסיעות. אז סוף סוף, אחרי שנים של ביטולים ודחיות, הגעתי לאתיופיה, והיה נפלא.

כבר פעמיים הזמתי כרטיסים, בחברת התעופה האתיופית, ונאלצתי לבטל (הנזק לא כבד, $50 לכרטיס). הפעם זה צלח, ונסענו, וחזרנו ועל זה רציתי לספר.

כנראה שאקדיש רשומות לחלק מהמקומות המדהימים בהם היינו, אבל ברשומה הזו ברצוני לשכנע שגם לאנשים מעל גיל 20 לא קשה לנסוע למקומות כמו אתיופיה, ושלא חייבים לעשות זאת בטיול קבוצתי מאורגן. זה יהיה אולי לא רלוונטי למי שלא מתכוון לנסוע, אבל אם לנסוע לאפריקה בכלל, אז לאתיופיה, כך אומרים לי אנשים שחיו ועבדו באפריקה שנים רבות ומכירים את היבשת היטב.

אלא אם כן אתם רוצים לראות ג'ירפות. ואריות, ופילים וקרנפים. אין פרק ספארי באתיופיה, מדינה צפופת אוכלוסין ומרובת אוכלוסין, שלחץ מאה מליון בני האדם שבה דחק החוצה את רוב בעלי החיים, וגם את רוב צמחיית הבר. אתיופיה, ארץ הררית ברובה, סובלת מסחף אדמה מסיבי עקב כריתת יתר של יערות, מה שהופך את הנילוס הכחול למשל, אחד משני המקורות של הנילוס שמתחיל באגם טאנה שבאתיופיה, לנילוס מאד מאד חום.DSC00605

אז מה יש לראות באתיופיה? יש שני סוגי טיולים עיקריים באתיופיה: המסלול הדרומי המתרכז בביקור אצל שבטים ססגוניים, ושעליו ויתרנו (גם כי שמענו שברוב המקומות זה כבר רק הצגה לתיירים) והמסלול הצפוני, שבו טיילנו.

ומה יש במסלול הצפוני? יש המון אתרים הקשורים לנצרות המאד קדומה של אתיופיה, המון כנסיות ומנזרים, חלקם על איים באגם, חלקם חבויים בתוך צוקים נישאים שנדרש טיפוס מסמר שיער להגיע אליהם, ואחד שסתם מחזיק בתוכו את ארון הברית המקורי מבית המקדש (נאמר…).
יש גם טבע – שמורת Simien על הנופים המרהיבים ומפלי המים, שקע Danakil עם שפע תופעות וולקניות שלא תראו כמעט בשום מקום אחר על הכוכב הזה, הנילוס החום/כחול ומפליו, אגמים והרים נישאים. הטבע שם מרהיב, והטופוגרפיה בקנה מידה שלא מוכר מארצנו, הכל פשוט ענקי.
ויש גם חיות: קופים, איילות, סוסי יאור, …DSC00047

רוב המטיילים המטיילים במסלול הצפוני עושים זאת בטיסות פנים, שמאורגנות כך שאפשר בעזרתן לבקר במקומות העיקריים ביעילות יחסית, ולא יקר – אם הגעתם לאתיופיה בחברת התעופה האתיופית, טיסות הפנים הן בחצי המחיר, כ 50-60$ לקטע, והטיסות אכן חוסכות זמן רב. טיסה של פחות משעה יכולה לחסוך לכם יום ארוך של נסיעה, כי המרחקים ארוכים והנסיעה אטית. אתיופיה היא יותר אומה של הולכים.

כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה לאתיופיה, עדיין לא היה לי תכנון מפורט של הטיול, ולכן לא הזמנתי טיסות פנים באותה ההזמנה ממש. אחרי כן, אפשר לרכוש טיסות פנים בהנחה רק כאשר אתם כבר באתיופיה. כדאי לדעת את זה. אז הטיול שלנו לא התבסס ברובו על טיסות פנים, וטסנו רק בסופו, כאשר ניסינו לחסוך זמן כך שנוכל לבקר גם במזרח אתיופיה בעיר בשם Harar, מה שהיה מיותר לגמרי. Harar מדורגת אמנם במקום הראשון של האטרקציות בספר של lonely planet  על אתיופיה, אבל אם אני יכול לתרום לתכנון הטיול שלכם רק דבר אחד זה זה: Harar = מיותר.

