בודדים

הסרט הגרוזיני "חיבולה" היה אחד משישה עשר הסרטים שראיתי בפסטיבל הסרטים של חיפה שהסתיים עכשיו. במשך שעתיים רואים בסרט את נשיא גרוזיה זוויאד גָמסַחוּרדיָה (בגאורגית: ზვიად გამსახურდია), שנבחר ב 1991 והודח שנתיים מאוחר יותר בהפיכה צבאית (יזומה על ידי רוסיה), מכתת את רגליו בשלג בנוף המרהיב של הרי גרוזיה, נמלט מבקתה מבודדת אחת לשניה עד שלבסוף נמאס לו (הרבה אחרי שזה נמאס לי…) והוא יורה בעצמו. בשלב זה כבר נטשו אותו, או שנשבו, רוב נאמניו.

שוב ושוב, הוא מגיע לבית נידח באמצע שום מקום, שם מזהים אותו יושבי הבית, ומאכילים ומשקים אותו. שוב ושוב תהיתי, כמו שתהיתי שוב ושוב גם באיסלנד לאחרונה, איך אנשים מסוגלים לחיות בבדידות כל כך גדולה.

כמו הבתים המבודדים בהרים של גרוזיה (בנוף מרהיב) גם החוות המבודדות באיסלנד (בנוף מרהיב) הן מקום בו גרים אנשים בודדים מאד. השכן הקרוב אליהם נמצא במרחק ממש גדול מהם. אני מניח שכל חווה שכזו מכילה משפחה אחת (וכמה מאות כבשים), אולי משפחה מורחבת. אבל איפה לומדים הילדים? ועם מי יש להם לדבר? אפילו בכנסיה הם לא נפגשים – כל משפחה בונה לעצמה כנסיה קטנה משלה.

אנשים בכל העולם, גם באיסלנד, עוברים יותר ויותר לעיר. אולי כדי שיהיה להם עם מי לדבר. עדיין, חלק גדול משטח המדינה נמצא בחוות גדולות שטח ודלילות אנשים שכאלה. אין לי ספק שסוג החיים הזה משפיע גם על אופי האנשים הגרים שם.

כמישהו שגדל וחי כל חייו בעיר (אם נניח שלחיפה אפשר לקרוא עיר), צורת החיים הזו, בבדידות כל כך קיצונית, כל כך שתוקה, פשוט לא מובנת לי. אני לא מסוגל לדמיין אפילו איך זה לחיות במקום מעין זה. איך זה לגדול במקום מעין זה.

אני מניח שכל הילדים בחוות האלו מוסעים איכשהו לבית ספר איזורי כלשהו, למרות שאין לי ספק שבחורף האיסלנדי הכבישים הצדדיים האלה אל החוות לא עבירים. בעבר, אפילו זה לא היה. דורות של ילדים גדלו כשהם רואים מעט מאד בני אדם, ואף לא אחד מבני גילם. איפה הם פגשו בני זוג? איך הם עברו חיברות? איך הם למדו כישורים חברתיים מינימליים?

בישראל, גם אנשים שגרו בקיבוצים ומושבים, קטנים ככל שיהיו, הם חלק מקהילה. היה להם עם מי לדבר. האנשים שגרים בחוות המבודדות האלה, בגרוזיה, באיסלנד, באוסטרליה, איך הם לא משתגעים מבדידות? כיום האינטרנט מספק אולי מענה חלקי (אף כי יש לי ספק באם בכל עמק נידח בגרוזיה יש בכלל קליטה סלולרית), אבל עד לא מזמן, אפילו טלוויזיה לא הייתה להם אפשרות לקלוט.

לפחות יש להם נוף.

מודעות פרסומת

איך לא צללתי באיסלנד

לצלול באיסלנד? במים הקפואים האלה? השתגעתי? אבל סתם, לפני הנסיעה לשם ביררתי קצת, ומסתבר שיש שם "סצינה" של צלילה לא מבוטלת כלל. הפיתוי העיקרי: לצלול "בין היבשות".

