סרטן בגב האומה

אחרי שקראתי את "אנו הפליטים" – מאמרה הנוגע ללב של Hannah Arendt מ 1943, בו היא מדגימה את האופן בו מעמד הפליט חושף את העובדה שבמדינות הלאום המודרניות, אין יותר למעשה זכויות אדם – רק זכויות אזרח. ואת מאמרו של Giorgio Agamben על מאמרה זה, בו הוא הולך הלאה ומראה את האופן שבו המספר הגדל והולך של פליטים, אנשים חסרי מדינה ואנשים הבוחרים לגור במדינה לא להם מערער את השילוש הזה של אומה/טריטוריה/מדינה, חשבתי שוב על עניין הפליטים מאפריקה, ועל עוצמת הנוגדנים, שהגעת כמה עשרות אלפים מהם, עוררה בנו, עם של פליטים בעצמנו. עצמה של תגובה שהיה לי קשה להבין בזמנו, אבל אני חושב שאולי יש לי רעיון.

בזמנו חשבתי שזהו צבע העור השחור, שגורם לנו לדחות אותם יותר מאשר נאמר "תיירים" ממדינות הגוש הסובייטי שנשארים פה לעבוד לתקופות ארוכות ומספרם יותר מכפול ממספר האפריקאים. או שאולי זהו הפסד ההכנסה הפוטנציאלי לקבלני כוח האדם המביאים עובדים מארצות כגון סין, פיליפינים, הודו ותאילנד. אבל כעת יש לי הסבר אחר.

הבעיה עם הפליטים האפריקאים היא שהם מפריעים לנו להדחיק את הפליטים הפלסטינים. וההשתדלות היתירה לכנות אותם מסתננים, מהגרי עבודה או "סרטן בגב האומה", רק לא פליטים, קשורה לא רק לסירוב העיקש לדון בבקשות המקלט שלהם, אלא גם לעובדה שהמילה "פליטים" הועלמה בהקשר הפלסטיני, כבר שנים, מהשיח הישראלי. אין יותר "פליטים", יש רק פלסטינים. בשנים הראשונות למדינת ישראל, כינו את אלו הפליטים שניסו לחצות את הגבול חזרה אל בתיהם וכפריהם "מסתננים" ובכך טשטשה מדינת ישראל במכוון את הבדל בינם לבין אנשים שחצו את הגבול כדי לבצע פעולות איבה. כך גם עם הפליטים מאפריקה, וכך גם מנסים אנשים כמו גיא בכור וארנון סופר ליצור רושם שהם שלוחי ארגון מוסלמי כלשהו (למרות היות רובם בכלל נוצרים) ומוזמני ארגוני שמאל כלשהם ולכן אפשר ליישם לגביהם את אותן טקטיקות הטשטוש המושגי ולהמנע מלקרוא להם פליטים.

דוגמה – כשמישהו שואל: למה שהם לא יחזרו לארצות מוצאם, לסודן או לאריתראה, (גם אם מה שמחכה להם שם הוא גזר דין מוות), עלולה לעלות מן המודחק השאלה למה שפליט מיבנה או אשקלון הגר בעזה, כמה עשרות קילומטרים ספורים דרומה, לא יחזור למקום מוצאו? יותר מזה-  פליט בתוך מדינתו הוא, אזרח אפילו, למשל מבירעם, למה שלא יחזור לכפרו? אפילו לא מחכה לו שם עונש מוות, אלא רק "בעיית נדל"ן" – מישהו אחר כבר גר בביתו או על אדמתו.

או כשאנו מנסים לאלץ אותם לעבור לארץ אפריקאית שלישית, כמו אוגנדה או רואנדה, המוכנות לקלוט מספר מצומצם מהם בתמורה לעסקות נשק מפוקפקות אתנו, כמו למשל זו מ 1994, תוך כדי הטבח הנמשך של בני ההוטו בבני הטוטסי ברואנדה. ישראל הייתה המדינה היחידה שהמשיכה (דרך אלבניה)  לשלוח לצד הרוצח נשק ותחמושת. אבל מבחינתנו, שחורים הם שחורים, ולכן מדינות שחורות הן שצריכות לדעת מדינת ישראל לקבל את פליטים שעורם שחור, גם אם על פי אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, היא זו שצריכה לתת להם מקלט, לפחות זמני.

