פוליטאה

"מסתבר, אפוא, שאם יגיע למדינתנו גבר שמרוב חכמתו יהא מסוגל ללבוש כל מיני צורות, ולייצג את כל הדברים מתוך הזדהות אתם, ואם ירצה להציג לפנינו את יצירותיו, נשתחווה לפניו כלפני אדם קדוש ומופלא ורב נעימות, אך נאמר לו שאין במדינתנו איש אשר כזה, ולפי דיני הקודש אסור לשכמותו שייכנס אליה: ולאחר שניצוק מור על ראשו ונעטרנו בזרי צמר נשלחנו למדינה אחרת; ואילו אנחנו עצמנו, למען תועלתנו, נזדקק למשורר ומחבר-אגדות מוצק יותר ונעים פחות, שייצג לנו את דרך אמירתן של מי שהגון הוא, ויאמר לנו את דבריו באותם הדפסים שחקקנו אותם בתחילה, שעה שניסינו לחנך את חילינו",

‏"אכן", אמר, "כך נעשה, אם יהיה הדבר ברשותנו"

הקטע מעלה לקוח מהחלק השלישי של "פוליטאה" – הדיאלוג בין סוקרטס וגלאוקון בו הם מדברים על החינוך הראוי ל"שומרים" (מה שהיום היינו מכנים כוחות הביטחון) מהדהד כל כך הרבה דברים שקורים פה היום עד שאני מסתכן בקלישאתיות כשאני מספר על זה, אבל בכל זאת.

תקציר העלילה: מדינה שתושביה חושקים ב"מותרות", דברים שמעבר לצרכי הקיום הנחוצים וההכרחיים, צריכה על פי אפלטון "מרחב מחיה" – שטח גדול יותר מזה שיש לה, שבו למשל יגודלו הגידולים החקלאיים שיספקו קמח גם לעוגות, ולא רק ללחם. מאיפה תשיג את המדינה את השטח הנוסף? היא תכבוש אותו ממדינה שכנה. אבל, לשם כך נדרשים חיילים. ואת החיילים האלה יש לחנך באופן מאד מסוים, כדי שיסכימו להקריב את חייהם לטובת סיפוק צרכי המותרות של שאר האזרחים, ומצד שני, שלא יפנו את האלימות שלהם כנגד אותם האזרחים שבפנים אלא רק כנגד האויבים שבחוץ. צריך ללמד אותם להסתפק במועט ולא לשאוף לאותם המותרות של שאר האזרחים, ולספק להם אמנות המותאמת לחינוכם.

לימור לבנת קראה כנראה את הקטע מעלה כשיסדה את פרס "היצירה הציונית", כדי לתגמל משוררים ומחברי אגדות "מוצקים" שיאמרו לה את דברם באותם הדפוסים שהיא משתוקקת לשמוע, אלו שישמרו על הלכידות הלאומית ולא יגרמו לחיילים לחשוב מחשבות שניות לפני שהם מקריבים את חייהם בכדי לספק את תאוות המותרות של חמדני השטחים. שלא יפקפקו בצדקת הדרך, וישמרו כמו השומרים של יוון העתיקה, על השטחים שכבשנו מהמדינות השכנות.

ואלו הפחות "מוצקים"? אלו שמסוגלים "לייצג את כל הדברים" ולא רק מה שהשומרים צריכים לשמוע? לא ניצוק מור על ראשם – פשוט נשגר אותם לברלין. או לאן שלא יהיה. למקום בו המדינה כבר התפכחה מחזון "מרחב המחייה", מהשאיפה לעוד ועוד Lebensraum.

בפוליטאה, אגב, המסקנה הבלתי נמנעת אליה מגיע סוקרטס, היא שבעצם לא רק את החיילים צריך לחנך באורח מסוים, כולל אמנות "שאינה מנוונת", אלא גם את שאר האזרחים. וגם את שאר האזרחים, כמו את החיילים יש לחנך להסתפק במועט, מה שבעצם מוביל למסקנה שמדינה המבוססת על תיאבון שעולה על אמצעיה, לא ברת קיימא. אני נוטה להסכים.

המרצה גם היא חשבה שיש רלוונטיות מסויימת של פוליטאה למצבנו הנוכחי, ושיש דמיון בין יוון של אפלטון לישראל של נתניהו, ליברמן ובנט. היא התחילה אפילו להפטיר אמירה רפה כלשהי לגבי הקשר בין הטקסט למציאות חיינו. אלא ששתי סטודנטיות שישבו במעגל הכיסאות מיהרו והזקיפו את מסכי המחשבים הניידים שלהן, ועל גב המסך, שהופנה בהפגנתיות לכוון המרצה, הייתה מדבקה גדולה של "אם תרצו".

המסר הובן.

 

המשתה

קראתי השבוע בשנית את "המשתה" של אפלטון (בתרגום הארכאי משהו של יוסף ליבס) ונהניתי. הפעם, מצאתי את עצמי מזדהה (קצת) עם המספר, אפולודורוס, המתבקש שם על ידי חברו ששמו אינו מוזכר לספר את קורות משתה מסוים אחד שבו חגג אגאתון את זכייתו בפרס המשוררים, משתה שבו נכח גם סוקרטס, ושהמשתתפים נתבקשו בו לספר בשבחי האל ארוס.