איסלנד יושבת על המקום בו הפלטות הטקטוניות של יבשת אמריקה ויבשת אירו-אסיה הולכות ומתרחקות זו מזו. איסלנד הולכת אט אט ומתפרקת לשתיים. יש חריץ בין שתי הפלטות שהולך ומתרחב, מילימטר בשנה בערך. הצלילה המפורסמת ביותר באיסלנד היא במקום בשם Silfra בו אפשר להצטלם מתחת למים כך שיד אחת שלך נוגעת ביבשת אמריקה והשניה ביבשת אירופה. לא זו בלבד, אלא שהמים שם כה צלולים שאפשר לראות (מתחת למים) למרחק של מאה מטרים! בים התיכון להשוואה, טווח ראיה של 10 מטרים נחשב מעולה..

נשמע מפתה, לא? יש שני מועדוני צלילה גדולים בעיר הבירה (ועוד כמה קטנים) המוציאים צלילות לשם. הם די מתואמים במחירים: כחמש מאות דולרים לשתי צלילות באותו המקום. יקר, אבל בכל זאת, ניתן אולי להצדיק בכך שהכל באיסלנד יקר, וצריך ציוד יקר יחסית, חליפה יבשה – מין חליפה שהמים (הקרים) לא נכנסים לתוכה, כך שאפשר ללכת לצלול במלבושי צמר והם לא ירטבו ויגנו עליך מפני הקור.

רק מה? מזה כחמש שנים, האיסלנדים (עם ממולח) שיכללו את השיטה. כיום, אם אין לך תעודת הכשרה לצלילה בחליפה יבשה או לפחות עשר (!) צלילות בחליפה יבשה בשנתיים (!) האחרונות, עליך לעבור הסמכה לכך. עוד יום (וכל יום באיסלנד מאד מאד יקר), עוד שתי צלילות, ועוד חמש מאות דולרים להפרד מהם. משום מה, שתי הצלילות האלה הן לא "בין היבשות" למרות שמקום זה, באגם בו אין זרימה, כמעט אידאליים להכשרות.

חשבתי שמצאתי דרך להכות את השיטה. מישהו אמר לי שהצלילה בין היבשות היא לא משהו, והאתר באיסלנד נמצא בצפון האי, במקום בשם Strytan, שם יש שני קונוסים געשיים העולים מקרקעים הפיורד על לגובה של כ 15 מטרים מתחת לפני הים. גם שווה יותר וגם המחירים נמוכים יותר, נמסר לי.

התקשרתי לשם, דיברתי עם בעל המועדון שם, בחור נחמד (ובלגניסט גדול) בשם  Erlendur Bogason (לאבא שלו קראו Boga. אנשים שם נקראים על שם האבא במקום שם משפחה) והוא אמר לי לשלוח לו מייל, כי הוא בים. שלחתי מייל – אין תגובה. עוד מייל, עדיין אין תגובה. אז התעקשתי, ויומיים אחרי כן הגעתי למועדון פיזית. הוא בדיוק עמד להוציא לים ארבע סירות עם צוללים בשירות מועדוני הצלילה מעיר הבירה (dive.is הוא הגדול ביניהם.) ולא היה לו זמן לדבר, שאדבר עם הבת שלו.

סוף דבר, סיכמנו שהוא גם יכשיר אותי לחליפה יבשה (צלילה אחת) וגם באותו היום, בצלילה שניה, נצלול לאותם קונוסים. יחד, כ $370. עדיין לא זול, אבל פחות מאלף באופציה האחרת, ואם אני כבר שם.. ובכלל, באיסלנד אתה מהר מאבד שליטה על הכספים הזורמים מכיסך..