למישהו זה עלול להזכיר את  הססמה "יש להם 22 מדינות" והמחשבה של ישראל ש"ערבים זה ערבים" אז למה שלא יקלטו הפליטים הפלסטינים בעומאן או מרוקו וישכחו מהמקום שבו הם נולדו וחיו מדורי דורות. לא מתאים לישראל שתהיה זהות לאומית פלסטינית. אז גם אם התרבות לא אותה תרבות, והשפה לא אותה שפה – לא משנה, העיקר שלא יהיו פה.

או מחנות הריכוז שישראל הקימה לפליטים מאפריקה באמצע המדבר. בנכלוליות אופיינית, כביכול לא בית כלא, רק מקום בו הם חייבים להתייצב 3 פעמים ביום (ובהתערבות בג"ץ – עכשיו פעם אחת) או שיגורשו. סידור שמונע מהם לעבוד לפרנסתם, ואולי רחמנא ליצלן לשלוח כסף לבני משפחתם בארצות מוצאם. Agamben, במאמר מעלה, מתאר את התקדימים ההיסטוריים, שבהם מחנות כליאה כמו חולות וסהרונים הפכו עם השנים למחנות ריכוז ואלו בתורם למחנות השמדה, שבהם הושמדו אזרחים, לא לפני שנשללה אזרחותם – על פי חוק, ובכך הפכו לסתם "בני אדם" שלהם מדינת הלאום לא חייבת כלום.

כי הרי מדינת הלאום מושתת על קיום לאום, ולאום מורכב מאזרחים. ואם לא מבחינים בין בעלי האזרחות לחסרי האזרחות, זה עלול לשמוט את הקרקע תחת כל הקונספט של מדינת לאום. חוק הלאום ההולך לחזור לחקיקה מיד אחרי כינון ממשלת הימין הצרה הוא אך סימפטום לבעיה שמדינת הלאום היהודי לא יכולה להמשיך ולהתעלם ממנה – התערערות בסיסה כאשר מחצית האוכלוסיה בשטח תחת ריבונותה או שליטתה אינה מורכבת מאזרחים.

כבר אצלנו כבר מדברים על שלילת האזרחות של חלק מהאזרחים, למשל תושבי אום אל פחם או באלה שלא יהיו מספיק "נאמנים". (צרפת הייתה הראשונה עם חוקים כאלה, מספר לנו אגמבן, כבר ב 1915). שר החוץ של מדינת ישראל, הכריז על זה מעל שלטי חוצות בכל צומת, יחד עם "עונש מוות למחבלים". וכפי שלמדנו מקריאת העיתונים , ההגדרה של מה הם "מחבלים" היא מאד גמישה מצד אחד, אך גם כוללת מרכיב לאומי קשיח – מחבלים הם אף פעם לא יהודים. הצרוף של הסרת אזרחות וגזר דין מוות כבר על השולחן בישראל, והמחנות גם הם כבר קיימים, ומחכים להיסטוריה שתחזור על עצמה.

ואסור לשכוח את מחנה הכליאה לפליטים הגדול מכולם: רצועת עזה. שם כלואים בכיס קרקעי קצר, באזור ספר בין שתי מדינות לאום, כמעט שני מליון אנשים, לא-אזרחים, פליטים מפה רובם ככולם. לא אזרחים שלנו, וגם לא אזרחים של אף אחד אחר. ואנו דואגים שגם לא יהיו אזרחים של מדינה משלהם. כי אם הם סתם "אנשים", אז אפשר אחת לשנה שנתיים להפציץ אותם מהאוויר, לשטח שכונות שלמות, להרוג כמה אלפים, ולהרגיש רק "מכה קטנה בכנף המטוס".