אלא אם בא לכם לחזור אחורה בזמן, ולנסוע בפג'ו 404, כי המוניות שם הן כולן כאלה, כמו המכונית בה למדתי נהיגה לפני יותר שנים מכפי שאני מוכן להודות.DSC01950.JPGa

החברה הגאוגרפית מספק שירות של טיול מאורגן "אישי", לקבוצות קטנות, שבו הכל מאורגן לך, ולוקחים אותך ביד ממקום למקום. הם עושים את זה באמצעות משרד נסיעות אתיופי שבפועל עושה את כל העבודה, ואפשר ליצור קשר עם המשרד האתיופי ישירות ולעשות את זה יותר זול. אנחנו עשינו את זה, ופנינו אליהם וגם אל משרד נסיעות אחר שבו עובד בחור ישראלי החי באתיופיה. שניהם הציעו לנו מסלולי טיול בערך על פי מה שביקשנו, אבל זה נראה לנו יקר, והחלטנו לבסוף לעשות את זה לבד.

בסיכום לאחור, הטיול שארגנו לבד יצא קצת יותר ממחצית הסכום בהצעות שקיבלנו ממשרדי נסיעות אתיופיים ומזה של החברה הגיאוגרפית. טענת משרדי הנסיעות הייתה שזה יקר כי אנו קבוצה של שני אנשים, וחלק מהוצאות מתחלקות על שני אנשים במקום עשרים. אלא שבטיולים שהם מתכננים, המבוססים על טיסות, המרכיב היחידי שצריך להיות יותר יקר לקבוצה קטנה הוא המדריך, שזו הוצאה קטנה מאד יחסית. המלונות והטיסות הן הרי "פר אדם", והעברות מהשדה למלון זה משהו שהמלונות מספקים בחינם. כניסה לאתרים (לא זול…) גם היא מחיר לאדם, כך שלא באמת מוצדק שטיול מאורגן לשניים יהיה הרבה יותר יקר מטיול מאורגן לעשרים. וממדגם של שני נשאלים, מסתבר שגם טיול מאורגן של קבוצה גדולה לאתיופיה, יוצא יותר מ 200$ לאדם ליום, לא כולל הטיסה לשם וחזרה.

יצא לנו אפילו כ 60% מהעלות של טיול שהציע לנו מדריך אתיופי (שהומלץ על ידי רבים), המבוסס רק על תחבורה ציבורית (אוטובוסים) ממקום למקום, ומדריך מקומי בכל מקום.  טוב, גם משרדי הנסיעות צריכים להרוויח.

דווקא בטיול שארגנתי לבד, שכלל שבעה ימים עם רכב עם נהג שהסיע רק את שנינו (במקום טיסות), היה כן יותר זול באם היינו חולקים עם עוד אנשים. היו 8 מקומות במיני-ואן שמצאנו, אבל הברירה היא או מיני-ואן או רכב 4X4, וזה הרבה יותר יקר. אין אפשרות לשכור רכב פרטי, ולבטח שלא בלי נהג.

יותר מכל הפריע לי בהצעות שקיבלתי, עוד לפני שידעתי כמה זה באמת הולך לעלות בתכנון עצמי, הוא שאין לי שליטה על הדברים. שאני לא באמת יודע מה אני מקבל, אילו מלונות יוזמנו עבורנו, באלו אתרים בדיוק נבקר, מה כלול במחיר בדיוק ומה לא. קשה לי כנראה להתמסר. ובחיפוש עצמי אכן מצאנו מלונות ממש מיוחדים, וכיפיים בהרבה מקומות. היה שווה להשקיע את הזמן, להיעזר ב Trip advisor ואתרי פורומים, ולקרוא בספר ההדרכה של lonely planet, על אף ההסתייגות שיש לי מחלק מהמלצותיו.

גיליתי אגב, שלאפריקה כדאי להיעזר דווקא במדריכים של חברה בריטית בשם Brandt. מעולים.

המשך יבוא.