המועדון היה כולו מושכר לחברות הגדולות לשלושת הימים הבאים, אז סיכמנו שאחזור שלושה ימים אחרי , בצהריים, ונעשה את זה. זה לא קרה. מזג האוויר התקלקל, לא הייתה ראות מחת למים, יצא שנסעתי כ 130 קילומטרים לחינם, בזבזתי יום טיול, ולא צללתי. ארלונד אמנם שלח לי מייל אחרי חצות שהרוח מתחזקת ושאגיע עד שמונה בבוקר, אלא שראיתי את זה כשכבר כמעט הגעתי, בעשר בבוקר. גם טמטום שלי, חשבתי שהאיסלנדים הקשוחים צוללים בכל מזג אוויר….

שבוע ומשהו מאוחר יותר, ביום קר וסוער במיוחד, הגענו לפרק הלאומי  Þingvellir וראינו את הצוללים נערכים לצלול באתר המפורסם Silfra, בין היבשות. שמחתי שאני לא נמנה עליהם. בקור המקפיא הזה, וברוח הזו, לא הייתי רוצה לצאת מהמים ולצאת מהחליפה. אבל עוד יותר שמחתי שראיתי איפה צוללים ומה החמצתי.

אז ככה: בפועל, רוחב החריץ בין הפלטות שם בפארק הזה הוא כשבעה קילומטרים. בתוך שבעת הקילומטרים האלה יש בין היתר אגם קטן שמימיו אכן צלולים. ולחופו של האגם הקטן הזה יש באחת הנקודות חריץ קטן. ואת החריץ הקטן והפוטוגני הזה, שיורדים לתוכו במדרגות ברזל, משווקים לצוללים שיש להם עודף כסף, באלף דולר. טמטום בריבוע.אז לא ממש הצטערתי שאין לי תמונה שלי בחליפת צלילה אוחז בכל יד יבשת אחרת. גם אין לי תמונה כזו מעל פני המים, באחד מהחריצים הגעשיים האקראיים הרבים שיש באיסלנד (באנגלית fissure) שבהם אנשים מצטלמים "אוחזים בשתי יבשות", או תמונה על הגשר משום מקום לשום מקום, שהוקם מעל עוד איזה חריץ מקרי, ה"גשר בין היבשות".

אם הייתי עושה את ההסמכה ההיא לחליפה יבשה (וצולל ב stryten), אני לא יודע אם אי פעם היה יוצא לי להשתמש בהסמכה הזו. גם בהסמכה לניטרוקס (תערובת עשירת חמצן) אני לא כל כך משתמש. ויש כל כך הרבה מקומות בעולם בהם המים חמימים ויש כל כך הרבה מה לראות בתוכם, בלי ללבוש חליפה כלל.

לא ברור לי אם עוד אתקל במקומות שבהם מה שיש מתחת למים כדאי לטרוח ולהכנס בשבילו למים ב 2-3 מעלות. (אולי צלילה מתחת לקרח?) מה שבטוח, שהחרטא לתיירים הזו שמשווקים באיסלנד, של "בין היבשות" לא שווה את זה. לא באלף דולרים, גם לא במאה. יש המון מה לראות באיסלנד. חבל לא רק על הכסף לצלילה הזו, גם על הזמן.

 

פורד אדוננו

יש חלק מאד גדול של איסלנד שרוב המבקרים לא רואים – ה highlands, בעצם רוב מרכז איסלנד, החלק אותו מקיף כביש הטבעת מספר 1 (אין מספר 2). זהו מדבר לא מיושב, שחלק לא מבוטל ממנו מכוסה כיפות קרח. אין בכל השטח העצום הזה כבישים (אבל יש כבשים), אין גם תחנות דלק, ואין ישובים. יש מעט דרכי עפר, דרכים שהקידומת F לפני המספר שלהן מציינת שאין לעשות את הדרך הזו אלא ברכב בעל הנעה ארבע גלגלית. יתרה מזו, אפילו לא רכב כביש עם סתם הנעה בכל גלגליו, אלא רכב שטח של ממש.

איך אוכפים את העניין הזה? יש שלטים מפורשים האוסרים על כניסת רכב "רך" בתחילת הכבישים האלה. חברות ההשכרה אוסרות באיסור חמור על כניסת רכבים לשם, הביטוח לא תקף בכבישים אלה, ושמעתי שמועות שנהגי האוטובוסים שמגיעים למקומות האלה, רושמים את מספרי המכוניות הפרטיות שהם רואים איפה שהן לא אמורות להיות, ומדווחים לחברות ההשכרה. ראו הוזהרתם.

