Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.SONY DSC

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה RynekSONY DSC

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)ברסלאו-001

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)SONY DSC

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…SONY DSC

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.powr-centennial-hall-and-parks-picture-credit-fot.stanis-aw-klimek_d30ab

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. Poland-2012-132_web

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.

מודעות פרסומת

החוף השקט

רק אחרי שצילמתי את התצלום שלמעלה, שמתי לב שבעצם נולדתי כמאה מטרים מהחוף השקט. ולא זו בלבד, אלא שבבניין הישן של בית חולים רמב"ם (השמאלי בגוש הבניינים מעלה) שתוכנן על ידי אריך מנדלסון, בתקופה שבה חי בפלסטינה-א"י ושנחנך 16 שנים לפני שנולדתי על ידי הנציב הבריטי העליון דאז, סר הרולד מקמילן.

כיום הבניין כמעט ונבלע בתוך המסה של  הבניינים שנבנו בהמשך. חבל, אבל היום אפשר להבחין בו כמעט רק מכוון חוף הים. כך הוא עדיין נראה באותם הימים:

שלוש שנים מאוחר יותר, עברנו לגור בקריית אליעזר, והחוף השקט הפך להיות חוף הים שאליו הלכנו ברגל. באותה תקופה הוא היה  שונה מאד מכפי שהוא היום. נשים וגברים רחצו בו באותם הימים ממש, אוי לפריצות. וגם – לא היה בו חול.

אבל גם לפני המעבר לקריית אליעזר, עוד בגיל שישה חודשים, יש לי תמונות בהן אני כבר טובל בחוף השקט:

וגם בגיל 9 חודשים:

כך שלי ולחוף השקט יש היסטוריה ארוכה. בניגוד לרוב החופים בארץ מהם החול הולך ונעלם, החוף השקט הפך יותר חולי עם השנים. אך בילדותי, החוף היה סלעי, והכניסה לים הייתה דרך גשר עץ שחדר אל הים מעבר לקו הסלעים, וממנו ירדו אל תוך המים במדרגות עץ חלקלקות ומכוסות ירוקת. 

התחליף לקו החוף החסר היו רפסודות, שתיים אם אני זוכר נכון, אחת קרובה, והאחת רחוקה. ואל הרחוקה היו שוחים ומגיעים רק ה"נועזים". והנועזים באמת, היו מגיעים בצלילה חופשית אל הקרקע מתחת לרפסודות. אבל כמה שנים מאוחר יותר, סולקו משם הסלעים, והובא לשם חול, ואז נעלם הגשר. יותר מאוחר, נעלמו גם הרפסודות. ומאז, בחסות שוברי הגלים של נמל חיפה, ובמיוחד החלק הצבאי שלו, מצטבר והולך שם חול, כנראה זה שנעלם מהחופים הדרומיים יותר של חיפה.

תמיד הייתה שם חלקת חוף מופרדת, צמודה מדרום לחוף המשותף, אך כאשר השתלט על החלק הדרומי של החוף מועדון שיט, הפך החלק המשותף של החוף לחוף מופרד, וכך, בימים אי זוגיים רוחצות שם נשים, בימים זוגיים גברים, ובשבת, חילונים משני המינים.

איבדתי עניין בחוף השקט, ונזכרתי בו רק בכל פעם שלקחתי את אבא שלי לטיפולי כימותרפיה ומעקב (שלומו טוב, תודה), בבניין הכתום של רמב"ם, הימני בתמונה מטה. אבל לא היה קשה להבחין שהחוף הולך ודועך, המסעדה שלידו נסגרה, והחוף, לפחות מבחוץ, נראה מוזנח ולא מזמין.

הביקור האחרון שלי ברמב"ם היה בסוף החופש הגדול. זה היה יום שני, היום של הגברים. וזרם של גברים חרדים, לבושים בשחור נהרו לשם עם ילדיהם (הבנים בלבד?). מה שצד את עיני היה הניגוד בין השחור האחיד של בגדיהם וצבעוניות גלגלי הים הגדולים שהם אחזו, שניים בכל צד, תפוסים בין היד לגוף. שלפתי את המצלמה שתמיד איתי, אבל אז החלו לצפור מאחורי, ונסעתי.

זה כבר היה סוף החופש הגדול, אבל אמרתי לעצמי שיתכן שבחול המועד של סוכות יהיה שידור חוזר, ואוכל לעמוד שם בצד, ולצלם.  זה לא קרה, אצטרך לחכות כנראה לחופש הגדול הבא. אבל היה מעניין בכל זאת.

החוף מאד שקט ונקי. הוא אמנם דחוק ודחוס בין בית החולים ובסיס חיל הים, כשמשמאל לו גדר בד החודרת אל המים ושומרת על צניעות הרוחצים. אבל זה ים שאפשר לשחות בו כמו בברכה, ובאותו יום לפחות, היו בו מעט מאד אנשים.

בעיקר חבורת גברים מוצקים דוברי רוסית ששיחקו רמי,

וכמה חרדים שהשאירו את המדים מאחור והלכו לשחות. עם כיפה עד קו המים ממש, אגב.

תוך שאני מצלם, התקרב אלי המציל. והטלפון הנייד שלו בידו. בבסיס חיל הים הסמוך ראו שאני מצלם והקב"ט, שרצה לדעת מה ולמה, התקשר למציל ושלח אותו אלי. ואז גיליתי, שהחוף השקט הוא בכלל חוף פרטי, המושכר לעירייה, וזו בתורה, פותחת אותו ללא תשלום לקהל הלא רחב הרוצה הפרדה בין המינים. ולכן אסור לצלם שם ללא רשות. זה גם הסביר את חלקת האלוהים הקטנה שבצד החוף, השייכת לבעלי החוף.

בעלי החוף היו יכולים גם לפתח את המקום בצורה הרבה יותר משמעותית. למשל – להשתמש בחלל הענקי הזה הממוקם ממש על הים, מעל חדרי הנופש שלהם, למסעדה או אולם אירועים, אבל הם לא.

בינתיים, החוף הולך ומתכווץ. סוכת המציל, כמו בעוד לא מעט חופים, גם היא הולכת ו"מתפתחת" ומוסיפה נפח, פונקציונליות וכיעור משנה לשנה:

חיל הים מצידו, מקים נמל שלם ליד, כולל אותו "הפולינום", המבדוק הענקי לצוללות שלא יאפשר לאויבינו לראות מתי הצוללות בנמל ומתי לא, אך גם לא יאפשר לחיפאים לראות חלק לא מבוטל מהמפרץ, כפי שניתן לראות מהדמיית הלפני ואחרי:

יש אולי יופי מסוים בגושי הבטון הענקיים האלה שחיל הים מפזר בים, אך החוף השקט היה יותר יפה כשראו ממנו את הים הפתוח, לכל ארכו.

בינתיים הם מתרבים, ומתווספים מדי יום, במאותיהם, למי המפרץ. גם ההשקעה של חיל הים בארכיטקטורה פוסט-מודרנית, כמו מבנה הכניסה לבסיס בתמונה מטה, לא ממש מפצה על ההשתלטות שלהם על המפרץ והחזית הימית של העיר חיפה.

הייתה לפני מספר שנים הזדמנות חד פעמית להעביר את נמל חיפה כולו לשפך הקישון ולהחזיר לעיר חיפה את החזית הימית הגזולה שלה, אבל משרד הביטחון סיכל את זה. עוד הוכחה לזה שאנחנו צבא שיש לו מדינה. אני מקווה שהחוף השקט יהיה שם בעוד כמה שנים. אני מתכוון לחזור לחוף הזה בינתיים.