 

 

סוף הדרך

הכביש בתמונה מטה, שנגמר באופן פתאומי במקום בשם Hamed Ella בחבל Afar שבמזרח אתיופיה (כחמישים ק"מ מגבול אריתראה), מבשר את סופה של תרבות שלמה, של כריית מלח מקרקעיתו היבשה של אגם Asale.
לא הכביש, לא הישוב ולא האגם נמצאים במפות גוגל. חיפשתי. עד כדי כך המקום נידח.DSC00665

כיום, עדיין מגיעות שיירות של מאות גמלים מדי יום אל קצה הכביש, וממשיכות דרך המדבר הלוהט של חבל Afar אל העיר Mekelle, מהלך שבעה ימים, בכדי למכור שם את מטילי המלח למפעל הממיר אותם למלח מאכל.DSC00690

כיום הם עדיין מתעלמים בנחישות מהכביש בן חמשת החודשים, וממשיכים לצעוד עם גמליהם כל הדרך, תחת לפרוק את הגמלים בקצה הכביש, ולהעביר משא של כ 60 גמלים (כ 150 ק"ג לכל גמל) למשאית אחת שתעשה את הדרך אל המפעל בשלוש שעות במקום בשבעה ימים.DSC00677

אבל אין סיכוי שצורת החיים הזו תשרוד, למרות ההתנגדות הלוחמנית של תושבי האזור, שכריית המלח היא פחות או יותר הדרך היחידה שלהם להתפרנס באזור הצחיח לגמרי הזה. הם הצליחו לעצור בשלב זה בנייה של ברכות אידוי להפקת מלח, ועדיין חוצבים מקרקעית האגם היבש מלח כמו שתמיד עשו. עם גרזן ומקל.DSC00852

והם עושים זאת במקום שבו הטמפרטורה הממוצעת, היא 46 מעלות צלזיוס. שם הם יושבים בשמש, בלי אף בקבוק מי שתייה בסביבה, ומעצבים בסבלנות את לוחות המלח לריבועים מוקפדים, דמויי שיש קאררה, תמורת 3 ביר (כחצי שקל) ללוח. שכר מכובד יחסית לאתיופיה.DSC01621.JPGa

למה הם משקיעים בעיצוב? כי בעלי הגמלים רוצים להוביל רק מלח נקי ומרוכז ככל האפשר, ובמשך מאות בשנים, השתכללה שיטת העמסת הגמלים (והחמורים) וכנראה שלוח במשקל 3-4 ק"ג, בצורה ובגודל האלה, התבררה כמתאימה.DSC01623.JPGa

לא ברור למה הם כורים את המלח במקום הספציפי הזה דווקא ולא בכל אחת מהנקודות האחרות בעשרות הקילומטרים הרבועים של האגם המשתרעים עד לאופק ונראים בדיוק אותו הדבר. אני מניח שהם יודעים.DSC00871

ביום בו הגענו, היו שם רק כמה עשרות גמלים, כי בעוד כורי המלח רובם מוסלמים, בעלי הגמלים רובם נוצרים, ולא עובדים בימי ראשון. בימים אחרים, יש מספר גדול יותר של נקודות בהן כורים, מעצבים, אורזים ומעמיסים מלח, במעין פס יצור קצר למדי. כשיש שם מאות רבות של גמלים, המראה כנראה מאד מרשים.DSC01616.JPGa

אבל גם כך, די מדהים שיש עדיין מקומות שכך נעשים בהם הדברים. ולמרות שלכרות מלח בצורה כזו, ולהוביל אותו באופן הזה לא "הגיוני" בעליל במאה ה 21, עדיין מדובר פה על תרבות שלמה, על אורח חיים שעוצב על פני מאות שנים, על מקור פרנסה של חבל ארץ שלם שעשוי להתרוקן לחלוטין מיושביו, כאשר (לא "אם") משאית אחת או שתיים יחליפו את כל אותן שיירות גמלים אינסופיות, וכאשר כף דחפור אחת תחליף את כל מאות כורי המלח.

אפשר אולי להטיל תמלוגים על מי שיזכה בזיכיון לכריית מלח תעשייתית שם שיועברו את תושביו הקיימים של האזור, ובכך להקל קצת על החורבן הכלכלי שהכביש יביא על תושבי האזור. אבל זה לא יקרה. זה אף פעם לא קורה. גם בישראל לא מצליחים לגבות תמלוגים ראויים מהפקת אוצרות הטבע של המדינה, לא בים המלח ולא מהגז הטבעי בים. ולתושבי חבל Afar יש עוד פחות כוח פוליטי מלמפגינים נגד מתווה הגז כאן.

בכל מקרה, צורת החיים הזו תיעלם. היה מעניין לראות אותה קיימת עדיין, קצת כמו מסע בזמן לעולם קדם-תעשייתי. ושיירות הגמלים מאופק אל אופק, כשימת המלח ברקע, מרהיבות.
אבל תחשבו על מי שצועד בראשן, שבעה ימים הלוך ושבעה ימים חזור, בטמפרטורות האלה.