גם אם שכרתם רכב שטח (שכרנו אחד קטן, suzuki Jimni, שיודעי דבר שיבחו את כושר עבירותו) דעו שלמעט כביש אחד החוצה את מרכז האי בקו צפון-דרום (או להיפך) ומספרו F35, כל שאר הדרכים (למעט כמה חריגים שאמנה בהמשך) דורשות חציית נהרות ללא גשר, מה שנקרא באנגלית fording. אין לי ניסיון בחציית נהרות, ומאז השירות הצבאי גם לא בנהיגת שטח, ולכן ניסיתי (וכמעט הצלחתי) להמנע מחציית נהרות.

אז מה עושים? קודם כל, אפשר פשוט לקחת את האוטובוס. מסתבר שיש קוי אוטובוס סדירים לגמרי בדרכים האלה. אפשר לחצות את מרכז האי ולראות את הנוף הזה מחלון האוטובוס. זהו אוטובוס מאד גבוה, עם גלגלים מאד גבוהים, שנהגו המאד מנוסה חוצה בקלילות נהרות די עמוקים.

אוטובוס שכזה, בטיול מאורגן של יום אחד ל caldera של Askja לקחנו ממקום בשם Reykjahlíð שליד אגם Myvatn (בעצם, אגם My, כי vatn זה פשוט אגם) והוא אכן חצה שלושה נהרות שלא הייתי מעז לחצות עם הרכב השכור שלי, אף שהיה רכב שטח. מצד שני, כשהגענו למגרש החניה שממנו עולים אל הקלדרה ההיא, חנו שם כמה וכמה רכבים מסוג Dacia Duster, אבל הם הגיעו כנראה בדרך אחרת, ממזרח, דרך F910 שתחילתה אספלט. כך בכל אופן נראה אחד הנהרות שחצינו באוטובוס:

לעניין חציית הנהרות. גובה המים משתנה עם מזג האויר, וגם התוואי הרצוי לצליחת הנהר זז עם הזמן. יש חבלים להצמד אליהם במספר מקומות שמסמנים את התוואי הרצוי, וחייבים להתקשר אל הריינגרס ולברר אם אפשר לחצות את התוואי לפני שיוצאים לדרך. יש גם אתר בשם road.is עם אינפורמציה עדכנית.

וחייבים לצאת לדרך עם מיכל דלק מלא. אין שום תחנת דלק בכל המרחב הזה.

אם סתם חשקה נפשכם לראות את האמצע, בלי רכב שטח ובלי לחצות את כל האמצע, יש שתי כבישי אספלט שבהם אפשר להכנס ולהציץ במדבר דמוי הירח הזה. האחר הוא כביש 910 במזרח האי, המוביל לסכר להפקת חשמל בשם Kárahnjúkar. תחילתו ליד מפל Hegri. השני הוא כביש 550 במערב האי המוביל צפונה משמורת Þingvellir, סלול עד הפניה לכביש 52 המוביל מערבה.

בסופו של דבר כן חצינו נהר (ורבע) תוך תפילה לפורד אדוננו (הפועל באנגלית של חציית נהר הוא to ford.) התרשמתי מאד בזמנו מ"עולם חדש נועז" של אלדוס האקסלי, שם מייצרים בני אדם בסרט נע, והנרי פורד הוא האלוה אליו נושאים תפילה. זה היה כשיצאנו משמורת הטבע Landmannalaugar, אליה הגענו בדרך הארוכה מצפון על F208 ללא חציית נהרות. ידעתי שהחזרה דרך F225 דורשת חציית שני נהרות, אך היא קצרה יותר (והסתבר שגם במצב יותר טוב) ושמשפחה ישראלית שפגשנו עברה יומיים קודם שם ללא קושי בגיפון, התלבטתי והתלבטתי, עד שהריינגרית בדלפק המודיעין אמרה לי בזלזול: "פשוט תכניס ל 4X4 וסע לאט".