כל זה לא חדש. כמות הפליטים בעולם רק הולכת ומתגברת, החל ממלחמת העולם הראשונה. ועכשיו, שכבר אין ביקוש לכוח עבודה זול בקולוניות לשעבר, מצטרפים אל הפליטים גם מהגרי עבודה במספרים שהמערב לא יודע להתמודד אתם. ל Agamben יש פתרון רדיקלי, המפרק את גבולות מדינות הלאום והופך אותן לגוף בעל צורה אמורפית, שבה לכל התושבים בעצם אין אזרחות, רק זכויות בסיסיות.

אולי לשם תוביל  "תכנית בנט", של "אף מילימטר", בה מובלעות פלסטיניות עם גבול אמורפי, בשטחי A ו B, מחוברות במערכת גשרים ומנהרות, ובהן תושבים חסרי כל אזרחות. באורח פרדוקסלי, אולי תכנית משיחית שכזו תוליך עם הזמן לפרוק מדינת הלאום היהודית ולפתרון א-לאומי לכלל האנשים / תושבים, ללא קשר לאזרחותם או דתם.

ואגמבן כותב, בזמן שאותם 415 המגורשים הפלסטיניים ישבו בשנת 1992 על גבעה מושלגת בלבנון, לא פה ולא שם, לפני שמדינת ישראל אולצה לקבל אותם חזרה:

According to Hannah Arendt's suggestion, these men constitute "the avant-garde of their people." But this does not necessarily or only mean that they might form the original nucleus of a future national state, which would probably resolve the Palestinian problem just as inadequately as Israel has resolved the Jewish question.

 

 

מודעות פרסומת

חנה ארנדט

ראיתי אתמול, בהצגת טרום בכורה בסינמטק את "חנה ארנדט", סרטה של Margarethe von Trotta. הסרט, העוסק בתקופה בה ארנדט כסתה עבור הניו-יורקר את משפט אייכמן,  תיאטרלי מדי לטעמי.

את משפט אייכמן, אני לא באמת זוכר. הייתי אז בן שבע, ובמשפחה שלנו, במסורת ההדחקה החביבה עליהם, לא עסקו בנושא. זה שאמא שלי בלתה את המלחמה במחנה טרזין, מבחינתה, לא אמר שהיא "הייתה בשואה". אבא שלי לא ממש האזין למשפט, אבל מצד שני, אומר שהוא פגש את אייכמן אישית, כאשר זה בא לתחנת הרכבת של העיר ז'ילינה בסלובקיה, לפקח על משלוח היהודים הסלובקיים, משלוח שאבי והוריו כבר היו עליו, וממנו ניצלו "בדקה ה90 ומזווית קשה".

אני כן זוכר שבמשך השנים שמעתי קטעי הקלטות מהמשפט, וחשבתי כבר אז, שהפתוס של התובע האוזנר היה מכובד הרבה פחות מהאיפוק של רוב העדים. הייתה כמובן גם העדות של ק. צטניק. העדות שלו, המשוחזרת בסרט, כולל הנפילה על הרצפה וההתפתלות עליה, היתה תיאטרלית במובן המגונה של הדברים, אבל גם מספריו לא ממש התלהבתי, ממש מאותה הסיבה.

חנה ארנדט חטפה הרבה אש בעקבות הכתבות שלה על המשפט והספר שכתבה בהמשך. אפשר לנסות ולבודד את הגורמים לכעס האדיר עליה, שבעטיים היא הוחרמה שנים בארץ, אבל אני חושב שבבסיס הדברים עמד הסירוב שלה להזדהות הזדהות טוטלית עם הנרטיב הציוני/לאומי כפי שמדינת ישראל ניסחה אותו אז, ובמידה רבה ממשיכה לנסח אותו גם היום. דווקא בגלל יהדותה, זה היה מקרה מובהק של "או שאת אתנו (עד הסוף) או שאת לצרינו". ליהודים לא עומדת דרך שלישית, במיוחד לא ליהודים שמסרבים "לעלות" ארצה. וחנה ארנדט, למרות שהייתה חסרת אזרחות הרבה מאד שנים בארה"ב, העדיפה לא לקבל אזרחות ישראלית.