 

אומת ההולכים

אחד הרשמים היותר חזקים שלי מאתיופיה, אחרי שלושה שבועות בצפונה, הוא שהאתיופים הולכים ברגל. או רצים. מכל מקום לכל מקום.

למשל 10 ק"מ הלוך וגם חזור לבית הספר, או עם שק תבואה על הראש, עשרות קילומטרים אל השוק בעיירה סמוכה, או עם מיכל מים צהוב בן 20 ליטרים, על ראש ילדה בת 10, כמה קילומטרים אל הבאר וחזרה. נשים, זקנים וטף, ממלאים את הכבישים בין הישובים, הולכים. אין כמעט אופניים, אין עגלות, אין אופנועים, שלא לדבר על מכוניות.

האספלט שייך להולכים, וכשמכונית ובה שני פרנג'י (אנחנו) ונהגם מנסה לעבור, זה לא עושה עליהם רושם. הם שומעים את רעש המנוע, אך לא זזים הצידה. אולי הם לא יודעים שמכונית עלולה לדרוס אותם, או שפשוט לא מקובל עליהם.

יש הרבה בעלי חיים: חמורים, פרות, גמלים באזורים היותר חמים, הרבה עזים וכבשים, וגם הם חולקים את הכביש עם הולכי הרגל, וגם הם לא זזים מרצונם כאשר מכונית (נדירה) עוברת.

ולא שחסר שם אספלט. בחלקים היותר נידחים של המדינה, למשל אלו המזרחיים, יש לא מעט כבישים, שנסללו בטופוגרפיה קשה אפילו. וחברות סיניות סוללות עוד מאות קילומטרים של כבישים בהשקעה של מיליארדים (שהם ימצאו כבר איך לקבל עליהם את התמורה). אבל אין מכוניות על כבישים אלו, רק המשאיות הסיניות האדומות המעבירות עפר לסלילת עוד כבישים.

אתיופיה, בחלקים גדולים שלה, עדיין בעידן הפרה-מוטורי. היא הנגטיב המוחלט של רוב ארה"ב, שבה לא תראה ברחובות אדם שאינו בתוך מכונית. אין ספק שזה תורם לבריאותם, ונותן להם יתרון עצום בריצות למרחקים ארוכים, ביחוד שרוב צפון אתיופיה הוא רמה גבוהה, של מעל 2000 מטרים מעל פני הים, דבר שעוזר לפיתוח ריאות של רצים מצטיינים.

אבל זה גם חלק מהסיבה לעוניים.

אין, עד כמה שהצלחנו לברר, שום מאמץ של חקלאים (ו 90% מהאוכלוסייה חיה מחקלאות) להתאגד, לאחד כוחות בכדי נאמר להוביל יחדיו את התוצרת לשווקים. או לרכוש יחדיו מכונת דייש, ולו פשוטה. אין טרקטורים, וגם אם היו, רוב החלקות כה קטנות, צורתן כה לא סדירה, וחלקן ממוקם במדרונות כה משופעים עד שאין סיכוי לעבד אותן באמצעים ממוכנים.

אז מה עושים?

יתכן שההתאגדות באמצעי היצור שקיבוצים ומושבים אפשרו היא שאפשרה למדינת ישראל להתרומם ממקום מאד מאד עני למקום בו היא היום. ומדינת ישראל היא מקום הרבה פחות ידידותי לעיבוד חקלאי מאתיופיה, שצפונה בכל אופן נראה פורה באופן יוצא דופן – אבל לא פורה מספיק בכדי להאכיל את כמעט 100 מליוני תושבי אתיופיה בשיטות שבהן הם מעבדים את הקרקע. וכך, בכל פעם שמשטר הגשמים חורג במעט מהרגיל, שומעים על "רעב באתיופיה". והיו שנים שכמעט מליון איש מתו ברעב שם. פשוט בלתי נתפס.

אולי במקום כבישים הם צריכים יותר מפעלי מים. כי לא חסרים להם מים, הם רק לא תמיד נמצאים במקום בו צריך אותם. אבל מה אני מבין. 22 יום באתיופיה לא הופכים אותי מבין.