כי כך אומר אפולודורוס: "עדיין לא עברו שלוש שנים מאז התחלתי מתהלך עם סוקרטס, ושוקד מדי יום ביומו על אמריו ומעשיו. קודם לכן הייתי משוטט ככל אשר נזדמן לי, ועם שהייתי סבור שאני עושה דבר-מה, הייתי עלוב בעלובים, כמוך עתה, שלדעתך יש לעסוק בכל דבר שבעולם, אך לא בפילוסופיה".

עברו מעט יותר משלוש שנים מאז התחלתי גם אני "להתהלך עם פילוסופים", אלא שאצלי זה יותר היידגר מסוקרטס. בכל זאת, אפילו בפילוסופיה יש התפתחות, עם כל הכבוד ליוונים הקדמונים. ויש כבוד.

ועוד  אומר שם אפולודורוס, בהמשך אותו עמוד, קצת לפני שהוא מתרצה ומתחיל לספר את קורות המשתה: "… אם בקשתכם שאספר גם לכם, – עלי לעשות כן. שהרי גם בדרך כלל כל אימת שאני משמיע בעצמי, או שומע מפי אחרים, דברי פילוסופיה, אין שיעור לשמחתי – נוסף על התועלת שלדעתי צומחת לי מכך. ובשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי, ואתכם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום. ואולי גם אני איש אומלל בעיניכם, וסבורני שסברתכם אמת. אולם עליכם – אינני סובר סברה, אלא יודע אני אל-נכון שכך הוא."

שלא כאפולודורוס, עדיין לא הגעתי כמוהו למקום שבו "בשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי", ולבטח שאני לא חושב ש: "אתם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום". ממש לא.  אני עדיין נהנה מדיבורים בעניינים אחרים, גם של "העשירים ואנשי העסקים" (אני מציץ בדה-מרקר מדי בוקר), ועדיין אין אני מרחם על חברי העושים דברים אחרים. כנראה שאני עדיין לא פילוסוף של ממש, על כל פנים לא בסטנדרטים אתונאים.

כן, קצת חבל לי על אותם ממכרי שיכולים היו להרשות לעצמם להפסיק לעבוד בדברים שבהם הם כבר שנים לא מוצאים שמץ עניין. עצתי להם היא לפתח תחומי עניין חדשים כל זמן שאדם הוא עדיין ערני ובעל כושר לימוד. זה לא חייב להיות פילוסופיה, אף כי אני ממליץ – כי אפשר לקחת פילוסופיה  להרבה כיוונים: למדעים, לספרות, למדעי החברה, לאנתרופולוגיה, להיסטוריה, למחשבת ישראל, למדע המדינה, לפסיכולוגיה, לאמנות, לקולנוע, לבלשנות, לשפות, לתרבות דיגיטלית – יש בכל אלה חשיבה פילוסופית רבת שנים ומרתקת. לאיש על פי נטייתו.

אבל מצד שני, (תמיד יש צד שני…), אני מודאג לפעמים שאני אולי קצת כאותה הדמות של חולה הקצרת הספרדי הזקן בו מטפל הרופא רייה ב"הדבר" של אלבר קאמי (תרגום אילנה המרמן):

כשמלאו לחולה-הקצרת הזקן,  סוחר סדקית על-פי משלח-ידו, חמישים, החליט הלה שטרח דיו, ונשכב ולא קם עוד מאז, אף-על-פי שהקצרת שלו הסתדרה יפה עם מצב העמידה דווקא, קצבה צנועה הביאה אותו עד שנתו השבעים וחמש, והוא נשא את שנותיו ברוח ‏טובה, עיניו לא יכלו לסבול מראה של שעון, ואמנם בדירתו לא היה אפילו שעון אחד, "שעון," היה אומר, "זה דבר יקר ומטופש," את השעה, ובייחוד את שעות הארוחות, שרק הן היו חשובות לו, היה אומד בעזרת שתי הקדרות שלו, שהאחת מהן הייתה מלאה גרגירי חומוס בהקיצו, והוא היה ממלא את האחרת, גרגיר אחר גרגיר, בתנועה אחת שווה, קבועה ומתמדת, וכך היו לו ציוני-דרך ביממה שנמדדה באמצעות קדרות, "כל חמש-עשרה קדרות," היה אומר, "אני זקוק לאכול משהו, זה פשוט מאוד,"

אני לא תמיד מצליח להתעלם מהמחשבה המתגנבת לעתים לראשי, שלימודיי הם בעצם חסרי "תכלית" מעשית בדיוק כמו העברת פולי החומוס מקערה לקערה. גם אם אני לומד פילוסופיה, וגם אם אני מפיק מזה הנאה מרובה ואתגר אינטלקטואלי.

האם אני דומה לאותו חולה? בהמשך הסיפור, הרופא של קאמי מצטט את אשתו של החולה:

"אם לסמוך על דברי אשתו, אגב, כבר ניכרו בו סימני ייעודו בגיל צעיר מאוד, שכן מימיו לא מצא עניין בשום דבר, לא בעבודתו, לא בידידים, לא בבתי-קפה, לא במוסיקה, לא בנשים, לא בטיולים, מימיו לא יצא מעירו, חוץ מפעם אחת שנאלץ לנסוע לאלז'יר בעסקי המשפחה, ואז ירד בתחנה הקרובה ביותר לאוראן, כי נתמלאה סאתו, ברכבת הבאה חזר הביתה"

אז אולי בעצם אני לא כל כך דומה לאותו חולה. בכל זאת, יצאתי פעם או פעמיים מעירי, אבל אני בהחלט  חולק את חיבתו לחומוס.