אז צלחנו בהצלחה גם את עניין הצליחה. לא היה נורא, במיוחד שנתנו לאוטובוס לעקוף אותנו ולהראות לנו את התוואי הנכון לצליחת הנהר. אבל ביום האחרון שלנו, כבר בשדה התעופה, עלו אזהרות על המסכים בשדה שהדרך הזו ממש, נסגרה לתנועה לכל סוגי הרכב. 

אז לקחת רכב שטח או לא? מצד אחד, לא מעטים מכבישי האספלט באיסלנד (שבהם אין חובה לנוע ברכב שטח) במצב הרבה יותר גרוע מדרכי העפר. חלקם נראים כאילו הופצצו בפצצות מצרר, ואין ממש אפשרות לנווט בין החורים שבהם. האם רכב שטח יותר נוח בכבישים אלה? זה שלנו קפץ יותר ולכן נסענו לאט יותר מרכבים רכים יותר. מצד שני, לא מעט מהכבישים שלא מסומנים בקידומת F לא מכוסים אספלט, כמו כביש 612 אל Látrabjarg, הצוק עליו מקננות ציפורים, המקום המערבי ביותר באירופה. אפילו קטע מ"הכביש" של איסלנד, כביש הטבעת מספר 1, הופך בקטעים מסויימים במזרח האי לדרך עפר.

למעשה, אין באמת בעיה של עבירות בכל הכבישים בהם נסענו (למעט עניין הנהרות), יש בעיה של נוחות ויש בעיה של כיסוי ביטוחי. רכב כביש-שטח כמו ה Duster או טויוטה ראב 4, או סובארו XV הם פתרונות מצויינים לאיסלנד. או אוטובוס…

המים בני אלף

תמיד הצחיק אותי שסבא שלי היה מספר שהוא וסבתי "ירדו לרחוב הרצל שטראסה". נראה לי סוג של דבקות יתר ביקיות, קצת מאומצת (הייתה אמנם חשמלית מהעיר בה גרו לוינה, אבל בכל זאת…).

אבל אז מצאתי את עצמי מתאם עם זוגתי שביום הראשון של הטיול ברכב שלנו, בן 19 הימים (ו 4233 הקילומטרים) סביב איסלנד, נבקר במפלי gullfoss. שישה מפלים אחרי כן (יש באיסלנד אינספור מפלים) הבנתי שזה ששם כולם מסתיים ב foss אומר שבעצם אני, וגם כל המטיילים האחרים, בעצם אומרים "מפל מפל gull". וכך גם לגבי שמות כל הרחובות (המסתיימים ב gata או  straeti או vegur, מאד דומה לגרמנית: gasse, Straße, veg ) ושמות כל הקרחונים (מסתיימים כולם "משום מה" ב jökull) ושמות כל הפיורדים (נגמרים ב fjörður..) וכן הלאה.

השפה האיסלנדית, למרות סיבוך דיקדוקה, קצת יותר קלה לקריאה למי שמכיר שפות כמו גרמנית, החוסכות ברווחים בין מילים (או מקפים). אז אתה יכול להבין למשל ש vatnajokulsthjodgardur זה בסך הכל "הפרק הלאומי קרחון מים". (vatn מזכיר את wasser הגרמנית).

בחזרה לעניין המים: איסלנד היא מדינה שכל הזמן יורדים לה המים. על הרמה המרכזית של האי רובצות שש כיפות קרח, שעוביין מגיע לשני קילומטרים במקומות מסויימים, בקיץ הקרח בקצותיהן נמס וזורם לכל עבר. בדרכו, הוא נופל מהרמה אל מישור החוף, בדרך כלל במפל מים. לכל המפלים האלה יש שמות, (הסיומת foss היא כאמור לא חלק מהשם), חלקם מרהיבים מאד וחלקם סתם מרהיבים. אם מטיילים יותר משבוע באיסלנד, שווה לברור את המפלים, ולא לרוץ לראות כל אחד. נכון שלפעמים הדרך אל המפל יפה מהמפל, אבל לא תמיד (אפשר לוותר על מפל Hengi במזרח האי למשל, תשמעו לי…).