בכלל, עדיף שישאירו לאפריקאים לנהל את ענייניהם. כל עניין הסיוע מבחוץ. מסתבר, רק מפרנס שכבה דקה ומושחתת של מקורבים לשלטון. ממישהי שחיה שם כבר שלושים וכמה שנים שמענו את הסברה, שרק כאשר הממשלות יהיו תלויות בכספי המסים של אזרחיהן הן, ולא בכספי המסים של אזרחי מדינות המערב, רק אז הן יפעלו לשיפור המצב הכלכלי בארצם כך שיהיה ממי לגבות מסים. נשמע לי הגיוני.

טנאת

סיפרתי כבר שברחבי האינטרנט יצא שמי (בטעות) כמומחה עולמי לאוכל אתיופי, בזכות כמה מתכונים שתרגמתי מהעיתון והעלתי לרשת בימיה הראשונים? מאז ועד היום חיכיתי בסבלנות שהעליה האתיופית תפתח מסעדות, שבהם אוכל להפגין מומחיות באכילה, ולא בבישול.

היו לי לא מעט אכזבות במשך השנים. כל מקום שנפתח, ושמעתי עליו, דגמתי. היו לא מעט מסעדות שנפתחו, לא נוהלו כמו שצריך ונסגרו תוך זמן קצר. כנראה שלדעת לבשל ולדעת להריץ מסעדה הם לא בדיוק אותם הכישורים, גם אם אתה לא מכוון גבוה, אלא מקים מסעדה שתספק בעיקר אוכל ופחות אווירה.

יש את כל ה"מסעדות" האתיופיות באזור התחנה המרכזית בת"א שהן בעצם מקומות לשתייה ועישון נרגילה, והאוכל שם הוא אופציה תאורטית בלבד. גם באלו ניסיתי לאכול, וממש לא הצלחתי.

כבר ממש התייאשתי, והנה, ממש מול גלריה בניימין ברחוב צ'לנוב בתל אביב, התחלף בית הקפה הנחמד שהיה במספר 27 במסעדה אתיופית עוד יותר נחמדה. ולא סתם אתיופית, טבעונית! מקום בשם טנאת.

טַנַאת אגב, הוא הֵלְחֶם של טְאְנָ  –  בריאות.   ו אְנָת  –   אמא, משהו כמו "הבריאות של אמא"P1080132

התפריט לא ארוך במיוחד, אבל האינג'רה עם שלל המנות שעליה, היא ארוחה מגוונת ושלמה, התשובה האתיופית לטאלי ההודי. וטעימה.

המקום לא גדול, אבל נחמד מאד. יושבים שם בצוותא עולי אתיופיה, שנהנים גם הם מהאוכל (עדות הכי טובה) ותושבים מהסביבה, המשתכנזת אט אט (איך אומרים בעברית Gentrification? ג'נטריפיקציה?)

אין פעם שאני מזדמן לגלריה בנימין שאני לא יושב שם, ותמיד טעים לי. מנהל את המקום יצחק, ואחותו גם היא פעילה שם לעתים.P1080133

הם מנהלים את המקום בנחת, בלי לחץ ובאווירה נעימה. מהירות ההגשה היא לא בסדר גודל של מסעדה מזרחית, זה לוקח זמן. וזה בסדר – אם אתה לא ממהר. ככה זה כשאותו אדם גם מבשל, גם מגיש, גם שוטף את הכלים וגם הולך לשוק לקנות אספקה.

בשורה התחתונה – אוכל טעים, טבעוני, אווירה נעימה, מיקום טוב (יש גלריה מצוינת ממול (בנימין), ואחת מעבר לפינה (חזי כהן). שוק לוינסקי לא רחוק, ואפשר לקנח שם ב"אָשוּרֶה" אצל בורקס פנסו, גם זה קינוח טבעוני, שמשום מה אני מתעצל להכין בבית, למרות שלא נראה לי קשה

Ashura

. לכו לאכול בטנאת, טעים.

እንጀራ

יש רבים בעולם הסבורים שאני מומחה גדול לבישול אתיופי. ועד שהתנתקתי לפני מספר חודשים מכתובת הדואר האלקטרוני של מעבידי, הייתי מקבל בתדירות די גדולה שאלות הבהרה למתכוני האוכל האתיופי שמסתובבים באינספור מקומות באינטרנט תחת שמי.

איך זה קרה? ומה משמעות שם הרשומה?