כמובן שהערת האגב שלה, על זה שהארגון החזק של קהילות היהודים עזר לגרמנים לארגן את פעולת הגירוש וההשמדה היה זה שעצבן הכי הרבה אנשים. אמירה לא באמת שיפוטית שלה, הפכה לכתב אשמה שהניצולים בעצם כתבו לעצמם, וחלק מהניצולים האלה גם כנראה ידעו למה.

דווקא האמירה שלה על ה"בנאליות של הרוע", תיאורה את אייכמן כפקיד אפור שאינו טעון "רוע צרוף", שגם היא הרתיחה רבים שרצו מאד לראות את אייכמן כשטן בהתגלמותו, סמל הרוע, שאליו אפשר למקד את הזעם על כל המכונה הנאצית

 דווקא אמירה זו תומכת טוב יותר בלקח מהשואה המהווה את הבסיס לחלק גדול מהאידאולוגיה הציונית היום. כי אם השואה יכולה לקרות בלי ריכוז עליון של רוע, בלי אידאולוגיה שטנית, אלא רק בגלל (לגרסת ארנדט) ש"חברת ההמונים" הופכת את האנשים מיותרים באופן שווה, ברי המרה, ולכן אפשר להסיר את היהודים (ובהמשך את הסלאבים) ממרחב המחיה הגרמני בלי להיזקק לרוע צרוף אלא רק לשיתוף פעולה תועלתני וצייתנות, כי אז זה יכול לקרות שוב ושוב, גם בלי הופעתו על במת ההיסטוריה של איזה "היטלר" ספציפי – ומכאן, שליהודים נחוצה מדינה אף יותר מאשר בתרחיש בו נדרש רוע צרוף כדי שיקרה שוב רצח עם.

אני גם מסכים עם ארנדט באבחנה שמשפט אייכמן לא באמת היה רק משפט של האיש אייכמן אלא גם ובעיקר נסיון להחזיר את השואה למודעות העולמית, ולתודעת העם בישראל. בתחילת שנות השישים הייתה פה כל העליה מארצות ערב שהשואה לא הייתה חלק מהאתוס שלהם, והיה צורך ללכד את כל העם  סביב אתוס ה"לעולם לא עוד", סביב זה שכל האמצעים כשרים למנוע שואה נוספת.

נושא נוסף שעלה בסרט, היה הבסיס החוקי לזכותה של מדינת ישראל לשפוט את אייכמן,בהתחשב בזה שפשעיו בוצעו כשמדינת ישראל לא הייתה קיימת כלל, והנרצחים לא היו אזרחיה. בלי שום קשר לתשובה  (הדחוקה לדעתי) של חבר השופטים לטעון הזו שהעלה הסנגור, יש מקבילה ברורה בין הזכות שמדינת ישראל נטלה לעצמה לייצג את קרבנות השואה לבין הניכוס שעושה מדינת ישראל לכל יתרת הזכות של הקורבנוּת של כל העם היהודי לדורותיו.

משפט אייכמן, כמו הנסיעות לפולין היום וטקסי יום השואה, תפקידם בעצם לבסס את זה שעומדת לרשות מדינת ישראל יתרת הזכות של קורבנוּת של כל העם היהודי לדורותיו, וכנגד היתרה הזו, אנו מרשים לעצמנו שוב ושוב לקרבן אחרים, בעיקר את הפלסטינים, מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

בדבר אחד אני לא מסכים עם ארנדט: לא היינו צריכים לתלות את אייכמן. חינוכית, היה יותר אפקטיבי לכלוא אותו עד אחרית חייו, ואפשר היה גם להפגין עליונות מוסרית באותה ההזדמנות.