המים שנופלים מכל עבר, וגם זורמים בברזים בבתים, הם בני אלף. הם מים משלג שירד על איסלנד לפני כאלף שנים בערך, נדחס אט אט לקרח מכובד שכבות השלג שירדו בשנים שאחריו. עם הזמן הקרח עצמו החל להדחק הצידה אל קצה כיפת הקרח, ממשקל הקרח שנערם עליו. בקצה כיפת הקרח הוא הפך להיות אחד מהקרחונים (המילה העברית, בניגוד ל glacier או בגרמנית Gletscher מאבדת את המשמעות של לגלוש – gleiten בגרמנית) שגולשים החוצה ומנקזים את כיפת הקרח. בהמשך, כשהקרח הגיע לקצה הקרחון ונמס, הוא יפול במפל מים זה או אחר ויזרום לים. הדרך לקחה לו בממוצע, אלף שנים. לפעמים מוצאים במים שאריות של אפר מהתפרצות שקרתה לפני 7500 שנה. גם זה בטווח.

המים בני אלף האלה, אגב, ממש ממש טעימים.

מדינה קטנה, בסביבה עויינת

שווה להשוות בין איסלנד לישראל. שתי מדינות שהן מהרבה בחינות "אי", "מוקפות אוייבים", בשתיהן עם קטן המשמר שפה עתיקה.

איסלנד היא אי של ממש, קבוצת איים אם לדייק. ישראל, היא אי, לפחות מבחינה זו שאי אפשר לצאת ממנה בנסיעה לשום מקום (למעט ירדן ומצרים, מה שישראלים כמעט שלא עושים משום מה). יש בישראל תחושה מוחשית של אי (השוחה בים של ערבים…).

"פתיחת השמיים" של ישראל לחברות תעופה רבות, ביניהן זולות, אחרי שנים של התכופפות לפני אל-על, לכן כל כך חשובה כדי להפיג את התחושה הזו.  איסלנד עושה אפילו יותר, ממנפת את מיקומה בחצי הדרך של הנתיב האווירי לצפון אמריקה, והופכת את עצמה לצומת תעופה בין אירופה לצפון אמריקה עם שדה תעופה מאד יעיל, ו WOW, חברת לואו קוסט מאד יעילה (בניגוד לחברות הזולות הישראליות, שהן בזיון גמור) ושמיים מאד פתוחים לכולם.

ישראל רואה עצמה "מוקפת" אוייבים, למרות שלאורך רוב גבולה יש מדינות שלה יש אתן הסכם שלום, מדינות ששומרות בקפדנות על ההסכם הזה. איסלנד מוקפת אוייבים גם היא, אלא שהם שוכנים למטה. אם אתם חושבים שמחבלי חמאס שעלולים להגיח ממנהרות ליד ביתכם זה מפחיד, תחשבו כמה מפחיד הוא הסיכוי המוחשי ביותר שהר געש יפציע ממש מתחת לביתכם, ויתחיל להשפריץ כלפי מעלה כמה עשרות אלפי טונות של לבה או אפר (או שניהם), כל דקה. נפגשנו עם מישהו שעבר את החוויה הזו. הוא עדיין שומר את כל השרידים של ביתו, כמה גחלים בגודל של קופסת סיגריות בערך.

בעניין השפה והתרבות היחודית: האיסלנדים, עם 330 אלף איש משמרים בהצלחה שפה (מסובכת להפליא) בת כ 1200 שנה. העם היושב בציון המשמר את השפה העברית, הוא לא באמת עם כל כך זניח מספרית. בישראל יש יותר תושבים מבשוויץ, דנמרק, פינלנד או אוסטריה. ויש עוד את שאר העם היהודי כשותף לשימור השפה העברית.