על השאלה השנייה קל יותר להשיב.  እንጀራ פרושו אינג'רה,  (Injera), לחם שטוח עם מרקם ספוגי העשוי מקמח של טֶף (teff, ጤፍ). את נזידי העדשים (wat) שמים עליו ואוכלים אותם ביחד, ביד ימין. נורא טעים.

ולגבי השאלה הראשונה: בתחילת שנות התשעים, עם התחלת גלי העליה מאתיופיה, פרסם עיתון לאשה מספר מתכונים אתיופיים, ביניהם רבים צמחונים. כיוון שעולי אתיופיה לא פתחו מסעדות המיועדות ללא אתיופים (ועוד על כך בהמשך), והייתי סקרן לנסות את האוכל, העתקתי מעיתון לאשה שהיה בחדר ההמתנה של ד"ר רומנו, רופא השיניים שלי באותם שנים, מספר מתכונים אתיופיים צמחוניים. או שאולי תלשתי את הדף? אני לא זוכר, ובטח לא מודה…

אותם השנים הם גם ימי תחילת האינטרנט, ופרוטוקול ה HTTP (אתרים המתחילים ב www הם בפרוטוקול זה) לא היה כה דומיננטי באינטרנט כמו שהוא היום. חלקים נכבדים של הפעילות באינטרנט התרכזו במה שנקרא newsgroups, וכיוון שהיו גם מעט אנשים עם גישה לאינטרנט, יכולת להכיר את רוב האנשים שהיו פעילים בקבוצה (newsgroup) מסוימת. באותם השנים הייתי מתכתב באימייל עם אשיות אינטרנט כמו Tim BernersLee, כיום Sir Timothy John "TimBernersLee, OM, KBE, FRS, FREng, FRSA, לגבי פרוטוקולים כאלה ואחרים…

אחת הקבוצות בה נהגתי לבקר נקראה (אם אני זוכר נכון) news.food.veg.receipes, קבוצת דיון למתכונים צמחוניים. מישהו שם חיפש מתכונים אתיופיים צמחוניים, לי היו המתכונים מעיתון לאשה, תרגמתי אותם לאנגלית והעליתי לקבוצה, מתי שהוא ב 1991-2.  ומאז, כמו דברים רבים מימיה הראשונים של הרשת, כל המתכונים האלה הועתקו ושוכפלו אינספור פעמים, הומרו לפורמטים חדשים ומעודכנים, הוכנסו למאגרי מתכונים ברשת, והועלו בפורומים אינספור של מתכונים ובישול. ובכל הגלגולים הרבים האלה, שמי וכתובת האימייל שלי נשארו איכשהו צמודים אליהם. כתובת האימייל שלי שם אפילו נותרה זו של תחנת העבודה הספציפית שהייתה לי באותה תקופה, ואיכשהו, המיילים המשיכו להגיע אלי, ה"גורו" העולמי של הבישול האתיופי, עד מאי 2011. אז "הודחתי" מהכהונה הרמה, והמיילים התחילו לחזור לשולחיהם. כך חולפת תהילת עולם 😦

בישלתי לפי המתכונים האלה, אבל לא הרבה. בלי האינג'רה זה לא זה, ואינג'רה מסובך להכין, ולא הכנתי אף פעם. אבל כל פעם שעולי אתיופיה פתחו מסעדה בארץ, הלכתי לאכול. בדרך כלל, המסעדות נסגרו לפני שהספקתי להגיע אליהן. ב 1996 נשלחתי בשליחות מעבידי דאז לאורגון, ארה"ב, לשנה ושם היו שתיים-שלוש מסעדות אתיופיות טובות, והיה תענוג. ואז חזרתי לארץ, ועדיין לא היו כאן מסעדות.

גם עולי הודו, וגם עולי אתיופיה, משום מה, לא פתחו פה מסעדות איכותיות שיציגו את המטבח הנפלא שלהם. ולא ברור לי למה. אני עובר אחת לשבועיים דרך התחנה המרכזית הישנה, רואה שם לא מעט מסעדות אתיופיות, או לפחות מקומות שבהם יושבים אתיופים ליד שולחנות, ונראים כמו מסעדה. בדרך כלל 3-4 שולחנות מכוסים מפת ניילון, טלוויזיה רועמת שירים באתיופית (אמהרית או טיגרית, אני לא מבחין..), ואנשים יושבים, מעשנים ושותים, אבל אני אף פעם לא רואה אף אחד אוכל. מייאש.