מעניין להשוות איך מתמודדים שני העמים עם האיומים בפניהם הם ניצבים. ברור שאין לאיסלנדים אוייב שאפשר לעשות לו דמוניזציה, וגם ברור להם, ש"אין פרטנר". הם יושבים על נקודה חמה בכדור הארץ, האי שלהם הולך ונקרע לשתיים אט אט, חציו על הפלטה האמריקאית וחציו על זו האירו-אסיאתית אבל אין להם הרבה מה לעשות בעניין. הם לכן לא מבזבזים אנרגיות על מה שאין להם מה לעשות בעניינו. אין להם כמעט צבא, גם לא משטרה. הפשיעה שם אפסית. במקום זה, הם מנצלים את האנרגיות שהטבע מספק להם, מחממים את בתיהם חינם במים חמים העולים מן האדמה, מייצרים את כל החשמל שלהם בעזרת הקיטור המשפריץ מהאדמה איפה שרק עושים חור, וסכרים הידרואלקטריים. ומשתדלים לייצר התרעה מוקדמת להתפרצות הבאה. יש הרבה פרנסה לגיאופיזיקאים באיסלנד.

מדהים שבסך הכל, יש לאיסלנדים יחס מאד חיובי, ומכבד, לטבע. זה שהוא האיום הגדול ביותר עליהם. הם אולי קצת מדחיקים, סביר להניח. אבל הם משתדלים להינות מדובשו, ולהמנע מעוקצו.

ישראל מאידך, לא ממש מתייחסת באופן מכבד לאוייבים שלה. ממש לא מנסה למנף את הסביבה בה היא נמצאת (למשל, כוח האדם הפלסטיני, הזדמנויות הסחר האזורי). ממש מבזבזת משאבים רבים על הגנה מפני איומי העבר במקום למנוע את איומי העתיד. ישראל מעודדת ילודה מרובה במדינה צפופה מלכתחילה, כסוג של מאבק דמוגרפי במקום למנף ביעילות את כוח האדם שכבר תחת ידה (וסולייתה).

שתי המדינות גדלות אט אט בשטחן. ישראל על ידי סיפוח זוחל של השטחים שכבשה ב 1967, איסלנד גדלה אט אט כאשר שני חלקיה מתרחקים זה מזה, מילימטרים בשנה, פרט לאירועים חריגים בהם הרווח גדל במטרים בבת אחת. גם הלבה היוצאת מבטן האדמה ונשפכת לים מגדילה את שטחה. שטח האי Hiemaey שם גדל בעשרים אחוזים (!) במהלך התפרצות אחת בינואר 1973, לא כל כך מזמן.

האיסלנדים הם אנשים מאד תכליתיים, מאד לוגיים. אין להם ברירה. מי שלא פועל באופן לוגי בסביבה עויינת כמו שלהם, לא שורד. לא שאין להם מיתוסים. הסאגות האיסלנדיות נשמרו היטב וממלאות כרכים עבי כרס, אבל אין לזה שום השפעה על מהלך החיים העכשווי. גם בישראל לא חסרים אנשים תכליתיים, ויש לישראל עליונות טכנולוגית שמאפשרת למדינה כולה להתנהל מתוך איזה חזון נבואי-דתי-משיחי שהשכל הישר לא ממש מדריך בו את מהלך העניינים. אין לזה אופק. המדינה תשרוד, אבל לא ברור כמה זמן, ומה הוא בדיוק שישרוד.

התנהלות כמו של ישראל לא הייתה עובדת במקרה של איסלנד. אי אפשר לפתח עליונות טכנולוגית מול הרי געש.

אולי זו הפעם האחרונה

אז אני מטייל פה באיסלנד בחברת זוגתי שתחיה, והכל יפה ונחמד וסבבה. אבל אני לא מצליח לנער ממוחי את המחשבה המטרידה, שכל מה שאני עושה פה, וכל מה שאני עושה בכלל, אני עושה בפעם האחרונה.