לפני כמה שבועות שמחתי לראות את השלט הזה על אחד המקומות האלה שליד רחוב נווה שאנן. סוף סוף תפריט!

לפני שבוע נכנסתי למקום הזה. שוב, אף אחד לא אוכל. שאלתי אם יש שירו, מעין תבשיל עדשים. אמרו לי שיש. הזמנתי, ישבתי וחיכיתי. כולם הסתכלו עלי במבט מוזר. עוד שמתי לב, שהאדם שממנו הזמנתי, לא העביר את ההזמנה הלאה לאף אחד. אולי חיכה שיגמור ללעוס את כדור ה"גת" הענקי שישב לו בלחי. חשבתי כבר לברר מה קורה, אך עשן הנרגילות הסמיך (נרגילות מעט שונות מאלו הערביות) שבר אותי, קמתי ואמרתי למלצר שיבטל את ההזמנה. הוא לא התרשם, ואני – יצאתי בידיים ריקות. חבל. אנסה שוב בפעם אחרת בשעת צהרים, אולי בערב לא מקובל לאכול.

געגועים למולדת שלא הייתה

הפוסטים שלי על קניה עוררו עלי את קצפם של מספר סטודנטים ממוצא אתיופי, שהאשימו אותי בקולוניאליזם, התנשאות ואף גזענות.

נעלבתי. מעטים האנשים הרואים את עצמם גזענים. הייתי מעדיף לחשוב שאיני כזה. השקעתי  בסוגיה מחשבה, חזרתי ובדקתי את עצמי, וניסיתי להבין איפה חטאתי, ועל מה יצא קצפם של אותם סטודנטים.

האם העובדה שכתבתי רשומות על אנשים שפגשתי, ושאת שמם ותמונתם שילבתי ברשומה, יחד עם מספר פרטים ביוגרפיים היא שורש העניין? האם הייתי כותב רשומות שכאלה אלמלא האנשים עליהם מסופר הם שחורים?

אני חושב שכן. גם אם הייתי פוגש בנורווגיה, ביפן  או בפרו אנשים מעניינים, וחושב שדרך סיפורם האישי אפשר להאיר את הסביבה והחברה בה הם חיים, גם אז הייתי משתמש בסיפוריהם ותמונותיהם ברשומה כזו או אחרת.

האם ההסתכלות והתיאורים הפסאודו אנתרופולוגיים הם הסיבה לעלבון? יתכן. אך אני חושב שהייתי מתאר באופן דומה גם חברות מערביות, כמו למשל ציבור הכותבים בויקיפדיה, שפגשתי בכנס Wikimania 2011  בחיפה וגם עליהם כתבתי רשומה מהסוג ה"אנתרופולוגי".

האם הביקורת המשתמעת מהרשומות, על הדרך בה מתנהלים הדברים בקניה (אך אינה מהווה את עיקר המסר) היא מקור הכעס? אני חושב שכן.

הסטודנטים הכועסים האלה הם תופעה אנתרופולוגית מרתקת. קבוצה של סטודנטים, למדעי הרוח אני מניח, שיש להם טענות רבות למדינת ישראל ולעולם כולו. וגם אלי כמובן, אך זה שולי.

הבנתי מה"אינטראקציה"  אתם, היא שמאד חשוב להם שהחברה אליה הם הגיעו לא תחשוב שהם "ירדו מן העצים". והדרך לעשות זאת היא לפאר, לשבח, לקלס ולרומם את המדינה שממנה הם הגיעו, עד כדי המצאה של איזה אתיופיה מיתולוגית שבה הכל טוב. לדוגמה:

"ישראל תהפוך למדינה דמוקרטית והומאנית יותר ובכך תדמה למדינות שכבר הפכו כאלה, למשל אתיופיה החדשה"

"כיום, לזכויות האדם שפועלים באפריקה יש יותר מתמיד סיבה לזעוק, כאשר אפריקה ובמיוחד אתיופיה עשו את צעדיהם אל עבר המזרח ומתקדמים טוב מאוד ללא הכלכלה הניאוליברלית של המערב השבע, שאומנם יוצר עשירים, אבל על חשבון האוכלוסיות החלשות.."

אותם הקילוסים של מולדת המומצאת, זו לא הייתה מעולם כפי שהיא מתוארת, היא תופעה שאינה ייחודית ליוצאי אתיופיה. כמעט כל מהגר עושה את זה בהגיעו למולדת החדשה, תהי זו ישראל, ארה"ב או אוסטרליה. המולדת הישנה משתפרת לאין ערוך בדרך למולדת החדשה, בעיקר מתוך אינטרס. שכן ככל שהמקום ממנו באת מואר באופן יותר חיובי, הדבר משליך באופן טבעי גם עליך.

מכירים את "ברוסיה לימדו מתמתיקה/כינור/שחמט כמו שצריך"? או – "במרוקו, המלך עצמו היה לקוח שלנו"? אצל הייקים לא ראיתי את זה, אולי הם לא היו צריכים להוכיח כלום, אך אצל הצ'כים, כולם "גדלו על תרבות גרמנית" והסלובקים רואים את סלובקיה כנטועה היטב במרכז אירופה, ולא מזרח אירופה חלילה וחס, ומדגישים את קרבתם הגיאוגרפית לוינה המעטירה. כמעט כל מהגר –  בהחלט היה צריך את זה, לשווק את מדינת מוצאו, ובעצם לשווק את עצמו.

לפעמים אפשר לחשוב שהעולה החדש שלפניך ציוני ואידאולוגי במידה לא מצויה ממש, באם הסכים לוותר על חיים בארץ כה נפלאה, כמו למשל אתיופיה, ולבוא למדינה בה מצבו כה גרוע, כמו למשל ישראל.

כה גרוע, ש"נדרשת ועדת חקירה בינלאומית" לחקור את הסיבות לכך. בהשתתפות המועמדים הבאים, אותם מציעים אותם סטודנטים:

א. הפילוסוף פרופ' אנדריאס אשטה, לשעבר נשיא אוניברסיטת אדיס אבבה וכיום יועץ מיוחד למלס זנאווי(רודן אתיופיה מזה 26 שנים)

ב. ביינה מיקרו, שר המסחר והתעשייה וסגן נשיא מדינת תגראי

ג. היילה גרימה, במאי, אוניברסיטת הווארד

ד. רוחו החופשייה של ראס אלולה אבא נגה (נכון – רוח רפאים של גיבור מלחמה אתיופי…)

לא אמרתי מלה רעה אחת על אתיופיה בבלוג שלי עד כה.  וכל מה שסיפרתי על קניה, לא התיימר להגיד אמירות פאן-אפריקאיות כל שהן. כך שאי אפשר להסיק מהן שום דבר על אתיופיה. אך למרות זאת, כנראה שהסטודנטים האתיופיים הכעסנים חשו שאני מוריד את ערך המותג שאותו הם משווקים, ושמבנה את תחושת הערך העצמי שלהם בחברה הישראלית. שביקורת, אפילו מרומזת על מדינה אפריקאית אחרת, עלולה לגרום לאנשים לחשוב שהם, הסטודנטים האתיופיים, הגיעו מאיזו ארץ אפריקאית נחשלת.

מה לעשות, אך זה אכן המצב. חקרתי קצת, ובדקתי את נפלאות הדמוקרטיה האתיופית ה"חדשה": אותה מפלגה, בראשות אותו מלס זינאווי,  שולטת שם שלטון אבסולוטי כבר 26 שנים.  כל מערכות הבחירות עד כה "נגנבו."  למפלגה זו 90% מחברי הפרלמנט, והם שולטים שלטון אבסולוטי במדינה על ידי מניעת מזון מתומכי האופוזיציה. תוחלת החיים שם נמוכה אף מזו שבקניה, והתל"ג לנפש הוא $350 לשנה. מאית מישראל..

אני לא יודע למה כל כך רע שם. אתיופיה, כמו קניה, היא ארץ מאד פוריה, שופעת מים – אך לא מסוגלת להאכיל את עצמה. אתיופיה אפילו לא הייתה כבושה מעולם על ידי שום מעצמה קולוניאלית, ולכן אין לה אפילו קולוניאליזם להאשים. באמת שאין לי מושג. שלושת השבועות בקניה לא סיפקו לי שום אינטואיציה בעניין.

אבל, יכול להיות שבעינים אחרות, למשל של אותם סטודנטים, הפרמטרים החשובים לפיהם נמדדת מדינה הם אחרים, ולפיהם אתיופיה אכן מתקדמת. יתכן שגישתי ה"אירו-צנטרית" שמה דגש לא ראוי על משך החיים, תמותת תינוקות, רעב ודברים שכאלה. אולי יש דברים יותר חשובים.