למה אני חושב כך? אני הרי רואה את עצמי כאופטימיסט מושבע. כך גם כל מי שמכיר אותי. אבל האופטימיסט הזה למד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אז מה יכול לגרום לכך שמשהו יהיה "בפעם האחרונה"? ניקח למשל את איסלנד. סביר שזו הפעם האחרונה שאהיה פה. זו גם הסיבה שהעדפתי לטייל פה שלושה שבועות, "למצות" את העניין.

הכי סביר, שזו הפעם האחרונה שאני פה בגלל שיש עוד כל כך הרבה מקומות בעולם שאני משתוקק לבקר בהם ומה לעשות, אין לפני עוד חמישים שנים של טיולים, יש אולי עשר. חמש עשרה במקרה הטוב. (מצד שני, איסלנד הפכה תחנת ביניים אידאלית בין ישראל לקנדה, עם טיסות ישירות ואף זולות מכאן ולשם, ובקנדה החל אך ללמוד בני הצעיר)

הדבר הבא בסולם הסבירות הוא שמשהו יקרה לבריאותי ולא אוכל להגיע לכאן (או לכל מקום אחר מאתגר פיזית) יותר. כל מיני דברים שקרו ועדיין קורים לי ולחבריי בשנים האחרונות לימדו אותי ענווה בקטע הזה. אבל יכולות להיות גם קטסטרופות מסוג אחרי, כלכליות למשל, שלא יאפשרו לי לשוב לאיסלנד (למשל). בכל זאת, ארץ מאד יקרה לטייל בה. ובל נשכח שאיסלנד כולה היא הר געש אחד גדול שזו רק שאלה איפה ומתי יתפוצץ.

יש לי חשד שאצל רוב האנשים, רוב הדברים בחייהם הם לא כאלה שהם היו רוצים שיקרו בפעם האחרונה. אפילו דברים בנאליים. למשל נהג האוטובוס היה מעדיף שגם מחר הוא יעשה אותו דבר. בכל זאת, זו פרנסתו. מבחינתו רוב הסיכויים שהדברים שיהפכו נסיעה זו לאחרונה בחייו הם לא דברים חיוביים במיוחד. אפשר להניח (או לקוות) שדברים שבני אדם מאד לא רוצים שיקרו להם, הם ינסו לדאוג שאכן הם לא יקרו יותר.

טבעם של דברים הוא שעם השנים הולך וקטן מספר הדברים שאתה עושה בפעם הראשונה וגדל מספר הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה. נכון שאפשר לחפש טוב טוב ולמצוא עוד דברים לעשות בפעם הראשונה, אבל רוב הדברים האלה, אם לא עשית אותם עד כה, הייתה לזה כנראה סיבה טובה.

לעומת זאת את הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה, אתה כנראה לא יכול לרוב לבחור. למשל, את נשימתך האחרונה. הדבר המשמעותי ביותר בחיינו הוא המוות, ומהו המוות אם לא זה שהופך את הכל "לפעם האחרונה"? זה לא משהו שאפשר להחליק אותו, להגיד לעצמך דברים כמו: "זו לא הפעם האחרונה שאני יכול לראות את עצמי כצעיר, או כלא זקן" השקר הזה שמנוסח לפעמים כ "חמישים (או שישים) זה הארבעים (או חמישים) החדש". או הבטחות שאתה יודע בסתר לבך שהן סרק, כמו: "עוד אשוב לכאן", "אעשה זאת בהזדמנות אחרת". כל אלה לא עובדים כשמדובר במוות.

כנראה שזו (לפחות חלק מ) הסיבה שאני מפחד מהפעם האחרונה של דברים – בגלל שזה מעין סוג של מוות. או לפחות, צעד אחד בכוון.

ובאותו עניין, שיר ששלחה במקרה ידידתי דורון (הידועה גם כ"דורון הבת"):

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת / דוד אבידן

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.
זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.
לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,
וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.
עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.
בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.
אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.
אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.
אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.
יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,
אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.
הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.
הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.
הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.
הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.
כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.